עם פרוץ המאורעות ביפו בצהרי ה־1 במאי 1921 הורה מושל יפו להזעיק את שלושת מכובדי העיר כדי לנסות ולהרגיע את הרוחות: עאצם ביי אל־סעיד, ראש העיר, עמר אל־ביטאר קודמו בתפקיד, ועבדאללה מצטפא אל־דג’אני ששימש כשופט בתקופה העות’מאנית וגם בבית המשפט המנדטורי.1 שלושת המנהיגים היו ממשפחות בעלות מעמד ביפו, אך הבכירה שבהן הייתה משפחת אל־סעיד שבניה שמשו בעמדות ממשל המחוז והעיר, ייצוג יפו בפרלמנט העות’מאני וראשות העיר. הרוחות לא נרגעו באותו בוקר, והמאורעות המשיכו במשך שלושה ימים ביפו.
נושא מאמר זה הוא המשפחה הבולטת ביותר ביפו במהלך מאה שנים, מראשית שנות השלושים של המאה ה־19 ועד סוף שנות השלושים של המאה ה־20, משפחה שקורותיה נזנחו מעט בדפי ההיסטוריה. בדו“ח סודי של המודיעין הבריטי משנת 1917, הסוקר את המשפחות הנכבדות בפלשתינה־א”י, מוזכרת משפחת אל־סעיד כמשפחה בעלת חמישה עשר בתים. מוזכר בו מי שעמד בראש המשפחה עד מותו בשנת 1916, חאפט' ביי אל־סעיד. לאחר מכן הנהיג אותה אחיינו עאצם ביי אל־סעיד.2 משנת 1919 ועד 1939 הוא כיהן כראש העיר.3
יוסף אליהו שלוש תיאר את חאפט' ביי כ“איש בעל השפעה גדולה על ערביי יפו, אחד מחסידי אומות העולם”. לדבריו הוא פעל למען היהודים כדי להשקיט את הרוחות וההסתה נגדם.4 חאפט' ביי נבחר בשנת 1908 לאחד מנציגי מחוז ירושלים בפרלמנט העות’מאני.5 בשנת 1911 החלה תסיסה והסתה בפרלמנט נגד הציונות והעלייה היהודית. רוחי אל־ח’אלדי, איש ירושלים בפרלמנט טען בפרלמנט “כי הציונים רוצים לייסד מדינה יהודית וירושלים תהיה עיר הבירה”. נציג נוסף מירושלים סעיד אל־חסיני כתב “כי אין פלשתינה יכולה לשאת יותר יהודים ממה שיש בה כבר, והיהודים המהגרים צריכים להתיישב במדינות אחרות של ממלכתנו”. לעומתם יצא חאפט' ביי להגנת היהודים וטען “כי החששות האלה הם דמיונות שווא”.6 העיתון ‘פלסטין’ כתב כי דבריו של חאפט' ביי, הבקיא לדברי הכותב בפרשת מכירת עקרון ורחובות, אינם דמיונות שווא אלא “הסכנה המקיפה את מולדתו, והיא היא התהום הנורא שהנהו רובץ על שפתו”.7 גם האגודה הלאומית העות’מאנית תקפה את חאפט' ביי ובהודעתה נאמר: “הננו עכשיו מסתפקים במחאה זו על דבריך בתקווה שתדע לתקן עותתך כי הלא עוד יש זמן והאלהים לא יקפח שכר העובדים באמונה”.8 בעיתון ‘הצפירה’ נכתב כי “דוקא חפיז ביי זה נחשב עד עתה למתנגד גדול בין חבריו להתיישבות היהודים בארץ ישראל יוצא להגנתם”.9 עם זאת כבר בשנת 1902 דיווח העיתון ‘השקפה’ על הסיוע של חאפט' ביי בהקצאת השטח לבית קברות חדש ליהודי יפו (ברחוב טרומפלדור). ביו השאר נכתב: “אנחנו היהודים חייבים לרחוש חן־חן מרובה למעלת חפיז ביי מושל עירינו, אשר תמיד תמיד השתתף בצרת אחינו האומללים”.10
