הדייגים מסביב “שאַרק לייק” –נכדים של אנגלים, של הולנדיים, נינים של הוּגנוֹטים – נשאו תודה לאלהים, שהסערה פרצה ביום־ראשון־בשבת כשסירות־הדגה שלהם מעוגנות היו מסביב לגדת ואיש מהם לא נמצא בים.
היה זה בחורף אלף־שמונה־מאות־ותשע־עשרה. עם שחר התחוללה סערה, קימטה את פני־הרקיע, רוח צינה סיכסכה את הרקיע, קלפה את העור מעל הידיים, מעל הפנים, מעשה־תער. הרוח הדהירה שלג עוקץ, הדהירה ברד ופרצה סערה כל־כך, ששוב לא נודע, היכן שמים והיכן ים.
הדייגים במעילי־גשם העשויים עור, בנעלים כבדות, מפורזלות, נגררו בתוך הסועה לרבות נשיהם, כיסחו להם דרך במעלה־הר, שבו היה בית־התפילה הקטן, הבנוי אבני־גלל, מכוסה שלג.
הדייגים ניכרים היו בהילוכם, בקלסתרם. פסיעתם עגולה־למחצה, משל האדמה מתנודדת תחת כפות־רגליהם. מראם – צפוד־שמש, צלוף־רוח וגשם, ספוג־ריח־מלח־הים. אחד גברים אחד נשים.
בכניסה ניערו עם־הדייגים את השלג מעל מצנפותיהם, מעל נעליהם. כמעט כל אחד ואחד הוציא מתחת אדרתו את בּיבּלית־המשפחה שלו, כרוכה בלוחות־עץ.
בבית־התפילה ישבו משפחות־משפחות, כל משפחה במושבה, ישבו והקשיבו לדברי הכומר, שגם הוא היה כעין דייג, שכן בית־התפילה לא היה בו כדי חיונה. הכומר – שערו אדום, ערפו אדום, לחייו אדומות – נשתלהב כולו תוך דיבורו. הוא עמד על מדרגה מעל דוכן צר, עמד מעל ביבליה פתוחה, ודיבר על יונה הנביא.
מעשה־יונה היה קרוב להם לדייגים – אניה על ים מסוער, לויתן – מעולם לא עייפו לשמוע, איך יונה, והוא נביא, מאן לקיים שליחות־האלהים. ביקש להתחבא מפני אלהים, ביקש להערים על האלהים. ירד יפו וממנה הפליג באניה תרשישה.
“איה תרשיש?” העיר פיתתה, משכה, כדרך שמושך ים־התיכון הכחול, שבו נגלים דגים מעופפים על סיפוני־האניות כדרך שמפתות סטאַמבול, פורט־סעיד. שמה, אל הערים החטאות, כסדום ועמורה, ביקש יונה לברוח.
ואלהים?
ואלהי הביא רוח עזה ויהי סער גדול בים והאניה חישבה להשבר.
ויונה?
הכומר, גבוה, גרמי, הרים את ידיו מעל דוכנו. עיניו, מבטיו, סערו – הכל הבריק, משל הכומר אינו עומד מעל בּיבּליה פתוחה, אלא רודף אחרי יונה, שברח מפני אלהים.
ובחוץ הפכה הסערה עולמות. בזעפי־זעפים, בחירוקי־חירוקים השתערה על בית־התפילה, נדחקה מבעד לקירות, מבעד לגג. הים גח בגעיית־אימים גלש מחופיו, הציף את ביקתות־הדייגים.
והדייגים?
הם לא התיראו. נאחזו בידיהם וביתר־שאת בלוחות־העץ של הבּיבּליה, התבוננו בדפים, כדרך המתבונן במצפן ונפתלו בים המסוער.
ומתוך הכומר דיבר יונה בקול־בוכים – “הרימוני והטילוני לים וישקוט הים מזעפו כי ידעתי, כי בשלי הסער הגדול הזה!”
ומשזקפו הדייגים את עיניהם וביקשו לראות איך יטילו את יונה לים, נפערה דלת־בית־התפילה. תחילה נכנס אד לבן, כענן צחור. אחרי האד הלבן – צינה חותכת. נתפקלו חבורה נערים זועקים.
