לודז 1937.
היה זה לאחר הימים הטובים, לאחר החגים, כשבתי־ספר של ציש"א (הסתדרות מרכזית של בתי־ספר אידיים) כבר נפתחו, כתום חופשת הקיץ הארוכה.
בבית־הספר שברחוב פיוֹטרקוֹב היה כחג. הילדים אורח היה להם – הסופר יוסף שטראַל מארצות־הברית, שקראו ולמדו את כתביו. והנה פתאום בא הסופר עצמו.
הילדים בכיתה העליונה – נערים, נערות בני־עשר ושתים־עשרה – ישבו במלבושי־שבת. עיניהם – שחורות, כחולות, חומות – זרחו. פניהם – קרנו. הילדים שמחו, שהאורח נוח כל כך. הוא לא ישב בכסא, שהוכן בשבילו למעלה. הוא ישב בספסל שבאמצע. הילדים סביבו. ובטרם פנו כה וכה ושטראַל שוב לא היה אורח. הוא נעשה מורה טוב, שהילדים מחבבים אותו, דבקים ונאחזים בו. סיפר להם לילדים על פרץ, על שלום עליכם, שהיו תלואים על גבי הקירות, הקשיבו, וקורטוב־חיוך בעיניהם, לדברי שטראַל עליהם, כביכול נהנו מתמהונם של הילדים. האורח סיפר להם על בתי־הספר היהודיים בארצות־הברית. התנצל, כשהילדים באו עליו בטענות, על שום מה סיפורו “המשפט” מכלה את שני הילדים; באו עליו בטענות על שום מה סיפורו “משפט שלמה” שלמה אינו בו לא חכם כל־כך ולא טוב כל־כך, בעוד ספר מלכים נאמר בו, כי שלמה היה החכם והטוב שבמלכים.
“האמנם שלמה היה טוב כל־כך?” – שאל שטראַל את פי הכיתה.
רגע עמדה דממה. שלושים זוגות־עינים הביטו בו בשטראַל, הביטו בפליאה, כאילו נשאלו לחידה קשה ופשר אין בפיהם. יד קטנה ורזה נזקפה־לא־נזקפה. המורה שאל:
“את מבקשת לומר מה, מירל?”
“כן.”
“ובכן, אמרי” – והמורה גחן על האורח – “הנערה היא אולי שארתך? אף שמה שטראַל.” מירל, שנראתה בדוחק מבין הילדים, נבוכה רגע. השתעלה ואמרה:
“ואני אומרת, כי שלמה המלך לא היה טוב.”
“מניין לך, מירל?” – שאל אותה המורה.
“מבנו רחבעם” – נוצצו עיניה הכהות של מירל – "רחבעם אמר להם לישראל: “אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים.”
“צדקת, צדקת” – נהנה שטראַל והרהר, כי מירל הקטנה עיניה כשלו, עינים גדולות, כהות.
“בת כמה את, מירל?”
“הולדתי בכסלו,” השיבה מירל, “בכסלו אני בת עשר!”
“מירל היא הצעירה שבינינו!” נענה נער.
“כמה את כבר לומדת כאן?” שאל אותה שטראל.
“כבר שנה.”
“כבר את בכיתה העליונה?”
“כשבאתי לכאן, כבר קראתי קודם כל ספרוני אמא בעברי־טייטש,” הקרינו פניה של מירל, פנים של יראת־שמים, כאילו לא התימרה, אלא סיפרה סתם, “ואני היחידה בכיתה, היודעת להתפלל, אפילו של שבת.”
שטראַל, המורה, הילדים – כולם צחקו צחוק נלבב. וכשנפרד שטראל מעם המורה, מעם הילדים, ניגש אל מירלי והחליק שערותיה השחורות:
“מירל, מה שם אבא שלך?”
“אבא שלי? דוד. קוראים לו: ר' דוד וויינמאַכר.”
“הוא סוחר־יין?”
“לפנים היה עושה־יין, יין קידוש. מוזגי יינות הלשינו עליו, ואילולא השטיבל הקוצקאי, היה יושב ב”קוזאַ" (תפיסה)."
“ומה הוא עושה היום?”
“לומד עם אברכים גמרא.”
“והוא שלחך לבית־ספר של ציש”א?"
“אמא שולחת אותי. אבא סבור, שאני הולכת אל החדר.”
“הגידי לי, מירל, היכן אתם גרים, ואיכנס אצלכם מחר בבוקר.”
“על שום מה תטריח עצמך ותיכנס אצלנו, אמור היכן מלונך, וייכנס אבא אצלך.”
“בהוֹטל פּוֹלסקי.”
“אתם באמת סבורים, כי אנו קרובי־משפחה?” הביטה מירל בעיניים של תפילה אל שטראַל, “הייתי רוצה כל־כך, שנהיה קרובי־משפחה.”
“יתכן, מירל, יתכן,” החליק שטראַל את ראשה של מירל, “הגידי לו לאבא כי ייכנס מחר בבוקר.”
שטראל יצא לרחוב־פיוטרקוב ההומה, הלך אל הטאַכסים, שעמדו שורה גדולה. נכנס לטאַכסי ראשון ואמר לו לנהג:
“הוטל פּוֹלסקי.”