חאפט' ביי היה בנו של ראשון בני המשפחה שהגיע ליפו כשמונה לנציג מושל (מתסלם) בראשית שנות השלושים של המאה ה־19. לאחר כיבוש נפוליאון בשנים 1800־1799 התנהל מאבק על שליטת אחמד אל־ג’זאר במחוז צידון אליו השתייכה יפו. איש הצבא מוחמד פאשא אל־מרכ ניסה לשלוט ביפו בתמיכת הווזיר הגדול, אך אל־ג’זאר כבש אותה ומינה מושל נפה מטעמו. לאחר מות אל־ג’זאר בשנת 1804 ניסה אל־מרכ לחזור ולהשתלט על העיר, אך מושל צידון סולימאן פאשא השתלט עליה באמצעות הממלוכ מוחמד אע’א אבו־נבוט. הוא שלט בעיר בשנים 1818־1807, ולאחר גירושו מינה סולימן את בן אחיו צלאח מצטפא ביי כמתסלם של סנג’ק (מחוז) יפו.11 לאחר מות סולימאן בשנת 1819, תפס את מקומו עבדאללה פאשא והוא זה שמינה בשנת 1831 את מצטפא אל־סעיד כוכיל מתסלם (ממלא מקום נציג מושל) של יפו.12
בני משפחת אל־סעיד מוזכרים במחקר הקיים בעמדות ממשל יפו עוד מראשית המאה ה־19. על פי טהא אדיב קליובי, בספר ‘משפחות ואישים מיפו והמחוז’, המשפחה שכונתה בעבר “משפחת אל באיק”, התיישבה בראשית המאה ה־19 באזור הרי שכם ומשם הגיעה ליפו.13 על פי אבו־מאנה, סעיד אל־מצטפא שימש כגובה המס של סנג’ק (נפה) ירושלים ומת בשנת 184414. כתב מינוי של בנו מצטפא אל־סעיד כוכיל המתסלם ביפו בשנת 1831, ערב הכיבוש המצרי בידי אברהים פאשא, נמצא בין מסמכי בית הדין השרעי ביפו: 15
צו נאצל שנרשם בהרשאה שרעית לפי בקשה בתאריך 10… 1246
*(לכבוד) מופת השופטים (נואב) השרעיים בעיר יפו בהווה, האפנדי ופאר המלומדים הנכבדים המורשה בכתיבת פתוות (אפתאא)…. אפנדי. תרבה חכמתו ובנוכחות… אפנדי, ממלא מקום נקיב אל־אשראף (ראש משפחות צאצאי הנביא) יגדל פארו, וכבוד השיח' הנכבד הממונה עתה נציג (וכיל) המתסלם מטעמנו, השיח' מצטפא אל־סעיד ירום הודו ויתר האמאמים ונכבדי העיר בכלל.. עתה על פי ההוראה הפנינו [כלומר הסולטאן או הפאשא] את תפקיד הייצוג (הוִכאלה) של המתסלמיה של העיר יפו לשיח' מצטפא אל־סעיד. ויש צורך להודיע לכם על כך כדי שתדעו שהשיח' מצטפא הנזכר מונה לוכיל המתסלם מטעמנו ושיהיה בורר ביניכם בפקודת בסולטאן הסולטאנים ומלך המלכים וצל אללה על הארץ, סלימאן של העידן הנוכחי ואסכנדר של הזמן [ושורה של תארי כבוד נוספים]… נכתב על ידי הפאשא של עכו. *
אברהים פאשא, בנו של מהמת עלי פאשא מושל מצרים המורד, כבש את יפו בנובמבר 1831 והנהיג בה סדרי שלטון חדשים. הוא מינה לתפקידי הממשל מקורבים אליו, ואת מוחמד עבד אל־האדי כמושל.16 לאחר גרוש צבא אברהים בשנת 1840 מונה מוצטפא סעיד שוב כגובה המיסים.17 על פי הודעת הקונסול הצרפתי בירושלים למשרד החוץ, מיוני 1844, רכושו הוחרם בפקודת חצר הסולטן בגלל סירובו להציג חשבונות, והוא נאלץ לברוח למצרים כשפרס הוצע על ראשו.18 בהודעה נוספת נמסר כי אנשיו של מצטפא סעיד נתפסו, עונו ושוחררו רק בעקבות התערבות הקונסול הצרפתי.19
