הבית עמד בין בתים קטנים בני קומתיים ושלוש קומות. הבתים הקטנים – צרים, צרים ביותר. החלונות – אַרכּנים, גוטיים. הדלתות – מחושלות פח, ברזל. הכל היה חסום, הכל היה חתום, כאילו לא היתה זו חטיבה של ניו־יורק, אלא מנזר מימי־הביניים, העומד זה דורות בשממונו.
בבית, על תריסיו הצבועים זה מקרוב, דרו הרוֹבֶרטים, הם ישבו בקומה השלישית, בחדר גדול ומטבח, שחלוניו פנו לוואַשינגטון־סקוואר.
הרוֹבּרטים – זוג צעיר. הוא, פיל, היא בן־עשרים־ושש. היא, לוֹרה – בת עשרים־ושלוש. הוא היה מורה לביולוגיה בקאַלאֶדזש ניו־יורקי. וככל ביולוג צעיר, התקין עצמו להפוך עולמות. היא, לוֹרה, היתה מורה בהאי־סקוּל.
היה זה ביום ראשון בערב, שבו היו באים ומתפרצים אל הרוֹבּרטים, ידידים ומכרים. לא הפריעום לא השלג ולא הגשם שירדו זה שתי יממות, לא הפריעם מה שסמטות ה“וילאֶדזש” לא היו בנות־מעבר, משום שהשלג והרוח דקרו כבמחטים. מה שלוֹרה שכבה זה ימים אחדים חולת שפעת קלושה, משך קהל. באו אורחי־קבע – המתימטיקן עם אשתו, ההיסטוריקן עם אשתו, המורה־לאנגלית עם המשורר האירלאנדי הצעיר, הסבור, כי אוסקאר וואַילד, ג’ורג' מוּר הם בוגדים. תחת אשר יכתבו את יצירותיהם בשפת־אמם, כתבו אנגלית.
הקהל ישבו איש־איש במקומו – מי על הרצפה, מי על דרגש. ישבו במרחק מעם החולה, ששכבה במיטה נמוכה, כפולה, בלא מסעד־ראש. המיטה הזכירה אלונקת־בית־סוהר.
לוֹרה קדחה – מאה ושתיים, מאה ושלוש. החום הקל את מוחה, ניענע את כל גופה מעלה־מעלה, לא הניחה לשכב. לוֹרה הסירה וחזרה והסירה מעליה את כיסויה, ביקשה להחלץ מתחת לשמיכות.
עשרים־ושלוש השנים לא ניכּרוּ בה, בלוֹרה. ראש־שׂער יפה, שער־ערמונים כהה שנטה לאדמומית קצת. העיניים אוֹרות, ילדיות, הביטו הבטת־תהייה בכל. הפה – קטן, מורעב שהתפנק, היה רוצה לבלוע ממתק־מה.
לרוחב המיטה שכבה ריבטשאַ – אחותה הבכירה של לורה כבת עשרים־וחמש. השערות הבלונדיות, המגוזזות היו פזורות תלתלי־תלתלים. מתחת לתלתלים – פנים עדינים, ארכרכים. קו לכאן, קו לכאן, כמארג־פיליגראַן. עיניה עיני שקדים כהות – רכות, חלוּמוֹת, כלא מעולם הזה. ריבטשאַ, מצועפת משי שחור, שכבה דקה כל־כך, גמישה כל־כך. גיפפה באצבעות צחורות, ארכרכות את שערות אחותה, ובסירוגי אנגלית ואידיש ניחמה אותה, כי לא יקרנה דבר, ושלהי־דצמבר הם אפנת השפעת.
מרוב המקטרות, הסיגאריטות, תשעת קבי הדיבורים “החשובים” נתפעט החדר הגדול. כמעט הכל דיברו בבת אחת. דיברו במלוא־לב ובביטחה כל־כך, כי הסוציאליזם הוא כשלון. לשם הוכחת הכשלון הביאו עובדות־ברזל.
“עובדה היסטורית היא, ־ נתפשטו דורות על פניו של מורה־התולדות, כיווצו אותם, רידדו אותם, ־ היא ניתנת להוכחה היסטורית. הרי איטליה, גרמניה, ספרד, אוסטריה. לא די שהסוציאליסטים אין בידם לחולל מהפכה, עודם בוגדים בכל מהפכה”.
“משום שהם מתנגדים לדיקטאטורה פרולטארית” – הוסיף המתימטיקן.
“משום שאין הם מרכסיסטים” – משך הביולוג כמה יניקות מן הסיגריטה, וארובת־עשן הגיחה מפיו.
המורה לאנגלית, פניה ורגליה כשל גבר מגודל, האזינה ברוב כובד־ראש לכל מלה ומלה, שנאמרה כאן.
היא האזינה באזניה ובפניה ואילו ידיה גיפפו את בלורית־השערות, שערות־בלונד, שידו מעל מצחו של המשורר הצעיר. לא נתחוור לה הנאמר. הכל היה לה בחזקת־חידוש – האנשים, ההתכנסות, השיחות הארוכות. כאן הכירה את המשורר האירלאנדי, את הוירבאֶרט. ישבה על דרגש, הוא היה מוטל לרגליה. גיפפה שערותיו. האנשים, העולם – הכל חימם כל־כך, הכל היה יפה כל־כך. לדעתה, לא התאימו לחדר המעושן לא לוֹרה ולא ריבטשא. לא אמרה זאת לאיש. אולם מן הצד התבוננה על שני הראשים הקטנים, שהאירו מתוך הפסדיות הגבובות, מתוך השמיכות המעורבבות. האצבעות סרקו בלורית שערותיו של הוירבארט, העיניים הביטו בראשי האחיות, והאזנים לא צדו אל נכון מליצה מעופפת:
“כל אותו שפאֶנגלר על ‘כליונו’ הוא בלוף ודימגוגיה”.
