רִים, כלב, אפור רזה, דומה כזאב שלא נשלם גידלו, הגיח עם הנץ מתוך יער עבות, שננעץ לתוך הרי בוירקשייר. עורו משׂוֹער, זנבו – בין רגליו, ועיניו־פלדה – רעב. ניכר היה, כי הכלב התרוצץ כל הלילה.
יגע־התרוצצות ישב רים לפוש. פשט כפותיו הקדומניות, תקע אל ביניהן את חרטומו הארכרך, משל התכוון לנמנם מעט. עיניו העצומות נעשו כשני סדקדקים צרים, וסביבן נישאו וחזרו ונישאו – יערות, אפרים, הרים ונהרות. אפס־מנוחה ננער בו בכלב. ותוך אפס־מנוחתו התאווה לרוץ, התאווה להתמודד עם ההרים, עם היערות ההרים והנהרות, שרחקו והלכו ממנו. מדי פעם בפעם נרטט וחזר ונימנם.
לאחר לילה כזה ביער, שבו “התחרה” רים ראשונה עם קווין, אבדו ממנו בעליו. שלהי־ספטמבר. הלילות הצוננים כבר הכפירו. בעליו צררו צרורותיהם, היו מוכנים לנעול את הבונגולו וליסע, לימות־החורף, העירה. הדלתות נפתחו ונסגרו חליפות. הנה בא במרוצה בעל־הבית, הנה – בעלת־הבית ורים אחריהם.
ופתאם נגלתה כלבת־השכן – קוויני. רים ריחרח את קוויני, אפילו לקלקלה. קוויני שגילה כגיל רים רוחה נוחה היתה. עיניה ניצתו כעין־הנחושת, הארד, הזהב. זנבה לא נח. קוויני התחילה להוליך את רים לחצרה. בדרך ניתעו שניהם ביער, שבו “התחרו” כל הלילה.
עם שחר, כשרים שב הביתה תשוש־ריצות, מפורך, הבונגולו היה נעול.
רים חיפש את בעל־הבית, את בעלת־הבית. ריחרח את הדלתות, שהיו נעולות. ניצב בכפותיו על חלון־המטבח הנמוך ונחיריו הרגישות נתרטטו.
ממדרגת המטבח התגלגלו פסיעות. רים הריח, היכן פסע בעל־הבית, היכן פסעה בעלת־הבית. הפסיעות נמשכו אל הדרך, שבה עמדה המכונית. ומכאן – יערות והרים, שהיו מלאים קולות וריחות שעימעמו את ריחות הבעלבתים.
כך נמשכו שעות לפני הצהריים, שעות אחרי הצהריים, עד הערב־יום. ומשלא חזרו הבעלבתים, נמלאה כרסו של רים זעפנות חנוקה. פחז עליו הרעב. הפליג עם האפר, שהתפשט מאחורי הבונגולו, הוליך אל קוויני התיבב מתחת חלונה. לא קשב ולא קול.
היכן כולם?
קפץ על הגזוזטרה, תפס ריחה של קוויני, והתיצב בכפותיו והציץ בתוך החלון, שמטליות שקיעת־החמה שיעשעו עוד בשמשותיו.
ומשירד הלילה, נעשו היער, ההר, האפר, כברת־שטח אחת, שברחה מתחת רגליו, זקף רים את חרטומו כלפי השמים האפורים והתיפח. מתוך היער נישאה בת־קול.
הרעב הבריח את רים אל היער. כאן ישב על רגליו האחוריות, זקף ראשו ותר אחרי העורבים, ששיירו באויר הצונן ריח־עופות חם.
עורב, שפן ופעמים ארנב – באלה התפרנס רים בלילי־סתיו הארוכים, בלילי חורף הארוכים מהם. חטמו ואזניו נתחדדו בו ביותר, רגליו – נעשו זריזות יותר, זנבו – חד־תנועה יותר, ועם קטון־הרישרושים הִסמיר עורו. אולם אך לעתים רחוקות היה שׂבע. בכרסו הנפולה – ריטוני־תמיד.
רים כבר נשאר ביער.
רק בשעה שנשתוללו סופות עזות, התחבא מתחת לבונגולו, שריח־הבעלבתים הקריש והנדיף ממנו מכבר. ומשנתגבב השלג מסביב לבונגולו כסוללה, לא הניח פתח־הסתערות לרוחות, התכפל רים ככעך וחלם. לעיניו פשטו יערות ואפרים, שהם והשמים נעשו אחד. נחירי־אפו התחילו מרטטים, חוטפים פיסות ריחות רחוקים. האם שפן הוא? האם ארנב הוא? האם ריח־עופות חם הוא? לאו! גדייה, צחורה כשלב, נישאה בפעייה. רים חוצה את השדה, רודף אחרי הגדייה, רודף כרדוף רוח.