לאחר סיום הכיבוש המצרי ניסה השלטון העות’מאני להנהיג גביה ישירה של מיסים בידי פקידים אך נכשל. התפקיד עבר לנכבדים העירוניים (אעיאן) והם הצליחו לרשום כברות קרקע רחבות על שמם.20 תפקידו של מצטפא סעיד כממונה על גביית המיסים במחוז אפשרה למשפחה לצבור שטחים גדולים לאורך הדרך לכפר סלמה (היום דרך שלמה). לאחר מותו ירש בנו הבכור חאפט' ביי סעיד אל־מצטפא את מעמדו הנכבד בעיר. לדברי קליובי הוא נולד בשנת 1843 ושימש כמושל עזה ויפו וגם כראש העיר.21 הוא בנה ארמון גדול ומפואר על הדרך שנקראה על שמו בתקופת המנדט הבריטי בהמשך הדרך לכפר סלמה (דרך שלמה 48). על פי אילן היוחסין המשפחתי היו לו שני בנים; חלמי ומחמוד, ושתי בנות. מחמוד, המתואר כחולני בדיווח המודיעין הבריטי, ירש את הארמון לאחר מות אביו וביצע תוספות למבנה על פי מסמכים הנמצאים בתיק מחלקת ההנדסה. הוא גם בנה בית משרדים וחנויות בשנת 1945 על המגרש הסמוך בדרך שלמה 50. שמו של בנו רפיק מופיע גם הוא על מסמכים, ואילו הבת ויג’דאן נישאה לבנו של סולימן טוקאן ראש עיריית שכם. בנה נשא לאישה את נכדתו של ד"ר פואד דג’אני.22
חאפט' ביי הצטרף לתנועת ‘אל־לא מרכזיה’, מפלגת גולים סורים שהתמקמה במצרים והתנגדה לכיוון שהותווה בידי ‘התורכים הצעירים’ לאחר מהפכת 1908. התנועה דגלה ברעיון הדצנטרליזציה והלאומיות הערבית וקיימה את הכנס הלאומי הערבי הראשון בפריז בשנת 1913. ד"ר ניסים מלול שקיים קשרים עם תנועה זו, כתב עליה את המאמר ‘התנועה הערבית וסבותיה’ בעיתון ‘החרות’.23 פעילותו של חאפט' ביי הביאה לכך שהיה בין 21 המנהיגים הערבים שנאסרו בידי ג’מאל פאשא מושל סוריה וארץ ישראל ונשפטו לתלייה ב־6 במאי 1916 בדמשק וביירות, אך מפאת גילו המופלג נכלא חאפט' ביי ומת בכלא.24
על פי תסריט גבולות הפרדסים במפת יפו משנת 1927, פרדסי משפחת אל־סעיד השתרעו בין דרך סלמה (דרך שלמה) ודרך אבו־כביר (רחוב קיבוץ גלויות), וצפונית לדרך סלמה, בקצה רחוב הרצל. 25 בשנת 1908 מכר חאפט' ביי בית באר סמוכה למושבה הגרמנית (האמריקאית) לאברהם שלום חיים בצראווי,26 ובמהלך השנים נמכרו הפרדסים לערבים ויהודים. מלבד העיסוק בפרדסנות החזיקה המשפחה גם בטחנת הקמח ג’רישה המוכרת היום כ“שבע טחנות”. במקור היו בטחנה 13 אבני ריחיים בבעלות הממשלה העות’מאנית, אך בשנת 1891 היא מכרה את שמונה האבנים הפעילות כדי לממן עבודות בנייה ממשלתית בירושלים27. לדברי יוהאן בוסאו רכש חאפט' ביי את אבני הטחנה.28 לאחר הכיבוש הבריטי החל משרד המקרקעין להסדיר את בעלויות הטחנות בג’רישה ששבע מהן עדיין פעלו. על פי דיווח מישל ארמן, רשם המקרקעין ביפו בשנת 1921, היו בני משפחת אל־סעיד רשומים עדיין כבעלים בחלק מאבני הריחיים לאחר שחלקים נמכרו במהלך השנים, אך מדובר היה בנכדיו של סלים ביי מצטפא אל־סעיד, אחיו של חאפט' ביי.29
