דוקטור אבוּלעפיא, הראבאי הראשי של הקהילה הספרדית “נוה־שלום”, רוחו היתה, כל הבוקר כולו, רעה עליו. אבולעפיא בן־הששים היה מתאמר תמיד, כי הוא הולך בדרכי־זקנו, בדרכי אביו. זקנו, אביו – רבני אמשטרדם – היה בידם להעמיד על דעתם. מעולם לא התירו, כי נוצרי, או נוצריה, יתיהדו בשל שידוך, בשל אהבה.
כך נהגו גם ראבאי אבולעפיא בניו־יורק. זה שלושים שנה שהוא רב ב“נווה־שלום”. לא נוצרי אחד בלבד, לא נוצריה אחת בלבד באו אצל שיגיירם. ומשהבחין אבולעפיא, כי הגיור ענינו שידוך, היה מחמיר הרבה. על דרכם של גרים כאלה היה עוֹרם קשיים, היה מַטה את לבם מהם יהידות. וכשלא הועיל, היה מזמין כומר, והם יחדיו, הרב והכומר, כבר פעלו, ששידוכים כאלה יתבטלו. וכשהכל לא הועיל, היה אבולעפיא, כמעשה שמאי, מַדחה את הגר מעליו.
היה יום ששי בערב. הרבאי סיים אמירת־שיר־השירים. לבש מלבושי־שבת, והיה מוכן לילך לבית־הכנסת. בינתיים נכנס לחדר־בית־דין, וישב על גבי “יורה דעה” פתוח. הוא אך חיכה, שהרבנית תברך על הנרות.
המשרתת הכושית הודיעתו, כי מיסטר בּיזשוּר מבקש לראותו. ראבאי אבולעפיא לא ענה לה מיד. כהרף־עין נישאו כנגד עיניו חיים – ביזשוּר הזקן, שבנה את בית־הכנסת, מת לפני שנתיים. הניח בן־יחיד. הבן, האֶנרי, שהלך בדרכי־אביו, היה מכלל־חשובי־החברים בקהילתו של אבולעפיא. אבל מה לו עתה כאן, לפני ברכת־הנרות? הרב שקל בדעתו – האם יצא לקראתו? משום כך בלבד, שהאנרי עשיר? נשאר יושב.
ביזשוּר פתח את דלת־חדר־בית־הדין, והוא עצמו התיצב ביציבה, כאילו הניח למישהו שייכנס. נכנסה נערה גדלת־קומה. היתה יפה, יפה־ביותר. עיניים – כהות, שיער – אדום. קם על רגליו. ביזשור בירך את הרב בידו־ימין, ובידו שמאל הציג את הנערה:
“הרי רבנו, דוקטור אבולעפיא, והרי מיס האֶלאָן מוּר”.
מיס מוּר הציצה ברב אפור־השער. הראתה על “יורה דעה” הפתוח וקולה רעד:
“באתי להרשם, דוקטור אבולעפיא. רצוני להיות בת־ישראל”.
הסמיקה. אבולעפיא חייך, עילעל את “יורה דעה”, פתח את אחרון־העמודים והראה לה:
“אין פה מקום להרשם, בתי, הספר כתוב עד תומו”.
הרב הזיז כסא אחד, כסא אחר. הושיב את האורחים, ובעצמו הרכין את אזנו, כאומר:
“ומה שמועה טובה בפיכם?”
היה זה סיפור מעשה רגיל. ביזשוּר בן־העשרים־וחמש התאהב במזכירתו – שיקצה קתולית כבת־עשרים. שניהם היו מאושרים. אולם האנרי הבטיחו לו לאביו, כי לא ישא נוצרית לאשה. ואם כן – תתגייר. האנרי אמר לה את זה. האלאן אפילו לא הרהרה, מה האנרי אומר, כי כל מה שהאנרי אמר, היה קדוש בעיניה. שניהם באו אל הרב, שיגייר את האלאן.
ראבאי אבולעפיא הקשיב לדברי שני האנשים הצעירים, וחייך. כך למראית־עין בלבד. במעמקי־לבו פיעפעה תרעומת – הוא רגז לעצמו, רגז על שום־מה אינו ישר וכן, על שום מה אינו אומר לו לזוג, כי לפי דין־ישראל, אסור, בשל שידוך, להתגייר. כשנכספים לאלהי־ישראל, רוצים לעבדו בלב ונפש, או־אז מתגיירים. אהבה, שידוך – אלה עניינים שלאחר־כך.
