פרק ראשון    🔗

שנת התקצ“ו לפרט גדול ברוכה היתה לעיר הקדש צפת תובב”א. שבו אליה בניה הפחודים, שנמלטו מפני הבזזים. שוב נתמלאו משכנותיה אוכלוסין מישראל. בבתי כנסיותיה ובבתי מדרשיה המה קול תפלה ושאון תורה. גיסות אברהים פחה החזירו את הסדרים לתקונם. חיל ופחד אחזו כל יושבי כנען. הבזה הוחזרה לבעליה והפלחים המרדנים שלמו דמי בושת וצער בגופם ובממונם.

שנת תקצ“ד ופורענויותיה נשתכחו בהמולת הגידול וההתחדשות. שערי עיר הקדש ראו עולים חדשים לבקרים. ודגול מרבבה היה הרב החסיד ר' אברהם דוב מאברוטש. ישב לו אותו חסיד בשלוה בעירנו שבגולה. הכל מכבדים תורתו ומתחממים לאור מדותיו. קפצה עליו תשוקה קדושה לחונן גבעת הזהר של הרשב”י, להתאבק בעפר האר"י הקדוש וגוריו. עמד ונעל ביתו ונפטר מקהלתו: הם בוכים מצער שרועם הנאמן הולך מהם והוא בוכה משמחה, שמנער אבק הגלות ועולה לארץ הקדושה.

ביציאתו משם נטה לחצרו של הצדיק מטשרנוביל, על מנת ליקח ברכת⁻הדרך מרבו. צדיק זה, נפלאה אהבתו לארץ ישראל ושמח שמחה גדולה, שאדם חשוב מאנשי שלומו הולך אליה. ולא עוד אלא שעמד וזרז כמה וכמה יראים ושלמים שיתלוו אליו, להציב גבול אלמנה, עיה“ק צפת ת”ו ששכלה בניה במגפה ובבזה. גם נתן הצדיק בידי הרב החסיד ממון להקים שם בית מועד לחסידי טשרנוביל.

והיתה הנסיעה על הים מרובת פלאים. רוחות נוחות מנשבות במפרשי הספינה, להסיע בני עם⁻קדש מהרה לארץ חפצם. על מים רבים נישאו לחש תפלה בצבור ורון תורה וחסידות. בפרוס אלול תקצ"ה הפליגה הספינה וקודם שסיים הירח את תקופתו שלשלה עוגנה בנמלה של עכו. רב החובל הישיש, שמנהיג ספינתו יובל של שנים לא זכה עדיין למסע נסים שכמותו. לכך לא נתקררה דעתו עד שהראוהו רבם של יורדי ים נלבבים הללו. ומשבא אצלו הרכין ראש שיבה שלו, שיתן עליו איש הפלאים מברכותיו.

סמוך לעליתו קנה הרב החסיד חלקת שדה להקים מקדש מעט ומשכנות לעדת החסידים. ולפי שרצה שיהא הכל על טהרת הקדש הפקיד את מלאכת הבנין בידי פלחים יהודים מהמסתערבים. הללו יושבי עיר הקדש מימים ראשונים, היו חורשים וזורעים בכפרים שמסביב ועל תנובת שדה וכרם מחיתם. – הניח הרב החסיד היסודות לבית המדרש, גם עומד ומסייע בבנין, בין שמניח אריח על גבי כתל הדרום, מקום ארון הקדש, ובין שטח בטיח ונושא דליי מים. הרי שפניו מזהירים אותה שעה כזהר הרקיע וחדוה של מעלה ממלאת כל ישותו, עד שמתברך בלבבו שבמהרה הוא זוכה לסייע בבנין הבית על הר המוריה!…

עשרה בתמוז, שעשאוהו בני עיה“ק משתה ויום טוב, נתעתד לחנוך בו את בית המדרש החדש. לפי שבו ביום באו הגיסות לעיר ונחו היהודים מאויביהם ונכנסו לבתיהם וגם שללם הושב להם. – סופר סת”ם נזדרז לסים כתיבת ספר התורה. ספר אחד הביא הרב החסיד בחיקו מן הגולה. הצדיק מטרשנוביל הוא שמסרו לידו שי לבית מדרשו שיבנה בארץ ישראל. והיה גנוז עד היום ב“היכל” בית הכנסת שברחוב הספרדים.

שלח הרב החסיד כרוזים בחוצות קריה, שיבואו כל ישראל לשמחה של מצוה זו. בו ביום ניטשטשו פילוגי עדות, נפלו מחיצות הגלות. פרושים, חסידים וספרדים חוברו יחדיו. אותו יום השכים הרב החסיד לבית טבילתו של האר"י, טהר וקדש עצמו במים הצלולים שמבצבצים ועולים מבין חגוי הסלעים. עלה ונסתפג ובא לביתו ועטה בגדי מועד, הלא הם כפטן של משי ואבנט שש משזר, מעשה⁻דמשק.

עם צהרי יום נתמלאו הבית והחצר הגדולה אוכלוסין רבים. מיד יצא הרב החסיד מחדר היחוד שלו ומחנה עם קדוש התחיל נע והולך. אחינו הספרדים תופשי נבל ומינים פורטים על כליהם ומשמיעים צלצלי תרועה. ואף התוף הגדול מכה לפניהם. תפיפות עור הצבי הצלולות מתפשטות והולכות בגלי הזהר השפוך על גבעת הקדש, והדן הרחוק אובד בסתר נקיקים ומחילות בגיא שמלמטה. שכור חדוה ואחוז תשוקה. קדושה מחיש הרב החסיד פסיעותיו כשהם נוגעות ולא נוגעות בקרקע, ואחריו הקהל. הכל ממהרים להקביל פני כלה!…

מרחוב של חסידים לשל ספרדים ומשם גולשים ויורדים צאן קדשים למושב הפרושים שבמרגלות גבעת הקודש. רחוב מרווח היה ובתים מרובים שוכנים צפופים משני עבריו שמתמשכים והולכים. רוב בנין ומנין של אשכנזים משל פרושים היה. עמדו אצלו ביתו של ר' אפרים סופר. שחום עור ונמוך היה מטבע ברייתו. ויותר מכן מנמיך קומתו מתוך ענותנות ובטול עצמי בפני התורה הקדושה. בשעתו תלמיד מובהק של ה“גאון”, היה מגיה ספרי תורה שבבית מדרשו. ומשנסתלק הגאון לא מצא קדושה אחרת להאחז בה אלא אדמת הקדש. לכך היה ר' אפרים מן העולים הראשונים לעיה"ק וממיסדי עדת הפרושים. והיה יושב בתענית ומסגף גופו החלש שיהא כלי שרת טהור למלאכת הקדש. אצבעותיו השקופות מוליכות לו לקולמוס על גבי הקלף הרך מתוך חרדה שבאהבה. והוא טובל עצמו לפני כתיבתו של שם הויה. – נכנס הרב החסיד ועמו רעיו מגדולי הרבנים וחכמים ספרדים לתוך מעונו הדל והצנוע של הסופר. בחוץ מנגנים מפסיקים מנגונם. הקהל הצפוף עומד ומצפה, שיצאו השושבינים עם הכלה הקדושה. נתכבד כל אחד ברשימת אות אחת על הקלף הקדוש. אחר חגרו מתניה בפתיגיל והעטוה תכריך משי וגם כתר מלכות שמו בראשה. – ר' אפרים כבד את האורחים בפרי מגדים. ברכוהו ברכת ישרים ועברו סף ביתו. ר' ישראל מגיד משקלוב, בעל “פאת השלחן” חובק התורה הקדושה בחיקו וחכמים פורשים שפריר חופה. שוב פורטים מנגנים, התוף הגדול מכה בעוז והקהל הקדוש נוהר באלפיו. התחיל ר' ישראל מפזז ומכרכר בצל חופת הקודש.

אותה שעה היו פניו מזריחות אור עליון ועיניו נתלחלחו דמעות רינה. צפה וראה חוצות עיר הקודש הומים מרוב אדם וקול ששון דופק על הדלתות. כצללים מפני זיו צהרים נתחמקו סיוטים של שנת תקצ"ד. “בני ישמעאל רודפי בצע ומעלעלי דם שלפו חרבותם לרצוח תמימים לאור יומם. נשים כשרות נטמאות, זקנים תשושי כח מוכים ושותתים דם, פראים מתפרצים לבתי אל, הורסים אל הקדש ומציגים התורה הקדושה ערום ועריה וקורעים אותה לגזרים ומשתוללים בתאות זדון!…” “לא. לא, נסו יגון ואנחה מאהלי ישורון ושמש צהרים ינון על ראשם ובלבבם”. ר' ישראל מפזז ומכרכר בגבורה, מאמץ את הגוילים הקדושים אל לבו, כחתן את כלתו פדוית השבי. כתונת הפסים לגווה ועטרת תפארת בראשה. מחלליה ומחרפיה מסתתרים במאורותיהם ואינם מוציאים ראשם מכלמה ונוחם.

היו מהלכים עקב בצד אגודל, עושים חניות בדרכם. חסידים וספרדים יוצאים במחולות. אלה מרקדים מתוך דבקות ובנגון נלהב ואלה אגב תנועות גו מהירות ובלווי נקישות תוף פזיזות, בחינת “כל עצמותי תאמרנה”… הגיעו לסופו של רחוב הפרושים הארוך ועלו במדרגות ההר לרחוב הספרדים, מכוונים פסיעותיהם לבית הכנסת המפואר של האר“י הקדוש. מיד נשתתקו כלי זמר ופסקו רקודים. המונות עם קדוש נדחקו לצדדין, מפנים מקום לתורה קדושה ושושביניה עד שנכנסים לפני ולפנים. הבית והיציעים המרווחים של עזרת נשים מתמלאים מפה אל פה. הבל של קדושה מנסר ברום החלל מעל לראי אלפי ישראל. צפית גיל השתררה. עלה הרב החסיד¹ על מעלות השיש, עמד לפני ההיכל, גולל פרוכת הקטיפה התכולה, פותח לרווחה שתי דלתות הזית המופזות. החזן הספרדי סלסל קולו בנעימה: “ויהי בנסוע הארון… קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך…” הקהל הקדוש עונה אחריו ברעדת גיל, מעין תרועת הלל לה' שמרחיק אויבים ומשנאים מאהלי עמו הנבחר כל הימים!… הרב החסיד גיפף בכפיו הנקיות את התורה הקדושה תשורת רבו הצדיק, שהפקידה כאן סמוך לבואו לעיה”ק. ירד במעלות השיש ובא כנגדו ר' ישראל ותורתו נתונה על לוח לבו. עבור שניהם בין השורות המצטופפות והממעטות עצמן, כשמאליפות נשיקות לתורות התאומות. נשים צנועות מטות גוון מלא רוך ועונג, שפתותיהן דובבות ובעיניהן מזהירים אגלי אושר.

חופת התכלת זזה ועולה על מדרגות ההר. משני טורי רחוב הספרדים גגות של בתים מלאים נשים ובתולות, שבגדי צבעונין שלהן מתנוצצים בזיוה של חמה. הללו משמיעות תרועת ששון מסולסלת וממושכת אגב תקיעת אצבע לתוך חלל הפה. והללו מזלפות מי בושם על התורות הקדושות ונושאיהן, או טופחות על פני הקהל העובר מעשי סוכר ריחניים. – תהלוכת הקדש התנהלה לאטה בין משכנות ישראל מתוך רקוד, שיר וזמר עד שמגעת לבית המדרש החדש שבמרומי הגבעה. גלגל חמה נוטה לפאתי רקיע. בעד חלון המערב מקלח סילון של אור כתום על ירק המשי של ספרי תורה ועל פני נושאיהם עיפי השמחה. נפתח ארון הקדש המשוח בששר, ושני הספרים הקדושים באו לשכון כבוד בתוכו. הרב החסיד הנעים את הפסוק “ובנוחו”… עפ“י זמר חסידי מחצר הצדיק מטשרנוביל, אגב דבקות ובטול היש ממש. ננעלים שערי ארון, המחוטבים אשכלות ענבים בעתרת עלי הגפן. המונות בית ישראל פורשים מתוך קידה ונשיקת פרידה לבתי כנסיותיהם לתפילת המנחה. לא נשתייר בבית המדרש החוגג אלא ר' אברהם דוב וקהל חסידיו בלבד. משפחה קדושה זו מתיחדת עכשיו עם שמחתה בתוך הערב הדומם, כשליאות מתוקה מתפשטת בכל רמ”ח אברים. מפאת מערב צמרות הכיפות של קבר הרשב"י רומזות רמזי לובן טמירים, עד ששר של לילה מגולל עליהן טלית הצללים המקופלת בנבכי נחל.