“בני אדם טובעים! אניה נטרפת!”
ראשון פרץ אל הדלת הכומר. אחריו – הגברים, הנשים כנגד עיניהם – רוח־שלג וקולות, שאינם ניצודים, והם עוקרים כל מחיצה בין חיים ומות.
מה לעשות? מה ניתן לעשות?
שלושה־שלושה, ארבעה־ארבעה פנו הדייגים אל הסירות המעוגנות. הררים מקציפים דהרו מן הים, הסתובבו בין מטליות־שלג, עקרו את הקרקע מתחת לרגלים, וכדי־רגע הבריק אור. ובתוך האור הבחינו הדייגים אניה שבורת־מפרשים מתכופפת, חרטומה כלפי מטה, והיא קרובה לההפך על פניה.
הררים מקציפים, הסתירו בגעייה את האניה, החרישו את הקולות האנושיים. חזרה האפלה. הדייגים נכנסו אל תוך הסירות, עמדו ושוקיהם במים לא נגע אל לבם, שהרוח הקרה קולפת את עורם, השלג הדוקר כמנקר עיניהם, מדהיר כנגדן גלגלי־אש, ירוקים, אדומים, ומצעדם מתמוטט כל־כך. הסירות המעוגנות נקשרו זו בזו, שתים־שתים, שלוש־שלוש, נערכו כמין גשר, שזז קמעה־קמעה אל תוך הים. עבדו במשוטים, נישאו עם הגלים צרה אחת היתה, – האצבעות לא נכפפו מרוב קור, קושי אחזו במשוטים.
האניה, ממוגרת, עוד טבעה והוסיפה. סביב לאניה נאחזו בשארית־כוחותיהם כמנין נוסעים, מי בכלונס, מי בקרש.
מדי פעם בפעם נפערה תהום, בלעה נוסעים, כדרך שהלויתן בלע יונה, והים לא שקט מזעפו. שחור, בהיק, השתער בקצפו על הדייגים.
ששה אנשים בלבד הצילו הדייגים, אנשים נקפאים־למחצה, בלא כוח־דיבור, בלא כוח־ראייה. בין הניצולים יה גם מנדל ניימן, חייט מפולין גדול, שנגרר במשך שלושה חדשים לאמריקה. מנדל השתקע בין הדייגים מסביב “שארק לייק”.
(1919)
עננים כבדים רבצו מעל הים, וזזו הלוך והשפל, וכל אימת שהנחשולים התרופפו, דומה היה, כי יגררו אחריהם את העננים.
הקהל, שהיו פזורים על שפת־הים, התחילו מתפזרים וטרם יפנו כה וכה, ולא נשארה נפש.
זוג צעיר – הוא בבגד־ים שחור, היא בבגד־ים אדום – פסעו אחרונים לאורך־החוף.
מתוך המים גחו ונזקרו מפלצות שחורות. זו על גבי זו, זו מעל זו. האפלה גברה והלכה. הגלים נעשו פרועים יותר, מקציפים יותר, טיפסו ועלו מעל החוף, ניתזו לכלונסאות הטיילת העשויה עץ, וחלל־האויר נמלא גשם.
הזוג – שניהם מורי־האַי־סקוּל – נראו חדלי־אונים בהילוכם, כמעט בעירטולם. התרפקו זה על זה, פחתו והלכו, נחפזו הביתה. דיברה אליו לאמור:
– רציתי כל־כך, כי תבוא סערה! סערה בים ודאי יפה!
לא ענה לה. לחצה יותר אליו ושניהם השחילו את עצמם אל “שארק לייק”, למגוריהם אצל דייג ישיש. הביקתה נראתה ברוחק. עמדה מוקפת עצי־אורן, שנזקפו בסביבה החרבה, החוֹלית, כלפי שמים, והפיקו ריח־שרף.
