חדר־בית־דין – מעוזב. סביב הקירות, שהתקלפו והלכו, כלאחר־צרעת – מדפי־ספרים, תלי־ספרים. פה – בן־פמוט נטוף־חַלב ובדל־נר בו, שם – קסת נטופת־חלב ובדל־נר בה. על גבי השולחן המרובע – גמרא פתוחה, גליוני־נייר מגובבים הכתובים באותיות רש"י. מעל הגמרא – זוג ידיים ערומות, צנומות. מעל הידיים – ראש גדול, שעיר. כיפת־הקטיפה נתגלגלה, נשארה מוטלת על השולחן ופיה המיוזע כלפי מעלה.
השעה לאחר־הצהריים.
ר' מנדל בן־השבעים, רב בבית־הכנסת “אנשי פולין”, שקד על חיבורו. האותיות זערערות נערכו לו שורות־שורות מקומרות. הכתיבה התישה את כוחו של הרב, כי לא תמיד היה מוחו מבריק. הרי כבר חמישים שנה שהוא משמש רב, ואם כבר למד כשלושים פעם את הש"ס כולו, מה? הרי מוחו פוסקות הברקותיו, והוא חש עצמו מועט כל כך, שוב אינו יכול לישב במנוחה אל שולחנו, והוא מיטלטל ממדף־ספרים לחברו.
הרב גרר ספרים מעם המדפים, דיפדפם. המוח, שנישא מעל האותיות, הסיעוֹ לפלוצק, שבה ר' מנדל שימש רב שלושים שנה. הוא עילעל וגילגל לפניו את חבריו מכבר, רבנים, שהם בעולם־האמת, בין אלה, שהיו רבנים בפולין המעטירה, בין אלה היו רבנים באמריקה. בכמה ביטחה היו פוגשים אותו? לא. היתה זאת ביטחה של סמיכה על עצמם – מדרגה, שיחידי־סגולה בלבד זוכים בה. זה השובע, זו הגאווה, שאינה בחזקת־מדרגה כלל, צווחו מקרבם.
דיפדוף הספרים התישו. נטל גמרא וישב עמה אל השולחן. שבעים השנים ניכרו בגופו הצנום של הרב. כתף אחת – מחודדה, קצה־זקן אחד – זקור. כל־כולו נראה בחינת־מאזנים שנתערערו. כף אחת כלפי מעלה, אחרת – כלפי מטה.
מבעד החלון הפתוח נראה בית־הכנסת של “אנשי פולין”, שבה שימש ר' מנדל ברבנות. האמנם היה רב? גם עתה נראה לו הדבר קשה. האמן לא האמין, כי מגיני־דויד העשויים גבס, ושנקבעו במקומם של הצלבים, הם בלבד היו עשויים להמיר בנין־בית־יראתם לבית־כנסת.
הכומר בוירק מסר לו את בית־היראה במחיר של מה־בכך. הכומר לא רצה, שיעשו את בית־היראה חנויות. כומר הגון היה, ידע אפילו פרשה חומש, היה מרוצה, כי לפחות יהודים לא יניחו לעשות בית אלהים כענין של ממכר־פומבי.
מתי היה הדבר?
עוד לא תמו עשרים שנה. בעשרים שנה אלה הבריחו היהודים מן הסביבה כמעט את כל הגרמנים כולם. בתיהם הפרטיים הקטנים נצמחו מתוכם בתים בני ארבע וחמש קומות. כל חומה – עיירה, יישוב בעל עשרים, שלושים משפחות. נראה, כי הקהל מתבסס והולך. כל סערה לא תעקרם. ופתאום – בימים נוראים 1938 היה בית־הכנסת “אנשי פולין”, כמעט ריק. מקץ שנה באה אל הרב משלחת פורטוגיזית:
“עד עתה שיבחו את האלהים בלשון־הביבליה. היום יתפללו אל אלהים בלשון־רומי. ובלבד שבית האלהים לא ישם”.
ר' מנדל הניח את ידיו על הגמרא, את ראשו על ידיו. נימנם. מבעד החלונות הפתוחים נדחקו סלסולי־חמה, חיממו את הראש המגודל־פרא, את העיניים העצומות – להיב להב, להיב להב:
“מי שם?”
“אנוכי”.
“ראוואֶראֶנד בוירק?”
“כן, רבאי גראוֹבאַרד”.
“כבר התחלתם בתיקונים?”