*

היו החיים מפכים בהצנע וטוהר על גבעת הקדש, טבולת הזהר ומעולפת תכלת צחצחות. בקר וערב, רון תפלה והמית תורה בוקעים מתוך שלשים בתי כנסיות ובתי מדרשות ומתפשטים ברחובות קריה. בישיבה של פרושים הולם פעם של הלכה מוצקת ואדירה. המגיד משקלוב משמיע שעורו היומי בסדר זרעים של תלמוד ארץ ישראל. ברוב חריפות מברר הוא סתומות הרבה, שמות של כלים ושל מלאכת שדה וכרם מתוך דעת לשון עם הארץ ומנהגיהם, שקנה במשך שנות ישיבתו בעיר הקדש. סדר זה, שבגולה נראה לו מעורפל, מרוחק מן המציאות, נעשה כאן הווה, פועם חיים. וסופו שמסיק משנה ברורה בבקיאות גדולה בפוסקים ושאלות ותשובות ואגב הערות מרהיבות עין, שזכה לשמוע מפיו של ה“גאון”. – שעורים הללו הרי משמשים לו חמר לחבורו “פאת השלחן”. כאן, בעיר של ה“שלחן ערוך”. מחשבה יפה נצנצה במוחו. יש להשלים מצוות התלויות בארץ, שהשמיט ר' יוסף קארו, היינו הלכות פאה, לקט, שכחה וכו'.

אלא שמיד נטרד ר' ישראל לעניני הצבור של עיר הקדש. אי אפשר היה לו לראות בעוני עדתו ויצא בשליחות לארצות הגולה. וכשחזר משם היו ידיו עסוקות להושיט עזרה לכל נצרך. ומכל שכן לאלו שתורתם אומנותם. וכך היה הולך ומסיח דעתו מחבורו. וכשהיו רעיוני לבו מטרידים וטוענים עליו, היה דוחם במעוט ערכו ובקוצר המשיג. מוטב שיהא עוסק במצות ישוב א"י למעשה ולא ישלח ידו בעשית ספרים אין קץ. וכי מה הוא בא להוסיף על הראשונים!… אך לפני שנתים קרהו הדבר. הוא ובני עדתו נמלטו מחמת המציק שבעיר הקודש לתוך מערה של רבי כרוספדאי, שמאחורי כפר עין זיתים הערבי. שיך המקום ביקש לארחו בביתו, אלא שסירב לפרוש מאחיו ובצרתם לו צר.

יום אחד, הגולים סיימו תפלת המנחה בכרם הזיתים שבמורד המערה. הנשים היו לוקטות גזירי עצים, מבעירות אש ושופתות קדרותיהן לסעודת לילה. חמה השתפלה מאחורי תלי הכיפים. כל הככר שרויה בצל דמדומים. יצאה גבעת הקודש על בתיה השוממים, שהיתה עדין חכלילת חן מזוהר שקיעה. תלמידי הגר"א, כל אחד שפתותיו מרחשות אותה שעה מסכת שלו, שלמדה על פה בימי שלוה. כך נצטוו מפי רבם שלא יהיו בטלים מלמוד ואפילו מאונס. – ר' ישראל תומך גבו אל גזע זית עתיק ימים ומשנן לעצמו הלכה אחת שבשקלים, תלמוד ירושלמי. זכה ושנה מסכת זו לפני רבו קודם שנסתלק מן העולם. אברך היה עדיין, סמוך לנשואיו. כל חילו נתן לתורה. אותה שעה היה שותה דבריו של גאון לשכרה, עושה אזנו כאפרכסת לכל רחש שפתיו רפות⁻הזקנה, שהיה מבהיק לפניו ערבות התלמוד רחבות⁻הממדים. סיים משנתו, הציץ שוב על גבעת הקודש, שנגוהות בין השמשות הולכים ודועכים על פניה. עוד רגע הבהבו בתי אל נבובים, משכנות ישראל פרוצים ואחר כבו. – עגמה נפשו על קרית הקודש שהיתה למשסה! שלשים שנות חייו נתן לבנינה. כפר אדמתה באשת נעורים, שיכל בן ובת בדמי ימיהם. ועכשיו כל עמלו כלה בתוהו… יגע הרהורים נתנמנם ר' ישראל, כשגבו צמוד לגזע הזית עתיק הימים, ובחלום ראה לרבו הישיש, מלאך קדוש עליון, מעוטר טלית ותפילין ויושב שחוח על מסכת שקלים שבירושלמי ופניו נוגים ועצובים.

אמירת “והוא רחום יכפר עוון…” החרידו מתנומתו הנדודה. מיד נצטרף אל צבור המתפללים, אלא שעדיין החזון מתרפק עליו… פשר חלומו הלך ונתחור לו. הגאון כואב על תלמידו שנפל לתוך יאוש. לא. חוזר הוא לעיר הקודש וממשיך חבורו. ועוד באותו לילה שלח ר' ישראל אחר שיך הכפר.

נענה שיך סאלח לקריאה. מיד עמד מלוא קומתו מעל גבי האצטבא שבחדר האכסניא המרווח. הטיל בחפזה גלימת המשי על כתפיו הרחבות ויצא אחר השליח, כשבני כפרו ממשיכים שיחם ולהגם בנצורות הימים האלה. – הוא מכבדו הרבה ל“חכם ישראל”, בוטח בתומו וישרו. כמה פעמים, שבערבי פסחים מתעכבים כספים בחוץ לארץ ודוחק גדול בא לעיר הקדש. אותה שעה יורד ר' ישראל לביתו של שיך סאלח, מספר עמו במצוקת בני עדתו. מיד פותח השיך הנדיב אסמיו לפניו, מצוה נעריו למלא האמתחות מיטב החטה והנאדות⁻שמן זית זך מבית הגת. גמלים וחמורים טעונים מעלים זמרת הארץ למעונו של ר' ישראל, והוא אינו נשאל אפילו לפתק של קבלה. ואין השיך נושה בו, אלא ממתין לו עד שמקבל מעותיו מאחיו שבמדינת הים. היהודים רחמנים הם ואינם מניחים לאחיהם שבארץ הקדש שיענו ברעב נפשם.

שיך סאלח לא בא בסוד מורדים ובקהלם לא ייחד כבודו. ירדו אליו כמה שסאים מן העיר, שיתן ידו למרד הפלחים. התחילו מדברים לפניו בגנותו של שר מצרים, שכופר הוא בדת⁻מוחמד ויד ימינם של מלכי⁻המערב ה“משתפים.” מלחמת מצוה היא לכל מושלמי נאמן!… ואף על פי כן לא נשמע להם. רצונו לשמור על נחלות⁻הכפר הברוכות. אין כמקשאות “עין זיתון” בכל הגליל כולו. אבות ובנים שקדו להפוך אדמת⁻טרשים לקרן בן שמן. גם מן השמים מסייעים! מעין מתגבר והולך מתוך מחילת⁻הרים ארוכה, שופע מימיו בכל ימות⁻השנה להשקות מעינותיהם של חרוצי⁻מעש. מדרגות הללו שמשתפעות ועולות ברוכסי ההר, מרהיבות עין כל בהדר⁻ירק ומשא⁻פרי. ושמנו של הכפר, מוניטין יצאו לו בתפוצות⁻ערב, מסוריא וממצרים תגרים משכימים לפתחיהם של אכרים. – שיך סאלח שבע ימים ולמוד⁻ניסיון ויודע, מה בסופם של ממרים פי שלטון. – עמדו עליו להדיחו במדוחי⁻ממון. “כיסיהם של יהודים מלאים וגדושים. משולחיהם חזרו ממדינות אפריקי ותועפות זהב הביאו עמהם. גם רבם של אשכנזים, כמה מאות כיסים נשלחו לו ע”י קונסול רוסיה שבבירות. בעינינו ראינו פרדה עמוסה מטבעות, שליווה עשרה משוטרי הקונסול, כשקני רוביהם נכונים בידיהם. בערב חג⁻הירק שלהם, נתחלקו המעות ביניהם. אין בית יהודי שלא נמצא בו שלל רב. ולך ולאנשיך אנו נותנים חלק הארי!…

– לא אלך עמכם! השטן הארור דובר מגרונכם. יהודים הללו בני אברהם, אהוב⁻אללה, כמותנו, מאמיני האחדות, כנים וברי לבב. מיום שבאו אלינו נתברכו שדותינו, כרמינו שגשגו וגם כיסינו נתמלאו. כל הנוגע בהם לא יינקה!…"

יצאו שסאים מאצל השיך מבוישים, עברה וזעם בלבם. נתיראו להשיג על דבריו, שתקיף הוא ומכובד על כל בני כפרו, חזקי⁻שרירים ואמיצי⁻רוח.

בא יום פורענות, שמיני בסיון התקצ"ד. נקהלו אנשי⁻הכפרים לעיר הקדש, נוהגים אחריהם בהמותיהם להעמיס בזת⁻היהודים. כל אותו יום היה השיך משלח בניו ונעריו בגבולות הכפר שלא יצא איש אל הפורעים. ולאחר כמה ימים נכנסו מהם לכפר, מציעים מלקוחם בזול: יריעות של ספרי⁻היהודים, רצועות⁻עור, שמלות נשים, בגדי ילדים וכו'. ספרו לשיך ויצא כנגדם וגרשם בחרפה.

שמח ר' ישראל לשיך הישיש, שבא באישון לילה, עטוף גלימת⁻המשי ושני בניו הגדולים והחסונים מלוים אותו. נשים וילדים נדחקו לתוך מערת התנא לישון שנת⁻עמלים. גברים נשתטחו על פני שדה, מתכסים בלויי סחבות שהצילו מהבזה. ר' ישראל והשיך ישבו על גבי סלע, ברומה של מערה. בניו של זה הדליקו מדורה לפניהם, שהיה ליל⁻טללים צונן. לאור המהבהב העמיקה החשכה בגיא והובהרו פניהם של סבא ישראל וסבא ישמעאל, שמסיחים זה עם זה באהבה וריעות, שכך נאה וכך יאה לבניו של אברהם אבינו ואהוב⁻אללה.

פתח ר' ישראל: "שיך סאלח! גדול סבלם של בני עדתי. ביום יאכלם החרב ובלילה הקרח. לבי דוי על תינוקות הללו, שלא חטאו!…

– מוכן אני, חכם ישראל, לסייע בידך.

– ברצוני לשגר מכתבים לראש היהודים בבירות ולקונסול רוסיא, אלא שהלסטים שמו משמרות חמושים במבואות הדרכים…

– בני הבכור, הוא שממציא המכתבים לתעודתם.

– שלמה הדיג יהיה לו למליץ, הרי שמדבר צחות בלשונכם וגם פרש מומחה."

מיד קרא השיך לבן⁻אונו וצוהו על הנסיעה. זה הזדרז והלך לבית אביו, חוגר כלי נשקו, נותן מתג בפי סוסות וגם חליפת בגדים מביא עמו. ור' ישראל מעירו לשלמה ולאשה של מדורה הוא עורך מכתביו. עד שחזר בן⁻השיך, כלי זינו עליו, מושך אחריו שתי סוסות אבירות שצוהלות בדומית הליל ורוקעות ברגליהן מעוצר גבורה. שלמה הדיג התעטף בעבאיה שחורה, חבש לראשו “כפיה ועקאל”, אגב הפלשת פאותיו לאחורי האזנים, טמן בחיקו האגרות החתומות דונג, ושני הפרשים נעלמו חיש בין נפתולי ההר. הלמות הפרסות הלכה ונתמעטה ושלות⁻הלילה חזרה כבתחלה. אש המדורה דעכה. כוכבים ממצמצים בשפריר התכלת. ענני⁻טל צחורים משרכים דרכיהם על גבנוני⁻הרים. שיך סאלח נפטר מידידו היהודי מתוך חבה יתרה ונכנס לכפרו.

בן⁻השיך נוהג במשעולי⁻הרים וכיפים נדחים. האבירות מגמאות ארץ ולאחר מעת⁻לעת רגליהם עומדות בשער עיר החוף הגדולה. מסר הדיג את האגרות החתומות, וגם ספר באזניו של ראש הקהלה נוראות ראו עיניו. כיצד בזזו מרדנים רכושם של אנשי עיר הקדש, נפצו אבני בתיהם, הפשיטום ערומים לעיני השמש. כיצד פרצו לבתי כנסיות, תלשו תפלין מראשיהם של מתפללים וכרכו רצועותיהן סביב רגליהם היחפות, קרעו ספרי⁻תורה ועשאום אוכפים לחמוריהם. כיצד עינו נשים ובתולות בחוצות עיר הקדש… לא חמלו על נפשות נקיות ורצחו חכמי תורה ומקובלים… מיד הלך ראש הקהלה אצל הקונסול הגדול לממשלת רוסיא, שכתב נמרצות לאברהים פחה.

לאחר ימים מועטים נכנסו גיסותיו של הפחה לעיר. שר⁻האלפים עשה שפטים בשסאים. שלח פלוגות לכפרים והחזיר בזת⁻היהודים. על כרחם פורעים מעמיסים אותה על חמוריהם וגמליהם ומחזירים הגזלה לעיר הקדש. גולים חזרו למעונותם. כל אחד בא לבית הכנסת הגדול של האר"י הקדוש, מכיר בערמת המטלטלין: רהיטים, מלבושים ותכשיטים משלו, נוטלם ומביאם בשמחה לביתו. גם שיך סלאח, זכור לטוב, בא על שכרו. הפחה שלח לו דורון וגם שחרר כפרו ממסי⁻המלכות משך חמש שנים.

