לגוטשה – למזכרת
מיס לאַזאַרוּס, מורה־להיסטוריה במוֹריס־הילֺ־סקול, היתה פעמיים בשבוע הולכת לפארק־אוואֶניו, סמוך לרחוב המאה וששים. שם גרה דינה גראַנאַט, תלמידתה של מיס לאַזאַרוס, ששכבה זה חדשים במיטה, חולת־לב.
מיס לאַזאַרוּס לבה רע עליה. הבטיחה להיות אצל דינה בשעה ארבע בערך, ועתה כבר קרוב לחמש. היא מיהרה, לא השגיחה שהמדרכה הצרה בפאַרק־אוואניו קפואה, גלישה, והיא עשויה בכל רגע שתתהפך. המורה פסיעותיה גסות. מתחת כובעה־פרווה זחו פסי־שיער אפרפרים על פניה, שהיו עוד צעירים וצבוטי־קור.
והנה כבר ביתה של דינה – בית ישן, מדוהה, ארגזי־המכתבים שבו עקורים, חשֵכים, משל פה שנעקרו שיניו. החלונות המסואבים צופים פני גדר־ברזל, פני פסי־ברזל, שעליהם מתרוצצת בכל מחצית־שעה אי־משם רכבת בהמולה, בשיקשוק. משנעלמת הרכבת, עומד עוד בשלושת החדרים הקטנים, קול שקשוק־הרכבת, כבת־קול רחוקה, משל זמזום־עמודי־טלגראף.
עד עיצומם של אחרי־הצהרים היתה החולה, כמעט תדיר, נשארת בדד בחדרה. אבא־אמא עמדו בבאטגייט־אוואניו עם עגלה של צרכי־חייטים. שני האחים הקטנים – ברחוב. דינה בת־ השש־עשרה – במיטה.
רק בשעה שלוש, ארבע בערך, התחילו מופיעים אנשים. כאן באה מורה אחת, כאן – אחרת. הן לימדו בהתנדב את דינה, עברו עמה קורס של האַי־סקוּל. אף נגלו חברים וחברות, לרוב ממחנה “קבוצה”, שבו דינה, זה הקיץ השלישי, היתה מעבדת עמהם כברת־שדה, היתה חולבת פרות, היתה מכלכלת את משק־הבית. והחברים והחברות הצעירים נהגו כחברי כת דתית. היו נכנסים אל דינה החולה על הבהונות, היו נכנסים ב“שלום” חרישי, חם. באו חבורות־חבורות – חמישה, ששה בבת אחת. ומשהתיצבו מסביב למיטתה של דינה, היתה חדווה בעיניהם, נעוריהם וחדווה בכל אבריהם.
בערבים היו לומדים עברית, לומדים חרש, הוגים את המלים ברטט, משל לא למדו לשון, אלא חכמת־סתר. בערבים היו שרים שירים. ישבו על הריצפה מסביב מיטתה של דינה, שרו חרש וחלמו וקיוו, שהמלחמה תיגמר עד מהרה, ויוכלו לנסוע לארץ־ישראל, לקבוצה.
דינה מגודלת־כהלכה, ידיה ורגליה חדות־קצוות, בגרה בששת חדשי־שכיבתה במיטה, כדרך שמבשיל תפח־חורף בחדר מוסק. יפתה, התלבלבה, לא נראתה כחולה. כחולה אנושה – לא־כל־שכן. פניה התעגלו, צחו ואוֹרו, ושערה הצהבהב כהה, הקלוע שתי מחלפות עבות, שלא רגעו על השמיכה, הוסיפו לה קסם. עיניה בלבד, מאופקות, בישניות, שהיו גם כחולות, גם ירקרקות, לא חדלו מקדוֹח. ומשנכנסו עמה לכלל־שיחה, קשה היה לתפוס קדחתה מהיכן – מלבה החולה, מרוגזתה. ודינה היה לה על מה שתתרגז. כאן כאבה עם היהודים במחנות־הריכוז, בגיטאות, כאבה על שאיננה שם. כאן כאבה, שאנגליה סוגרת את ארץ־ישראל בפני היהודים. וכל ימי־שכיבתה במיטה התרגזה על ששוב אינה יכולה למשוך חברים, חברוֹת לתנועה, על שלא תוכל השנה לצאת למחנה. ובתוך כל הרוגזות היה גם קורטוב שמחה. דינה התימרה במרד־היהודים בגיטו־ווארשה, התימרה הרבה בחברה טוסיה, שנלחמה בשונא ברחובות־ווארשה ונפלה. דינה לא הכירה את טוֹסיה. אולם היא גזרה את תמונתה מתוך עתון ותלאתה מעל מיטתה – ראש זוהר, מקרין, ראש האוהב חיים ואדם.
