המרבדים השעירים, חטיבות־הרהיטים המוצקות ספגו אל תוכם צלצול הטלפון. ומשנתפזר הצלצול בפעם השלישית על פני החדר, התרוממה לאוּרה בליאש מעל הספה, שעליה שכבה וקראָה ספר. לאַוּרה קראָה לה למשרתת:
“פאגי, פאגי!”
ומשלא באָה המשרתת, ירדה היא מעל הספה, נגררה לאטה לפרוזדור, שבו עמד הטלפון על שולחן קטן. בידה־שמאל שמטה לאוּרה את השפופרת וקירבתה לאָזנה:
“האַלו.”
“לאַוּרה?”
“האַלו, ווינר!”
“את לבדך?”
“לבדי.”
“הרי אני בא אצלך.”
“טוב.”
“אולם השגיחי לאַוּרה, שלא יהיה אצלך איש. אין אני אוהב להזדמן עם זרים.”
“טוב, טוב.”
לאַוּרה צחקה בקול. אחר־כך הניחה את השפופרת ואָמרה בהלצה, מש היה מי בחדר:
“מה תאמרי לאהובי? אף קנאתן הוא…”
הפנים – קמטים וקמטמטים, משל נתאחו במחט דקה מן הדקה. ובין הקמטמטים – נתזי־צחוק. בפנים בני השבעים התקמט הכל – זויות־הפה, הלחיים, הצדעים, המצח. העיניים הכחולות – עיניים גדולות, כהות – שנתנאו עם הזיקנה, שפעו טוב חכמה. ומקווצות השיער העבותות, שסירבו להאפיר, נישא זיו רך, עמום, כעין הכסף המובהר.
לאַוּרה חזרה אל הספה. פלג־גופה־שמאל נגרר תחילה. לאחריו – פלג־גופה־ימין, שהיה משותק מעט. ולא כל־כך פלג־גופה־ימין, כידה־ימין, שהכבידה, כמדולדלת, כיד זרה. יום ולילה – בתוך היד נישאָה תמיד המולה עמומה, כזמזום־עמוד־טלגראף. לעומת זה לא נחה ידה־שמאל. ולא כל־כך ידה־שמאל, ככל פלג־גופה־שמאל.
לאורה צפתה במראה, תיקנה תסרקתה וישבה על הספה. כבר כשנתיים, בסמוך לפטירת בעלה, שכמעט שפסקה לישון. יומם פוקדתה לפעמים שינה ואוחזתה תנומה. אולם הלילות אין להם גמר; שנים, שנות־חיים משתערות עליה עשרות־עשרות. פלג־גופה־שמאל הוא עֵר עד כאֵב, צד את החוויות והמוח לא ינוח רגע.
לפני יובל שנים נשׂאה לאַוּרה לבליאש. בשנות התשעים באו ניו־יורק, תפרו יחד כתנות, תפרו מכנסיים, תפרו מעילים, החליפו וחזרו והחליפו את המעבידים, את הדירות. אף החליפו את המפלגות – אַנאַרכיסטים, סוציאַליסטים, ריווֹֹלוּציונרים, פועלי־ציון, אחר־כך עשה בליאַש שותפות עם ווינר – פתחו בעצמם חרושת־מכנסיים – והשותפים התחילו מעשירים. יצאו שנים טובות, שנים עשירות.
ועתה?
תחילה מתה אשתו של ווינר, אחר־כך –בעלה של לאוּרה. את בית־החרושת קיבלו מכבר בני ווינר. ווינר גר אצל אחת בנותיו. לאוּרה גרה בגפה.
ומכאן ואילך?
מכאן ואילך מסרבת לאַוּרה להרהר, משהיא מגעת אל “ואילך”, היא חוזרת לבראשית. ופירורי־הרעיונות אינם פוסקים לשוטט בתוכה, מסביביה. וכן כל היום כולו, וכן כל הלילה כולו. שלהי־אחרי־הצהרים הציפו את החדר אור־שעווה דהוי. לאוּרה ספגה לתוכה – עצב־בין־השמשות, עומק־שמים. ביקשה לידע – על־שום־מה נישאָה לבליאַש, עבדה בבתי־עבודה החליפה מפלגות? על־שום־מה התקנאו בה הבריות? ואם היו לה שנים טובות, ואם עברו עליה חיים עשירים, מה? הנה בליאַש מת והיא, לאוּרה, גוררת פלג־גוף. הוסף לכך, מוחה עבד במהירות יתירה, משל ביקש להדביק מה, משל ביקש לחטוף מה. מה להדביק? מה לחטוף? אלו שמי־בין־השמשות, זו החמה השוקעת, המולת־הרחובות, המולת־הבוּלוואַרים?
