כשהנץ שחר, התחילו שוכני הטללון הישיש – עופות־זימרה, עופות־טרף וסנאיות – מתעוררים. העץ, ששלושת צמדי ידים הקיפוהו בדוחק, חיפה בענפיו על בוֹנגאלו הצבוע לבן, עד שבימי־השרב עמדו שם צינה ואפלולית.
ולא בלבד העופות והסנאיות התחילו מתעוררים עם הנץ־היום, אלא אף הצייר ששׂכר את הבונגאלו לימות־החמה.
זה ימים אחדים שביקש לצוד ולהעלות על הבד את גוני־הזריחה. אולם הזריחה פניה היו, עם כל בוקר ובוקר, שונים ואחרים. הנה ריטטו במזרח רצועות־אור, כדרך שמרטטים גורי־חתולים בסמוך ללידתם. הנה נתפצלה החשכה, חשפה חץ־של־אש, דק־מן־הדק, בישרה: ברקאי. והנה הזריחה האפירה כל־כך, שקשה היה לתפוס, אם השעה היא לפני זריחה, או לפני שקיעה.
יתירה מזוֹ, היתה כעין תחרות בין הצייר והעופות – מי יתעורר תחילה? והצייר זכה בתחרות. לא אחת היה יוצא מתוך הבוֹנגאלו, בעוד האפלה עזה. היה ניצב מאחורי הטללון וחיכה, שהציפורים הצהבהבות, הקטנות מכּנרי־בית, יוציאו בתשרוֹקת וסלסוֹלת את ראשיהן הזעירים מקיניהן־קש. ואמנם, כאן כרת הצייר ברית־ידידות עם הסנאיות האפורות, שהגיחו מתוך ניקרות העץ הרפודות, תחילה חרטומיהם המחודדים, ואחר־כך קרקפתותיהם.
סנאית כזאת, קודם שיצאה ממלונה, היה בולשת תחילה סביבותיה, מי יושב על עשרות ענפי הטללון. עיניה המרחיקות־ראות הביטו בשמים שמעל קרקפתיתה, הביטו כלפי האדמה שמסביב לעץ. ואך בהיות שקט מסביב, יצאה הסנאית בזהירות מניקרתה והתחילה נישאת מענף לענף, נישאת בגמישות כל־כך, שבני־הענפים הדקים כמעט שלא התנענעו תחתיה. ומשהבריחה הסנאית במרוצתה על הענפים, את שיורי שנתה, צנחה לאורך הגזע לעשב. כאן התוודעו הסנאיות אל הצייר, שעמד כמין עץ, כמעט ללא־ניע, וללא־זיע, ובשתי ידיו הפשוטות בטנים.
תחילה התחמקו הסנאיות ממנו כמה פעמים. אולם משחזר אותו מעשה בוקר־בוקר, וכן למעלה משבוע ימים לא יכלה סנאית אדמדמת, מועזת, לעמוֹד בפני ריח־האגוזים. קפיצה לכאן, קפיצה לכאן – עמדה לרגלי הצייר. הסנאית ישבה. ריחרחה בחרטומה, זקרה זנבה האדום, הסמיר, עלתה על ידו של הצייר. ומשלא הרע לה, חטפה אגוז אחד ואחד, פיצחה את הקליפה, אכלה את התוך. שאר שלוש הסנאיות, האפורות, שגם הן נְקָרות להן בטללון, עשו כמעשה האדומה. וכן נעשה הצייר חברן של הסנאיות, שאכלו מתוך כפותיו עמדו על כתפיו, על גבו. והאדומה, ליצנית, ישבה לא אחת על ראשו של הצייר, ישבה על שערות־ראשו השחורות, ושיעשעה באגוז.
כן יצאו חדשיים.
היתה ראשי־ספטמבר, כשהבקרים מתחילים להָצן ולהעליט.
הצייר במכנסיו־קוֹרדארוי, במעילו־קורדארוי שכפתוריו מותרים, בסבך שערותיו המדובללות, עמד על יד הטללון והמתין לה לסנאית האדומה. תמה, שהאדומה מאריכה כל־כך לישון בעוד האפורות כבר הפליגו לתוך היער. השחרית הצוננת, המעוננת, הבריחה את הסנאיות מנקרותיהן, הבריחתן אל החורשה, שבה גדלו אגוזי־פרך ואגוזי־בר. האגוזים נדחסו בינות ללסתות, נישאו אל מחבואים, שבהם אגרו הסנאיות מזונן לימות־השלגים.
