ב“פּנט האוז” (דירת גג) של ברונשיין שבקומה השלושים, בעיצומם של צהרי יום חם, עמדו צינה ודממה. מבעד לדלתות הפתוחות הצופות על טירסוֹת מלובלבות, נישאו פנימה, לתוך החדרים, נתחי אור ירקרקים.
ברוֹנשטיין, שיותר משהיה דומה כסוחר־יהלומים היה דומה כשחקן, הוציא מכיס־מכנסיו האחורי צרור, הצרור בניירית, וישב עמו על יד שולחן־שיש קטן. אבני־החפץ, שנוצצו מתוך הצרו המגולל, הבריקו זעיר־שם זעיר־שם בנטפי־אש, התחילו ניצתות כעין־הירוק, כעין־האדום, כבו וחזור ונשתלהבו.
ברונשיין נהג רוב כבוד בנטפי־האש, התחיל מתבונן בזכוכית מגדלת ביהלומים, אחד אחד. אשתו, שחמומית בשרנית, השתרעה אחרי הצהרים על הספה. עילעלה את הזשורנאל “לוּק” ותוך עילעול נרדמה.
הגוּברנאַנטית, מיס וובּר, עודה צעירה ביותר, רגליה נאות, חשופות, בסנדלים מעונבים, ישבה בכורסה עמוקה. עיניה – תכלת. שפתיה – כרמיל. בין שתי אצבעותיה לבנות סיגריטה. סלסל־עשן התאבך. הרכיבה רגל על רגל, ובעצלות מפונקת עלעלה את הזשורנאל “לוּק”.
אחרי הצהרים היתה ב“פנט האוז” של ברונשיין דממה. אשתו נמנמה, דזשין בת הארבע, שהגוּברנאנטית חינכתה, ישנה. בנו יחידו של ברונשיין, דאני בן החמש עשרה, היה ב“האַי־סקוּל” (בית ספר תיכון). ערים היו ברונשיין ומיס וובר ואף שכל אחד מהם היה עסוק בשלו ואף שכל אחד טווה חוטו והחריש, הציצו שניהם, הן ברונשיין והן מיס וובּר, מדי פעם בפעם, בלשון־אילמים, זה בזה, והבינו זה את זה.
מבעד הדלות הפתוחות נישאה, מעם הטירסות המלובלבות, המולה צוננת, המולתה של ניו־יורק, המיתמרת מעל אלפי־גגות.
על הטירסות, בין האילנות, נמשכו ערוגות פרחים, שזרעם דזשאַן הגנן והִשקם יום־יום.
שום אחד מן הברוֹנשיינים לא ידע, מה חדווה טמונה בחיבור עם הקרקע, בזריעה, בגידול, מזרע־יד־אדם.
נשמע צלצול.
ברונשיין ומיס וובר החליפו מבט – מי עשוי לבוא עתה?
היא פתחה.
וקודם שברונשיין הספיק להצניע את צרור־היהלומים עמד בפתח הפתוח דיוו קראַוז, סוחר יהלומים עשיר. על פי פניו הדקים ובגדיו ההדוקים קשה היה לומר, אם הוא בשנות השלושים, אם בשנות הארבעים.
האלאוּ, דייוו," – הצניע ברונשיין את צרור־האבנים בכיס־מכנסיו האחורי והזיז כסא, – “שב.”
מיס וובר מדדה במצודד את קראוז ומבטה העצל, האדיש, הוסיף לתעות בין עמודי הזשורנאל “לוּק”. מנהגה היה בה צד־מה של חוצפה, משל לא היתה גוּברנאנטית, אלא אהובה צעירה, מפונקת.
קראוז הציץ, מעשה־מבין, במיס וובר ומבטו התחיל נודד על פני רגליה החשופות. הרגליים כבשוהו כל־כך, עד ששכח, לשם־מה בא. ברוח נוחה שאל את ברונשיין:
הארכת עוד לשהות אצל ווילי?"
“שבתי הביתה אחרי שלוש”.
“ומה תאמר עליה, על הרקדנית?”
ברונשיין כיווץ עינו. רצה לומר – שופרא, שופרא דשופרא.
מיסיס ברונשיין, שקיקים מתחת לעיניה השחורות הביטה בבעלה:
“את האישה מניחים בבית. ומתענגים אצל ווילי עם רקדנית.”