אנשי עיר הקדש עשו אותו יום, משתה ושמחה וקראו הלל הגדול. המקובל ר' נסים זרחיה אזולאי, נכדו של הרב חיד“א, זצ”ל, חבר זמר על הנס ועל השמחה:

"עלינו לשבח על הנסים, כמים לים מכסים:

"על הפורקן מן הקמים עלינו ביד רמה: הם ובניהם ונשיהם, שקצים ורמשים.

“בגולה היינו ג”ל ימים, דווים ודחופים, אכלנו ושתינו טמא בגוים, ובשקים מתכסים…

“והימים האלה נזכרים ונעשים, וקבענו פורים בעשרה בתמוז, שמחים וששים…”

*

ר' ישראל אינו מסתפק בהלכה שמורה לאברכים בישיבה, מזמן לזמן הולך הוא אצל המסתרעבים, פלחים עברים קדומים, שמהפכים רגבי הקדש במחרשתם ומעדרם. שעה ארוכה הוא שוהה בין תלמי שדה, נכנס בשיחה של חבה ורעות עם העובדים הכשרים. מספר הוא עמהם באבותיהם, אכרים ויוגבים שבימי הבית ומזרזם על מצוות התלויות בארץ. חוקר ודורש הוא מהם פרטי עבודה וכלי⁻שדה ומתחוורים לו ע"י כך דברים של תנאים ואמוראים. וסופו שנפטר מהם ומברכם מעין הברכות שברך יצחק ליעקב. אלמלא זקנה שקפצה עליו מחמת יסורים, הרי שהיה מצטרף עם אחים צנועים הללו, מהלך אחר המחרשה ונושא משך הזרע!…

*

ברחוב⁻בינים שבעיר הקדש, חכמים חבושי מצנפת משחרים בתי כנסת מפוארי⁻עבר ושוגים ב“הרמב”ם" ובה“זהר” כאחד. כתלי⁻קודש הללו שמעו לפנים אמריהם של גדולי⁻ישראל בנגלה ובנסתר: “מרן בית יוסף”, ה“אר”י“, ה”אלשיך הקדוש“! עכשיו, בפי ניניהם מתמזגות דעותיהם למזיגה נאה, שאין עמה ניגודים. מעטים שבהם, עדיין מרבים תעניות וסגופים כבימי האר”י. דרכם של אלה להתבודד ולשקד על “עץ החיים” וצרופי⁻העולמות ש“בשמונה שערים” לר' חיים ויטל. – רוב אחב"י הספרדים ילידי עמל הם, שעל כל מלאכה קשה אמונות ידיהם. מהם נושאי⁻סבל, מחמרים שבין שתי ערי הקדש: צפת וטבריא. הללו יוצאים בשירה רבת אוכלסין, מפחד לסטים בדרך. ומהם רפדים, צורפים לתכשיטי⁻נשים, רוכלים שמחזרים עם תרמיל הסדקיות על הכפרים כל ששת ימי המעשה, ואינם נכנסים לעיר הקדש, אלא מערב שבת לערב שבת.

הללו האלקים לא חננם דעה ובינה בתורתו, אבל ברא להם לב טהור ובוטח. טורחים הם כל ימי צבאם, נושאים משא חייהם בהשקט ואינם מטיחים דברים כלפי מעלה. עיפי עמל השבוע הם משחרים בתי⁻אל בשבתות ומועדים. בירכתי בית⁻הכנסת, סמוך לדלת, יושבים הם ישיבת רביצה, מכווצים על גבי אצטבאות⁻האבן מכוסות מחצלאות של קנים. בענותנות הם מקשיבים לנעימות החזן שמסלסל קולו מעל הבימה. גם עונים באימה אחר התפלה השגורה בפיהם של חכמים, יושבי־דרום, מעוטפים באצטלות⁻אטלס מבריק כשטפיטין פרושים תחתיהם. וכשנפטרים ענוי⁻חיים הללו, הם מנשקים בכניעה ידיהם של לומדי תורתו ומקבלים ברכתם לימי עמלם החוזרים עליהם חלילה.

כך חיים תמימי⁻מעש אלה כל ימות השנה, מכלכלים עצמם ונפשות בני ביתם הרבות בשכר כל עבודה קשה. מכספי הגולה השופעים לעיר הקדש אינם נהנים אלא מועט שבמועט, בערבי רגלים בלבד.

הרחוב החדש שברום גבעת⁻הקדש, של חסידים הוא. שדה בור היה, שזחלו עליה כמה נטישות גפנים יבשות, עושות שנה בשנה ענבי בוסר דלים. האר"י הקדוש וגוריו היו יוצאים לכאן בכל ערב שבת עם חצות לקבל פני שבת המלכה. עדת החסידים גאלה שדה זו מיד נכרי במעות שחסכו חבריה ממכירת נכסיהם בגולה.

ברחוב עליון זה, נעימה חדשה נישאת בחלל אוירה הזך של גבעת⁻הקדש. דרי מעלה הביאו באמתחותיהם ספרים חדשים! הרי תכנם מפליא, לשונם תנוב שירה ודבקות: “כתר שם טוב”, “תולדות יעקב יוסף”. וראה זה חבור בידם, שעדין לא יבשה דיו המכבש מעל דפיו הרעננים. “מאור עינים” הוא לצדיקם ר' נחום מטשרנובל ז"ל. תחיה שבאמונה, אש⁻דת מבצבצות מכל תיבה ותיבה. עבודת אלקים, לא זו המלומדה, הקפדנית, אלא זו שנובעת מתוך שמחה שבלב ועולה בשלהבות אהבה לכל היקום… פרישות וסגפנות, חיץ וסיגים במערכות⁻החיים, מקנוניותיו של השטן הן. לא שבירת⁻התאוה וסירוס תענוגות⁻החושים, אלא תקונם והעלאתם למקור⁻החדוה העליון!…

רוב מנינה ובנינה של עדת⁻החסידים הצעירה, תופסי אומנות הם. הרי דוד יעקב הסנדלר. ביום הוא מוליך ומביא המרצע ביד גרמית רחבה, ובלילות שוקד הוא התלהבות על דברי “התולדות”. והרי ליעזר הצנום, מתקן השעונים. בעיניו הפזיזות והלוהטות סוקר הוא כל הנדחק לחנותו הנמוכה והצרה. בא זה לתקן גלגלי שעונו הפגומים ויוצא כשהוא אחוז אש החסידות ומבקש תקון להלך⁻נפשו. והוא הדין בברוך החלבן, גבה הקומה ולבן⁻שער ובר⁻עינים ונטע הנגר רחב הכתפים והלב. הללו וכיוצא בהם אנשי מעשה הם, משכימים להתפלל ומיד נפנים למלאכתם, כשאר אחיהם שבעיר⁻הקדש. – בשעתם נענו ענוי אמונה אלו לקריאת צדיקם. מיד ארזו מטלטליהם ומכשירי אומנותם ועלו לארץ הקדש, לחיות על יגיע כפיהם.

הרב החסיד ר' אברהם דב וכמה מזקני החסידים שבמחיצתו, הללו שוהים שעה ארוכה קודם תפלתם. תחלה טובלים הם במקוה שבבית המרחץ החדש ומרבים בכמה הכנות. ומשמגיעה שעתם להתפלל, הרי הם נכנסים לתוך דבקות עליונה והתלהבות שבקדושה. עומדים אחינו הספרדים, שקטים ומתונים בטבעם ותוהים על דרכיהם המוזרים של אלו. מנין להם העויות משונות הללו וצעקות⁻פרא בשעת תפלה. פרושים קפדנים דנים אותם לחובה, שמאחרים זמן תפלה שבשלחן ערוך. ולא עוד אלא שיושבים אחר כך בסעודה ומרבים לספר בצדיקיהם ובמעשי⁻נפלאות שלהם. ותורה מה תהא עליה? ואלמלא ר' ישראל שמזהירם מפני המחלקת בארץ הקדש, שגדול עוונה, מי יודע להיכן היו מגיעים הדברים..

שבת קדש שממשמשת לבוא, הודה וזיוה של עדת החסידים באים עמה. עם חצות יום דוד יעקיל מצניע מרצעו, ליעזר פורש סדין על מנגנונות שבאמצע תקונם ונטע נועל דלת סדנתו. הכל מזדרזים לביתם, נוטלים דלי וכלי לבן בתוכו, מטילים מטפחת על צואר ורצים לבית המרחץ. עד שהם בפרוזדור מיכל הבלן מוסר ליד כל אחד חבילת זרדים ירוקים. מיד הם נכנסים ועולים על אצטבאות⁻האבן הרחבות, כל אחד לפי מדרגת כחותיו. כל אחד ממקומו מפקיר גופו להבל החם העולה מכרכוב תנור⁻המרחץ הרחב, שהוסק יפה כל ליל חמישי. ואחר שופך הוא מים שאובין עליו בדלי שבידו. עם היזע נפרשת פסולת של חול ועם טבילה שבמקוה כשרה מסתיים מעשה ההתקדשות והטהרה לכבוד המלכה הקדושה הקרובה לבוא.

בית הכנסת החדש צוהל בשפע אורות היצהר של עששיות ונברשות ובלובן חלוקי חסידיו. הרב החסיד עובר לפני התיבה. “לכו נרננה לה'!…” אנשי שלומו נוהרים אחריו בתעצומות הדבקות. קול ה' חוצב להבות אש בלבותם בטלות מחיצות⁻החמר שבין אני ואתה, נופלים סייגים שבין אדם ויקום. אורות⁻שמים בוקעים ועולים מתוך כלים ולבושים מרובי גוונים וחליפות, צונחים לתוך להבת אין סוף ושם נטמעים ונשרפים… משברי⁻תפלה פורצים כתליו של בית⁻כנסת, מתפשטים בחלל התכלת עד שמגיעים לרחובם של פרושים שבתחתית ההר. הללו סיימו סעודת הקלוקל ופרשו מבני ביתם, כל אחד מתבודד בפנתו ומשנן הלכות שבת לעצמו. שעתה הגדולה של החסידות בעיר הקדש, היתה באה עם שלש סעודות. חסידים יושבים ליד השלחנות הארוכים. יש ביניהם גם כמה מאחינו הספרדים. הדרך החדשה התחילה מושכת לבם. אין הם באים עליה במדת⁻דין קשה וקפדנית כשכניהם הפרושים. רואים הם חוטים דקים הללו שנמשכים מתורה זו לקבלה, שהם מעריצים ומקדישים. – צפית דומיה. מחלונות המערב המרווחים זהרורי שקיעה עוטרים את המסבה הקדושה. הרב החסיד מרעיף חדוה עילאית על לבות שומעיו. שיר⁻השירים הוא שר לחסידות וליוצרה. בנים נדחים נתקרבו לאביהם שבשמים. אש המערכה, שהיתה עוממת תחת אפר הסגופים והצומות, נתלקחה שנית. ניצוצות פזורים ואובדים נתלכדו לשלהבת אהבה!…

החמה נסתלקה בין ערפי ההרים, הועם כתר⁻עבים שבראש העצמון. צללי מוצאי שבת ניטשו בגאיות ובנחלים, טפסו על הסלעים ועטו גם אל גבעת⁻הקדש. – הרב החסיד סיים משא⁻החסידות שלו. באפלולית שעבתה, היו דבריו החשאיים כצלילים מעולם אחר, עליון וטמיר… כוכבים נוצצים בשפריר התכלת, השמש מתפלל ערבית בחטיפה ומעלה נרות השעוה הגדולים.

 

פרק שני    🔗

נתנסו אברכים מעיר הקודש נסיונות קשים בימי גלותם. ומשחזרו אליה, היו שאיפות חדשות מסערות רוחם. אין לומר דיינו בשמירת⁻החומות וקבלת שכר עליה מיד נדיבי עם שבגולה. כיסי הגרושים הללו שנתחלקו בפרוס חג⁻השבועות הם שגירו תאות השוד אצל השכנים, עד שקעקעו אבני קיר מחשד ממון גנוז. וכשברחו ערומים ודלים, הרי למיתת רעב היו נדונים, הם ונשיהם ובניהם. רחם עליהם המקום וזימנם לכמה כפרים שלוים ונאמנים שבגליל. שעתו של קציר באה. נערים רבים ברחו מבעליהם והלכו אחרי המורדים והבזזים. ואעפי“כ כשבאו פליטי עיה”ק אצל אכרים לבקש עבודה ולחם, דחום בדברי לעג. “כלום יכולים מבלי עולם שכמותכם לעבוד בשדה? כלום אפשר לידים מפונקות להוליך חרמש ומגל?” – לסוף, מתוך רחמנות, הוליכום לשדות⁻הקמה לשם נסיון בלבד.

מיד ראו פלחים ישמעאלים הללו, שטעות היתה בידם. בני יצחק, אף הם כוחם יפה ועמירי השבלים נושרים מתחת ידיהם ציבורים, ציבורים. אברכים שבצפת רחבי⁻גרם וחסונים הם. אויר מרומים הרחיב חזותם ובמימי מעין צלולים שברו צמאם. מיד הלבישום והאכילום ביד רחבה הם וכל אשר להם.