כבר עמד היום בעיצומו, כשהאדומה הוציאה ראשה מתוך הניקרה. הביטה סביביה, הבחינה בצייר, והיה ודאי לה, כי אין סכנה אורבת לנפשה. התחילה מקפצת מענף לענף, ותוך קיפוציה נתבעבעה בה ליצנותה כל־כך, שהתחילה רודפת אחרי זנבה שלה עצמה.
הצייר נהנה כל־כך, שהתחיל קוראה, תחילה בשריקה, ואחר־כך בשתי ידיו:
“בואי כנה אדומה! בואי הנה, ליצנית!”
והאדומה ברחה מפני הצייר, משל היתה מתגרית בו. העפילה לשיא־צמרתו של העץ, ולא ניתן להבחין בה אלא מתוך זקיפת־ראש עד־גמירא. ומכאן קפצה על עץ אחר, השחילה עצמה מענף לענף, וצנחה לאורך הגזע אל הצייר:
“הנני.”
הצייר תפסה על כפו. החליק בה, זנבה, שהתנשא כנֵבל, אימצה אל לבו. אחר כך תקע לה קצת אגוזים. הפעם לא אכלה מהם, עלתה עמהם אל הטללון, החביאתם בגזע הנקור בין שני ענפים וחזרה בחפזה כל־כך, כאילו רדפוה.
הצייר התבונן בשני הענפים, שביניהם ישבה הסנאית. לא היתה שם נפש. תר אחרי הסנאית, שכבר חצתה את חתימת האפר ונישאה לחורשת־האגוזים, נישאה בתנופה כל־כך, משל בורחת מפני סכנה הצייר סבב כמה פעמים את העץ הכרסתן. ומשביקש להיכנס לבונגאלו שלו הבחין בין שני ענפים מחופי־עלים, עד כדי אפלה, זוג עיניים עגולות. תנשמת, שפניה רדודים, כשל חתולה מעוברת, ישבה ללא זיע באפלה. הצייר ביקש למתוח קו־חיבור בין התנשמת ובין הסנאית הנפחדת, ולא עלתה בידו. ידע, כי דרכה של נמיה, שתהא רודפת אחרי סנאיות, אבל תנשמת? ודאי היה לו, כי תנשמת עיוורת היא יומם, מתחבאת אי־שם בגדר־נצרים, או על ענף ומנמנמת. ואך בלילה, משמתעבית האפלה היא יוצאת לצוד ציד. ואולי התנשמת אורבת מאז הנץ החמה? ושעל כן איחרה הסנאית לצאת מניקרתה.
הצייר הניף ענף רצוץ והתחיל מנענעו על חרטומה של התנשמת. לא נעה ולא זעה, ומשלא פסק הצייר לנפנף, פקחה התנשמת זוג עינים ירוקות, עגולות, והצייר אחזתו צינה פסע פסיעה לאחוריו, שידל את עצמו כי אין הוא ירא והצליף את התנשמת בענף. רק לאחר שהתנשמת נתעופפה, נכנס הצייר, ברוח קנטה, אל הבוּנגאלו שלו ועמד לצייר. לא הבחין, ששמש־ספטמבר פיזרה את הערפל והיום נאור, כחול, הצהיל, לא הניח לישב, הכפיל את הכחות. הרגליים ביקשו לשוטט והידיים – לעבוד.
כך עבד הצייר עד עיצומם של צהריים, עד הערב־יום, ומשהחשיך שמע פתאום יללה, יללה חנוקה, משל משוגעת מסתתרת מאחורי חלונו. חש, כי היללה נוטלת ידיו ורגליו.
הצייר תפס מוט, ויצא מן הבּונגאלו.
היללה, שהקפיאה את הדם, נישאה מן הטללון הכרסתן.
הצייר הפריד את שני הענפים, שביניהם היה מחבוא־הסנאים. מתוך האפלה בהה בו זוג עיניים ירוקות, עגולות. תנשמת, פניה רדודים פתחה את חרטומה העיקל ויללה. כפה אחת העמיקה וננעצה בענף העבה וכפה האחרת חינקה את הסנאית האדומה. הסנאית שרטה בציפרניה, דקרה ראשה, פירכסה ורטנה.
מרוב כעס חבט הצייר במוטו ראשה, חרטומה של התנשמת, חבט וחזר וחבט, עד שהתנשמת נפלה מן העץ, כאבן. אחריה נפלה הסנאית, שנראתה כמחצית־שיעורה. זנבה שוב לא הסמיר, שוב לא התרומם.
היתה דממה מסביב לעץ הטללון, דממה מוזרת. הצייר נכנס אל הבונגאלו שלו. העלה את מנורת־הנפט, שוטט על פני החדר ולא הבין, איך ניתן לשיר את שירת־הטבע, והיא כולה רציחה ואכזריות.
[1942]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.