ביום הפטירה לאמה של אַדילה ע"ה
עם הנץ ננערה שרה־ינטא. היום היה יום־הששי, יום־הששי השלישי בטבת. זקפה זוג עיניה עגומות בשני החלונות, הפונים לקוֹרטונא־פאַרק, וראתה אילנות מושלגים. יצאה שעה קלה עד שהחוטים הניתקים הרמיזוה, כי זה עתה חלמה חלום־מה. אולם בשום פנים לא היה בידה להזכר חלומה.
כך שכבה והביטה בחלון, ביתר דיוק: הביטה פה בנקודה אחת, שם בנקודה אחרת, ונזכרה, כי אמה, טוֹבּה־דבורה, מתה מיתה יפה.
מה פירוש מיתה יפה?
טובּה־דבורה, ברייה פשוטה, שלא ידעה קריאת־תפילה, ששכבה במיטה כשנה ברוב־ייסורים, כינסה פעם אחת, בבוקר השכם, את ילדיה הנשואים, לאמור:
“ילדים, כוחותי כלים, הקץ קרוב, רצוני להניח צוואה, שאוכל לשכב במנוחה בקבר. הבית, ששוויו ריבוא רובל, אַל יימכר. יישאֵר בידך, איטשא, קדישי שלי. תשלם לארבע אחיותיך אלפיים רובל לכל אחת ואחת. לך, רחל, בתי הבכירה, אני נותנת את מנורותי־כסף ואת שרשרת הקטניות מעשה־זהב. לך, שרה־ינטא – את הפנינים. לך, אסתר – את עגילי־היהלום. ולך, גיטל, אני מניחה, מלבד הירושה, אלף רובל נדן, כדרך שנתית לכל אחת ואחת מאחיותיך. ועכשיו, ילדי, הריני מניחה לעיר חמש מאות רובל כקרן־קיימת. הריבית תלך לתלמוד־תורה. ומאה רובל, המוכנים בארגזי, יחולקו ביום הלוויה שלי. המחצית האחת – לעניים; המחצית האחרת – ליהודים, שילמדו, בימי־השבעה, משניות לעילוי־נשמתי”.
כך מתה טוּבּה־דבורה מתוך רוב־יסורים. למיתה כזאת התפללה בתה, שרה־ינטא, בת־החמישים־ותשע. זה חדשים שרה־ינטא חולה, חשה את כוחותיה כלים והולכים. אמרו, כי חָליה חולי־הלב, כי חליה חולי־המרה. כך הבטיחה רופא־הבית, כך הבטיחוה רופאים־מומחים. אולם היא חשדה, כי מעלימים ממנה את החולי־לאמיתו. איבוד משקלה, התקפות־ייסוריה, התמאסות מאכליה החביבים ביותר, עד שלא יכלה לשאת ריחם, ־ כל אלה ליחשו לה כי חליה “חולי־לאמיתו”, חליה של אמה. לא העלתה את שם־המחלה על דל־שפתיה ואיש מאנשי־הבית לא דיבר במעמדה על־כך. הבית הפתוח, הרחב נהג כמנהגו מקודם. בכל ליל־שבת באו חמש הבנות הנשואות לרבות בעליהן, לרבות הנכדים המגודלים, אל אבא־אמא.
ושרה־ינטא החולה יפיה עמד בעינו, ומראה כמראה אם לבנות נשואות וכמראה נערה־כלה בליל־שבת, כשהשולחן ערוך, הנרות במנורות־הכסף דלוקים, ואבא נכנס ב“שלום עליכם” רחב. כך הוא מברך את “מלאכי־השרת”, המלווים לו בליל־שבת מתפילתו הביתה. ובליל־שבתות, כשהחדווה קרנה מעיניה החומות, העצבות, מפניה השקיפים, לא האמין איש, כי שרה־יֶנטא חולה.
