בן שבעים וחמש נתאלמן הרב ר' רפאל דוֹבּזשינסקי, רב בית הכנסת ד“אנשי שרנסק”.
עד גמר שלושים, לא סרו בנותיו הנשואות מאביהן. יום־יום היתה עמו בת אחרת. עם הרב לן שמשו לייזר.
באחרון לאֵבל־שלושים, אחרי מעריב ואחרי פת־ערבית, כשנכנס הרב לחדר־בית־דין שלו וישב על ספר, נכנסו אצלו שתי בנותיו הבכירות. הרב הניח ידו על הספר הפתוח, שלא ייטרפו דפיו ושאל בחיוך אבהי:
“כבר אתן הולכות הביתה?”
“צריך להשכיב את התינוקות.”
“לכנה לשלום, לכנה. והיכן רחל? כבר הלכה הביתה?”
"אָמנם, בענין רחל, אבא, אָמנם, באנו.
“מאי?” – הניח הרב ספר אחר על הספר הפתוח ועמד על רגליו, – “מאי, ילדים?”
“שב, אבא, שב” – הושיבה הבת הבכירה את הרב בכורסתו ובעצמה ישבה בכסא הפנוי שעמד ליד השולחן – “זה עתה שוחחנו עם רחל. פטורתני לסַפר לך, אבא, כי רחל, אֵם של שלושה פעוטות, מתענית הרבה. זו השנה השניה, ויוסף בלא פרנסה. מה שאין אתה נותן, אבא, מה שאינן אָנו נותנים, אָין. שוחחנו עם רחל, כי היא מסכימה לעבור לביתך, אבא. רחל תעסוק במשק־הבית, ויוסל, הרי בן־תורה הוא, יתירה מזו בעל־תפילה טוב, ינהג בבית־הכנסת. הדירה גדולה, אבא, חמישה חדרים ומטבח, יהיו לך חדר־בית־הדין שלך וחדר־השינה הגדול על שני חלונותיו.”
בשעה שהרב הקדיש לדברי־הבת, החליק את זקנו הלבן, הקלוש ועיניו הפיקחות חייכו. ומשסיימה הבת הבכירה את דבריה, הציץ הרב בבתו האחרת, המתין מה תאמר היא, ומששתקה נענה הרב־האָב:
“טוב, בתי, שאתן דואגות כל־כך לאביכן הזקן. כך שורת־הדין נותנת. זה הוא כיבוד־אָב. ומה שדיברת עתה, הוא לענין. קרוב אל השכל. אלא מאי? קודם שפוסקין בענין כזה, צריך יישוב־דעת הגון. רחל היא באמת בתי כנפשי, ויוסל חתני. אך מה תעשה, ואי אתה יכול לדוּר בשלום עם בשרך ועצמך, פשיטא עם חתן, שאינו מניח להשמיעו דבר, טוען, כי יש לו דרך משלו? הרי באים אצלו בדיני־תורה כאלה לפרקים קרובים. וכשיעבור אלי וסופנו שנהא חייבים להיפרד, היכן משיגים בימינו אלה דירה? ומה פירוש יוסל ינהג בבית־הכנסת? לייזר משמשני למעלה מחמש־עשרה שנה. ולייזר אף הוא יהודי, בן־תורה. גם הוא תינוקות קטנים לו, ומהיכן היהדות לשלח יהודי כזה, ליטול את הפרוסה מפיו? עיניכן הרואות, בנותי, כי אין זה פשוט כל־כך, כפי שסברתן. ענין כזה צריך ישוב־דעת יפה. בלא פחז כמים. מרוצה אני שגילגלתן עמי בענין זה. ובה להרהר בו, חובה היא, ילדים.”
“טוב, אבא, טוב” – קמה בתו הבכירה, ושתי הבנות יצאו בלילה טוב אבא.
הרב ר' רפאל דוֹבזשינסקי, נשאר לבוד בחדר־בית־דין. ידו העדינה, השקיפה, נמשכה אל הספר הפתוח שהיה מוּנח על השולחן. היד לא הגיעה אל הספר וקרא לו לשמש:
לייזר! היכן אתה, לייזר?"
לא ענה איש. ראייה, שלייזר לא בא עדיין ללוּן. הרב נטל מתך המאפרה, שעמדה על השולחן סיגריה, שעוּשנה עד מחציתה, הציתה וישב ביתר־רווחה בכורסה.
הרב צפה בסלסלות־העשן, שהתעגלו מעל ראשו, ותאי־סתר, שהיו חסומים עשרות שנים, התחילו נפתחים.
כפר מאחוֹרי לוֹיוויִטש, חנות־מכולת קטנה, מושב־זקן־זקנו, ר' רפאל, שהרב נקרא בשמו. שם נולד הצדיק, ר' אברהמ’ל הטשכנוֹבאַי, שהמיר את השם דוֹבזשינסקי בשם לַנדאַוּ. שם נולדו גם סַבוֹ, אָביו והוא גופו, הרב דשראנסק. אָביו התפרנס בצמצום מחנוּת־המכוֹלת, ואָמנם חייהם חיי־דחקות היו. רפאל נער טוב היה, ראשו ראש של חריפות, בא דוֹד עשיר, בעל חנות־ברזל בלוֹיוויִטש, ואָספוֹ לביתו. הדוֹד היה לו בן, ברוך, נער בגילו של רפאל, למדו שני הנערים מפי מלמד אחד, ואחרכם בשטיבל־דגוּר, ואחר־כך בישיבה דמאַקוֹב. ברוך לא רצה ללמוד, הכניסו אָביו לעסקו, השיאו לפּלוֹצק, שבה פתח חנות־ברזל. רפאל בן השמונה־עשרה כבר זכה להיתר־הוראָה. הדוד השיאוֹ, השיג לו רבנות בעיירה קטנה. בשל אתרוג־ארץ־ישראל, שהרב הזמינוֹ מוורשא, נפלה מחלוקת בעיר, שנמשכה כמה שנים. המחלוקת נמאסה עליו, על רפאל, הניח את הרבנות והשתקע בעצת שארו ברוך, בפּלוצק.