תחלתם מאונס וסופם ברצון. עם אשמורת הבוקר יוצאים אברכים אחר בעליהם. חרמשים ארוכים נתונים להם על שכמיהם, ותיקי טלית ותפלין טמונים בבית שחים. מתוך כיפת⁻התכלת, שמאהילה על ראשם, רבואות כוכבים רומזים נוגה בדולחי. צפרירים רעננים מסלסלים פאותיהם ומניעים מיתרי לבבם. קמה ששה לקראתם, שבלים מרכינות ראש. מניפים אברכים מישראל חרמשיהם, כשמזמורי תהלים בפיהם וציציותיהם מתבדרות לרוחות⁻שמים. כוכבים מכסיפים ומסתלקים. אילת⁻השחר זורעת אורה השאנן. ערפלי⁻חלב זוחלים בין נקיקי סלעים, מדדים ועולים על כתפי הרים עד שמצטבעים חכלילי⁻זריחה. אגן החרס מפציע ומפיז ראשי⁻שבלים.

מיד מתעטפים ותיקים טליותיהם, קושרים תפיליהם ולוחשים תפלת⁻שחר תוך כדי תנופת מגל מבריקה, שאין הם רשאים להבטל מעבודתם השכירה. מימיהם לא נשאו שפתותיהם תפלה זכה מזו. כנפי⁻רננים טלולות, פורחות המלים בערבות⁻הזוהר. שבלים צנועות נענות להם ונקצרות אלומות, אלומות… ומשהם מגיעים לשמונה עשרה, משמיטים כליהם מידיהם לשעה קלה ומכוונים פניהם ולבם לעיר האלקים ולמקום המקדש. בשעה זו כורעים גם בעליהם על גלימתם השטוחה לפניהם. הם נושקים אדמתם הברוכה ופיהם ממלל שבח למי שברא הלילה לשנת⁻מנוחות ואור יומם ליקיצה וחריצות⁻כפים. “טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוך!…” וכשחוזרים לעבודתם, אלו לאלו מביטים בנחת רוח ובלב עובר אהבה. הכל עובדים לאל אחד ומתנים חסדיו…

*

נתחבבה עבודת שדה וכרם על אברכי עיר⁻הקודש. כבר אימנו ידיהם להעמיק קנקן ברגבי אדמת⁻הקודש, לבצור אשכולות הגפן על רוכסי⁻הרים ומוסקי זיתים היו. לא היתה מלאכה שהדירו עצמם ממנה. ואף שבשדות זרים היו עמלים, נקיים הם מאבק של קנאה וחמדה. “הבה נחזיק טובה לעובדים זריזים הללו, שגוללו חרפת⁻השממה מארץ חמדה!…” ומשבאה שעתם לחזור לעיר הקודש, פרשו מן הכפר ולבם הומה בם. הפלחים העניקו להם מכל טוב, חטה, זית ותאנה וצמוקי⁻ענבים. יצאו ללוותם יותר מתחום שבת, מעתירים עליהם ברכותיהם ומבקשים מהם לחַזֵר עליהם.

אברכים נכנסו בשערי עיר הקודש וריח השדה אשר ברכו ה' נטפל לשולי בגדיהם, ובכפות ידיהם דבק מאבק הרגבים הלחים. מיד פקדו נויהם השוממים, תקנו פרציהם. נטלו חלקים בכיסי⁻הגרושים שירדו בשפע מן הגולה. אפשר היה להם לישב בשלוה ולהמשיך מנהג חייהם. השכימו לבתי ישיבות ולמדרשים כשאר אחיהם, אלא שרוחם נשאם למרחב שדה וידיהם שאלו לאת ומחרשה. לא נתקררה דעתם עד שהניחו ספסליהם ופרשו למקום חשאין. עמדו מגלים זה לזה מאויים שבלב וגמרו ביניהם לצרף כיסי מעותם ולגאל חלקת⁻שדה.

למחר חלצו תפיליהם, קפלו טליותיהם ונחפזו לביתם. אשה ותינוק עדיין אחוזים חבלי שינה. קרבו בחשאי לשידה ותבה. שלשלו כיסי⁻הגרושים המשונצים לתוך תיקי כפתניהם התפוחים. יצאו פזיזים לרחובות עיר הקודש השוקטים. קפצו מעבר לגבול, אל קרית בני ערב היושבת בגבעה שבמזרח. בתי⁻חמר מסתופפים בצל אילנות כבדי⁻נוף וגנות ירק. יבלי⁻מים מתנוצצים כלפי חמה זורחת. פכוי חרישי מתמזג עם טלה פועה ופרה גועה, שיוצאים למרעה הדשן. – עוברים אברכים בחוצות נכר, כפתניהם הארוכים² נגררים לבין רגליהם ומגבעות הקטיפה רחבות⁻השולים מאריכות צל⁻פניהם. שואלים עובר ושב נדיר: “היכן ביתו של עוני בי?” עד שדופקים שערי ברזל של פלטרין. כולו אבני גזית, בנוי במרומי גבעה שצופה פני ים גינוסר. כרמי זית ורמון נטושים על המדרונים. מיד הכניסום עבדים שחומי⁻עור לתוך טרקלין נאפד שטיחי פרס יקרים. תחלה היה ה“ביי” תמה לבקור משכים זה של יהודים. הסבירו לו הללו ענינם, ומיד הראה להם פנים שוחקות. רב נכסים חולש על כפרים רבים בגליל, היתה השעה דחוקה לו בממון. – בחשאין נשתתף במרד הפלחים בשעתו. חושש היה להתמעטות אריסיו המשועבדים, לכשהם מתגייסים בצבאותיו של אברהים פחה. עכשיו נתבע לפרוע כמה וכמה אלפים “כיסים”, כסף ענושים על סרחונו במלכות. הריק חביות⁻החרס הגדולות שבמרתפיו ולא הספיקו המטבעות. שמח, שנזדמנו לו היהודים ומכר להם במקח השוה אחוזה שבנחל הלימונים. אדמת⁻זרע היא, שמשתרעת כמה פרסאות וגם פרדס של עצי הדר בצדה. ובשעה שהיה מונה כיסי המעות מידיהם, סח להם: “והלואי ששאר אחיהם היו נוהגים מנהגכם. קרקעות הרבה לי בנוף הגליל ואני מוכרם להם בזול!…”

לא עברו ימים רבים וברחובות עיר הקודש נראו אברכים נושאים כלי עבודה. מי בא באתו ומי במעדרו, מי במזמרו ומי נוהג שוריו עמוסי⁻העול. זקנים שבדור נדים להם בראשם, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. אחינו הספרדים תמהים ושואלים: “מנין להם לבחורי אשכנז גבורה זו? כיצד הם מרחיקים מעיר הקודש למעלה מתחום שבת על מנת לעבוד בין הנכרים?…” פרט למגיד משקלוב, שנתלחלחו עיניו משמחה. עמד ר' ישראל, טופח על גבו של כל אחד טפיחה שבחבה ושבעידוד. “ה' עמכם, גבורי החיל! אשריכם בני, שאתם זוכים לקיים כמה מגופי תורה שבגולה בטלנום מאונס. אם ירצה השם, כשאני מוציא לאור ספרי “פאת השלחן”, הריני שולחו דורון לכל אחד מכם. אוחילה לאל, שיזכני לראות אלפים ורבבות מזרע עם קודש חורשים וזורעים שדות יהודה והגליל!…”

יום, יום באשמורת⁻הבוקר יוצאים אברכים נלבבים לעבודתם. כליהם מופשלים להם על גבם ותיקי טלית ותפלין תחת בית שחים. עוד ברכות השחר בפיהם והם חורשים מעניות⁻שדה, עודרים עצי⁻האתרוגים. עם הנץ⁻החמה, מניחים הם מלמד הבקר, מעדר ואת. כל אחד ממקומו מזדרז ועולה על גבי הצור הרחב להצטרף למנין. שורים עומדים באמצע תלם, מרכינים ראשם כבד העול ומסכיתים לשיח בעליהם. טלה ועגל מרקדים ופועים בגיל. מימי הנחל מזנקים על גבי כיפים וחלוקי אבנים, אגב המולה עליזה. אילנות ודשאים טובלים בזהרי חמה וזעים חרש, כשפנינים וטפין של אזמרגדין נושרים מטרפיהם הרועדים ברוח הבוקר הקרירה. “כל הנשמה תהלל יה, הללויה!…”

עם צהרים הם מתירים השורים, מביאים אותם בצל סלע ותולים טרסקלים מלאי מספוא בצואריהם. מיד מתכנסים כולם אצל אילן חרובים עתיק ימים, שנופו מרובה. להנאתם הם אוכלים פתם, מרוים צמאם בפלג המקלח לרגליהם. ולאחר שמסיחים שעה קלה בדברי תורה, נושאים קולם ואומרים: “ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו…” חיות חדשה מתוספת להן למלים השגורות. ברכת המזון יוצאת מפיהם של תמימי אמונה ועבודה הללו כהמנון נעלה לאב אוהב שמפרה אדמתו הרחבה ובידו המלאה יפזר טובו לכל היקום!…

יום כי יפנה ועובדים ענותנים חוזרים ועולים לגבעת⁻הקודש. עוד הם מהלכים בבקעה ושקעה להם חמה. מיד עומדים לתפלת המנחה. בני צאן שבעי שמש ודשא מרכינים ראש, חולמים על דיר ומרבץ וממתינים בכניעה לבעליהם. – הגיעו לנויהם מיד הם רצים כצבי לבית המדרש ומתגברים כארי לשמוע שעורו של רבם, המגיד משקלוב, בהלכות ארץ⁻ישראל.

כך נגרים ימי⁻תושיה של אברכים נלבבים הללו. כהני אדמת⁻הקודש מצאו תקונם. שלמות ופיוס בנפשם. פסקו לבטי יצר מיגעים. אין מקום עוד לסגופים מעכירים ומתישים כחו של אדם. שמחת המפעל ממלאת כל ישותם. ואלהים ברך חילם. שדותם עטפו בר. כרמיהם נתנו פרי הלולים. מוניטין יצאו לאתרוגיהם בארבע ארצות הקודש וגם מעבר לים.

*

ר' ישראל לא אחר לשלם נדרו. עם צהרים הוא חוזר למעונו מבית המדרש, שבו השמיע שעורו בסדר זרעים של תלמוד ירושלמי. מיד פורש הוא לעליה קטנה שעל הגג, מגיף חלונות ותריסים ומדליק קנדיל השמן. מנהג רבו הגאון בידו, שהיה נועל עצמו בעצומו של יום מפני היסח ראיה ושמיעה. ספרי ראשונים ואחרונים מגובבים על שלחנו וערמת קונטרסים ונירות מוטלת לפניו. תחלה רושם הוא באמצע גליון באותיות אשוריות גדולות את הפנים, “פאת השלחן”, שאינו אלא הלכות פסוקות לפי הרמב“ם ז”ל. ועטור בשולי הגליון, פרושו הרחב: “בית ישראל”, משובץ אמרי הגאון המסולאים. – אותה שעה של רצון והתיחדות, צפה ועולה לו מבין השטין דמות הזוהר של רבו בכל הוד קדושתה וטהרתה.

ארבעים שנה חלפו. שמע איש⁻האלקים המופלא פרץ לתוך נוהו השאנן, בבית חותנו האמיד שבשקלוב. מיד קפל הדף שבמסכת, נפטר מזוגתו החסודה ובנו הרך וברח לוילנא, פשוטו כמשמעו. נתארכה עליו הדרך לשם, כשחשק עליון וכליון נפש ממלאים קרביו. ומשנכנס אצל ה“גאון”, אימה גדולה באה עליו. כח־איתנים של תורה ויראת⁻שמים, שהכל בטלים לפניו! זיו⁻תבונה של קדמון נאצל מכל הויתו, שעין בשר ודם אינה סובלתו!… ראה גדולי ישראל צובאים על דלתותיו, ממעטים עצמם בפני זוהר חמה, דן קל וחומר בעצמו: “מה לי עני מתורה ומעש כאן?…” אמר לפרוש, עד שהרגיש בו הגאון ז"ל ורמז לו שיקרב. לשמו ולמקומו שאלו ולא יותר, שלא להבטל מדברי תורה אפילו לשעה קלה. סח לו: “בני! שנה מסכת שקלים, ירושלמי. הראה כח התמדתך בתורתנו הקדושה…” ישב אברך בן עשרים במחיצתו של הגאון הישיש, סיים המסכת בהעלם אחד וחזר עליה כמה וכמה פעמים עד שהיה בקיא בה על פה. ולא רק שאינו חש לאות, כמיהת נעורים לחדש, אלא טועם כל פעם מתיקות נפלאה, עמד בנסיון והגאון התחיל מלמדו. מקשיב ענותן היה רובץ תחת משא⁻האור. – כן, זכה שיהא צלו של אותו זוהר⁻בראשית, בחדשיו האחרונים עלי אדמות. עכשיו, לאחר ארבעים שנה של נדודים, כשגבו כפוף⁻פגעים וטרחות של צבור, צפה ועולה לפניו אותה דמות ומפיקת זיו! שיבה כלבנת⁻הספיר עוטרת פניו הצחים שהזקנה לא עצרה כוח לחרוש קמטיה עליהם. גוף טהור וענוג, הרי לא היה לבוש נאצל ושקוף ממנו לאותה בינה אלהית מקפת ובהירה!… ששת ירחים הללו, כליל תפארת חייו הם. ובמדה שדמות זוהר זו פוקדתו ומבהיקה לפניו, נפתחים מבועי עלומים שבנפשו. דברי רבו מבצבצים ועולים מנבכי הימים בבהירותם המלאה. הקולמוס ממהר לרוץ אורח וגליון מצטרף לגליון…

סיים ר' ישראל חבורו הגדוש, אלא שעדיין דאגה מטרידתו משמחת⁻היצירה. כיצד יוצא הוא לעת זקנה מארץ הקודש והולך לנוע על בתי דפוס שבערי פולין? “זכות רבי הקדוש, שתורתו אני מפרסם, היא שעומדת לי לחזור בשלום… מוטב שאמסר חבורי לידו אחד המשולחים”!… עד שהוא מהסס ומדיין עם עצמו, זימן לו הקב"ה מוציא לאור בשערי עיר הקודש.