לאחר מותו של חאפט' תפס את מקומו כמנהיג המשפחה עאצם ביי אל־סעיד (1942־1877), בנו של סלים ביי שהיה אחיינו של חאפט' ביי. הוא עבד בצעירותו כפקיד ומזכיר בבית המשפט למסחר, שירת כארבע שנים כחבר מועצת העירייה תחת עמר אל־ביטאר, ובשנת 1915 הוגלה בידי העות’מאנים לאנטליה. בשנת 1919 מינו אותו הבריטים לעמוד בראש עיריית יפו, והוא כיהן במשרה עד שנת 1939.30 עם כינון המפלגות הערביות בשנת 1932, הצטרף עאצם ביי למחנה האופוזיציה בהנהגת ראע’ב ביי נשאשיבי והיה אחד ממנהיגיו ביפו לצד עמר אל־ביטאר.31 השניים גם הצטרפו לוועידת המנהיגים הערבים של ארץ ישראל שהתכנסה בפאלוג’ה שבלבנון בשנת 1934.32 עאצם ביי ניצח במערכות הבחירות העירוניות בשנים 1927 ו־1934 וזכה לתמיכת בוחרים יהודים תושבי יפו.33 הוא קיים יחסי עבודה ושיתוף פעולה עם מאיר דיזנגוף וישראל רוקח ראשי עיריית תל אביב,34 וגם עמד בראש מועדון הפולו בו היה גם דיזנגוף חבר.35 עיתון ‘דבר’ פרסם בשנת 1934 ידיעה על כך ש“רצועת המגרשים שמעבר לרחוב סלמה ולאורכו עברה לידי יהודים כמעט לכל האורך משכונת שפירא עד ליפו”, ועל כך ש“ביתו בן שלוש הקומות של עאצם ביי נמכר לקבוצת רופאים יהודים גרמנים בשביל בית חולים”.36 הוא נמכר עם הפרדס כדי לממן בניית בית חדש בשדרות המלך ג’ורג' (שדרות ירושלים).37 בשנת 1937 סיים עאצם ביי את בניית הבית בשדרה. שתי הקומות הראשונות שמשו למשרדי העירייה, ואילו הוא ובני משפחתו התגוררו בקומה העליונה.38
עם התגברות ההתנקשויות באנשי האופוזיציה ביפו במהלך המרד הערבי בשנים 1939־1936, נאלץ עאצם ביי להימלט ללבנון עם מנהיגי עיר נוספים שניסו להתנקש בחייהם. ב־13 בדצמבר 1938 פוזרה מועצת העירייה כאשר התפטר הנוצרי אדמונד רוק והיא נותרה ללא קוורום לישיבותיה. ב־5 בינואר 1939 מונה עבד אל־ראוף אל־ביטאר לשמש כראש העירייה. בשנת 1940 העניקה הממשלה לעיריית יפו ארבעת אלפים לא"י כדי לסלול את רחוב עאצם ביי בהמשך לרחוב הרצל, מצומת רחוב חאפט' בק אל־סעיד לדרך ירושלים.39 עאצם מת ביוני 1942 בגיל 65, ובהלווייתו השתתפו עסקנים מכל חלקי הארץ.40 בבחירות למועצת העיר בשנת 1947 התמודד בנו סלים שעמד בראש מפלגת “הבלתי תלויים”. על אף שאביו היה מיריבי החוסיינים, נתמכה מפלגתו בידי הוועד הערבי העליון.41
בפברואר 1950 פרסם עיתון ‘הבקר’ ידיעה מפתיעה: “בן ראש עירית יפו לשעבר נתקבל לחיק היהדות”. לדברי סופר העיתון “לפני כשלושה חודשים התייצב במשרד הרבנות בת”א מר חפיז סעיד, בנו של עאצם בק סעיד המנוח, לפנים ראש עירית יפו ובעל אחוזות נודע, וביקש להכניסו לדת ישראל“. לדברי הכתב הוא נשא לאישה יהודייה חמש עשרה שנים קודם לכן, ונולדו להם בן ובת. הבן נימול בבית החולים וואלאך בירושלים והתחנך בבית ספר עברי, והוא דובר עברית ואידיש ובקיא בחוקי היהדות. שמו בישראל של האב נקרא לאחר הגיור יוסף בן אברהם, ושם הבן הלל. לדברי הכתב האירוע נחגג בבית הרב ידידיה פרנקל, רב שכונת פלורנטין, שהכיר את האיש לאחר שבנה בית ברחוב אוריאל