בעיתון ‘המליץ’ פורסם בשנת 1882 כי שמן אדמה (נפט) מייבאים לארץ מאמריקה והקווקז דרך מארסיי ופורט סעיד, בעלות של מאה וחמישים אלף פרנקים לשנה. היבוא כמו גם זה של ברזל ועצים, הקנה ליבואנים רווח כספי נאה.¹ בעיתון ‘השקפה’ נכתב כי “סחר הנפט נמצא בידי סוחרים שהתעשרו ממנו עושר רב, בהיות העסק הזה כעין ‘מונופול’ וכחומר בידי היוצר. ברצותם מורידים את השער, וברצותם מעלים אותו פי שתיים או שלוש”.² הוראות הממשלה לא התירו לסוחרים בעלי חנויות להחזיק יותר משש תיבות נפט בחנויותיהם, והוא הוחזק במחסן עירוני (גאזחנה).³ היבוא נעשה דרך נמל יפו, והנפט אוחסן מדרום לחומת העיר סמוך למאגר הפחם. מסיבות בטיחות הוא הורחק בסוף שנות התשעים לדרום העיר, למפרץ הנושק לשכונת ג’בלייה, סמוך למבנה הבידוד (הקרנטינה) שהורחק גם הוא מהעיר.

השימוש בנפט גבר בראשית המאה העשרים, כאשר נעשה בו שימוש במנועים ומנורות נפט. הוא הפך למצרך מבוקש, ומחירו הפך למקור ספקולציות. עיתון ‘המליץ’ הקדיש לו מאמר שכותרתו ‘שיר של יום’ המתאר את המסחר בנפט: “הנפט הוא ראש שיחת כל העיר. אדם משכים בבוקר ורואה את רעהו ומברכו בברכת הבוקר, וקרא אל זה: מה שער הנפט פה היום? עולה או יורד עוד”.⁴ העובדה שיבוא הנפט היה נתון בידי יבואנים נוצרים שהתעשרו מכך, הביאה לכך שיהודים החלו לייבא נפט כדי להוריד את מחירו. ביוני 1904 דיווח עיתון ‘השקפה’ על התאגדות של סוחרים מיפו שייבאו עשרת אלפים תיבות,⁵ ובעקבותיהם התאגדו סוחרים יהודים מירושלים, וייבאו בסיוע בנק ‘אנגלו־פלשתינה’ (אפ"ק) שמונת אלפים תיבות של נפט.⁶ כדי למנוע עליית מחירים ייבא גם היזם שלמה פיינגולד ⁷ בשנת 1910, שמונת אלפים תיבות של נפט “למען למכור במחיר נמוך, ולבלתי תֵת להפקיע שערים”.⁸ עיתון ‘הצבי’ כתב כי “הפחה שלח מכתב תודה לאדון פיינגולד על מחשבתו היפה להביא שמן אדמה בזול, ונתן צו שכל התיבות האלה של שמן אדמה יכנסו ליפו מבלי מכס, ושההובלה מיפו לירושלים תעלה רק בחצי המחיר”.⁹ יבוא הנפט היה בעיקר מחברת ‘ברנובל’ השבדית שהפיקה וזיקקה נפט בבאקו.¹⁰

חברת ‘ברנובל’ הוקמה בשנת 1875 בידי האחים לודביג ורוברט נובל, ובה היה שותף גם אחיהם אלפרד. היא החלה לקדוח מאות קידוחים סביב באקו שבאזרביג’ן, והקימה מפעלי זיקוק. בשנת 1901 היו בבעלותה חמש מאות בארות מהם הפיקה מאה וחמישים מיליון חביות בשנה, והיא העסיקה שנים עשר אלף עובדים. בשנת 1909 פתחה החברה נציגויות בארץ בבעלות האדון רוזיף ביפו, ויוסף אלישר בירושלים. הדבר הביא להוזלת מחיר שתי פחיות בחצי פרנק.¹¹ החברה פעלה ברוסיה עד שנת 1920, כשהולאמה בידי השלטון הבולשביקי. טרם ביסוסם של הבולשביקים מכרה משפחת נובל את חלקה לחברת ‘סטנדרד אויל’ האמריקאית, בבעלות ג’ון רוקפלר.