כמעט על הכל היתה דינה מדברת בלב, בחום שבעיניה הירקרקות, חוץ למחלתה וחוץ למצוקה ולדלות, שציפצפו בביתם.
ופעם אחת, כשירדה דינה, מרוב עגמת־נפש, ממיטתה, תפס האב, חסיד עליז, את בתו על זרועותיו, השיבה למיטתה והתחנן אליה:
“הרי הדוקטור ציווה לך, בתי, שלא תרדי, למען השם, ממיטתך, רצונך לגרום רעה לנפשך?”
על־כך התקצפה דינה על אביה:
“עם ישראל חולה ממני, ומה אתה עושה?”
אילולא בוש האב גדול־הקומה, היה מנשק את בתו בשל דיבורים כאלה. שוטט בחדרה של דינה, לא ענה והימהם ניגון, שרצה לומר, כי איכפת לו, שעם־ישראל חולה, איכפת לו הרבה־הרבה, אלא מה בידו, יהודי אביון, להושיע?
אחר־כך נכנס אל המטבח, שלא היתה בו נפש. אמר לעצמו, כאילו דיבר לאשתו, ואגב־כך נהנה:
“הוצרכת לשמוע, אסתר, מה בתנו אמרה לי זה־עתה… דברים עמוקים, אסתר… דברים לוֹמדיים…”
שוב לא נגע אל נפשו, כי כרעי־השולחן, כרעי־הכסאות התנודדו וגנחו. שוב לא נגע אל נפשו, כי שלוש מיטות־הברזל, המוצעות שמיכות, כרים ופסדיות – קומה על גבי קומה – נוטות להתמוטט. ואף לא נגע אל נפשו, כי בחדרים הקטנים, שהכיריים שבמטבח לא חיממום מעולם, האויר לח, צרוּר ריח לבנים רטובים, שהתייבשו תמיד על החבלים המתוחים.
היהודי בן־ששה־רגל שוטט במטבח והוסיף וחזר על דברי בתו:
“עם ישראל חולה ממני, ומה אתה עושה, אבא?”
כלום אין זה נוגע אליו?
אוי, נוגע, אוי נוגע הוא אליו…
כך היה, בימי־בחרותו, מַשרה את עצמו, בשטיבל הקוצקאי, במחשבות, שעות תמימות, יכול היה לשוטט כל אחרי־הצהרים, מבקש להתחקות על כוונתו של ר' מנדלי, כשפירש לאמור:
“האזינו השמים – פאַרנעמט הימליש”.
“מה פירוש הימליש, על דרך שמימית? כן, באמת, מה פירוש להאזין על דרך שמימית? ומה פירוש עם־ישראל חולה? אוי, הוא חולה, אוי הוא חולה… אולם מה בידו, אדם בן־ששה־רגל, להושיע? יחבוט ראשו בקיר? יחבוט, חבוט יחבוט…”
השעה בסמוך לחמש. בחדרים הקטנים, שלא הוסקו כהוגן, עמדה אפלה. נשמע הילוכו של אבי־דינה במטבח הלוך וגנוח. הוא חזר מן הרחוב.
גניחתו על שום מה?
על שום שאין פחמים בדלי־הפח? על שום שהאש בתנור־הברזל קרובה שתדעך? חום עולה בו, שיכול לחמם בו לא דירה קרה אחת. גניחתו על שום מה? לבו לדינה ידאב, לדינה החולה, שנצרבה אצבעה במיטה.
