היה זה שבוע קודם תשעה באב, כשהחום עמד בתוקפו, עשרים וארבע שעות במעת־לעת. החמימה הגיעה עד תשעים ומעלה, וכשפחתה. התחילה השחרית בשמונים מעלות.
בלילה לוהט כזה, התהפך, הרב בבית הכנסת “אנשי פולין”, ר' שלמה פּראַגר, על משכבו, והקדים לירד, מברגיל, ממיטתו.
באפלה נטל הרב ציפורניו, בלש ומצא פיסת־נר והדליקה. עם בוקר לא היה הרב מעלה חשמל. היה מביא מבית־הכנסת לביתו את הנרות, שלא בערו עד תום – ולאורם היה לומד.
את פיסת־הנר לא תקע בפמוט, שעמד על השולחן, אלא בקסת ריקה, והתחיל מתלבש.
על פני הקירות האפורים נגררו צללים, התנענעו כשלוליות־מים ביוּבל מפכפך.
מטליות־שחרית, אפורות, לבנוניות, הצטנפו וריטטו בזויות.
שבעים וכמה שנותיו לא נראו בגופו הגבוה, הרזה, של הרב. כתפו־שמאל היתה גבוהה כדי ראש מכתפו־ימין. פּניו, זקנו העיקל, שסירב להאפיר, המבט העגום – בכּל היה קורטוב מרה שחורה.
מה היה בידי הרב להושיע, אם למעלה מחצי יובל נשבו עליו יומם ולילה חיים שחלפו, חיים שהניח בפולין אחרי מלחמת־עולם הראשונה? בואו לניו־יורק וקבלת הרבנות בבית־הכנסת “אנשי פולין” לא הפחיתו צערו. ועתה, אחרי מלחמת־העולם השניה, החיים היהודיים בפולין נכרתו כליל.
במחצית יובל זו נטרדו לעולמם החשובים שבבעלי־בתים, שהעלו את הרב לניו־יורק. בכללם, אף ר' משה פלוֹצקר, ידידו מפולין. עם משה למד יחדיו מפי ה“סוֹכאַטשבאי” – ומשה ידע ללמוד יפה־יפה. באמריקה משה נתעשר. היו לו בתים בניו־יורק, היה לו בית־חרושת למיטות, לגדולים ולקטנים, בעיירה על ההודסון. אילולא משה פלוצקר לא היה רבה של קליש מעולם מקבל את הרבנות בבית־הכנסת “אנשי פולין”. אירע ובן־זקוניו של משה, שנהג בבית־החרושת נשא שיקצה לאשה. היא התגיירה. אולם משה עקשן היה וטען וחזר וטען את שלו: “השיקצה התגיירה בשל הירושה. שאניח לה, ולא בשל היהדות.” האָב ניתק עצמו מבנו, שוב לא ראה אותו והעבירו מנחלתו: בצואתו לא ציוה לו אלא מאה דולאר בלבד. מרוב עגמת נפשר נפטר משה פּלוצקר מקץ שנתיים.
בניו לא קיימו את צוואת אביהם: התחלקו עם צעיר־אחיהם שוה בשוה. ידו של הרב, ר' משה פראַגר, היתה באמצע. הכלה, הגיורת, הבטיחה לו לרב, שתנהג ביתה כדין ישראל והיא קיימה את דיבורה. בממונה בנו בעיירה, על ההודסון, תחלה מקוה, אחר־כך מקדש־מעט. כל ערב פסח היתה שולחת לו לרב כמה מאות דולאר למעות־חיטין, יתר־עלכן, דמי יום־טוב לרב גופא… נהגה כצדיקת אמיתית – ולואי ובנו ושאר בנות ישראל כמותה, הרהר הרב פעמים הרבה.
ומשמת בעלה, בן ארבעים – שלחה את שני נעריה לניו־יורק, לישיבת ר' יצחק אלחנן. הגדול שבהם, כבר אב לשני ילדים, יושב בניו־יורק והוא גבאי בבית־הנסת “”אנשי פולין", והצעיר נוהג בבית־החרושת. הצעיר, מוריס, צלצל אתמול אל הרב.
“כך וכך, רבם של “אנשי פולין”, התגלע סכסוך ביני ובין אמא ואני תובעה לדין־תורה. היא מסכימה לבוא אליו נהיה שנינו אצלו בשעה עשר בבוקר.”
כל אותו בוקר שקל הרב בדעתו מה נפל בין הבן ואמו: סכסוך־ממון? לא נתקבל על דעתו. הן האם הן הבן – כשהגיעו לפרשת־ממון, פיזרו ביד רחבה. אלא מאי? אותו אלא מאי התפתל בשעת הלימוד בקול, אפילו בשעת התפילה.
הרבה לפני שעה עשר כבר ישב הרב בחדר־בית־דין שלו, שבו התנשאו, מסביב לקירות, מדפי ספרים, ועל השולחן המרובע, הדומה כשולחן־בית־כנסת, היו גבובים ספרים פתוחים וסגורים.
האם והבן, גבהי־קומה, בלונדיים, בלא מראה יהודי בפניהם, נכנסו בדיוק בשעה עשר נכנסו, לא כדרך הנכנס אל רב, אלא כדרך הנכנס אל קרוב נכבד. בירכו באנגלית. שם הר ושם בית־הכנסת בלבד אָמרו אידיש.
הרב, שכבר הכין שני כסאות, ביקש מעם האורחים שיישבו. ואחר שחקר ודרש על הבן הבכור, על הבת, על הנכדים, דיבר על השרב, המחייב במחצית היום להפסיק את העבודה בבתי־החרושת, נעלם החיוך מעל פניו. במלוא מרה שחורה בפניו פתח הרב בדין־תורה. פנה אל הבן, קרא לו משה, כשם סבו, לא “מוריס”, כפי שנקרא בפי כל, ושאל אותו:
“משה, אתה באמת קורא את אמא לדין־תורה?”