בנוסף ליבוא מהקווקז ייבאה נפט ושמנים גם חברת ‘וואקום’ האמריקאית. החברה הוקמה ברוצ’סטר שבניו־יורק בשנת 1866 בידי חירם אוורסט ומאתיו אווינג. החברה נרכשה גם היא בידי חברת ‘סטנדרד אויל’ בשנת 1879, אך חזרה לפעול כחברה עצמאית לאחר אישור חוק שרמן נגד מונופול הנפט בארצות הברית. בשנת 1906 ביקשה חברת ‘וואקום’ להקים מזח פריקה ומחסן למוצריה ביפו על חוף מפרץ ג’בלייה, סמוך למבנה אחסון הדלק שבנתה עיריית יפו. היא כתבה למשרד הפנים העות’מני בקושטא (איסטנבול), על כך שהיא מעוניינת לרכוש את הקרקע של מוסה אפנדי דג’אני, ושל יוסף ד’יאה אפנדי דג’אני בנו של מוסטפה אפנדי אבו אל־עפה.¹² חלק נכבד מהכנסות העירייה היה ממס יבוא הדלק, ולכן שלח משרד הפנים, בדצמבר 1907, תקנות חדשות בנושא הקמת מחסני נפט ומיסויו. על פי התקנות ניתן היה לבנות מחסן רק עבור מוצרי היבואן, ונאסר לאחסן בו מוצרי יבואנים אחרים. הוא אמור היה לשמש כמחסן ערובה, כשהמס ישולם רק לאחר הוצאת הנפט ממנו ושליחתו לסוחרים.¹³

החברה החלה לפעול לרכישת הקרקע באמצעות סוכנה במצרים קונסטנטין קסיפס, שפעל בשמו של מנהל החברה רוברט הנרי מקנול מניו־יורק. היא סיימה את המשא ומתן ביולי 1911, ורכשה 3528 מטרים רבועים תמורת 12,168 פרנקים, במחיר 6 פרנקים למטר רבוע. כמו כן ניתנה לה אופציה לרכישה 1500 מטרים רבועים נוספים.¹⁴ מאחר והקרקע חייבת היה להימכר לבעל נתינות עות’מנית, היא נרשמה על שמו של שוקרי סוסה, שחתם על תצהיר כי הבעלות היא של חברת ‘וואקום’, וכי הוא מתחייב להעביר את הבעלות כשיתבקש תמורת עשר לירות טורקיות.¹⁵ ההסכם והתצהירים נחתמו בנוכחות הנציג הקונסולרי האמריקאי ביפו, ארנסט הארדג בעל מלון ‘ירושלים’, והחברה הגישה לעיריית יפו בקשה להיתר בנייה באמצעות הקונסוליה האמריקאית בירושלים. אלא שראש העירייה עומר אל־ביטאר, שחשש מפגיעה בהכנסות העירייה, עיכב את מתן ההיתר. כדי לסייע לחברה כתבו פרדסני יפו הערבים והיהודים למושל מחוז ירושלים אחמד ביי. לדבריהם שטחי הפרדסים סביב יפו הולכים ומתרחבים, והדבר יביא לשיפור רווחת התושבים והכנסות לשלטון. על מנת להגדיל את שטחי הפרדסים יש צורך בנפט למנועי המשאבות, ומנהלי החברה הגיעו ליפו והבטיחו להוריד את מחירו ולחסוך לתושבים עשרים אלף לירות בשנה. הם בקשו מהמושל להתערב בנושא מאחר והעירייה מערימה קשיים. בין החתומים היו אלפונס ואלפרד רוק, חילמי אל־סעיד, סלים זריפה, מישל טלאמס, נג’יב ארקתינג’י, סלים זמריה, אנטון ג’לאט, והיהודים האחים פלמן ומוריס שייינברג, והצרפתים הנרי לטור ופרדיננד פיליברט.¹⁶ הבקשה למחסן עוררה התנגדות גם מצד הצבא. הקולונל סולימן, מפקד הצבא הסדיר ביפו, כתב למושל העיר כי בניית המחסן המבוקש סמוכה למחנה הצבא ומחסן חומרי הנפץ ועלולה להיות מסוכנת. הוא ביקש כי תקוים התייעצות בנושא עם הגורמים הצבאיים הבכירים למציאת פתרון.¹⁷