כן נמשך החורף כולו. רים גדל, ויותר משהיה דומה לכלב, היה דומה לזאב. ברגליו הדקות, בגבו הסמיר, בעיניו האפורות – גבורה. והגבורה לא נתנה לו מנוח, הדהירתו, הַדְהֵר והוסף והדהר, מן האפר אל היער, מן היער אל ההרים.
עמדו שלהי־אפריל, שוב לא היה שלג בהרים. יובלי־מים נפלו מאבן על אבן, נפלו בלהג לתוך נחל חופז. הנחל הצר נישא בין הררי־טרשים וביער העבות בתנופה והמולה כל־כך, שהחריש את השעטה השקטה של עדר־עזי־בר, שתיש שואף־קרבות, על קרניו החדידות הוליכם בהרים. גדייה צחורה בת־שנה, טלאי שחור על מצחה, נחשלה בדרכה. שעטת־הטלפיים השקטה, שנישאה מכל העברים, בילבלה את הגדייה כל־כך, שניצבה ונתפעתה בבכייה.
בנמנומו חש רים את שעת הטלפים המתנופפת על גבו. חרטומו רבוץ בין כפותיו הפשוטות, אזניו ננערו, סדקדקי עיניו נתרחבו, דמו זינק מכפותיו לתוך ערפו. רים נעקר, חסם דרכה של הגדייה וישב מוכן לקפיצה. ומשהרכינה הגדייה ראשה, מבקשת לנגח את הכלב בקרניים שלא היו לה עדיין, ניתק הכלב מגוֹדל־שמחה ממקומו, עד שקפץ מעל הגדייה ופלט נביחה ממושכה, כתרועת־מלחמה. מנביחת־הכלב נתחלחלה הגדייה עד־תום והתיפחה בגעיית־אימים. רים חזר וישב. ומהשתמירה הגדייה את גבה הדק, מוכנת לעמוד על נפשה בכפותיה, בא במרוצה התיש על עדרו. הטלפים התהדהדו מעל האבנים כהמולת־תופים. העזים נעצרו ועמדו. התיש – לפניהן, הרכין ראשו אל בין רגליו, אחת, ועוד אחת, נגע בקרניו בקרקע. כן עמד כדי רגע. ומשישב הכלב וגילה מלתעותיו הלבנות, זקף התיש מעט את ראשו, זקר את זנבו הקצר. העיניים המעוננות, הקרניים השעירות, הזקן – הכלל הזכיר אליל־רשע. התיש השתער על הכלב. הכלב התמתח. התיש קפץ מעליו, סבב במעגל, חיפש את הכלב.
הכלב, כזאב, ביקש לינעץ בצוארו של התיש. ישב, ננער, ריטט, ככסף־חי, ובקפיצה עלה על התיש וננעץ בו בשיניו. התיש התפרקד, התחיל מתגלגל מאבן לאבן, ניער מעליו את הכלב. מסביב רחבות כל־כך. עדר הכבשים צופות בעיניים תַמות. הזעף ננער בו בתיש. עיניו העמיקו במצחו המטומטם, נשטפו דם. התיש זקף קרניו, הכלב חשף מלתעותיו. שניהם רצו וסיכלו זה־את־זה פעם אחת, פעם אחרת, ובפעם השלישית ריטש התיש בקרנו ימין את כרסו של הכלב.
התיש לא איכפת לו, כי הדם שותת מחרטומו, מאפו. ומשהקיפוהו העזים בגעייה עליזה, אף לא התבונן בהן. פלט צניפה – תחילה ימינה, אחר שמאלה. זקר את ראשו וזקנו ודהר מעל הרי הטרשים. אחריו העזים, וכשנעלם העדר, עוד נשמעה שעטת הטלפים על גבי האבנים.
רים נשא מוטל פרקדן וכפותיו פשוטות כלפי מעלה. סביבו – יללה חנוקה. עיניו הזגוּגוֹת שוב ל ראו דבר. רק נחירי־אפו עוד תפסו מטליות ריחות רחוקים, לחים.
האם שפן הוא זה?
זאת גדייה צחורה כשלג. רים רודף אחרי הגדייה, רודף כרדוף רוח.
והנה, עם הנץ, נישאים עורבים בקיעקוע.
רים נפל על צידו. כפו האחת נרעדה ונשארה מוטלת דוּמם.
[1936]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.