יוסף שטראל, שהיה בקונגרס של סופרים בפאריס, בא בחטיפה לפולין, שבה נולד וגדל, בעיר־גבול ליד פרוסיה. אביו, דוד, שנפטר בניו־יורק, מוֹצאו היה מזדוּנסקא־ווֹליא. שם נסע שטראל לקבר־אבות. נסע דרך לודז‘. שטראַל ידע, כי בבית־החיים בזדונסקא־ווליא טמונים זקניו וזקני־זקניו. ידע, כי בזדונסקא־ווֹליא נמצאים דודים ודודים־זקנים. ויתכן, כי אביה של מירל, ר’ דוד וויינמאכר, מבני־דודיו הוא, יתכן, כי דוד וויינמאכר ואביו של שטראַל נקראים בשמו של אותו אבי־זקן עצמו.
שטראל עצם את עיניו. לא נגע בו, שהטאכסי אינו מתנענע, אלא מתנדנד על גבי האבנים. בהמולת רחוב פיוֹטרקוֹב נישאו עָרים – ווינא, פראג, פוזנא, לובלין, זדונסקא־ווֹליאַ. בכּל – קרובים, בכל – עלילה לוֹמדיית וחריפות. מתחת לעיניים העצומות נגררו והגיחו האבות הזקנים, הדודים, פנים – כדפי־גמרא כבדים; עיניים – חכמה ועצב. הנה סבתא מירל – גוצה, הכומתה באימרת־כסף, כּעטרה־של־טלית. לבושה היא משי צחור. סבתא עסוקה תמיד בישיבות, ביולדות עניות, באלמנות ועגונות. היא היתה טוּב־הלב גופו. ומירלי בת העשר, שקראה עד־גמר כל ספרוני־עברי־טייטש של אמא? הא? הטאַכסי נעצר? הוֹטל פּוֹלסקי…
למחרת בבוקר, כשננער שטראַל, והשוערים עוד רחצו את הרחובות, כבר רתחה לודז' כמרקחה. באשר פנית – מכוניות־משא, קרונות־משא. בריות נחפזו, נהרו עם המדרכות. בוקרו של חשוון אפור נמלא שריקות־צוֹפָרים, שעטת־סוסים, קולות וצעקות.
שטראַל ירד לרחוב, נכנס לקפה, שהפיק ריח מאפה חי. טעם קמעה, קנה עתונים וחזר למלון. כשבא אל לפני המלון, כאילו נעצרה הלמות־לבו. אברך מגודל־במופלג, בשנות השלושים, בא לקראתו. זקנקנו הצהבהב התקרזל, עיניו ירקרקות, כצמחי־מים, התערפלו. תוך הילוכו הימהם מה. ובהמהומו, בהילוכו, היה עֶצב כל־כך, שעיכּב כל עובר ושב. – הייתי נשבע כי זה אבא, אבא שלי – אמר שטראַל לנפשו – כך היה אבא מהלך, כמעט בכל שבת לאחר שלוש סעודות, מהלך ומהמהם, מהלך מחדר לחדר, עד שאמא לא הדליקה נר.
שטראַל עצר את הזר ופשט לו ידו:
“שלום עליכם, ר' דוד שטראל.”
“עליכם שלום” – נתחייכו זוג־עיניים פיקחות, עצבות – “כיצד עצרת אותי דוקא, כשמשוטטים כאן יהודים הרבה כל־כך?”
“מפני שאתה דומה בניכר לאבי.”
“היכן יושב אביך?”
“אבי, שתבדל לחיים ארוכים, אינו בחיים. שמו היה דוד, נקרא בשם סבו מזדונסקא־ווֹליא. וסבתא שלו, סבתי־זקנתי, שמה היה מירל.”
“ואני נולדתי בלודז' ונקרא בשם סבא, הטמון בבית־החיים הישן.”
“וסבך היכן נולד?”
“סבא?” – נטל האברך, באצבעיים, את זקנקנו – "אומר לך את האמת, איני יודע. בן חמש התיתמתי, היה לי אב־חורג, היה מלעיג על ייחוסי, היה מתימר, כי מוצאו מן המגיד הקוזשניצי, הטחתי כלפיו, כשגדלתי: “עמך, אבי חורגי, מסתיים הייחוס, ועמי, עם דוד שטראל, הוא מתחיל.”
שניהם צחקו, הביטו זה בעיני זה וצחקו, כאילו לא היו זרים־בתכלית, אלא קרובים־ממש, קרובים עד־מאוד, שכבר לא התראו ימים הרבה, ופתאום נזדמנו. האברך ניענע ראשו ועיניו הירקרקות חייכו בעצב:
“צר לי אך על בתי הקטנה, על מירל. הוי, כמה שמחה שאנו משפחה, ועתה, מה אומר לה?”
“עתה” – הוציא שטראל מכיסו עשרה דולר – “תגיד לה, כי הדוד הניח לה דמי־פרידה.”
שניהם חייכו חיוך טוב־מזג, שניהם נפרדו, וכשפסע ר' דוד וויינמאכר לדרכו, הביט אחריו שטראַל ואמר לנפשו:
“הילוכו של אבא, הייתי נשבע, כי הוא אבא.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.