בפּלוצק נעשה ר' רפאל רבּה של תנועת־מזרחי הקטנה. עם למדני־התנועה קרא יום־יום שיעור. היו לו שני שיעורים בני־הכנסה, שבהם למד עם בחורים גמרא ועברית. ובכל אלה התענה ר' רפאל, ואילולא אשת ברוך, לאה’לי, לא היה לא כדי מלבוש ולא כדי שכר־דירה. לא יצא יום, שר' רפאל לא יהיה אצל ברוך, בין בחנות־הברזל, בין בבית. בבית־ברוך היה קורא את “הצפירה”, קורא את ה“היינט”. הרי היו שאֵרים, שגדלו מנערותם יחדיו. ומשהתחיל ר' רפאל ללמד את בנו של ברוך, בר־המצוה, ולאה’לי היתה באמצע־הלימוד מגישה כיבוד, לסעוד את הלב, לא רצה ר' רפאל להעלות על דל־שפתיו כי הוא בא לביתם בשל לאה’לי בלבד. אחר־כך… אחר־כך פשט ברוך את הרגל ונאלצו, הוא וכל משפחתו, לעקור מן המדינה. עקרו לניו־יורק. ואחר־כך פרצה מלחמת־העולם הראשונה. אחרי המלחמה הגיעו מכתבים מברוך ובעיקר – מלאה’לה, מכתבים בתוספת מעות וכרטיסי־אניה – בוֹאוּ לכאן.
ומשבאו ר' רפאל ומשפחתו, חיכתה לו בברוֹנסוויל הרבנות השרנסקאית, חיכתה דירה מרוהטת. התחיל ברוך לערוך סעודות־מלוה־מלכה, שנתכנסו בהם ציונים מזרחיים והרב, ר' רפאל, דרש כמעט בכל מוצאי־שבת.
כך יצאו שנים. ברוך השׂיא ילדיו, הרב השרנסקאי השיא ילדיו. חתונות, שבע־ברכות – ביד רחבה בריתות־מילה, פדיוני־בנים – ביד רחבה. יתר־על־כן – ימים טובים. ביתו של ברוך, ביתו של הרב – בית אחד, שבו היו תמיד מתקינים עצמם לשמחות, אם לא אצל עצמם, הרי אצל בניהם, הרי אצל נכדיהם.
כך שנים־שנים, עד לאחר מלחמת־עולם השניה, עד שברוך מת פתאום בשבץ־הלב. ועם מותו של ברוך חסל בית. לאה’לי יצאָה מברוֹנסוויל, יצאָה למאנהאטן, אל בתה הבכירה, וביתו של הרב השרנסקאי נחצה, מחצית אחת ירדה עם ברוך לקבר, והמחצית האחרת, פתוחה, שבה התחילו מתנשבות רוחות, נשארה בברונסוויל.
הרב השרנסקאי כמעט שחדל להתראות עם לאה’לי. רק בשמחת משפחה, בלוית משפחה נתקשר דיבור חטוף ושוב לא התראו.
והנה הרב השרנסקאי אף הוא גלמוד. כבר אחרי שלושים. כשהרב חזר מבית־החיים, לא זזה מעליו לאה’לי, עמדה עליו ותבעה מה. מה תבעה? כאן נתקע הרב, משל סוגיה חמורה לפניו. אולם במעמקיו חש, כי לאה’לי חלק גדול לה לא בלבד בביתו, שהוא יושב בו, אלא בו, ברפאל גופו. ולא מהיום. ואלה לא נכסי־צאן ברזל, אלא נכסי־מלוג. שלה הם, של לאה’לי הם. הוא יכתוב לה זאת, ואף רגע כמימרא כך וכך, לאה’לי, כך וכך… הוא לא יאסוף את רחל אל ביתו… יוסל, חתנו, זקוק לאלף דולאר? יתנם לו, יסייעו להקימו על רגליו. וללאה’לי יכתוב אליה מיד מכתב, מכתב ישן, שביקש לכותבו לפני שלושים שנה ומעלה; לא, לפני ארבעים שנה.
והרב השרנסקאי נטל מעל השולחן גליון־נייר, נטל עט ובכתב־רבנים כתב לא פרשת־השבוע, אלא פשוט: “מיין ליב געשוועסטערקינד, לאה’לע” (שארתי החביבה לאה’לי). קרא וחזר וקרא את ארבע המלים הכתובות, ובעיניו הזקנות, והפיקחות, נתְקשרו דמעות, שהתחננו לאלהים, כי לאה’לי תקבל את הזמנתו, ותיטול בידה את משק־הבית ותיעשה הרבנית השרנסקאית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.