בחורף 1907 נזדמנתי עמו באניה “טראוואֶ”. נסענו על הסיפון מהאמבורג לניו־יורק, שכבנו במיטות סמוכות. הוא מיעט בדיבורו, ויצא לשעות רחוקות אל הסיפון. כמעט כל זמן־נסיעתו לא סר ממשכבו, שלמרגלותיו התגוללה מזוודת־עור, רכה כשק, שאין נראה כמותה.
יומיים ראשונים, כשהאניה שטה בנחת, ישב על מיטתו והתקין בגפרורים ריחיים־של־רוח. פירד את הריחיים־של־רוח פיסות־פיסות קטנות. את הפיסות הכניס ברוב־זריזות בצוואר צר של בקבוק. אל אלהים יודע, כיצד הרכיב, בכרסו של הבקבוק, את הריחיים־של־רוח בכשרון כל־כך, שהכנפיים לא פסקו כדי־רגע להסתובב.
מעשה־הלהטים הזה הוציא לו מוניטון בין כל העמים, שנמצאו על הסיפון. התכנסו מסביב למיטתו, הפליאו את אצבעותיו־זהב, טענו כי בכשרון־ידיים כזה לא יאבד באמריקה. יתירה מזו, פסקו ואמרו הנוסעים, כי אותה ברייה קטנת־קומה, ששיבה זרקה בפיאותיה, בזקנקנה, בשפמה, הוא שען.
ביום השלישי התנודד הים, נחשולים התרוצצו בתשרקה, בתרבוכה, חישבו לקרקר את הקירות. מעצמת־התנודה נזוזו סלים, מזוודות, ארגזים מקצה־ריצפה לקצה. קורות־פלדה גנחו, כביכול השמיעו, כי בנין־הענק עשוי שיתפורר. בני־אדם נתכנסו למיטותיהם, שכבו כהרוגים, התפללו איש איש בלשונו, כי ישקוט הסער.
האניה ניצבה על חרטומה. מזוודת־העור התחילה מתגלגלת, נפלה בפני שכני בתנופה כל־כך, שפתח בזעקה.
נגררתי אליו, סחבתי מעליו את המזוודה ונפלאתי, כי היא מלאה ספרים. שאלתיו:
“ניזקת?”
“לו, למצער, סרה הבחילה!” – הפך את פניו אל הקיר, שכח את המזוודה וכמעט שפרחה נשמתו.
בחצות־לילה שכך הסער. שכני התאושש, טעם קמעה והתחיל ממשש בידיו סביבו.
“מה אתה מחפש?”
“את מזוודתי”.
“הנה היא מוטלת, על הרצפה”.
גחן בחפזה ובשארית־כוחותיו סחב והעלה את המזוודה אל מיטתו.
“מה לך מוביל ספרים הרבה כל־כך?” – הטלתי דיבור.
“אני כורך, הריני מוביל ספרים, הריני מוביל ספרים”.
“כורך?” – שאלתיו. – “ואני ודאי היה לי, כי אתה שען”.
“הכל טועים בי כאותה טעות עצמה”.
פתח את המזוודה והוציא ספרים, כרוכים עור, כרוכים עץ. גבים מפוספסים רצופים־זהב. ספרים עתיקים עם אבזמי־כסף, עם מנעולי־כסף. ספרים כרוכים קלף.
“הריני מוביל דגמים” – הטיל על גבי המיטה את הספרים – “בוארשה כרכתי את היקרים שבש”סין, ספרי מנזרים עתיקים. אתה מבין, מה עבודה משוקעת כאן?" – הרים ספר, שקצותיו כסף, כרוך קלף – “לשם־כך צריך שאתה גופך תהיה בעל־מלאכה. ולא בלבד בעל־מלאכה. צריך שתהיה לך תבונת־כפיים. רידודם של הקצוות מצריך יום תמים. כל שפל־יד הוא היום כורך. עושים הכל זיבורית, מעשה־מכונה, והקהל מרוצה, המחיר זול. את מלאכת־הכריכה למדתי תחילה מסבי, אחר־כך מאבי, שייבדל לחיים ארוכים. לא בחינם נקרא סבי שם בוכבינדר”.
“אם כן, פאניֶה בוכבינדר, אם אתה בורח מפני המכונה” – אמרתי – “דין שלא תיסע לאמריקה. בניו־יורק ראה תראה, מה פירוש עבודת־מכונות”.
“ידעתי, האברך” – חייך הכורך – “אמריקה איננה פולין, שבה הפריץ מידלדל מיום ליום. ניו־יורק גופה, אומרים, היא עולם של מיליונרים, ומיליונר יכול להרשות לעצמו חתיכת עבודה הראויה להתכבד”.