אביה של דינה נעצר בהילוכו. הקשיב לדלת הסגורה:
“הבא מישהו”
מיס לאַזאַרוּס נישאה על המדרגות הצרות, האפלות. בכל קומה וקומה ריחות־תבשיל אחרים צירבבו את גרונה, את אַפּה. וכשכבר עמדה מאחורי־דלתה של דינה, לא היתה עדיין המורה בטוחה, שכן האפלה מסביב היתה מרובה כל־כך, עד שהרימה ידה, מישמשה ונגעה במזוזה והוקל לה:
“פה גרה דינה”.
מיס לאַזאַרוּס, שמוצאה ממשפחה ספרדית עתיקה, התאהבה כל־כך בדינה, באָביה ואמה, עד שהמורה־להיסטוריה נעשתה עצמה תלמידה, למדה יחד עם דינה עברית, בילתה עמה יחד את ימות־הקיץ במחנה “קבוצה”, וחלמה עמה יחד על קבוצה בארץ־ישראל.
מיס לאַזאַרוּס פתחה את הדלת וזימררה באנגלית בוֹסטוֹנית:
“האלו, דינה! תסלחי לי, יקירה, שאיחרתי”.
אביה של דינה, רחב כל־כך, גבוה כל־כך, שצריך היה לזקוף את העיניים כלפי מעלה, חסם דרכה של מיס לאַזאַרוּס:
“מה תאמרי, מיס לאַזאַרוּס, לאותה פורענות?”
“מה משמע? מה אירע?” – משכה מיס לאזארוס, שלא היתה גבוהה ביותר, את הכובע מעל ראשה, ובמפתיע נתפזרו על פניה, פני־נערה צעירים, תלתלים אפורים־בהירים.
“לבה החולה” – הראה האב בידו על חדר־משכבה של דינה – “לא חסר אלא כוויית־אצבע”.
“הכיצד?” – העוותה המורה את פניה, כאילו לא אצבעה של דינה נכוותה, אלא שלה, של מיס לאַזאַרוּס.
כל אימת שבאה לכלל־שיחה עם אביה של דינה, היתה מביטה בפליאה של הברנש המגודל־במופלג ועיניו כחולות, ילדותיות, ומראהו יותר משהוא דומה כשל יהודי, הוא דומה כשל הולאנדי. הזקנקן החום, הקלוש סביב סנטרו כבר האפיר. מגבעתו הרכה, השחורה, מקומטת, מוּזחת לערפו, ומצחו, צח, רחב, שזוויותיו עמוקות, יותר משהזכיר רוכל בבאגייט־אוואניו הזכיר פרוֹפיסור. נטל ידה של מיס לאַזאַרוּס ואמר חרש:
“מבינה את, מורה, אביון נוח לו שלא נברא משנברא. זה שנים אני באמריקה וכל יגיעי לא עמד לי לקנות בקבוק־גומי – האט־ווטאֶר־באֶג. קר לה, הילדה רגליה קרות, אינה יכולה להתחמם… ואיך תתחמם, וחור בלבה? הורידה מעל תנור־הפחמים הלוהט קומקום חם, כרכתו במגבת, והניחתו על רגליה. איני יודע כיצד, כנראה המגבת נשתרבבה, ודינה נכוותה זרת־רגלה, התנפחה – – – הכוותה את עצמה הבת” – נשתלהבו עיניו הכחולות של אדם, הוריקו, נראו גם נפחדות, גם מלסטמות – “אבא נאה! איני יודע, מיס לאַזאַרוּס, אם תביניני” – עמד מתנענע מעל המורה הקטנה – “הילדה חולה, חולה עד־חורבה, וכאן, עלבון כזה… את רואה, למצער, כמה גבוה ורחב אנוכי? יהודי בן־ששה־רגל ומעלה, אבא, ואין בידו לקנות לבתו זוטא כזאת, כבקבוק־גומי”.