“עלינו לסיים קודם ראש־השנה”.
“קניתם את בית־התפילה בזילי־זול”.
“השיפוצים יעלו גם הם – – –”
“היום יכולים לקבל חמשת אלפים דולאַר יותר”.
“אנשי־הביזנס היו עושים את בית־היראה חנויות”.
“על־כן השתדלתי שימכרוהו לכם”.
הכומר הוציא קופסה טאבק. שניהם נטלו והריחו.
“לא טוב, רבאי גראובאַרד, לא טוב. האדם חוטא, אוטם עצמו מאמונה”.
“כאן, באמריקה, ודאי שהוא אוטם עצמו ממנה”.
“כסבור אתה, כי בכל אותו הוּ־האַ חיי־האדם טובים יותר? האמינה לי, כי לאו! עשרים משפחות הנוצרים, שנשארו בסביבה, היו חייבות לקיים את בית־היראה”.
“אף אנו, היהודים, אין מעמדנו טוב מזה”.
“לא טוב, ראבאי גראובאַרד, לא טוב. אילולא אני, היו עושים את בית־היראה כשוק. האדם הסגיר את עצמו עד־תום בידי־השטן. כן”, – קירב הכומר את אפו לקופסה, קופסת טאַבאַק הפתוחה.
“הריני מתרגם מלשון רומי את איגרת אריסטיאס”.
“איגרת של מי?”
“איגרת אריסטיאס, שבה מסופר, כיצד תירגמו באלכסנדריה את התורה ללשון־יוון. אני מתרגם את המכתב לא ממקורו, לא מלשון־עברי, אלא מלשון־רומי. רצוני כי אתה, ראבאי גראובארד, תיטיב עמדי ותעיין בקצת מקומות במקור, בלשון עברי”.
“אין נוסח בלשון עברי”.
“אין?”
“אין”.
צלצול נפזר על פני חדר־בית־דין. הרב הרים את ראשו, התחיל משפשף עיניו, ביקש להזכר את החלום, שהיה שרוי בקצה־לשונו, ולא יכול. ראה את הכיפה על גבי־השולחן. חבשה, והביט סביביו, אם אין רואה, משל עבר עבירה.
צלצול עז יותר נפזר על פני חדר־בית־דין. הרב ניצב כדי־רגע באמצע־החדר. מיצמץ בעיניו וברכיו המנומנמות נכפפו, לא יכלו שאת את הגוף הזקן, המדוכדך. בדוחק נגרר עד הדלת, פתחה. בפתח עמדו שני כושים נכבדים, ממושקפים:
“כך־וכך, רבאי גראובארד, כך־וכך – – – בית־אלהים שומם” – הלכו הכושים בעקבי־הרב לחדר־בית־דין – “ידענו, כי הפורטוגיזים הפריזו בחמש מאות דולאַר, משל לא בית־אלהים הוא, אלא חתיכת ראיל־איסטאיט ארורה”.
ארכה כשעה קלה, עד שהרב התאושש. ומשתפס חפצם, ניצב בין שני הכושים בפרישת־כפיים:
“דעו לכם, שכני, כי בענין־מסחר, עליכם לדבר עם נשיא־בית־הכנסת, לא אתי. אך סבורני, כי־כל עוד מצוי כאן מנין־יהודים, הבאים להתפלל, דין שיהא זה בית־כנסת”.
וכשהרב שילח את שני הכושים, חזר לחדר־בית־דין. עיניו, נוגות, נגררו מעל מדפי־הספרים, שמהם הציצו בו גבים מוזהבים. רוחו נינוחה עליו.
שמע דפיקה בדלת. לאחריה – צלצול. בפתח עמדה יהודיה קשישה.
“מה ביקשת?”
“אני מבקשת את הרב”.
“שאלה?”
“כן, רבי” – תקעה לידו קערית מעי־ברווז.
ר' מנדל תפס את קערית מעי־הברווז וניגש אל לפני החלון. חתך באולר אבעבועה אחת ואחרת, והחזיר לה ליהודיה את הקערית.
“כשר”.
ר' מנדל חזר וישב מעל הגמרא הפתוחה, מעל גליוני־נייר הכתובים ומשהתחיל מוחו מבריק, נח מבטו על מטבע בן עשרה סנט המלוכלך־בדם, שהיהודי שיירתוֹ לו לרב על שולחנו, שכר־שאֵלה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.