והחולי לא הירפּה ממנה. כל שנוסף שבוע – כן הצמיקה והלכה. כל שנוסף שבוע – נחלשה והלכה. כל עוד היה בידה, נגררה על פני החדרים, ישבה בכסא־נוע אל החלון והביטה בשלג היורד ומאריך את היום האפור, המקופח. נשענה אל הספה. וכשהתחננו אליה הילדים: “אמא, שכבי במיטה” ־ מיאנה לשמוע, כאילו נאבקה עם המיטה.
העיניים – עצב, הפנים – דוַי.
ההכאיבוה חמישים־ותשע שנות־חייה? לא. הבנות הנשואות, החתנים, הנכדים – כל אלה היו משען ומסעד של אדם, שהתאַשש בין בעולם הזה, בין בעולם הבא. אך על זה דווה לבה, כי לא תזכה להשיא את בת־זקוניה, את טובּה בת־השש־עשרה.
כך נמשכו ימי חשוון הקצרים, לילי כסלו הארוכים ביותר – ימים־לילות, ואך אֵל־אלהים ידע, על שום־מה נטפלו לה לשרה־ינטא המסכנה, כעלוקות, מצצו חייה וחיותה, עד שכשל כוחה, ושכבה, עור ועצמות, במיטה. נראה היה, כי שוב לא תעמוד על נפשה. ומשפרצו הבנות בבכיה, היתה עוד האֵם החולה מנחמתן:
“מה לכן בוכות, ילדות? ששה בני־אדם בלבד לא היתה לו למלאך־המות שליטה עליהם, והם – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון ומרים. אפילו האמהות הקדושות מסרו עצמן לידיו; רצונכן כי אני, ברייה חטאה, לא אמסור עצמי לידו? – חייכו פניה הדוויות של שרה־ינטא – אולם הייסורים, ילדותי, הייסורים לבלתי־נשוא”.
ומלאך־המות לא בנקל ניתנה לו דריסת־רגל לאֵם החולה. מהשהתחילה, בבקרים, להתפלל בעיניים נהירות ורווחות כל־כך, בתפילה כל־כך ובאמונה כל־כך על שפתיה החרבות, כי בידי שמים הכל אפשר, נתבהקו פניה החולות, כאילו לא ידעו ייסורים מעולם. וכל כמה שלא היתה שרה־ינטא חלושה, שוכבת ומדמדמת, הרי משהגיע יום־ששי ראשון, ששכבה במיטתה, נתאוששה פתאום: “ילדוֹת, תנוני ללבוש מה, הגיעה שעת־ברכת־הנרות”. ולבושה, כאילו נתחדשו כוחותיה, ירדה ממיטתה וברגל כושלת ניגשה אל השולחן. הדליקה את הנרות, הרימה את ידיה השקיפות אל פניה השקיפות, וקולה חרישי, רחוק, מירמר לקונו של עולם, והזכירתו את דבריו כביכול:
“…אוֹרך, אלהי, בידי ואוֹרי, בידך, ככתוב: נר אלהים נשמת אדם…”
אחר־כך?
אחר־כך, בשבוע השלישי בטבת, נשתולל מזג־האויר. הִגשים, הִשליג, הִכפיר. יומם ולילה בערה, בחדר הגדול על שני חלונותיו, שבו שכבה החולה, עששית־הקנה החשמלית, הגרירה מעל השלגים שבפארק פסי־תכלת. החולה פקחה, מדי פעם בפעם, את עיניה, ראתה בחלונות את האילנות המושלגים, שמעה אי־משם הרחק נישאת סופה, הומה באזניה, ובכל פעם היתה הופכת פניה אל הקיר וחשה, איך זבוב עג בזמזום מעל פניה. התכסתה, צימתה את עיניה וראתה את עצמה בעיירת־הולדתה, במלאַווה, אצל אמה, בחצר הארוכה, המעושבת. היא חיפשה את האֵם, ולא יכלה למצוא אותה. מכאֵב פקחה את עיניה, ניגבה את מצחה הלח, חשה בנביבות, משל נופל באפס־מעצור, חזרה ונתנמנמה, חזרה וחיפשה את אִמה.
