ביום ששי, יום־קיץ, עם בוקר בא לייזר סמרטוטר בסוס ועגלה. אשתו, חנה האדומה, באָה לקראתו עם עולל. מרוב שמחה קראה את בני־הבית:
“ילדים, אבא! אבא בא!”
הילדים – וולוול בן ארבע, ברל כבן שלוש – מלוכלכים, ערומים־למחצה, באו במרוצה, כחיות קטנות נגררו מסביב לרגלי־אביהם, תבעו:
“אבא! מה הבאת לנו, אבא?”
לייזר זרק להם לילדים רצועה כעכים, חבילה ממתקי־מינתה. ומשהתנפלו הילדים על המתנות, גחן בנחת־רוח על אשתו:
“חנה’שי, הבאתי ברווזונת לשבת.”
בן־השנה, שחנה החזיקתו על זרועה, מסרתו לו לבעלה, והיא עצמה פנתה לעגלה. נברה בין צרורות־הסמרטוטים. כאן הוציאָה חופן ביצים, כאן – מידת חמאה, כאן – טנא מלפפאות. הרימה אווזה בכנפה ושקלה אותה בידה:
“בלי עין־הרע, אווזונת שמנה. משקלה כמה?”
“נו, כמה?” – מיצמץ לייזר בעיניו והפקיר לידי ילדו בן־השנה את זקנו, את שפמו, את גבות־עיניו.
“חמש ליטראות?”
“ניחשת.”
"לייזר! – התנוצצו עיני־חנה הכהות – “ארוץ עם הברווזה אל השוחט.”
“נו, לכי, לכי.”
בידו אחת החזיק לייזר את ילדו ובידו אחרת התיר את הסוס, הכניסו לאוּרווה ועירב לו מספוא. אחר־כך ההולל עם הילד בדשא, שגדל מאחורי האוּרווה. בן־השנה, הירש־דוד שישב על אביו לרכב, גרר רגליו היחפות על הדשא, נאחז בכתפיו של לייזר, כנאחז ברסן וצווח:
“וויוֹ! וויוֹ!”
לייזר מי ידמה לו ומי ישווה לו. כל השבוע השחיר כשולי־קדרה, נסחב עם סוסו בדרכים, קנה מעם אכרי־הכפרים סמרטוטים, עורות, צרורות־פשתן. כל השבוע כולו לא טעם כף־תבשיל, והסתפק בפת־קיבר. כאן לן באוּרווה, כאן – בממגורה, לעתים רחוקות במיטה. ומשבאו עליו על לייזר געגועים לאשתו, לילדיו, לביתו שלו, הודה להשם־יתברך, שנתן להם לישראל את השבת. לשבת היה לייזר שב תמיד הביתה, ומעולם לא בידים ריקות. אם לא הביא עוף, הרי דג חי. אין צריך לומר – ביצים, חמאה, גבינה. במעשה־חלב היה מפרנס את הבית לשבוע תמים.
החמה חיממה. אצבעות הירש־דוד בן־השנה נגררו מזקן־אָביו לשפמו, משפמו לחזהו השעיר, שלייזר עירטלוֹ, הפקירו חמה שתאפנו. אנקורים נישאו בציוץ על פני־החצר, התכנסו סביב גללי־הסוס החיים שנוצצו, כמצופי־זהב. נשמעה נגינת־תיבת־זימרה. הנגינה הלכה ורמה, התקרבה לביתו של לייזר, שעמד מאחורי העיירה, התנענעה בשחרית, ניענעה את לייזר לתנומה ועפעפי־עיניו התחילו מידבקים.
וולוול וברל באו לאביהם במרוצת־שמחה:
“אבא, אתה ישן?”
לייזר נעקר מן הדשא, ישב והתחיל חוכך עיניו.
“מאי?”
מרחק עשרים פסיעה עמדה תיבת־זימרה על רגל־עץ. על תיבת־הזימרה – תוּכי. הרגליים צמודות לשלשלת. מאחורי תיבת־הזימרה עמדה ברייה, כצועני לשחוֹר, השערות גזוזות, כשל קאַצאַפּ, הזקן קצוץ, העיניים מנוצצות – הכל כזפת לשחור. השפתיים הבשרנית הגרגרניות – לחות ואדומות, כשל חיה. הברייה הרימה בברכה את תיבת־הזימרה, פסעה עמה כחמש פסיעות וחזרה וניצבה. הברנש מדד את לייזר מראש עד כף־רגל, מדד את הפעוטות, ושאל:
היכן גרה כאן חנה האדומה?"
