לפני בנין־הקרשים, שהוצמד זה מקרוב, ודמיונו כאוֹסם, התחילו עם שחר מתכנסים פועלים. הבנין עמד בשדה בין קרוטוֹן פוֹלס ובין ברוּסטר, ונסלל שם כביש־מלט, שנועד להמשך מוואיט פלאֶינס עד פוֹלינג. כאן, בין קרוטון פולס וברוסטר, צריך היה לפוצץ בדינאמיט הרי־טרשים. כל אחד מן הפועלים – צעירים, בני־עמידה וזקנים, – נשא מספר, המצומד בין לדש, בין למצנפת. הקהל התיצב לפני פתח הבנין, הביט בשקי־המלט, שעמדו חמרים־חמרים, מכוסים ברזנט, הביטו בהרי־הזיפזיף, שנוצצו בשחרית האפורה, הביטו במכונות־הגרר, במכונות־המערבל, במכנות־המכבש העגולות.
מערכת־הפועלים גדלה והוסיפה, נמשכה, נתארכה כצינור.
בקרו של אוגוסט היה צונן ולח. מעם השדה נישאו צפרירים עוקצניים, כיווצו את מכנסי־הפועלים המפולשים, שלא יכלו לעמוד במנוחה. בחור נענה:
“אנו כבר למעלה ממאה.”
“ועוד הולכים ומוסיפים!” – העיר אחר.
“תהה עבודה במשך חדשים” – נענה שלישי.
“לא היה ולא נברא” – הטיל ברנש דק וגמיש, כעשוי תיל – בין דאיקמנס וטאונאֶרס כבר מעסיקים אנשים אחרים."
אותו ברנש אמר זאת בביטחה כל־כך, שהאנשים, שעמדו לפניו ומאחוריו, הציצו זה בזה. בחור, שערו השחור מדובלל, שיותר משהיה דומה כפועל היה דומה כסטודנט, שאל את הברנש הדק והגמיש:
“מה אומנותך?”
“של מי, שלי?” – נכפף הברנש, כתער־סכין – “אני מרפא הכל, למן שיעול עד יבלת רגליים ותלתל פנים, ואם תשאל, כיצד אני עושה כל אלה, לא אגיד לך.”
“כיצד הוא מתרברב” – נזוֹזה בריה צמוקה – ברגלי אני מרחרח, היכן צריך לכרות באר והיכן לאו."
גם זו אמנות" – אמר רופא־התלתולים בביטול – “במה בחור מתימר?” – והפך את פניו אל הדומה כסטודנט – “ואתה, פרופיסור, תתיהר עד מהרה, שקיבתך אינה סתומה, הא?”
הצחוק, שניתז זעיר־שם זעיר־שם, נתקע אי־שם בגרגרת… הפועלים נדחקו אל בנין־הארעי. בפתח הפתוח עמד פקיד ונייר בידו. פירש מספרים. קבוצות־קבוצות התפזרו הפועלים על פני הקרקע הגדורה. קצתם גררו מריצות־חול, מריצת־זיפזיף, שפכום לתוך כרסי־המכונות, שעירבלו תערובת. הברנש, מרפא־התלתולים, והבחור הדומה לסטודנט, שניהם שפכו את התערובת לתוך מריצות. הבחור שאל את הברנש:
“שמא אתה יודע על חדר בסביבה הזאת?”
“כלום אין אתה מבני־המקום?”
“ניו־יורקי.”
“ניו־יורקי צריך לבוא לפינה נידחת כזאת לחפש עבודה?”
“הריני כותב את ה’תיזיס' (דיסרטציה) שלי – ‘כבישי קוֹנקריט בארצות הברית’, באתי הנה להכיר את העבודה.”
הברנש הבי בעיניים אחרות בבחור ונענה:
“יש לי חדר פנוי. אני גר מרחק עשר דקות מכאן. חדר ושני חלונות. בסך הכל לרבות פת־שחרית, יעלה החדר עשרים וחמישה דולאר לחודש.”
“טוב, מצויין!” – זקף הסטודנט את ראשו ובלורית־שערותיו פשטה על מצחו הלח.
לא הוסיפו דבּר. צפרירי־השדה הביאו גשם עוקצני. עברו כך שעה, שעתיים. הגשם גבר. מסביב לרגליהם נקוו שלוליות, ומשלא פסק הגשם, ציוו המשגיחים על הפועלים, שיילכו הביתה. הברנש הצית סיגריה וגרר את הסטודנט:
“אפשר שיגשים כך עשרים וארבע שעות.”
שניהם כבשו את ראשיהם בין כתפיהם והפקירו את עצמם לגשם, שהצליף על ראשיהם, על גביהם, משל מבריחם הביתה.
שניהם נכנסו אל בין שתי שורות עצי־ערבה מסועפים; עמדה שם אפלה, כאפלת־מנהרה. ומשיצאו מתוך המנהרה, נגלה בית קטן, מדוהה, ארובתו גבוהה, מעשה־לבֵנים. עלו למרפסת, שבה רבץ כלב זקן. הכלב התקשה להתרומם. אך כישכש בזנבו, כך בירך את בעליו, שהחליקו:
“האלאו, האפי!”
נפתחה דלת, נראה קצה־פנים:
“מי? דיק? כבר מן העבודה?”