כך – ימים; כך – לילות. וכאן שוב יום־הששי, יום־הששי השלישי בטבת. השלג, שירד זה עתה, והיה שרוי קפוא ומוקפא בפאַרק, הציף את החדר אור.
היום דוקא החולה הוקלה הרגשתה. ייסוריה הרפו ממנה. אולם היתה חלושה, חלושה כל־כך, כאילו כל כוחותיה פסו. הלב הרפה, הדווי, אמר לה, כי הקץ קרוב, כי אפשר ועוד היום תישן שנת־נצחים. נתנה שבח לריבונו־של־עולם, כי היום דוקא פטרה מיסוריה, המענים אותה זה חדשים. וכאן השעות זזות והולכות. יעקב שלה, היושב אל מיטת־החולה, מחזיק ידיה בידיו, בוכה בעומקו פנימה, שלא ישמע איש. אך עיניו משוטטות בדמעות. בנות באות, בנות הולכות. והכל חרש־חרש, בלא דיבור רם. פה נותנים לה לחולה אילו כפיות תמצית־תפוזים, פה – כפית יין. הבנות מספרות לה על הנכדים, מספרות וחדווה בעיניהן, והסבתה החולה קולטת הכל בחינת הד המתגלגל אליה מעולם אחר, מעולם מושלג, השרוי אי־שם, הרחק, מאחורי החלונות הקרים.
“האַ, היא ישנה?”
“היא מדמדמת”.
האזניים החולות צדו מכיתות־צלילים, שנישאו עם השלגים, עם הרוחות, עם הסופות.
ומשננערה החולה, כבר היה הרבה אחרי ברכת הנרות, אחרי הסעודה. בקושי קראה לה בת הבכירה:
“איידלה…”
“אני באה, אמא”.
כשגחנה הבת על אמה, שאלה אותה החולה:
“כל הילדים בזה?”
“כולם, אמא”.
“וחתנַי?”
“כולם”.
“תניני, בתי, מעט מים ליטול ידים והוסיפי כר למראשותי”.
“כבר, אמא”.
וכשבתה נטלה ידיה, ניגבה את הזיעה הקרה מעל מצחה והוסיפה כר למראשותיה, התחילה האֵם החולה להפרד תחילה מחמשת חתניה, אחר־כך משש בנותיה. מעל מיטת־החולה היתה תלויה בכייה חנוקה, היו תלויות מלים תפוחות. לסוף אמרה: “ילדים, הניחוני בדד עם אבא”. וכשיצאו הילדים רחשו, שפתיה בקושי: “יענקב…” הניחה את ידיה הצמוקות, זעירות כשל תינוקת, בידיו. ושניהם התיפחו, ותוך התיפחותה ליחשה לו:
“זה הוא הקץ, יענקב, וכשתשיא, בעזרת־השם, את טובה, כּנוֹס אשה לביתך”.
“מה את סחה, שרה־ינטא” – גבר בכי־בעלה.
“עיניך הרואות, שכך רצונו יתברך… אני ודאי שאיני רוצה למות… ומשה רבנו, כשעלה להר־נבו, לא רצה גם הוא למות… אולם רצונו הוא יתברך, יענקב… רצונו יתברך…”
פתאום עמדה דממה. בעיניה הדמועות של שרה־ינטא התחילו מהבהבים ודועכים אורים. הזוויות האילמות, האפלות זזו אילך ואילך. במרוצה באה רחבות, לאחריה – רַחקוּת. הרחבות והרחקוּת נגררו אל מוחה, וראשה נמלא ניצוצות, משל מטיל מלובן מתחת הלמויות־פטיש.
חמישים־ותשע שנות־החיים נחלצו עתה מתוך הגוף המצומק, ביקשו להגיח אל תוך חיים אחרים, שבאו עם קרוטונא־פארק המושלג.
(1949)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.