“לא אני” – התנצל בורנשיין.
“אך זה עתה אמרת, כי שבת הביתה בשלוש בלילה!”
“ממיטינג.”
“והרקדנית?”
“איזו רקדנית?”
“ידענו, מיסטר ברונשיין, ידענו…”
“אף אני ידעתי, אשתי, כי שיחקת אתמול, עד לאחר חצות־לילה, בבית ליווי, בקלפים…. ומי ליווך הביתה, אשתי?”
מס וובר, שחיפתה כמעט על כל פניה בזשורנאל, לא יכלה למצוא מושב לעצמה בכורסה הרכה. הזעף אכלה, משל היא המרומה, ולא בעל־הבית.
בחדר הגדול, על נתחי־האור הירקרקים, שנדחקו מן הדלתות הפתוחות, עמדה דממה פוגמת. קראוז חש עצמו אשם. ביקש דרך־פישור, שהבעל ואשתו לא יתקוטטו במעמדו.
עודנו מהרהר, והנה דאני בן החמש עשרה, נפל כרוח תזזית לתוך החדר וצרור ספרי־הלימוד בידו. הוא הטיחם על הרצפה. לא בירך איש. הנער המגודל־הרבה נראה, במכנסיו הקצרים, גבוה משהיה. עיניו הקונדסיות, השחורות, נגררו מזו לזה. העיניים נשתהו במיס וובר. ניצב מאחוריה, הציץ כדי רגע בזשורנאל ואמר:
”מיס וובר, הבי לי את ה’לוק'."
“הרי אני קוראת” – לא הרימה את עיניה מעם הזשורנאל.
“הרי הזשורנאל אינו שלך!”
מוטב ותעשה את השיעורים, דאני."
“לא דאגתך היא.”
“נער מחוצף אתה.,,”
דאני המגודל היה מלא־רציחה. אצבעותיו המלוכלכות נתאגרפו מאליהן. עיניו – אורי־להבה. כך עמד רגע, רגעיים, משל מבקש לזנק על אויב. אחר נפשקו אצבעותיו, ארבו רגע ובחטיפה עזה שלפו את הזשורנאל מידי הגוברנאנטית.
מיס וובר פלטה צווחה.
האב גער בבנו:
“מיד אתה משיב את הזשורנאל!”
“אין הוא שלה!”
“אף לא שלך!”
“לא אתן!”
דאני התחיל להגרר לאחור, גופו המגודל גבה, ראשו נכבש בין הכתפיים הצרות. ופניו – תערובת אבא־אמא – ביקשו להתחמק מן האב.
האָב תקע בו סטירה:
“תשיב למיס וובר את הזשורנאל!”
מרוב־רציחה קרע דאני את הזשורנאל לשנַים ושילחהו בראשה של הגוברנאנטית.
האָב השתער על בנו, חבט בכל שפגעה ידו. האם, חידלת־אונים, נכנסה באמצע. חיפתה על דאני, ובלשון־אילמים רמזה לו לקראוז, מה גיהנום בביתה.
הגוברנאנטית יצאה על המרפסת וניקשה אחריה את הדלת הכבדה, עד שריטטו השמשות.
דאני, אפו פצוע־דם, נעקר מידי אמו. ניטל מראה־פניו. וכתרנגול מגורה, לוקה, קפץ כנגד אביו:
“חבוט! חבוט! ממילא אין אתה אבא! ואהובתך עוד היום אעטר את עיניה!”
האב חזר והשתער על בנו. ובעוד קראַוּז מעכב בידו, דאני חמק ועבר.
הקולות המו עוד שעה ארוכה ב“פנט האוז” על נתחי־האור הירקרקים שנדחקו מן הרצפה אל הקירות.
ברונשיין, נבוך, כאילו נפשט ערום בין אנשים זרים, הבחין פתאום, כי הוא לבדו בחדר. פתח את הדלת ויצא למרפסת.
החמה של אחר־הצהרים נטלה ראייתו, עצם את עיניו, וכשחזר ופקחן, ראה, את מיס וובר מוטלת מכווצת בנדנדה וסביבה מתגוללים פרחים, שנעקרו על שרשיהם ונרמסו, ערוגת פרחים שלימה.
[1942]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.