על המרפסת ישב בעל־הבית, דייג בן שבעים. רגליו היחפות, התפוחות נשענו אל מעקה־המרפסת. הדייג לעס טאַבּק, וצפה מהורהר בים. כך יכול היה לישב שעות, יכול היה לצַפּוֹת באלם, סתם־בעולם. לעס את הטאַבק, רקק פיסות ירוקות, לעס וצפה. ובראשו הגדול נישאו שמות של דברים, נישאו בלא חיבור וקשר, כדרך שמתנשאים גריסים מעטים בסיר־רתחי־מים.
על ידו בכסא־נוד ישבה אשתו, זקנה צמוקה, שצוארה מקומטט. היתה מהרהרת בקול רם, כי צריך לכנוס אל הלול את התרנגולות, שנרדמו בעיגול ונגררו וקרבו אל הבעלבתים. וכן הרהרה בקול רם, כי מורי־האי־סקול, הֶלֶר ואשתו, היושבים עמהם בצל קורת־גג אחת, אין אלהים בלבבם. אין הם יודעים לא ראשון־בשבת, לא שבת, ובחדרם הם מהלכים שניהם ערומים. ואילו היא מיסיס ניומן, מעולם לא התפשטה במעמד־בעלה.
הזוג עלה על המרפסת, מבַשר ואומר:
“תהיה לנו סערה!”
הדייג ואשתו לא השיבו מיד. שניהם לא יכלו שאת גופות ערומים; לא הבינו, על שום־מה אשה צעירה אינה מתבוששת, אלא מתערטלת, כביכול מסירה את עלי־התאנה.
הלר הצעיר ניגש אל הדייג ואמר סתם:
“כן, תהיה לנו סערה.”
“יאֶסֶר (כן)” – רקק הדייג מרוב טינה את טאַבּק־הלעיסה מרחק אמה, והושיב את עצמו בנוח בכסא, שעמד מכופף על שתי רגליו – “תהיה לנו סערה.”
ההלרים נכנסו לחדרם. מיהרו להתלבש. היא העלתה על עצמה שמלה, והוא זוג־מכנסיים. הלר שוב עמד על יד הדייג:
“עכשיו ודאי לא נוח על הים.”
“לא נוח” – הדייג באה בו דברנות – “כדקדוקו של שעון, אתנבא כמה שעות קודם, כי תבוא סערה. בראשונה חשות זאת הרגליים. לא טוב, כשהסערה מפתיעתך, לא טוב לחלוטין.”
“יש ויקרה גם אסון?” – דחק הלר בדייג.
“יש ויקרה?” – הוריד הדייג את רגליו מעל המעקה והפך פניו אל הלר – “באפס־זהירות יקרה ויקרה. הנה שכני, ליטש שמו, הוא ובנו רודפי־סכנות… יסערו המים כאשר יסערו, דייג לא יפליג בים, ליטש ובנו נישאים עליו, באים ובידם דגים מלוא־סלים. אמנם, התעשרו, הקימו את בית־הדייגים האדום, אך קנו לעצמם חתן הגון, דוקטור ברוּקס, היושב מעֶבר לרחוֹב, הוא חתנו של ליטש הזקן. מזל נאה היה להם. אבל לא לעולם המזל. התחנַנו אל ליטש הזקן – אל תפליג, המים סכנת־נפשות. לא נשמעו, הפליגו ומקץ שעה אחת זרקו המים אל החוף את סירתם והיא ריקה.”
פתאום ירדה אפלה, שאיש לא ראה את חברו על המרפסת.
התרנגולות הריחו סכנה. התכנסו במרפסת, התרפקו בראשיהן לרגלי מיסיס ניומן.
השמים ניצתו, משל נחתכו ונחצו, והעיניים גברה בהן האפלה. עד מהרה התגלגל רעם, הולך ורם, ומשקרב הלם פעם אחת ואחרת, בלא הפסק, משל הררי־סלעים מתפוצצים האדמה מסבב התחלחלה, ניצתה, וניתך שטף – מבול.
“הביתה פנימה!” – הראה הדייג בידו, שיעקרו מן המרפסת הפתוחה.
“אני אוהבת סערה” – התחננה מיסיס הלר הצעירה ונשארה עם בעלה על המרפסת.