אקוסטא. הוא גם השיא את בני הזוג כדת משה וישראל “ובכך הפך יוסף וכל ביתו לאחים שווים לכל ישראל בזכויות וחובות”.42 לדברי הכותב בבניית הבית העסיק רק פועלים יהודים, וגם תרם חמישים לירות לקרן המרי של ועד השכונות העבריות למלחמה. השם חאפט' לא נמצא באילן היוחסין ששלח לכותב נכדו של עאצם ביי, ד”ר עאצם סעיד המתגורר בעמאן לאחר שעבד במשך שנים כרופא בחברת הנפט ‘ארמקו’ בסעודיה.43
מינוי מוצטפא ביי כוכיל מותסלם בשנת 1831
עאצם ביי אל־סעיד הצעיר
עאצם ביי כראש העיר 1922/3
צהוב: פרדסי משפחת אל־סעיד. ארמון חאפט' ביי בעיגול. בתי עאצם ביי בריבוע
- חאפט' ביי, דרך שלמה 48; 2. עאצם ביי, הרצל פינת סלמה; 3. עאצם ביי, הרצל 140א'
ארמון חאפט' ביי אל־סעיד בדרך שלמה 48
שימור הדיוואן בארמון חאפט' ביי
-
שמואל גילר, ‘מאורעות יפו, מאי 1921 (תרפ"א): אירוע מפנה הסכסוך היהודי ערבי’, עבודת תזה מ.א. אוניברסיטת חיפה, 2019, עמ' 51. ↩
-
Personalities of South Syria, The Arab Bureau, Cairo, February 1917 ↩
-
שמואל גילר,,עיריית יפו בשלהי התקופה העות‘מאנית ובשנות המנדט הבריטי, יפו הבלתי ידועה, אריאל 217, 2019, עמ’ 34. ↩
-
יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי, עמ' 180 ↩
-
הצבי, 30 אוקטובר 1908, וגם הודעת הקונסול הבריטי בירושלים למשרד החוץ http://www.archives.openjerusalem.org/index.php/dispatch־nr־55־dated־26־october־1908־from־edward־c־blech־consul־to־sir־gerard־lowther־ambassador ↩
-
החרות, 22 במאי 1911, ‘הציונות בבית המורשים’. ↩
-
שם, 24 במאי 1911 ↩
-
הצבי, 24 במאי 1911, ‘האגודה הלאומית הערבית והיהודים’. ↩
-
הצפירה, 13 ביוני 1911, ‘בעיתונים’. ↩
-
השקפה, 26 בדצמבר 1902, עמ‘ 3, ’מיפו'. ↩
-
רות קרק, יפו, צמיחתה של עיר, 1917־1799, עמ' 14־10. ↩
-
B. Abu־Manneh, ‘Jerusalem in the Tanzimat Period: The New Ottoman Administration and Notables’, Die Welt des Islam, 1990, pp. 24 ↩
-
טהא אדיב קליובי, משפחות יפו והמחוז, עמ' 91. ↩
-
שם. ↩
-
אה"מ, ב־26059/1, דף 28, תרגום פרופ' דרור זאבי. ↩
-
עפ“י מחמוד יאזבק, 'Penetration of Urban Capital into the Palestinian Countryside: The Beginnings, Jaffa in the 1830s pp.257. בשנים 1832־1831 היה מחמוד עבד אל־האדי גם מותסלם של לוד. אחיו חסן היה מושל נפת צידון. אה”מ, ב־26059/1, דף 287, 24 בפברואר 1834, אל־האדי שימש גם כמושל לוד. ↩
-
Abu־Manneh, pp.24. וגם על פי מסמך בית הדין השרעי משנת 1264 (1849) הוא כונה “הממונה על ענייני הכספים”. ↩
-
http://www.archives.openjerusalem.org/index.php/dispatch־nr־64־dated־12־july־1844־from־the־french־consul־in ־jerusalem־gabriel־de־lantivy־to־the־ministry־of־foreign־affairs הודעה מיום 12 ביוני 1844. ↩
-