ביום העשור הגיעה האניה לניו־יורק. בעליה אל החוף, בירידה מן האניה הופרדנו, ובוכבינדר אבד ממני בין ששת מיליון הניו־יורקים.
מקץ חמש שנים ב־1912, עברתי על פני קופּר־יוניון. ביקשתי להשחיל עצמי אל הרחוב השביעי, ועיני הבחינה בחלון־מרתף תערוכת־ספרים. הספרים על קצותיהם כסף, על אבזמיהם כסף היו ידועים לי, ובו במקום נזכרתי חברי לאניה, הכורך מווארשה. ירדתי כמה מדרגות ופתחתי את הדלת.
פינה של חדר־המרתף היתה מובדלת במסכים. על שולחן ארוך היו מוטלים קצת ספרים תפורים וקצת ספרים גליונות־גליונות. ספרים אחרים היו נתונים במכבש. הגבים מרוחים דבק, התייבשו. ריח חריף של עור חי, של דבק, של נייר גזור טפח בפני.
בוכבינדר, בסינר שחור, שרוולי־כותונתו מופשלים, יצא מאחורי־המסכים, זקנקנו על שערותיו האפורות היה עתה לבן. במשך חמש שנים אלו הזקין הרבה. מסביב לעיניו נקמטו חריצים, משל תפרים במחט דקה־מן־הדקה. העור, מרופה, היה תלוי ויורד על עצמותיו הצמוקות. לא זקף בי את עיניו. התבונין בציפורניו הצמיגות מדבר, קלף מעל אצבעותיו את הדבק המיובש ושאל חרש:
“אתה מבקש משהו?”
“מה מעשיך, מיסטר בוכבינדר? אין אתה מכירני?”
עיניו, זעירות, עיני־מרה־שחורה, בחנוני כדי רגע מכף רגל עד ראש. אחר־כך התנצנצו העיניים בקדחתנות:
“חבר־לאניה?”
“כן”.
הוציא מידי ספר שהחזקתי. פתח את הספר, הראה לי בלשון־אילמים, איך הדפים מתמשכים, איך הגב משורבב ומרופה והכריכה מיטרפת אילך ואילך, משל אחזה שיתוק.
“אם זה קרוי באמריקה כריכה, אין אני כורך. דין שאשבור את כלי ואפסיק עבודתי”.
חשף מעל השולחן פנקס בשביל חברה, כרוך עור חום. מכל ארבע קצות דף־הכריכה ימין של הכריכה ביצבצו צבָאים מעשה־זהב. הגיש לי את הפנקס:
“אדרבה, תראה לי עוד עובד בניו־יורק, שיידע לעשות חתיכת־עבודה כזאת? לוח־טרף, המתפורר מאליו, יעשה כל בעל־מום. אולם לשם־כך” – הצביע על הפנקס – “צריך אדם להיות מבין. עבדתי על הפנקס ששה ימים, ואיך לא אקח, למצער, תמורת עשייה כזאת, חמישים דולאר? האַ, מה אתה אומר?”
“ודאי לא מופרז” – נעניתי.
“רואים אותי כראות משוגע. מסרבים לפדות את הפנקס, טוענים, כי מציאה כזאת ניתן להשיגה בעשרה דולאר. הדין היה עמך, האברך. לא בשבילי אמריקה. יכולתי לישב בווארשה, אם כאן הכשרון שלי נחשב חסרון”.
“רצוני לכרוך את ספרי זה” – גימגמתי.
התבונן רגע בספר ואמר:
“ספר קשה הוא, הוא צריך גב־עור, רצונך בקצות־עור?”
“יהיו קצות־עור”.
“יעלה לך שני דולאר, כי בשבילך, חבר־לאניה”.
“טוב, טוב. מתי יהא גמור?”
“בעוד שבוע”.
נפרדתי ויצאתי. לא מיהרתי כל־כך לקבלו. שני דולאַר היו אז ריווח־שכרי בשבוע. חלפו שלושה חדשים. סוף־כל־סוף צירפתי את שני הדולאַר והלכתי אל הכורך. נפלאתי, שהספרים על אבזמיהם כסף שוב אינם בחלון.
חדר־המרתף היה מלא פועלים. מכונת־גזירה גזרה ערימות ספרים, והמהומה היתה מרובה כל־כך, שאיש לא חש בכניסתי.
“וואֶל?” – פנה אלי ברנש וסיגרה בפיו.
“מיסטר בוכבינדר שוב איננו גר כאן?”
“זה חדשיים שהוא בבית־המשוגעים”.
“בבית־משוגעים?” – פערתי פה ועיניים.
“השתגע מרעב” – משך האיש בחפזה את הסיגרה – “אם יש לך עבודה, נעשנה בזול וכהוגן. לא להצטעצע בידיים, כדרכו של הזקן. מכונה – הטובה שבידיים לא תוכל להתחרות בה”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.