נשמע צלצול בדלת. המשרתת האירלנדית, על אַפה הזקור, תקעה את ראשה:
“מיסטר וויינר כאן.”
“תזמיני אותו שיכנס, פאגי.”
ווינר היה גדול מלאַוּרה בחמש־עשרה שנה. יציבתו הרחבה – עור ועצמות – היתה עוד זקופה. הוא שוחח עם באַקונין, עם מאַרכּס, עם אנגלס, בשחרותו היה מתימר בכך. משנכנס ווינר לכלל שבעים ומעלה, התחיל נוהג אדישות בכל אותם תאריכים, בכל אותם אנשים. שוב לא התימר בכך.
“ערב טוב, לאַוּרה” –קדד מלוא־קומה בפתח.
לאַוּרה פשטה לו במיושב את ידה־שמאל:
“מה מעשיך, ווינר? שב.”
בעוד ווינר נטל כיסא, הזיזו אל הספה וישב, הבריק בזכרונה של לאַוּרה – אימתי התחילה לדבר עם ווינר לשון־אתה? למעלה מחצי־יובל. שני השותפים בילו קיץ על שפת־הים בבּאֶלמאַר. באותם הימים ווינר התאהב בה. כל ימות־יולי היה האהבה עזה. אחר־כך התחילה מתרופפת. וכשחזרו השותפים ונשיהם בימי־נובמבר צוננים העירה, לא היה עוד זכר לאהבה. אולם הדיבור בלשון־אתה נתקיים.
עור־פניו של ווינר לא נקמט. אולם הוא נמתח כל־כך על העצמות, כאילו חישב להתפקע. הכל היה מחודד – הפה, האף, אפילו המצח, שנמשך מלוא הגבחת, עד עומקו של עורף. מעילו הגזור יפה־יפה, מעשה אריג אנגלי, לא היה מונח על גבו, אלא תלוי עליו. והוורד האדום, וורד רענן, שהיה אזוק לדשו־שמאל, נראה כמעשה־שחוק.
שניהם הביטו זה בזה, התחייכו. במעמדו של ווינר נתקפח לשונה של לאַוּרה הדברנית. כל הטענות שהשתערו עליה, כשנשארה בדד בבית, כאילו ניתרצו עתה. חייה כחייה, אבל חיי ווינר? חיים עשירים, חיים מלאים, כערכך מאה שנה. בתקופת המאה הזאת נעשו עובדות ומאורעות בחזקת־אגדות. וחייו גופו? מתכווצים, מצמיקים עור ועצמות. ואפילו עיניו עינים אורות, חכמות כבות והולכות, אינן מתפעלות מכל דבר.
“תשתה כוס תה?” – שאלה אותו לאורה.
ניענע ראשו ניענוע של הן.
לאורה לחצה כפתור־החשמל בקיר, שמעל ספתה. נכנסה המשרתת.
“פאגי, הגישי למיסטר ווינר כוס תה חם.”
“ואַת, לאַוּרה?” – עשה ווינר העווייה נבוכה, שנגזר עליו לשתות לבדו – “אם אין אַת שותה, אף אני לא אשתה.”
לאַוּרה התפנקה, כנערה בת שש־עשרה, הנידה, מעשה־קונדס, ראשה על שערו המכסיף ופניה הבהיקו:
“פּאגי, תביאי כבר שתי כוסות.”
וכשהזוג שתה בקולניות את התה, ליפתו אותו בעוגיות־שמנת, שאלה לאַוּרה בסתם לשני בניו של ווינר:
“מה מעשי־הילדים?”
“הילדים?” – לא נתעורר ווינר מיד, משל נשאל דבר, שהתחיל נשמט מזכרונו – הילדים? הם מבזבזם את כל מה שאגרנו."
הטלפון נצטלצל. ווינר הניח ידו על ברכי לאַוּרה, לא הניחה לקום:
“פּאגי תענה.”
וכשאחזה פּאגי בשפופרת, עמדו שניהם, כזוג נאהבים, שאינם רוצים שיפריעוהו, עמדו וסייעו לה למשרתת:
“הגידי, פּאגי, כי מיסיס בליאַש איננה בבית.”
וכשחזרה פּאגי אל המטבח הביטו זה בזו, שניהם פרצו בצחוק, כתינוקות, שהערימו במעשה־קונדס ומבינים זה זו בלשון־אילמים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.