יום אחד העפיל על גבעת⁻הקודש, הטבולה בזיווה של חמה, אדם חדש מגלות פולין. אחריו היו מדדים ועולים עשרה גמלים קשורים זה לזה באפסר, כשתיבות ארוכות, כבדות עופרת מעיקות על דבשותיהם הגבוהות. לא היה זה אלא ר' ישראל ב“ק ובית דפוסו. נין ונכד הוא למשפחה עתיקה של מדפיסים יראי⁻שמים, שיסודה בארץ איטליה ונופה נוטה לכמה כרכים שבאשכנז ופולין. לא זכו לשם טוב של ב”ק – “בני קדושים”, אלא משום שהעלו מתוך מכבשיהם השמורים בטהרה יותר מששים רבוא ספרים קדושים, מקרא, תלמוד, מוסר וקבלה וסדורים. – אומנות אבותיו באה לידו ונתמחה בה להפליא, וכשעלה בדעתם של האחים מסלאויטא, מהדרים שבמהדרים, להדפיס: “עץ חיים” ו“פרי עץ חיים”, מסרו לידו יציקת אותיות נאות וכשרות. והיתה משכרתו שלמה מבית הדפוס המפורסם שבסלאויטא. והיו חייו נוחים ומרווחים ובני ביתו רכים וענוגים עליו. עד שנצטוה מפי רבו הנערץ, הצדיק מרוזין: “לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ..”

נכדו של המגיד הגדול וכתב⁻יחוסין שלו משתלשל ועולה עד דוד מלך ישראל, היה אותו צדיק אציל מניח לחסידות בית אבא אמת⁻מדה מלכותית. לא נשבה רוח⁻שחרור זו באהלי ישורון אלא כדי להרחיק מהם עניות מנוולת, לישר קומה ולהרבות נוי שבשמחה. לפיכך היה מזרזם לאנשי שלומו, שיניחו ידיהם מן התגרנות והחנוונות הפעוטה ויתנו לבם למלאכה ולעבודת שדה. והיתה אזנו קשבת לכל בת קול שמגיעה משם. וכשנכנסו משולחים לחצרו והיו מספרים במעשי תקפו של שר מצרים שכבש ארץ הקודש מידי התוגר ודורש טוב ליהודים, חרד חרדה שבגאולה וראה רגלי מבשר על הרי הגליל. המדפיס האמן הבין רמז רבו ועלה מיד לעיה"ק צפת. בית דפוס משובח הוא מיסד שם, שיהא מפרנס אוכלוסין רבים בכבוד. שהרי עתידים ספרים וקונטרסים בנגלה ובנסתר לאלפים שיצאו מתחת המכבש, מתפשטים בכל תפוצות ישראל ומביאים עמם ריחה של ארץ הקודש!…

הצליח ה' דרכו של המדפיס ובא בשלום עם בני ביתו ומטלטליו החשובים לנמלה של עכו. פתחו הממונים על המכס תיבות של אותיות עופרת ומכבש עץ גדול, תמהו לחדושים הללו של מדינות הפרנקים וחששו למעשי שדים. הלכו לדרוש אצל אברהים פחה, ששהה אותה שעה בעיר. שלח אחר היהודי. הסביר לו ר' ישראל שדפוס הוא מביא עמו לצפת. לגלגל הפחה על פקידיו השוטים ושבח הרבה את היהודי. שהרי שר נאור זה לא בקש אלא לעקור את הבערות מן הארץ וללמד יושביה נמוסין וסדרי חברה כמתוקנים שבמדינות התרבות. – אמר לו: “מה בקשתך ותעש?” – אמר לו: “מקום מרווח לדפוסי!” – מיד שגר לעושה דברו שבצפת, שיתן להיהודי במתנה אחוזת אדמה מקרקעות הממשלה שבהר העצמון. ולא זה בלבד, אלא שיהא מסייע בידו בכל מיני סיוע להקים שם כל הבנינים השייכים לבית הדפוס.

לא עברו ימים רבים עד שבמרום העצמון התנוססה שכונת – ב“ק, מהלך כמה פרסאות מבית מדרשו של הרשב”י זיע“א. בית גדול ומרווח עומד בתוך למלאכת הדפוס, ובתי דירה נאים ערוכים בשני טורים. והיה ר' ישראל מחזר על הבתים בעיר הקודש עד שמצא שלושים אברכים והורם הלכות הדפסה: כיצד מסדרים התיבות במערכה, מהפכים במכבש הגדול וכריכת גליונות כיצד נעשית. – והיה אותו יום שחנכו את השכונה גדול בחייה של עיר הקודש. וזה המגיד משקלוב לראות גליון ראשון של “פאת השלחן” יוצא לאור בדפוסו של החסיד מרוזין. נתנו חכמים, קרואי מועד, עיניהם באותיות המאירות, בדקו את הנייר המשובח וגמרו את ההלל. – מיד התחילה עבודה שקודה ומתונה רוחשת בין בתי האבן הלבנים, שהיו מבצבצים ועולים מתוך שיחי הדס ירוקים וריחניים. חדשים לבקרים עפו גליונות של ספר המגיד משקלוב מתחת המכבש, כשדיו העפצים של חורשות העצמון מתנוצצות על השטין. אחר “פאת השלחן”, העלו על המכבש בזה אחר זה זה “סדר תפלה”, ספר תהלים עם לקוטי זוהר. המקובל הצעיר נסים זרחיה אזולאי, נכדו של החיד”א ז"ל, אף הוא הביא לשם חבורו הצנוע “שלחן הטהור”.

מקיימים שלושים אברכים מעיר הקודש חיי עמל כשרים על פסגת הרים צרופת רוחות ונגוהות. יומם ממשמשות אצבעותיהם באותיות העופרת, מצרפים צירופי קדש מי בהלכה ומוסר, מי בקבלה וסוד. ר' ישראל טוב המזג, שוהה אצל כל אחד מהם שעה ארוכה, מעמידו בנחת רוח על טעויות קלות כחמורות. שהרי אינו דואג, אלא שיהיו הספרים הנדפסים בתכלית הנוי החיצוני וההידור הפנימי, שיהא שם של ארץ ישראל מתגדל ומתנשא על ידם. – וכשלילה יורד, אברכים מתיחדים בבית מדרשם הקטן לתפלה ולתורה, עד שנעצמות עיניהם היגעות. מיד פורשים הם לנויהם השאננים, מחליפים כח בשנת מנוחות. נכרי לא יעבור בגבולם, כי מוראו של הפחה גדול על כל הגויים מסביב, ולא זה בלבד, אלא שרבים רוחשים תודה וחבה לר' ישראל, שמעלה ארוכה למדויהם. שהרי הביא עמו עוד משם בקיאות בחכמת⁻הרפואה. ובכל שעה של פנאי, הוא יושב ומעיין ב“פרקי משה” וב“מעשה טוביה”. קלחים ועשבי רפואה, אף הם מצויים לרוב על רכסי העצמון המשתרעים. ומשנודע טיבו, התחילו פלחים ובדוים מקרוב ומרחוק צובאים על ביתו. הללו חוליהם המגודלים מוטלים על שכמם, הללו ילדיהם עטופים בחוצן טליותיהם. ור' ישראל מחלק לכולם סממניו הבדוקים והמנוסים והם נפטרים ממנו בברכה ובנשיקת כף ידו.

 

פרק שלישי    🔗

רצועת לובן צרה יוצאת מעיר הקודש, יורדת גיא ונחל, עולה ומתפתלת בין גבנוני הרים. עתים מתעלמת היא בין בתרי סלעים וצורים מזדקרים. עתים היא מתגלית ומתפשטת למישרים בין שדות⁻קמה מרהיבי עין, וסופה שמגעת עד למגדל עוז, מסתתר בחביון הררי עצמון. רמתים צופים שבגליל העליון, ביום הן שטופות זהרי חמה ובלילה אורות⁻שפונים רומזים מזו לזו. ואעפ“י שמהלך כמה שעות בין שתיהן, הרי הן כתאומות⁻צביה שעורגות זו לזו. פתילי חיים טמירים נמתחים ביניהן וסופן נעוץ בתחלתן. ולעתות בשנה, עיר הקודש כביכול מעתיקה עצמה אל גבעת הרשב”י ומתמזגת עמה לחטיבה אחת של חיי מסתורין ושפע של חדוה ודיצה.

*

בין כסא לעשור עלה הרב החסיד מאברוטש למירון. לא הספיקה לו השעה לנוח מעמל מסע⁻הים הארוך, לכך רכוב היה על גבי החמור וכר מוצע תחתיו. אנשי שלומו מהלכים בצדו ושמחה החמר נוהג ברסן לפניו. אלא שיותר משרכב על גב הבהמה הצנועה, היה מהלך ברגל. חשקה נפשו להלוך בנתיבות האר“י וגוריו, הליכה שיש עמה יגיעת אברים ממש. – עד שהם מהלכים הגיעו לסלע זקוף ורחב⁻ידים, שעליו נתכנס הרשב”י והחבריא הקדושה ל“אדרא רבה”. לא כולם חזרו משם לביתם. ר' יוסי ור' חזקיה ור' ייסא נסתלקו באמצע דבקות. צפו וראו בני חבריא ששרפי־הקדש מעלים אותם בטלית פרושה, התחילו צועקים ואומרים: “חס ושלום, גזירה נגזרה עלינו שנענש, שנתגלה על ידינו מה שלא נתגלה מיום שעמד משה על הר סיני!” – שמעו בת קול יוצאת ומכריזה: "אשריך ר' שמעון! מה טוב חלקך ומה נעים גורלם של חברים שעומדים עמך, והללו מתוך תעצומות דבקות נסתלקו. אשריהם שבשלמות⁻נפשם הלכו! שבשעה שנתגלו רזים, נתרגשו עליונים ותחתונים וקול קורא במאתים וחמישים עולמות, שמלים עתיקות נתגלו למטה. ועד שהללו מבשמים עצמם באותן מלים, יצתה נשמתם בנשיקה. נתעטפו באותה טלית ומלאכי עליון נטלום…

היה הרב החסיד מהלך בשדה, נתון להרהוריו ולחזיונות ה“זוהר” הקדוש, עד שהעירו שמחה המחמר. עטפה נפשו של עני תם זה בתוך הבדידה הרזית שמסביב. רוחות הרים צחות סלסלו לבו וגרונו. התחיל מזמר פזמוני “בר יוחאי” בניגון נעים⁻עצב וששון כאחד. משסיים, נכנס הרב החסיד עמו בשיחה בלשון הקדש. שפת עם הארץ השגורה בפיו של המחמר ובה הוא מסיח עם בהמתו, עדיין זרה לו. כמה מלים בשפת הגר נשמעות לו, שצלילן דומה לזה של לשון הקדש, אעפי“כ קשה עליו להבין ומכש”כ לדבר בה. טרח שמחה טרחה יתירה והעלה כמה מלים עוממות מזכרון תפלה, עד שעמד במקצת על דברי איש שיחו. וכשבא להשיב צירף לכך גם תנועות ידים מרובות והעויות גוף משונות, – עשרים שנה הוא נוהג בהמתו מעיר הקודש למירון. כמה וכמה חכמים ומקובלים גדולים העביר לשם: מי באלול, מי בז' אדר, ומי בל"ג בעומר, וגו‘. גם ר’ “ישראל” רבם של פרושים, על בהמתו הוא רוכב תמיד. כל הדרך שפתיו מרחשות דברי תורה עמוקים, שאינו תופס בהם, כלום, הוא נופל לתוך פחד, מצטמצם בתוך עצמו ואינו מעיז להפסיק רב גדול זה ממשנתו אפילו בדבור אחד. “גם אתם, הרי אשכנזים אתם, אלא שמנהגיכם אחרים. אוהבי שיחה אתם, אנשי ריעות ואינכם מקפחים אפילו שכר בריה דלה ופשוטה שכמותי!…”

נפתח לבו של שמחה כפתחו של אולם והתחיל מספר מעשי נסים שנתרחשו לו אצל אותו תנאי אלקי. – “פעם אחת חלה בני. חמה אחזתו כמה ימים, עד שנתיאשתי ממנו. לסוף פקח עיניו וחזר ונתרפא לאחר זמן, אלא שהדבור ניטל ממנו. נסיתי כל מיני רפואות וסגולות, לחשים וקמיעות ולא הועילו. יום אחד העמסתיו על חמורי והבאתיו למירון. נכנסתי לבדי והד פסיעותי נשמע לי מתוך חלל המדרש הגדול והנשא. עד שהנחתי בני על מצבת הצדיק וגעיתי בבכיה: “רבי שמעון! רבי שמעון! בן בית אני אצלך ואיני זז מכאן עד שחוזר הדבור לבני!…” מיד פתח הילד שפתיו והתחיל הוגה כמה הברות למקוטעין. – אותה שעה קבלתי עלי בתורת נדר להוביל שמן זית לנר התמיד של הצדיק, שלא על מנת לקבל פרס. נודר הייתי גם השמן למאור, אלא שאין ידי משגת. שהרי איני משתכר אלא בימות החמה, מל”ג בעומר עד סוכות. שאר הימים מדרשו של רשב“י סגור ומסוגר, אין יוצא ואין בא. מטופל אני בבנים ובבנות ב”ה, וחס ושלום שאהא קובל על מעשיו ית"ש. – בקיצור, בבקרו של יום ששי אני הולך אצל החכם ר' אברהם אנהורי, רב העדה הספרדית, מקבל מידו כד שמן ומפתח המדרש ויוצא. מזרז אני בהמתי הטובה לרוץ אורח, שכן ערב שבת קדש הוא. מיד אני מערה את השמן הזך לתוך עששית⁻התמיד הגדולה, שתלוייה בכוך הציון הקדוש וחוזר בחפיזה לביתי.