“ומה הוא פרויד?” – מזג הביולוג ספלים תה – “לא מנחש־קלפים ומגיד־עתידות?”
“סבורני, כי פרויד אף הוא בלוף” – כבר כבשה המורה־לאנגלית את ראשו של המשורר על ברכיה – “זה הוא מדע לשאינם־בוגרים”.
לוֹרה התכופפה מעל אחותה, לחשה לה אידיש:
“עם כל יראת־השמים שבה, היא שיקצה־בהמה”.
“נראית חתיכה־של־סוס” – הסכימה ריבטשאַ – “וכיצד היא מאהבת את הוֹירבארט, חושבת כי יחידה היא לו”.
“אמנם, חושבת כך” – העמידה לורה זוג עיניים עצבות.
“שומעת את, ריבטשא?”
“מה, יקירה?”
“כולי לוהטת”.
“כסבורה את, החום עלה?” – הגישה, הצמידה ריבטשא את שפתיה למצח־אחותה.
“איני רוצה להיות חולה”.
“ומי אינו לוקה כיום בשפעת?” – התישבה ריבטשא – “אתן לך אַספירין”.
“אינני רוצה”.
“ומה את רוצה?”
“שיילכו הכל לבתיהם” – ליחשה לוֹרה לאחותה – “המתימטיקן, ההיסטוריקן, השיקצה ובעיקר הנשים, שכל אחת מהן שומרת כל־כך על חכמת־בעלה”.
“רצונך” – עמדה ריבטשא על רגליה – “אוֹמר להם. לא ייעלבו. אָדם מוטל בחום, לא צריך באמת לעשן, לא צריך להקים קולות כאלה”.
“לא, לא” – משכה לוֹרה את אחותה אליה, ליחשה מה ושתיהן נצחקו.
נשמע צלצול. חלפה דקה ולא נשמעה דפיקה על הדלת, שאלה לוֹרה תמהה את אחותה:
“אמרת לקרוא לרופא?”
“אני? לאו!”
דפיקה על הדלת. הוֹירבארט על רגליו הארוכות צידד למבוא. פתח את הדלת ואמר נפתע:
“טעות היא לך”.
“לך היא טעות!” – תפס זקן במגבעת־רבנים את הדלת בידו, ולא הניח לסגרה. – “כאן הרוֹברטים?”
“אלה הם ילדינו” – הזיזה עצמה זקנה ונטלה את הדלת בידיה, ־ “הנה פישל!”
ריבטשא רצה לקראת אבא־אמא. התנשקו, הציגו את הקהל בפני אבא־אמא. והציג החתן, פיליפ, באנגלית. הציג את חותנו, סיפר, כי הוא רב. הרב הזקן התבונן בקהל, בירכו בניענוע ראש, ולא אמר כלום.
“ואת שוכבת במיטה, לאה?” – כבר עמדו אמא ליד משכבה של לוֹרה – כמה חומך?"
“מאה ושתים” – אמרה לוֹרה בהעוויה, כאילו היתה מרוצה, שיש לה שפעת.
“עשן כזה אצלכם!” – הביט האב על הקהל, הביט על המורה לאנגלית המגודלת, על המשורר, האירלאנדי – “עשן כזה בלבד עשוי שיעלה את החום”.
די היה במבט דברי־האב, שנאמרו באנגלית ביבלית. הקהל התחילו מתרוממים ממושביהם. ועד מהרה נשארו הרוברטים עם אבא־אמא.
הכל נשמו לרווחה.
“אבא, תשתה כוס תה חם?” – הוסיפה ריבטשאַ מים לתוך הקומקום, שנרתח עד מיצויו. “אתם בפעם הראשונה בדירה”.
“הלא ידעת, כי אבא אינו שותה” – ישבה האֵם ליד המיטה, ונטלה ידה של לוֹרה בידה.
“כוס תה אשתה” – האב העמיד פנים, כאילו נמלך אך עתה בדעתו – “אולם תניני את התה בכוס, לא בספל. כן, בתי, אנו בפעם הראשונה בדירה. ועד שמצאנו. כיצד מתגלגלים בני־אדם לפינה נידחת כזאת? ולחדר אחד? כן, פישל, שמא יש לך פַטישוֹן?”
“לשם מה לי פטישון, חותני?”
“אם אתה רוצה לראותנו עוד פעם אחת בדירתך, רצוני להצמיד בעצמי מזוזה” – והאב הוציא מכיסו מזוזה קטנה.
“פישל, תן לאבא את הפטישון!” – התישבה לוֹרה.
אך עתה התפשט האב את אדרתו, ואחר שמט את מגבעתו. תיקן את הכיפה שעל ראשו, וניגש אל הדלת. מחוצה ללוֹרה הלכו אחריו הכל, הביטו בעיניים תמהות, כיצד האב מצמיד את המזוזה ומפזם חרש: “וכתבתם על מזוזות ביתך…”
(1933)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.