“ולשם מה היא לך?” – עמד לייזר על רגליו, ונטל את התינוק על ידו.
הברנש לא ענה מיד. החיוך מסביב לעיניו ביקש לומר, כי אין הוא נחפז הוציא פּאַפּירוסה מכיס חזייתו, הציתה, ומשהתחיל העשן הנפלט להסתלסל מעל ראשו של הברנש, לא ענה עדיין והוסיף, ושאל:
“ואתה בעלה של חנה? לייזר?”
“כן” – ולייזר כבר נתנדנדה מנוחתו ודחק בהם בוולוול ובברל, שדבקו בו – “לכו, ראו, אם אמא כבר חזרה.”
וכשהילדים רצו הביתה, מצץ הברנש הזר בחופזה כמה מציצות פּאַפּירוסה, ואחר הניחה על גבי תיבת־הזימרה. באצבע קרא אליו את הסטרטוטר, שיקרב ושאל לו:
“ואתה יודע מי אני?”
ללייזר משך כתפיו, שאינו יודע.
“ודאי שאין אתה יודע. אני שמשון, שמשון בעל־תיבת־הזימרה, באתי להודיע לה, לחנה האדומה, כי קמתי לתחית־המתים כי שמשון בעל־תיבת־הזימרה, לא מת לפני שש שנים בהקדש. שמשון חי. בשש שנים אלו נדד על פני המדינה, והיום חזר עם תיבת־הזימרה, עם התוכי, חזר לחנה האדומה, שנשא אותה כדת משה וישראל. עכשיו אתה כבר ידע מי אני? אין בלבי עליך ולא כלום! אבל היא, חנה, שהעמידה עדים זוממים, כי מתי אי־שם בהקדש, ממנה איפרע. במשך שש השנים, רואה אני, ילדה לך שלושה ילדים – ילדיך הם?”
ללייזר עמד כמי שראשו נחבט במוט, דמו אזל מצדעיו. עמד בלא־לשון. רק עיניו, עיניים דולות, נפחדות, גחו מתוך ראשו ידע, כי בעלה ראשון של חנה היה בעל־תיבת־זימרה; כי מת אי־שם בהקדש. כי בעל־תיב־הזימרה יקום לתחיית־המתים – שיברון כזה בא עליו כחתף, ומה יעשה עתה? עודו עומד נבהל, באו ילדיו במרוצה.
“אמא הולכת!”
חנה באה, והברווזה השחוטה בידה. היא החזיקה את הברווזה בכרעיה וממקורה טיפטפו נטפי־דם. התוכי פרש כנפיו, פער מקורו והתחיל קורא:
“ח־נה! ח־נה!”
הילדים קפצו משמחה:
“הוא קורא את אמא! הוא קורא “חנה”!”
חנה האדומה הציצה בלייזר, ואחר־כך בברנש הזר. רקקה: "על כל השדות השוממים! שמשון!'
“כן, שמשון”.
“קמת לתחיית־המתים?”
“כן, אשתי”.
“אם־כן, שוב למנוחתך. לך, שמשון, לך!” – והראתה בידה – “הנה בעלי, והנה ילדי. טול את תיבת־נהזימרה ואת הציפור, ואל תשתוה ולך”.
“לא אלך, חנה”.
“כן תלך!”
“נראה”. “עמך, שמשון, לא היו לי ילדים. עם לייזר יש לי, בלי עין־הרע, שלושה”.
“את מתכוונת לומר, שלושה ממזרים” – נמלאו עיני־שמשון לעג וביטול. “עוד היום אני תובעך לבוא לפני הרב. יפסוק הרב, אם בניך ממזרים, או לא?”
“ממזרים?” – וחנה האדומה החוירה כְּבַד וחבטה על פניו של שמשון בברווזה השחוטה:
“לך שבור ידיך ורגליך! לך, משומדאי!”
לייזר התאושש רק עתה. הוריד את ילדו וחטף מן העגלה כלונסה, וכשביקש להסתער בכלונסה על שמשון, התחיל שמשון נרתע לאחוריו עם תיבת־הזימרה. התוכי קרא – “ח־נה ח־נה!” – ובעל־תיבת־הזימרה קילל ואיים:
“כבר אני הולך אל הרב! יפסוק הוא, אם אשת־איש רשאית לילד לבעל זר! ואַת, חנה, אם לרצונך ואם לאנסך, אין אַת עדיין מגורשת, עודך אשתי!”
[1928]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.