וגדול נסי האחרון מן הראשון. ערב שבת אחד שבימי טבת הקצרים. זכור הוא לי עדיין כתמול שלשום. שמי עיר הקודש היו עמוסים עננים קודרים. מדרשו של צדיק על כפותיו הלבנות היה כולו גנוז בתוך עבי ערפל. העמסתי כד השמן על גב חמורי ויצאתי לדרך. תחילה היו השמים מנטפים. אחר פלחו נחשי⁻ברקים מעיו של ענן ורעמי⁻פחדים התגלגלו בין ההרים והדם מתמשך והולך. גשמי זעף נתכו עלי ועל גב בהמתי העלובה. כסיתי ראשי בשק והמשכתי דרכי, נותן בטחוני באלקים ובזכותו של ר' שמעון. בנחל שבאמצע הדרך גאו המים שגולשים משפועי ההרים. זכותו של צדיק היא שעמדה לי, שלא שטפוני מים עזים. וכשהגעתי לשערי הברזל הגבוהים שבמזרח, שלשלתי ידי לתוך כיס סרבלי העמוק להוציא את מפתח הנחושת. (שמחה מוציא בשעת מעשה המפתח הגדול ומראהו לבני לויתו). אוי ואבוי לי, המפתח איננו! אני הופך שולי כיסי על פיהם, בודק ורואה ששלם הוא. ודאי שהבהילות העבירתני על דעתי ועקר שכחתי. מה אני עושה עכשיו? נתאחרה השעה, וכיצד אני מקיים נדרי. כלום חוזר אני לעיר הקודש ומחזיר המפתח? בהמתי העלובה רותחת מקרה ומזרם ועטופת רעב היא. שאי אפשר היה להתיר לה בדרך, מפני הסכנה, אפילו אכילת ארעי כל שהוא מן המחובר לקרקע, ולא כל שכן מאמתחת המספוא, שקשורה לה מאחוריה. תמכתי ראשי בשערי צדק והתחלתי גועה בבכיה: ר' שמעון ענני! ר' שמעון, שמע קולי! הרי לא לכבודי עשיתי זאת, אלא לכבודך!… עד שאני מתיפח ומתחטא לפניו, נפתחו שערים מאליהם. נכנסתי לחצרות קדש, מושך בהמתי אחרי, מעמידה תחת אכסדרה מקורה ופותח שק המספוא לפניה. יצאתי שוב לחצר והיו טפות גשם גדולות סוטרות עדיין ברעש גדול על גבי רצפת האבן, ורוח סועה נושבת בנופו של אילן⁻האגוזים שבאמצע. הלכתי בצדי כתל עד שבאתי אצל דלתות ההיכל, וגם הן נפתחות לפני אגב הדיפה קלה. ההיכל המרווח והריק שרוי כולו באפלת⁻סגריר, אור דל וכהה יורד מן האשנבים שבזר⁻הכפה הגבוהה. גששתי דרכי עד למצבת הצדיק שבקרן⁻זוית. עד שאני עומד ומריק כדי לתוך העששית הגדולה התלויה בכוך, הובהק ההיכל בזוהר פלאים ושתי דמויות נראו לי מאצל ציון ר' אליעזר שבתוך. נפלה עלי אימה גדולה והחזרתי פני, מסיים בידים רועדות להערות שמני ולהיטיב הנר. מיד³ חזרה האפלה לכשהיתה. נשקתי הציון הקדוש ועקרתי רגלי, מהלך לאחורי עד שבאתי לפתח. סגרתי הדלתות המוזהבות, משכתי בהמתי אחרי ומהרתי לחזור לעיר הקודש".

עד שהרב החסיד ואנשי שלומו מקשיבים למחמר התמים, קפצה להם הארץ וכפות הלובן התנוצצו כנגדם. הגיעו לשער מזרחי של היכל הרשב“י. מיד נפל הרב החסיד על פניו, נושק לעפר הקודש וזוחל על ידיו ורגליו עד שמגיע לציון הצדיק. נתמלאה הגדולה שבתשוקות חייו בעולם הזה! גופו גוהר על מצבה משוחה בשמן נדרים ורות תחינות של יובלות. בצלה שוכנות עצמותיו של זה האיש, מרעיש ארצות⁻הסוד ומרגיז ממלכות שמים!… שעת רצון והזדוגות רוח ברוח. קפץ לו הזמן וה”זהר הקדוש" נעשה מציאות. חויה שבהוה. ומתוך גוילים מתלהטים פוקדות רוחו תמונות מתמונות שונות!…

יצא ר' פנחס לבקר בתו, שחולה היתה ואמו של ר' אלעזר היתה. היה הוא רכוב על חמורו ובני החבריא מהלכים בצדו. עד שהוא מטייל, פגע בשני ערביאים. אמר להם: “כלום שמעה אזנכם בשדה זו קול מימות עולם?” – אמרו לו: “סבא! סבא! עד שאתה שואלנו לימים רחוקים, שאל על יום זה. שראינו בו פלאי⁻פלאים. ראינו חמשה שיושבים וישיש אחד ביניהם. וראינו נשרי שמים מתכנסים ופורשים אבר על ראשם. הללו הולכים והללו באים והצל אינו פוסק. ואותו ישיש מטיף מליו וחבריו מאזינים!…” – אמר להם: “ערביאים! ערביאים! לכו, שדרככם מתוקנת לכם וכל משאלות לבכם מתמלאות…”

אמרו לו חברים: “מקום זה שרבי שמעון עומד בו. כיצד אנו מכירים?”… אמר להם: “הניחו למי שפסיעות בהמתי לו, שיכוון דרכה!” – לא היה מעכב בחמורו שנטה מן המסלה שתי פרסאות, עד שהתחיל נוער ג' פעמים. שמע ר' שמעון ואמר לחבריא: “הרי קול צהלה של חמור סבא חסיד!” – עד שראוהו לר' פנחס שבא. מיד נשק לר' שמעון ואמר: “נושק אני פי ה', שנתבשם בבשמי הגן!…” שמחו יחדיו וישבו.

כיון שישבו פרחו בעלי הכנף, פורשי הצל ונתפזרו. החזיר ר' שמעון ראשו וגער בהם ואמר: “נשרי שמים! כלום אין אתם משגיחים בכבוד רבכם שבא לכאן?” – דממו ולא זזו ממקומם. ענה ר' פנחס ואמר: “אמור להם שילכו לדרכם, ואי אפשי⁴ בכך, שהרי: ורחמיו על כל מעשיו…” פרשו נשרי שמים והלכו להם. קפצו שלשה אילנות ופשטו ענפיהם עליהם ומעין מים היה נובע ומבצבץ כנגדם. היו ר' פנחס ור' שמעון ששים ושמחים, לרבות החברים.

*

ישב ר' חייא בתענית ארבעים יום שיראוהו פניו של ר' שמעון. אמרו לו: “אין אתה רשאי לכך!” – בכה וישב בתענית ארבעים יום אחרים. הראוהו בחלום את ר' שמעון ור' אלעזר בנו שישובים ועוסקים בסתרי תורה. והיו כמה אלפים מקשיבים לדבריהם. עד שראה כמה בעלי כנף גדולים ועליונים שממתינים להם. עלו עליהם, מתנשאים לישיבה של מעלה. ראם מפיקים זיו למעלה מזיוה של חמה!… סילונות⁻חמה אחרונים נסתלקו מציון ר' אלעזר שבאמצע ההיכל המרווח, הועמו באשנבי הכפה הרמה. סנוניות חגו חוגיהן ברום החלל, צייצו ציוץ פרידה לזיוו של יום ונכנסו לקניהן. דמדומים מעולפים סוד ורתת פשטו בכל הפנות. התחילו חסידים לוחשים קטורת של מנחה, עד שנתעורר רבם מדבקות ממושכה. עמד מהשתטחותו ונצטרף להם בתפלה.

למחר חזר שמחה המחמר לבדו לעיר הקדש, על מנת שיביא מזונות לקהל חסידים מבני ביתם. הרב החסיד אמר: “איני זז מכאן עד לאחר יום הקדוש!” – כל אותם הימים לא פסק פיו מן הלמוד. הזוהר הקדוש, “תקונים”, “זוהר חדש” עולים בד בבד. פעם תומך מצחו הלוהט בצנת הקדש של אבני הרשב"י, ופעם במצבת ר' אלעזר. קורא הוא צרופיו של אב ורמזיו של בן ועיניו זולגות דמעות של התפעלות, של חדוה עליונה.

שלות⁻אלם נסוכה מסביב לו ובתוכי תוכו. המית חשאין של מי מנוחות בנחל. צליל זוגי עדר, שעוטה בין הסלעים. בן⁻כפר קורא לחבירו מפסגת⁻המרחק. כה צלול, כה חריף הכל. בטלים תחומי זמנים, נמחית נקודת⁻חיץ שבין חיים ומות. החבריא הקדושה מטיילת בין רוכסי הרים ובקעות, מתיחדת בצל מערות. צעיף אחר צעיף נופל ותורה מתגלית בכל מערומי תפארתה…

ערב יום הקדוש. הרב החסיד יורד לטבול במקוה של הרשב"י. במשעול צר הוא מהלך וצורי⁻בראשית חומה לו מימין ומשמאל. הד פסיעותיו נשמע לו בתוך ממלכות⁻הדומיה. בשמי⁻הדס וריחות אזוב חריפים נשאים על כנפי רוחות⁻צחצחות קלות. עד שהוא יוצא ממעוז⁻צורים וסבך ירק כנגדו ומים משתכשכים בחלוקי⁻אבנים. סופו שמגיע לבריכה צנועה, שקנה וסוף גבוהים משרים צלם עליה. מבין הסדקים נושרים נגוהות⁻קיץ על נוזלים מרקדים על גבי מכתות כיפים. כאן, בחביון⁻בדידה, עמוקה הדממה. הרב החסיד משמיט לבושיו החיצוניים, מפקיר גופו לזוך המפכה ולבו – להרהורי שמים וכוונות צרופות…

חמה נסתלקה מצמרות הכפות הלבנות⁵, התחמקה בין צלעות ההרים. צללים טמירים נטשו על היכל הרשב"י. הרב החסיד מתיחד בבית המדרש הקטן הבנוי על פי מערה של צדיק שנסתם, מעין דביר שבהיכל. נר התמיד יהל אורו. האפלה שבגי הולכת ומתעבה. ענקי סלעים עוטים מראה הוד שבגבורות. הנשמה מתרוממת להוד מורא של יוצר. צקון לחש עולה מהיכל להיכל, עד שנכנס לפני ולפנים ויושב אבן⁻חפץ בכתרו של מלך!… היה אותו יום קדוש רווי חיי⁻החיים, משוך שפע של טהרה וחסדים עליונים. רק עם תקיעת⁻שופר שבנעילה באה התפכחות. פג יינה של דבקות, אלא שריחו וטעמו משתמרים לימים רבים.