הדייג ואשתו נכנסו באֵלם, בברוגז הביתה. היא העלתה מנורית־נפט. אחר־כך ישבו זה בזוית אחת וזו בזוית אחרת. שתקו באפס־ישע. שתיקתם היתה בה תרעומת, על שאנשים זרים, באין אלהים בלבבם, יושבים במרפסת ומתגרים בשטן.
ומשנתגברו הגשם והרעים והברקים, והמים במרפסת ניקשו, כמו במרזב, נגררו ההלרים החדרה.
וכל מה שהסערה השתוללה והוסיפה, כפפה אילנות, שמטה גגות, כן גבר אפס־הישע בפני־הדייג הרחבות. ישב, כאילו ניטל לשונו. ומששאל לו מר הלר, לא השיב. כבש פניו בכפו, שהיתה מוטלת על דופן־הכסא, ומראה־הזקן המכווץ כמראה מלוא־אימת־המות.
הלר הביט וראה, כי הדייג שולף משהו מבית־שחיו. וודאי היה לו, כי צלבלב הוא. הדייג העבירו מיד ליד, אגב־כך רחשו שפתיו, כנראה דברי־תפילה.
הסערה לא ארכה הרבה. עד מהרה התגבר האור. הרעמים רחקו, והדם בלבד חילחל את האויר. הגשם פסק.
ראשונים יצאו ההלרים למרפסת. אחריהם – הניומנים. בשמחה הביטו כולם בקשת, שנפתחה על פני־הים.
הדייג חזר אליו לשונו. זכר עשרות־עשרות סערות, זכר גודל־נִזקן. רק עתה הבחין הלר, כי הדייג אינו מחזיק צלבלב. הוא מחזיק קמיע שאותיותיו עבריות. ואת הקמיע הניח הדייג על מעקה המרפסת. הלר שאל נפתע:
“מיסטר ניומן, מה אתה, פרוטסטאנט?”
“מה אהיה, קתוליק?” התלוצץ הדייג.
“ובכן, מה אתה?”
“אשתי פרוטסטאנטית.”
“ואתה?”
“אני? איני יודע בעצמי, מה אני.”
“מהיכן לך קמיע יהודי?”
“לזה אתה מתכוון?” – התבונן הדייג בקמיע, שבו נחרתו עשרת הדיברות – “ירושה היא לי מאבות־אבותי. אבי־זקני היה יהודי רוסי. זה קמיע שלו, העובר מבן לבן.”
ההלרים עמדו נדהמים. הביטו בפניו המחוספסות של הדייג, תרו בהם משהו יהודי ולא נמצא בהם ההלרים – מורים־להיסטוריה – היקשו קושיות. הדייג לא ידע דבר לאשורו, סיפר וחזר וסיפור סיפור־מעשה, שירושה הוא לו מאבותיו. לפני מאה שנה הגיע אבי־זקנו, ראַבאַי ניומן (חייט נעשה ראבאי), לחופי־אמריקה, השתוללה סערה, הדהירה את האניה לניו־זשורזי, ניפצתה אל הסלע. אבי־זקנו היה מכלל המעטים, שהים הקיאוֹ שלם, בריא, כדרך שהלויתן הקיא את יונה. ולא ניצל אבי־זקנו אלא בזכותו של הקמיע, שמסרה בידו אמו. ואבי־זקנו השתטח על אדמת־אמריקה, נשקה, דיבר אל מעט הדייגים, שעמדו סביבו, בלשון־עיניו. הדייגים הבינו לשון־אילמים, וקיבלו את אבי־זקנו להיותו ביניהם. צירפו אותו בדיוגיהם, השיאוהו אשה מבנותיהם, וכל הניומנים, היושבים מסביב ל“שארק לייק”, הם צאצאיו.
ומשסיים הדייג את סיפורו, גחן על המורה:
“ובכן, מה אני, מיסטר הלר, פרוטסטאנט, או יהודי?”
“יהודי.”
הזקן משך אליו את האברך וליחש לו:
“חזוֹר על דבריך, מיסטר הלר.”
[1920]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.