הודעה מיום 16 ביוני 1844, http://www.archives.openjerusalem.org/index.php/dispatch־nr־65־dated־16־july־1844־from־the־french־consul־in־jerusalem־gabriel־de־lantivy־to־the־ministry־of־foreign־affairs ↩
-
יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929־1918, עמ 11. ↩
-
בעיתון השקפה, 26 בדצמבר 1902, עמ‘ 3, ’מיפו', מדווח כי סייע בתפקידו כמושל יפו בקבלת הקרקע לבית הקברות ברחוב טרומפלדור. ↩
-
בנה אוסמה טוקאן נשוי לאביר נכדת ד"ר פואד דג'אני והם מתגוררים בלונדון. ↩
-
החרות, 19 במאי 1913, עמ' 1. ↩
-
על פי דו“ח המודיעין הבריטי הוא מת בכלא עכו. הכיכר המרכזית בבירות נקראת ”כיכר הקדושים" והיום מצוין בלבנון וסוריה. ↩
-
זה הפרדס בו עמד ביתו של עאצם ביי אל־סעיד. לדברי נכדו השם עאצם נכתב בצורות שונות. ↩
-
שמואל גילר, ‘מהמושבה הגרמנית לשדרות רוטשילד: סיפורה של משפחת אברהם שלום חיים בצראווי’, https://benyehuda.org/read/51921 ↩
-
http://www.archives.openjerusalem.org/index.php/update–on–public–bid–for–mills–in–jaffa–area–7–september–1901–gregorian–calendar–25–agustos–1317–ottoman–fiscal–calendar–rumi?sf_culture=en ↩
-
Johann Bussow, ‘Hamidian Palestine: Politics and Society in the District of Jerusalem 1872־1908’, in The Ottoman Empire and its Heritage, edited by Fatoqhi, Inalcik, Ergence, pp. 222־223 ↩
-
ארכיון המדינה, גל –16647/6, מכתב רשם הקרקעות ביפו למנהל המחלקה בירושלים, 9 דצמבר 1921. הרשומים: עבדול ראוף, איסמעיל, איזאט, עאסם, יוסוף, איישה, שאפיקה, נזלה, נזירה ומנירה לידי סלים ביי. שאקר ביי אל־סעיד. ↩
-
שמואל גילר, ‘עירית יפו בשלהי התקופה העות’מאנית ובשנות המנדט הבריטי‘, יפו הבלתי ידועה, עמ’ 35־34. ↩
-
דבר, 8 בדצמבר 1932. ↩
-
דאר היום, 6 בספטמבר 1934. ↩
-
דבר, 26 ביוני 1934, ‘מעשה בין בק יהודי לבק ערבי’. הסיוע של עו"ד דוד מויאל והיהודים לבחירת עאצם ביי. ↩
-
דאר היום, 11 במרס 1935, ‘עאצם בק אצל דיזנגוף’. ↩
-
דבר, 18 בפברואר 1932, ‘קלוב למשחקי פולו’. ↩
-
דבר, 12 ינואר 1934. על פי נסח רישום הטאבו של חלקה 160 בגוש 7052, רחוב הרצל 144, בשנת 1946 גבלה החלקה מכל צדיה בשטחים בבעלות יורשי עאצם ביי אל־סעיד. בשנת 1965 נמכר חלקו של יוסף בן סלים אל־סעיד לרשות הפיתוח. ↩
-
דבר, 12 ינואר 1934, ‘במזרחה של יפו’, על פי מודעה בעיתון הארץ, מ־13 בדצמבר 1934, בית עאצם ביי היה “בקצה רחוב הרצל מול גרג' ארא”. ↩
-
לדברי נכדו ד"ר עאצם סעיד. ↩
-
הבקר, 3 בינואר 1940. ↩
-
שם, 1 ביולי 1942. ↩
-
שם, 5 במאי 1947. ↩
-
שם, 1 בפברואר 1950. ↩
-
פרטים על המשפחה נמסרו לכותב ב־20 ביולי 2023 בשיחת זום, לאחר ששלטונות ירדן לא אפשרו להיכנס ולפגוש אותו בפגישה שנקבעה בעמאן. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.