*

באשמורת⁻הבוקר של ל“ב בעומר מתחילה בעיר הקודש התכונה לחג הגדול. זידה האופה לא נתן שינה לעיניו כל הלילה. תנורו הגדול שהוסק יפה, לא היה פיו המשולהב אלא בולע ופולט עוגות וכעכים טעימים. עם דמדומים יצאו חמוריו עמוסים למירון, כשמתוך השקים התפוחים מתפשטים בשמי⁻מאפה בחוצות. גם מוטיל ארז פירותיו ומזמן עצמו לדרך, מפורסם הוא מוכר ירקות זה בישרנותו ותמימותו. מימיו לא הסביר פנים ביותר לאשת עשיר ולא זלזל בכבודה של עניה. אף ירא שמים גדול הוא, נזהר משיחה בטלה ואינו טועם בשר ויין אלא משבת לשבת. ראשון נועל חנותו הקטנה בשוק הירקות ורץ לבית⁻הכנסת של בעלי המלאכה לתפלת המנחה. נסתיימה תפלה, מיד קונה מקומו בשולי השלחן ומקשיב ביראה לשעור המוסר של המגיד ר' חיים בספר “ראשית חכמה” או ב”חרדים“. – אין הוא בהול ח”ו אחר רוחים בהלולא של הרשב“י זי”ע. רוצה הוא לזכות אנשי עיר הקודש בפירותיו המשובחים בשכר מועט, ולהנות בהם תלמידי חכמים שלא על מנת לקבל פרס. עוד כמה וכמה חנונים, מוכרי משקאות וכובשי ירקות ומזדרזים להוליך סחורתם לשם. כללו של דבר: אנשי עיר הקודש נתפסו היום לפזיזות של מצוה. הכל השכימו לתפלתם ועומדים על בני ביתם לגמור הכנותיהם.

בשער העיר שבמערב נצטופפו כפריים עם בהמותיהם. זה בא בסוסו, זה בחמורו וזה בפרדו. יודעים גוים הללו, ששמחה גדולה היום ליהודי צפת אצל צדיקם ר' שמעון. פלחי עין זיתים, קופצים רבים על בהמותיהם ואין עומדים עמהם על המקח. זכורים הם לטוב עוד מימי הפורענות של שנת תקצ"ד. כנגד זה חוזרים מחמרים ערביים שבעיר מבוישים, אחר שעמדו כמה שעות ואין איש דורש להם. – רבים יוצאים לדרך ברגל. רוח של אביב מלטפת את הפנים ומסלסלת הפאות הארוכות והטלולות. טפיטין של פרחים ששגוניים פרושים על כל תל וגבע ומשיבים את העין.

על פרשת דרכים, ליד באר ה“שיך”, נשים צדקניות מזדרזות למלא מיחמי הפח הגדולים. גזרי עצים הן לוקטות בשדה ומבעירות אש תחתיהם. הגיעו הולכי רגל לשם, השתטחו להנאתם על נאות דשא. מיד נשים צדקניות מגישות להם משקה חם וערב וגם מעשה אופה חנם, אין כסף. אף נוסעים מעמידים בהמותיהם לשעה קלה, מרוים צמאם וממשיכים דרכם. למצוה גדולה תחשב להן, לנשים צדקניות הללו, קבלת אורחיו של בר יוחאי. במהרה בימינו הן זוכות להשקות עולי רגל לעיר האלקים הבנויה…

שערי מזרח כבדי המתכת הסתובבו על ציריהם, והמונות עם קדש, שוני מזג ועשירי צורה ולבוש, זורמים בעדם וממלאים חצרות הצדיק המית חיים וגיל. בצל ענפי האגוז המשתרכים ערכו חנונים תריסיהם והציגו לראוה מרכולתם המגוונת. באכסדראות הצוננות ובעליות הגג, אורחים מתקינים תרמיליהם, מציעים כריהם לשינת ארעי, שתעמוד בהם עירנותם בליל ההלולא.

הרב החסיד וקהל חסידיו יצאו למירון עם שיירת⁻הספר. מנהג הוא מימים קדומים, שעיר הקדש משגרת להלולא את היקר שבמטמוניה: זה ספר⁻תורה שכתב המקובל הגדול ר' שלמה אבוחנה עפ“י צרופי אצילות ובטהרה רבה. מי ימלל קדושתם של גוילים עתיקים! סופר אחד נתן בהם טלאי ולא הוציא שנתו. ברעש תקי”ח נהרס בית הכנסת אבוהב כולו, פרט לאותה פיסת⁻קיר שבדרום, מקום הספר. לכך אין מטריחים אותו אלא ג' פעמים בשנה, בימים נוראים ובמתן⁻תורה. נושאים ועולים טובלים גופם כמה פעמים קודם לכן. עולה שהוא ירא שמים באמת ומיודעי חן, זוכה אותה שעה לראות אש שחורה על גבי אש לבנה וצרופי⁻מרכבה מתנוצצים לו מעל התגים… חכמים שלמים וכן יראים מטלטלים לתורת המקובל עד שערי מדרש הרשב"י בהלל ותודה. אורחים רבים שבאו ממרחקים, מארם צובא ומפרס, מתאבקים בעפר רגליהם.

שקעה שמשו של יום. בחדרי הקדש פנימה אלפי נרות רוחשים, ואוכלסין קדושים מצטופפים בין הכתלים הרמים ולוחשים תפלה ורון. בקרן מערבית⁻צפונית, נוכח ציון ר' אלעזר, נתלקטו תימנים מירושלים ומצנעא. פאותיהם המסולסלות יורדות לארץ וגביהם הצנומים מורכנים על גבי ספר הזהר, כתב יד שהביאו עמהם והכל קוראים בו פנים ואחור, בקול רם ובהתלהבות עצומה.

בקרן זוית שכנגד יושבת עדת הפרושים. נזדמן לתוכם המקובל הישיש ר' מנחם מנדיל מירושלים. זכה ושמש לגאון שתי שנים תמימות, עד שמסר לו מפתחות החכמה הנסתרת. פתח בשבחו של גאון. “זה היה דרכו בקודש ליגע יגיעות גדולות ונוראות שאין להעריך, ומתוך דבקות עצומה וקדושה יתרה זכה לעלות למקור⁻מקורי⁻הדברים. פעמים רבות השכימו לפתחו מגידים מן השמים, שרי תורה, שרוצים למסור לו רזים וסתרים עליוני⁻עליונים, ולא הטה אזנו להם כלל. וכשמגיד אחד הפציר בו הרבה, ענה ואמר לו: השגות ע”י מלאכים ומגידים, אין לי בהן חפץ. רוצה אני שתהא השגתי בתורתו, יתברך שמו, בלא שום אמצעי, אלא בעמלי שאעמל בכל כחי!…" והיה ר' מנחם מנדיל שונה בשעת רצון זו “ספרא דצניעותא”, זה אוצר הגנוז שבהיכלי הזהר. לאור רבו הגדול נגלו המון נסתרות שמבראשית ומעשה מרכבה. והיו שומעים ענותנים, מאמצים שארית כחם לעלות אחריו עולמות עליונים רבי פאר ולירד טירות “סטרא אחרא” מבריקות באור סנורים…

לפני ולפנים, באותו דביר קטן שם ציונו של התנא הקדוש בוקע ועולה מתוך מערה סתומה, יושב הרב החסיד ואנשי שלומו. מנורת⁻יצהר נוטפת זיוה השאנן וישיש לבן פנים וזקן קורא מתוך ספר הרזים:

“אותו יום שעמד ר' שמעון להסתלק מן העולם, נתכנסו חברים לביתו. פתח ר' שמעון ואמר: “עכשיו שעת⁻קצון היא! דברים קדושים שהיו גנוזים בלבי ושלא גליתי עדין, הריני בא לגלותם. – וכך אני מסדר אתכם: ר' אבא כותב ואלעזר בני קורא ושאר חברים רוחשים בלבם…” פתח ואמר: “אני לדודי ועלי תשוקתו: הכל בו דבקים והוא דבק בכל! הוא הכל, עתיק שבעתיקים, סתום שבסתומים…” אמר ר' אבא: “נשתככו מליו של המאור הקדוש ואני כותב. סבור הייתי לכתוב עוד ולא שמעתי. לא זקפתי ראשי, שהאור היה רב ולא יכלתי להסתכל… וכשהלכה האש, ראיתיו למאור הקדוש, קדש הקדשים, שנסתלק מן העולם!…” כל אותה שעה ארוכה, שקרא חסיד ישיש “אדרא זוטא” שבזהר הקדוש, היה ר' אברהם דוב מכונס לתוך עצמו. עיניו עצומות ומצחו הרחב צמוד למצבה הקדושה. ובמדה שנעל עליו פתחי⁻חושים, נפתחו שערי פנים שבנפשו להשגות טמירות של הנצח, של הנשגב. וגם לאחר שנאלמת תיבה אחרונה בין שפתי קורא, עדיין הד החזון הסתום מפעם בו כצלילי⁻מנגינה מפלטרין של מלך כמוס⁻הוד ושכור⁻בשמים. והיו אנשי שלומו חוככים לעוררו מיחודיו, עד שהכריז השמש הספרדי גבה הקומה, סמוך לחצות, על ה”הדלקה".

מדרשו של הרשב“י על יציעיו ולשכותיו מוחזק בידי אחינו הספרדים, יוסדי הישוב בגליל העליון. והיו דואגים תמיד לפנת⁻יקרת זו, שתהא משתמרת בהדרתה וטהרתה. לפני כמה שנים יצאו משולחיהם, חכמי⁻תורה ויראי השם, למדינות רחוקות שבאסיא ואפריקי. והיו מחזרים על קהלות קודש ובתי נדיבים וקובצים לבדק המדרש ולשפורו. חזרו משם וחצניהם מלאים כסף וזהב ועדיים. אחב”י הספרדים בכל מקום שהם, מגדלים ומנשאים שמו של בעל “הזהר”, מהם שמכתתים רגליהם במדבריות ויורדים באניות בלב⁻ימים, שיהיו זוכים להשתטח על קבר התנא האלקי פעם אחת בימי חייהם. שנים מספר ארך הבנין. הטריחו כמה גודרים ובונים ממרחק להעמיד כיפה רבתי וכיפות קטנות בנות לויתה. ולא זה בלבד, אלא עמדו יודעי ח"ן מביניהם ונתנו מדות⁻קדש בבית. פתחו שעריו למזרח ושיערו אורך ורוחב של פנים ושל חצר כשל משכן.

זזו כנופיות קדושות ממקומן. נשים כשרות הפסיקו תחנוניהן שבלחש. כבשו הללו בכין ועשו עצמן אסקופה לבעליהן, שפניהם להבים ומענגים נפשם בספר הקדוש, המלא רזים עליונים. ואילו הן הסתפקו בבקשות צנועות מלפני השי"ת על פרנסה בריוח ובנים עוסקים בתורתו. וסופן שמתיפחות בבכי⁻חשאין לפני הצדיק, שימליץ טובות אצל אביו שבשמים על ישראל השבוי בין האומות ושימהר לשלוח משיחו.

נהרו המונות עם קדוש לחצר הרחבה, שהוצפה נגה⁻ירח בהיר. עלו במעלות האבן הרחבות לגגות ונתכנסו אצל ספלי⁻השיש שמתמרים מתוך ציוני⁻הקודש. עמדו דוממים כלפי מורא⁻הוד הנסוך על היקום השוקט. מגבעת עיר הקדש רמזו אורות⁻ליל בודדים, הבהבו שיורים⁻משואות. מקרן הרים מנציצה כנרת נאוה, מעולפת חורון⁻דודים. וכמטחוי⁻קשת רובץ העצמון האדיר, שרעמת חרשיו מאפילה עליו. ענקי סלעים תוכו לרגליהם, חצים טובלים בזוהר פלאים וחצים חגורים צללים. המולה חרישית בוקעת ועולה מן הגי. מי פלג רצים ארחם במאפל צורים ועבי שיחים. כלום אין כל זאת בבואה שקופה לצרופי⁻יצירה וסודות מרכבה שבאותו ספר מופלא ונורא שהגו בו? ואפשר יש כאן המשך לאותם חיי⁻החיים, ברוכי חזון! אי⁻שם בחורש⁻אלונים מטיילת עדיין חבריא קדושה, חותרת לגלות הלוט, לקרוע מסך התעלומות… השמש הספרדי שהכריז על ההדלקה, מפסיקו לארג⁻המחשבות העדין.

הרב החסיד זכה להעלות אש הקודש בספל הרשב"י והמגיד משקלוב ̶ בספל ר' אלעזר. לשונות⁻להבה התאבכו, עלו לגבוה כשמבהיקות ככר הישימון.