מיס לאַזאַרוּס נהגה רוב דרך־ארץ באביה של דינה. יהודים כאלה לא נזדמנו לה בין קרוביה – דוקטורים נחשבים, פרקליטים נחשבים, פרקמטנים עשירים. וכשאביה של דינה היה יושב ולומד בניגון, היה מזכיר לה את האבות, היה מזכיר את היהודים יראי־השמים, שנמלטו מספרד. והנה הוא עומד לפניה וקובל על מזלו החשוך. יהודי כזה דין להושיעו, חובה לסייעו שיציל את דינה. וכשעמדה כך מיס לאַזאַרוּס נבוכה, נשמע קולה של דינה:
“השומעת את, מיס לאַזאַרוּס, מיכוות־אצבע גם היא טראַגדייה בעיני אבי!”
“שמעי, שמעי, לפחות, המורה”, – קרנו פני האב – “דינה לעולם לא תתאונן. אילו התאוננה, ונתתי בעבוט את כותנתי־לבשרי והיה לה מידי הכל. אולם כשאינה מתאוננת, מקבלת הכל באהבה!”
בדלת הפתוחה עמדו שני הנערים. האחד בן־תשע, האחד בן אחת־עשרה. שניהם מיוזעים, מפורעים ונפחדים. שניהם קרועים־בלואים. הצעיר הצביע על הגדול ממנו:
“אבא, הירשל ניפץ שימשה”.
“היכן?” – שאל האב.
“לא אני!” – כבש הנער הגדול את ראשו בין כתפיו, והתחיל זז, להרחיק עצמו מאביו.
בעלת־הבית, אדרתה מותרת־כפתורים, בלא מגבעת, הרוויחה את הדלת ונכנסה באין־אומר, כאל ביתה.
אדם בן־ששה־רגל היה חייב שכר־דירה לחדשיים, ניצב בהכנעה לפני בעלת־הבית וחיוכו נתעקם על שפתיו:
“כבר ידעתי את צרתי, כבר ידעתי. ומה אעשה עתה?” – פשט את שתי ידיו אל בעלת־הבית – “רצונך שאפשוט עורו של הבחור? פשוט אפשוט! האחות חולה, עד־חורבה, וזה משתולל, מנפץ שמשות!”
“אם תלָמד את בנך לקח, לא יזיקנו” – התיצבה בעלת הבית באמצע־המטבח. “אולם קודם־כל שלח להביא זגג והשגח, שיקבעו עוד היום את השימשה. חורף הוא – מהר ועשה!”
קודם שמיס לאַזאַרוּס הספיקה לומר, כי היא הולכת להביא זגג, השתער פתאום האב על בעלת־הבית, שהתחילה ניסוטית לאחור.
“ומה עוד תרצי?” – תפס אדם את ימינו בשמאלו והתחיל כופף אצבעותיה אחת־אחת – “שכר־דירה לחדשיים, שימשה חדשה ופשיטת עורו של הירשל שלי! יותר מזה אינך רוצה כלום? שמא רוצה עוד משהו? יותר מזה אינך רוצה כלום? על השולחן מונחת סכין־לחם, סכין פגומה”, משך אדם ראשו ופשט צוארו כשור לטבח – “טלי ודרך־אגב תשחטי גם אותי. טלי ושחטי!”
מיס לאַזאַרוס נכנסה באמצע. הוליכה את בעלת־הבית אל הדלת. וכשכבר עמדה היהודיה, נפחדת, בלא מראה־פנים, מאחורי־הדלת, עוד חזרה והוסיפה וחזרה:
“משוגע! משוגע!”
דינה איימה מחדרה:
“אבא, אם הצעקות לא יחדלו, ארד יחפה מן המיטה!”
בעיניו, בידיו התחנן האב אל מיס לאַזאַרוּס, שתיכנס אל דינה. וכשנשאר לבדו במטבח, התחיל להלך מעט רצוא ושוב. אחר־כך השעין ידו אחת אל קיר המטבח, כבש ראשו בידו ונתהמהם חרש:
“אבא, אבא – – – מרבים כל־כך לצעוק, עד שהוא נעשה אבא – – – אבא, אבא – – –”
(1947)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.