“כן, רבי.”
“מה טענותיך?”
מוריס הרים מעט את כובעו־קש, ניגב מצחו הלח, שאל את הרב, אם מותר לו לעשן, ומשהצית ומשך יפה־יפה ניגש, מעשה פרקמטן מומחה, לענין:
“כך הוא המעשה, ר ד”אנשי פולין“. התאהבתי בנערה, לא יהודיה, הרוצה להתגייר. כבר חדשיים שהנעה לומדת יהידוּת בבית הרב הניוּבּורגי. אמא מתנגדת, טוענת, כי תעבירני מנחלתה, כשם שסבא העביר את אבא מנחלתו. והעיקר – הנערה היא מזכירתי, עומדת אמא לשלחה. וכשאני טוען כלפי אמא: “מילא, אחר. אבל את עצמך, גיורת, הרי חייבת אַת לקרב גרים,” מסרבת היא לשמוע.”
משנשתתק הבן שאל הרב את האם:
“ומה בפיך, מיסיס פּלוצקר?”
האֵם, שלא הוציאָה כל אותה שעה הגה, אָמרה:
“הדין היה עם חותני. נישואי־תערובת סיומם לא טוב, ושעל־כן, רבי, אני מתנגדת לשידוך.”
“בנידון דידך, מיסיס פּלוצקר, הרי טעות היתה בידי החותן” – נגלה חיוך בפני־המרה־שחורה של הרב.
“ובכן, הנני יוצאת־מן־הכלל” – התגבה קולה של האֵם – “ומי כמותי ודעת, כי בהנשא נוצריה ליהודי, העיקר, חשובים עשרות ענינים אחרים, אך לא היהידות, שעל־כן, רב ד”אנשי פולין“, אני נגד השידוך.”
הרב הישיש נתהרהר שעה קלה. אגב־כך הרים מעל השולחן ספר. עילעל, הזיז את משקפי על מצחו, עצם עינו־שמאל ובעינו־ימין חיפש בין השורות הסבוכות. אחר־כך סגר את הספר ונטל אחר. עילעל בספר האחר, הניח אצבעו על שורה, כאילו ביקש להראות הכתוב, והניח את הספר פתוח. מבטו של הרב התרומם מעל הספר והתחיל מתבונן באֵם. ומשהבהיקו הקמטים בפניו, שאל אותה, לא כדרך רב, מחמיר, אלא כאָב טוב:
“וכסבורה את, מיסיס פּלוצקר, כי התנגדותך תשפיע מה על משה?”
“לאו, רבי.”
“ובכן, עצתי היא, כי תוותרי לו למשה, אולם בתנאי, – קודם שהנערה תתגייר חייבת היא לדעת, יהידות מה היא.”
“מסכים, רבי, מסכים” – קם הבן על רגליו.
“ואני, רבי, אציית לך” – קמה האֵם אף היא – “כשרב מצוה, דין לציית, אולם איני מסכימה עמך. נישואי־תערובת אין אחריתם טובה. זאת מיטיבה אני לדעת ממך, רבי.”
ומשיצאו האֵם והבן, עוד נשאר הרב יושב על הספרים הפתוחים והסגורים. רק עתה הבחין, כי בקצה־השולחן מונח שטר. זה הניח לו הבן, מוריס פּלוצקר, חמישים דולאר. על שום מה? על שום “קשים גרים לישראל כספחת”? ר' הילל והתנאים ר' עקיבא, ר' שמון בר יוחאי, היו מחבבים הרבה את הגרים, כמאמרם: חביב היה הגר – חביב למקום מישראל שעמד על הר סיני. על שום מה – שאילולא הקולות והברקים, אילולא ההר רועש ותרועת השופרות, לא היו מקבלים את התורה, ומי שלא ראה כל אלה ולא שמע כל אלה ומבקש להידבק בקנו ומקבל עליו מלכות־שמים – מה חביב מזה?
בדעת רווחה התרומם הרב מעם השולחן, שוטט בחדר־בית־דין פעם אחת, פעמיים, וניצב ליד מדף־ספרים. עוד היה קשה לו ענין גרים. נטל גמרא, עילעל, עילעל, ומשמצא מה שביקש, התחיל אומר בניגון סוכאַטשוֹבאי, כאילו לא היה עתה בן שבעים וכמה, אלא בחורון בן שבע־עשרה, העילוי מפראַגאַ, שערים גדולות התחרו בגללו, ביקשו להפקיד בידו את הרבנות.
ועכשיו?
בבית־כנסת “אנשי פולין” מצרפים בדוחק מנין, כשאין מי שיהא צריך בית־כנסת. רב – לא כל שכן. ואילולא הגרים, ונגזרה עליו, על הרב, גזירת־רעב.
הזקן נטל את השטר באצבעיים. הביו בפיסת־הנייר וראה לפניו את העיר קאַליש, שבה שלט בקהילת יהודים, נהג מלוכה ובטח, כי בנו־יחידו יירש את הרבנות. באָה מלחמת העולם הראשונה – חסל עֵדה, חסל רבנות, חסל מלוכה. באָה מלחמת־העולם השניה – חסל יהודי פולני.
הרב שילח את השטר על פני שולחן־הספרים וגיחוך מר פשט על פניו הקמוטות, הגיח לתוך זקנו העיקל, והוא עצמו נתהמהם חרש.
חדר־בית־הדין נמלא ניגון־גמרא סוֹכאַטשוֹבאי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.