הקונסול האמריקאי בירושלים נדרש להתערב ושלח מספר תזכורות לראש עיריית יפו, ומשלא נענה קיים ב־2 באוגוסט 1911 פגישה עם מושל מחוז ירושלים.¹⁸ בעקבותיה כתב המושל למושל יפו כי בקשת לבניית המחסן מעוכבת על אף שאין כל סיבה לכך, מאחר והוא מרוחק מהעיר וסמוך למחסן העירייה. הוא הורה לראש העירייה להוציא מיד היתר על פי התכנית והמידות שהופיעו בבקשה. לדבריו החברה התחייבה לשמור על כל תקנות הממשלה העות’מנית בהווה ובעתיד, ולא ניתן לסרב חוקית לבקשה.¹⁹ היתר הבנייה הונפק ב־30 באוקטובר 1911, לאחר שנחתם הסכם בין נציג החברה קונסטנטין קסיפס, לבין ראשי עיריות יפו וירושלים ומושל המחוז. ההיתר ניתן לבניית 1800 פיק, מתוכם 223 מקורים בגג למשרד ואורווה לבהמות. השטח הוקף בחומה והיו בו שני מכלים לנפט בקיבולת של 1250 טון כל אחד. המס שנקבע הוא גרוש אחד לכל מאה קילוגרם נפט, וחצי גרוש עבור קופסת שמן. המס על נפט לירושלים נקבע לדולר אחד לכל מאה קילוגרם. לחברה אושרה בניית מזח פריקה למוצריה וגם לשימוש העירייה, אותו התחייבה העירייה לתקן במידה וייפגע על ידי סירות שאינן בבעלות החברה. העירייה גם התחייבה לסלול דרך מבית החולים הממשלתי ולתחזק אותה (היום רחוב שתי אחיות), ולחברה אושרה הנחת צינורות בקוטר 10־6 אינצ’ים מהמחסן לתחנת הרכבת של יפו בעומק חמישים סנטימטרים מתחת לרחובות העיר.²⁰

מחסן הנפט של חברת ‘וואקום’ נבנה מדרום למחסן הנפט של העירייה. לא ברור אם אכן נבנה מזח פריקה, אך במלחמת העולם הראשונה נחפר במפרץ חפירות הגנה מאחר שהיווה נקודה נוחה לפלישה מהים. לאחר המלחמה, עם כינון הממשל האזרחי המנדטורי הבריטי, הקים הבריטי רוברט וואלי כהן בשנת 1922 את ‘החברה האסייתית לנפט (ארץ ישראל)’ אשר שינתה את שמה בשנת 1927 ל’חברת של בארץ ישראל‘.²¹ הסוכנים בארץ היו אמיל ומוריס ליטווינסקי. החברה בנתה תחנות דלק והקימה מחסן למוצריה בתל אביב, סמוך לתחנת הרכבת ללוד וירושלים (צומת הרחובות בגין ורחוב הרכבת). חברת ‘וואקום’ הפכה בראשית שנות השלושים לחברת ‘וואקום־סוקוני’ תחת חברת ‘סטנדרד אויל’ ופתחה גם היא תחנות דלק. מחסני הדלק במפרץ ג’בלייה נותרו ללא שימוש ומוקם בהם מועדון השחייה של הפקידות והקצונה הבריטית. החוף זכה לכינוי ‘חוף דאדא’, על שמו של סולימאן דאדא המציל. בשנת 1993 נבנו על מקום המחסנים הטיילת וחוף הרחצה של גבעת עליה ומסעדת ‘הריף’ ששמה הוסב ל’קסיס’, בתכנון משרד גילר־לדרמן אדריכלים.

חוף גבעת עלייה

מחסן הנפט במפרץ ג’בלייה. צילום סחולטן 1922/3

מועדון השחייה בשנת 1937