דיק לא ענה. פתח לרווחה את הדלת, רמז לו לסטודנט באצבע, כי אשתו אינה כתיקנה, ועבר על פניה, כאילו לא היתה בבית. דיק הוליך את הסטודנט אל החדר, שבו עמדו מיטת־ברזל מוצעת ושולחן־מטבח קטן. הקיף בעיניו את החדר, כאלו ראהו בראשונה, אחר־כך אמר אל הסטודנט:
“ואיך נראה בעיניך החדר?”
“מצויין.”
“אם כן, נסע עוד היום לברוסטר לקחת את מזוודתך. ודאי יש לך בתחנת־הרכבת?”
“כן.”
“ושם אין לך?”
“על שום מה לא יהיה לי?” – חייך הסטודנט – “שמי דייוו פישר.”
“יהודי?”
“כן.” “האמת הדבר, שאומר הכומר שלנו, כי כל הלשונות מוצאן מן היברו (עברית)? ואיזראל היא שוב מלוכה יהודית? יהודים, זה עם זקן וחכם.”
הסטודנט חייך ולא ענה דבר.
אותו ערב עצמו גלל דייוו פישר את מעט דל רכושו – חליפה שחוקה, קצת לבנים ומזוודה בלומה ספרים. את הספרים הניח על גבי השולחן. תמה, שהבעלבתים אינם נראים ואינם נשמעים. בתוך הדממה רם שיקשוק הגשם.
נכנס חרש אל המטבח. מתנור־הברזל המלוהט הוטחה בעיניו בבואה אדומה־מלובנת, שנטלה, כדי־רגע, את ראייתו. אחר כך נתפקל המטבח. כנגד התנור המלוהט ישבה אשה, בכסא מרופד והתבוננה בשלהבות, שגחו מפתח התנור הפתוח. קשה היה לקבוע את גילה. שיערה שחור, ככנפי עורב שפולות, ירד על לחייה החיוורות. עיניה הכהות, החדות, השתלהבו, כעיני חיה רעֵבה, וכשהסבה את פניה מעם להבות־התנור, היו כפני אֵבל וצער. עמד על רגליה.
“אתה מבקשה מה?”
“האפשר לקבל ספל קפה?”
“על שום מה אי אפשר? שב. הרי התנור בוער. הנה אני שופתת מים וחולטת ספל קפה” – ניגשה את הברז, מילאה סיר מים ושפתתו על גבי הכיריים –“באמת עוולה היא, שלא שאלתיך, אם אתה רוצה מה, הקולר תלוי בדיק..”
“דיק על שום מה?” – הבחין דייוו, כי עם דבריה התחילו לחייה החיוורות מסמיקות. "כי הוא הולך לערבים שלימים” – חזרה וישבה בכסא המרופד – “ואני נשארת בדד, הוא אומר, כי הוא מרפא למן שושנה עד אבני מרה, מסיר תלתולים מעל הידים, חותך יבלות בלא מיחוש, ולי, לאשתו, אין בידו להושיע.”
“האם את חולה?”
“כשאדם תמיד בדד, הדיבור משתכח ממנו. טוב שנכנסת. היכן אתה גר, בקרוטון פולס? אף אני נולדתי שם, ואין אתה זכור לי. הריני יושבת בדד והגשם על ראשי הולם, הולם, משל נשתגע. ולא הלמות־הגשם היא. הלמות רגלי־תינוקת היא, רגלי באס שלי, של גדייתי המסכנה, שמלאכי־זהב אספוה בטרם־עת. ורגלי ילדתי, קרות, לחות מגשם, מתרוממות מעל בשרי… ברררר! אתה שומע?” – זקפה עיניה הגדולות, הכהות, כלפי התקרה בשמחה כל־כך, משל לא האזינה לגשם, אלא למוסיקה רחוקה, לא מן העולם הזה.
צמרמורת קור וחום אחזה את הסטודנט. הירהר, איך יתחמק מתוך המטבח, איך יסגור עצמו בחדרו בשרשרת, התרומם. והיא אחריו:
“לאן תלך? אל תלך, בבקשה ממך, שב עמדי עד שוב דיק הנה אני מוזגת ספל קפה.”
כיסתה את הקפה המורתח בצלחת, והמטבח נמלא ריחות־קפה חיים, שגירו את התיאבון. ובעוד הסטודנט מעמעם – האם יילך, האם יישאר – נטלה שתי ידיו, כדרך שנוטלים ידי אהוב, הביט בפניו, ועיניה היה בהם גם מבוכת־בתולים, גם צהלה, צהלה מוזרת:
“שב בבקשה ממך, הנה אני מוזגת את הקפה.”
הסטודנט זיעה קרה שטפתו. בעלת־הבית הושיבתו, הגישה לו את הקפה. היא ישבה ממולו, פשטה ידיה על פני השולחן, השעינה פניה אל ידיה, ובעיני־פרא מאוהבות הביטה בסטודנט, כדרך שמביט כלב מסור באדוניו. לא עמד בפני מבטה. הסיט מעליו את ספל הקפה, נעקר מכסאו ופנה לחדרו. רדפוֹ צחוק, משל נפזרו אגוזי־פרך במחבת־נחושת. וכשכבר נעל חדרו בשרשרת, שמע בכייה חרישית, משונה, שלא פסקה, שזחלה על פני חוט־השדרה, כהלמות הגשם. ועם הבכיה גחו מלים, שחזרו בלא־הפסק:
“גדייתי המסכנה, באס שלי, מלאכי־זהב אספוך בטרם־עת… גדייתי המסכנה…”
[1950]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.