אולם אבולעפיא לא אמר זאת. כלאחר־יד שאל אותה, אם הוריה יודעים, כי היא הולכת להתגייר, ואם הם מסכימים לכך? מה פירוש, אם הם מסכימים? הם מאוהבים בו בהאנרי, ממש כמותה. הרב שתק רגע. עוד שקל בדעתו, מה יעשה עתה. ומשנפל מבטו על ביזשוּר הקורן, שעמד מעל השיקצה ורעד, נתחוור לו, כי הפעם לא יפעל הוא, אבולעפיא, רבה של “נוה־שלום” ולא כלום. הרב שיפשף בידו את עיניו, ניצב ועווייתו, כאילו עבר מעולם לעולם. פנה אל האלאן:
“רצונך דוקא להיות תלמידתי?”
“כן, ראבאי”.
“נו, טוב. מה היום בשבוע? יום ששי? ביום שני יהא לנו השיעור הראשון ביהידות”.
“ובכמה שיעורים אני חייבת?”
“הכל תלוי בך, מיס מוּר” – התאמץ הרב להיות טוב אל הזרה – “את חייבת לדעת את עיקרי־היהידות. את חייבת לעבור עמי, אם לא על כל כתבי־הקודש, הרי, לפחות, על התורה. את צריכה ללמוד להתפלל. “קורס” כזה נמשך, ברגיל, שלושה חדשים”.
“שלושה חדשים?” – העוותה האֶלאן את פניה, כאילו אמרה להתיפח.
ביזשוּר ניחם אותה, הבטיח לה לאהובתוֹ, כי במיקוחים ינכה הרב אילו שבועות. חזרה להיות מאושרת.
הרב נערבה שַבַּתו. מה לו מתאמר, שהוא הולך בדרכי־זקנו ואביו, ובאמת הוא עבד כנעני, עושה כמצוות־ביזשור העשיר.
אבולעפיא לקח נקם, השתדל כי השיעורים של האלאן יהיו כגיהינום לנערה. מיד, עם ראשון־השיעורים, גיבב הרב הר־קשיים. וכשהבטיחתו האלאן, כי היא תוכל לכל הקשיים, היא נערת־“ספורט”, נוהגת בעצמה במכונית, שוחה, יוצאת לציד, הפקיח עליה הרב עיניים תמהות, שאל:
“מה שייכות יש בין יהידות וספורט?”
“יש”.
“למשל?”
האלאן יודעת מנהגי הגיור. היא יודעת את כל הטכס כולו. מעמידים דיוקן־ישו, והמתגייר, חייב במחת אחת לנקוב דיוקנו של ישו.
הרב כבש ראשו בשתי ידיו. עיניו, שפתיו – הכל התכווץ, כאילו התענה בייסורים. קולו היה ספוג־תחנון, שיאמינו לו:
“עלילת־דברים היא, עלילת־כזב מגונה, האלאן. לא זאת היא יהידות. ויהודים לא עשו זאת מעולם, אינם עושים זאת ולא יעשו זאת”.
בכל שני־בשבת היה הרב מדבר ארוכות על לב האלאן. היה מדבר בלב, בכאב, שהנערה שבה הביתה ועיניה דמועות.
כך בכל שיעור ושיעור. אבולעפיא בן־הששים לקח נקם על וותרנותו, על חולשתו, שלא יכול להעמיד על עצמו, על העלילות הנואלות שבודים עליהם על היהודים.
הראבאי, השיעורים היו לה להאלאן ככפרת־עוון. חלמה על שמחה והנה – עונש וייסורים. ומשהתקרב יום־הגיור, היתה נדהמת כולה – עבירות מרובות כל־כך, חטאים מרובים כל־כך, איך תישא בכל אלה?
ראבאי אבולעפיא, שני עוזריו, השמש – כולם במלבושי־שבת, היו בפרוזדור המקווה הקטנה. על מגש־כסף – דובשן ויין־שרוף. אבולעפיא הכין את הניירות. ביזשוּר היטלטל מזווית לזווית, היה נרעש, כאילו האלאן לא עמדה עתה להתגייר, אלא להמליט וולד.
מעבר לדלת הסגורה הגיעו דיבורים קטועים. זו הרבנית ועוזרותיה הפשיטו את האלאן, הכינוה לטבילה. וכשנכנסה האלאן, מבולבלת, מבויישת, שהיא עומדת ערומה בפני נשים זרות־לחלוטין, נכנסה לתוך המקווה הצוננת, רעדו ידיה ורגליה. הרבנית פקדה:
“אמרי את הברכה! תטבלי!”
האלאן ישבה, ביקשה לטבול, ונשארה במים עד סנטרה. צעקה: “דזשיזוס קרייסט!” וכולה חיוורת טבלה.
קמה מהומה. הרבנית נכנסה אל הגברים בשאלה:
“כך וכך – מה לעשות?”
ראבאי אבולעפיא עצם את עיניו, שלא ייפגש במבטו של ביזשור והעמיד על דעתו:
“האלאֶן תהא חייבת ללמוד עוד יהידות”.
(1948)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.