הכל פוצחים פיהם ברנה: “בר יוחאי נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך!… בר יוחאי מושב טוב ישבת, במערת צורים שעמדת, שם קנית הודך והדרך”!… התחילו אורחים שלומי אמונים ללבות אש הקדש בחפצים יקרי ערך. אשה עשירה מדמשק זרקה לתוך מדורת השמן חלוק של משי מרוקם חוטי זהב. יהודי מאיספהן שבפרס עומד ונותן לתוך האש בזו אחר זו שמונה חליפות⁻קטיפה שונות הגודל כמנין שנות חייו של בנו היחיד. אשתו עומדת אצלו ועל פניה שפוך צחוק האושר. בנם שהביאו עמם, ישן בעליה אחת שבצדי הגג. ובשעת מעשה מספר האב בשבחו של צדיק: “חמש עשרה שנה נשוא הייתי לאשה זו שאהבתי, וה' מנע ממנה פרי בטן. שאלנו ברופאים, דרשנו למלחשים וכותבי קמיעות והעלו הרס בידיהם. עד שעמדתי ונדרתי: שבאם יולד לנו בן, אנו מביאים אותו לר' שמעון ומספרים שערו ביום ה”הילולא“. ולפי שמדינתנו רחוקה וטלטולי הדרך קשים, היינו ממתינים עם בננו הרך עד שיגדל. ואי”ה למחר בבוקר אנו מקיימים נדרנו…"

הופנו עיניהם של קהל ל“שיך” מוסטפי, ראש כפר הערבים, שבא וכד השמן בידו. עמד להערות שמן זית זך לתוך ספל השיש. היו שולי גלימתו הרחבים מתבדרים לרוח צפונית, שמלבה למדורה שמבהיקה זקנו הלבן. והיה פיו מלא תהלות לצדיקם של יהודים. אדמת⁻טרשים שלהם נותנת פרי למכביר בזכותו של ר' שמעון. זיתי כרמיהם משובחים ועלי הטבק, קופצים רבים עליהם. ובימות החורף מצניעים הם לאלו באכסדראותיו הגדולות, ואפילו עלה אחד אינו חסר. ומעשה בבדוי אחד שהיה מטפס ועולה על חומות החצר עד שנכנס לאכסדרה אחת ונתן מערמת הטבק לתוך חצני אדרת השער. רצה לילך ולא יכול לזוז ממקומו, שנשתתקו אבריו ר"ל. למחר מצאו השיך תקוע במקומו ועלי הטבק הגנובים בין אצבעותיו הקופאות. מיד הטיל האדרת לארץ והבדוי זע. נשתטח ונשק עפר הקודש, געה בבכיה ובקש מחילה מלפני הצדיק ונשבע בראשו, שאינו שולח עוד ידו בגניבה.

נכנס ר' אברהם דב לתוך התפעלות של שמחה עליונה והתחיל מרקד כנגד הלהבה. חסידיו אף הם שלבו יד ביד, עוטרים לרבם ומרקדים. הטילו ראשיהם כלפי מעלה ונגון חסידי פרץ מפיהם. והיתה מתיקותו של ניגון מתפשטת וממלאת כל הויתם נגינה ורקוד צרוף, עד שנעשו רגליהם קלות כאילות וידיהם פרושות כנשרי שמים. תחלה עמדו המונות עם קודש מוחאים כף כנגד המרקדים הנלבבים. וסופם שנמשכו אף הם להתלהבות התנועה, נצטרפו מעגלים, מעגלים, שיוצאים במחולות לפי מנהג⁶ המדינה שבאו. בני⁻קוקז רוקדים בסבובים מהירים, מרבים קידות והשחויות תוך כדי תנופת מחול זריזה. יהודי דמשק מקרטעים זה כנגד זה, אגב אבחת חרבות שלופות והקשת תריסי נחשת מעשה מחשבת. ראה שיך הכפר ונתקנא לכבוד הצדיק ורמז לאנשיו. עגו עצמם עוגה והוא מתיצב בתוך. התחיל⁷ רוקע ברגליו, מניף מטפחתו ומסלסל בלשונו: “כל זאת למען הצדיק רבי שמעון”! ואף הם מתריעים כנגדו: ⁸ “זאת וזאת למען הצדיק”. והיו זורקים מטפחותיהם כלפי מעלה, מניעים גופם בקצב של סירות⁻משוט ורוקעים ברגליהם בגבורה, עד שרצפת הגג היתה מזדעזעת תחתם. כל אותה שעה היו לפידי הקודש מתמרים ברומי זיו הירח ומזלפים נגוהות עליזים על זו עתרת⁻הפרצופים ושפעת⁻גונים של לבושי עמים וארצות. כך היתה חינגת⁻ההלולא של בר⁻יוחאי מתגברת והולכת, הן על הגנות מעלה והן בחצרות⁻הקודש מטה, עד שהאדימו פני המזרח.

גלגל חמה התחיל מנסר בפאתי רקיע עיר הקודש שמנגד עד שהציפה זהב וכתם. להבות שבספלי⁻השיש החוירו. ועדיין נשים צנועות עומדות על בהונותיהן ומשלשלות לאש⁻המערכה חפצי נדריהן: מי שמלת⁻כלולות של מבכירה ומי חלוקו של תינוק חולה. גברים ירדו לאולמי המדרש ולשכותיו, מתעטפים טליותיהם המצוייצות, מתעטרים תפליהם ועומדים להתפלל שחרית⁹. נוסח אשכנז ונוסח ספרד, נעימת חסידים בתעצומות דבקות וחדוה, נגינת⁻פרושים נוגה ומעדנת, לחן בבלי ספוג זהר ישימון יוקד וחדגוגי¹⁰, זמר פרסי מצועצע ומפוספס, נתמזגו לחטיבה אחת. סמפוניה של אש⁻דת אדירה בקעה ועלתה במקומי הקשתות המתאבכות. נתלוה לה גם רון צפרים נעלסות, שטסות טיסותיהן הרכות והקלות מעל לראשי מתפללים.

נסתיימה חזרת הש"ץ. מיד הוציאו ספרי תורה מהיכליהם לחצר והתחילו לערוך שבע הקפות. מי שלא ראה שמחת⁻תורה זו לא ראה שמחה נאה מימיו! עם רב, כן ירבה, מצטופף על גבי הגגות, נדחק לכל מעלה ומעקה. למטה מרקדים קרואי עדה והספרים הקדושים עמוסים בחיקם. אור צחצחות זרוע על כל פנים וכתנות של קטיפה ושל שיראין מתנצנצות בזיווה של חמה. עד שהללו מרקדין, הגיעה אורחת התינוקות מעיר הקדש. נזיריו הקטנים של ר' שמעון הם, שבאים לשחר ביתו פעם ראשונה ולהשלים ימי נזירותם. כל אותן שלש שנים שראו אור עולם, לא נשתלחו מספרים בשערם המלבלב. ובכל ערבי שבתות היתה יד אם חופפתם בחרדה, שלא תפיל משערת ראשם ארצה.

מיד ירדו אבות ואמהות מעל גבי הבהמות העמוסות כל טוב והורידו ילדיהם עמהם. הרכיבו אבות על כתפיהם לילדים עוטי בגדי מועד וקווצות שערם גולשות על גזרתם המעונגה. כלי⁻זמר התחילו פורטים נגון חוגג עליז. נכנסה האורחה הקטנה דרך שערי מזרח ומיד התרחב המעגל. והיו אבות מרקידים ילדי תום כלפי ספרי תורות והקהל הקדוש כשרואה זאת מתמוגג, מריע ומוחא כף. אף הפעוטות עונים לעומתם ומחאים בכפיהם הזעירות מעל ראשי אבותם ועיניהם הזכות צוחקות צחוק⁻ששון תמים. אמהות שדמעות אושר עומדות בעיניהן, מתערבות בין הבריות ומפזרות מתוך סליהן הגדושים מעשי⁻אופה טעימים ומגדנות לרוב. גם שמריה המוזג בנו רכוב על כתפיו ובידו הוא מחזיק חביונה מלאה יין מהולל. ביום שנולד לו בכורו הפריש בכורי יינותיו, עסיס ענבי גוש⁻חלב חכלילי⁻דם. גביע הכסף עובר מיד ליד והכל טועמים ומשבחים ומאליפים ברכותיהם על ראשו של תינוק.

נסתיימה הקפה שביעית, מחזירים ספרי תורה להיכליהם ומקריבים פעוטות לציון הרשב“י. מיד מתחילה תספרת של מצוה. נתכבד הרב החסיד בגזיזה ראשונה של צאן קדשים, ואחריו החרו החזיקו ישישים וחכמים. לאחר ברכות ותפלות צנועות של הורים, שיזכו לגדל בניהם לתורה ולחופה ולמעשים טובים, יוצאת השיירה ממדרשו של הרשב”י. כלי הזמר פורטים נגוניהם, המחולות אינם פוסקים עד שמגיעים לקברו של ר' יוחנן הסנדלר שבמעלה ההר. שם מסתיימת תספרת של מצוה ופאות נאות עוטרות פניהם של יהודים קטנים.

הרב החסיד וקהל חסידיו פרשו משם והלכו להשתטח על קברי שאר הצדיקים. תחלה נכנסו למערת הלל ותלמידיו שבשפולי ההר. אפלולית צוננת שבחלל המערה הגדולה, החצובה מאבן אחת, השיבה רוחם הנהלאה מחום היום ומהתלהטות של קדושה. עמדו ואמרו כמה מזמורי תהלים בלחש לאור הרפה שבא דרך פתחה של מערה. אחר לחלחו שפתותיהם היבשות במים הצלולים והקרים הנובעים בתוך כוכי הצדיקים. נפטרו בנשיקה וירדו לגי, עברו מי הפלג וטפסו ועלו על ההר שמנגד, עד שהגיעו לקברו של שמאי וכלתו, שארונותיהם אבן וגוללי סלעים ענקיים מכסים אותם. וסופם שהגיעו לכסא של אליהו שבפסגת צור⁻משגבים, שדמות כסא לו. לעתיד לבוא עולה המבשר בראשו ותוקע בשופר גדול לחרותנו…

 

פרק רביעי    🔗

עם הערב⁻שמש של שנת תקצ"ו, ברוכת המפעל ועמוסת תקוות, נתכנסו בני עיר הקדש לבתי כנסיותיהם. כולם טהורים, כולם ברורים ולובן בגדיהם מכפות ראש, אבנטי משי ועד האנפילאות הרחבות מנצנץ בזיו נברשות. כל אחד ממקומו בוחן גנזי⁻נפשו ומזמן עצמו לתפלת השנה החדשה. – הנשים כשרות נדחקות לעזרותיהן, כשרשרוש שמלותיהן הצחורות מכה גלים באויר ספוג חמימות של קדושה וטוהר. שפתותיהן החוורות לוחשות: “יהי רצון שתהא השנה המתחדשת ברוכה לבעלינו בכל מעשי ידיהם כאחותה ההולכת!…”

בבית הכנסת החדש, הטיף הרב החסיד ר' אברהם דב אמריו. “אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם בכניעות ובושה. שראש השנה הוא בחינת “ראש” לגבי כל השנה. ושאר הימים הם בחינת אברים, שנמשכת חיותם מהראש. אתם נצבים היום להמשיך “מוחין” על כל ימות השנה. ששורש כל השנה מהמוחין, שממשיך אדם על עצמו בראש השנה!…” מיד פתחו כולם בתפלה מתוך דבקות גדולה וחרדה לבאות. דרך אשנבים שביציע צנחו תחנות זכות וטלולות⁻דמע לתוך שלהבת⁻הקולות המתגברת.

פרשו אוכלוסין קדושים מבתי אלהים, כשנרות⁻השמן מבליחים אחריהם בחוצות. אור דל של לבנה פגומה היה הולך ודועך. עלטה עמומה וכבדת נשימה תלתה בשמים ונסכה בלב אדם לאות ועצבון. נולדה השנה החדשה במערכת חמה ונוגה, במזל של יבושת ואש להטים. ולא מזל שעה בלבד גורם, אלא מזל יום. שהיה אותו יום, יום שלא נאמר בו כי טוב ושנחלקו המים בו. ומכש"כ ששנת⁻עבור היתה. יודעי בינה לעתים היו תוהים על רמזי⁻פורענות הללו ומזהירים מפניהם!…

ואעפי“כ היה גלגל⁻החיים חוזר חלילה על עיר הקודש כאילו אינו צופן כל רע בחובו. בין כסא לעשור נתמלאו חוצות ריחות ניחוח של אתרוגים מהודרים, שהביאו לבקרים אותם אברכים נלבבים מפרדסם שבנחל דולבאי. גם בשמי⁻הדס חריפים נסכו שכרון בלבבות. ועוד באישון לילה של מוצאי יום הדין יצא משוי ההדסים בדרך לירושלים תובב”א. שני בניו החסונים של שיך מירון, הם שהצהילו סוסותיהם המהירות, טעונות הבדים הריחנים, לביתו של השמש שחאדי עם יציאת כוכבים. “חכם” מסיע בידו לבדק הבדים הכשרים ואינם פוסלים אלא מעטים. השיך הזקן קנה לו בקיאות בדיני הדס של יהודים. עוד בחודש אלול עולה הוא אל רוכסי העצמון ותר שדות⁻ההדס שלו הפזורים. פוקד הוא כל גבעול וממעט ענביו שחורות או אדומות ומשייר הירוקות שאינן פוסלות. וכשמגיעה שעתו של קטיף, יוצא הוא עם בניו לשם ומזהירם להניח כל בד שאין עליו חופין את עצו וכל הדס שוטה שאין ג' עלים יוצאים מקן אחד. ועכשיו לאחר בדיקה מעולה, שחאדי עורך הבדים הענוגים זה בצד זה, שלא יהיו דוחקים איש חברו ומשירים עליהם בטלטולי דרך ארוכה. ולא עוד אלא שכורכם במטליות לחות מפני היבשות והכמישה. ממהר שחאדי לרוץ ארחו, שיהא סיפק בידו למכור הדסיו ולהביא במחירם לולבים משובחים מערבות יריחו לעיר הקודש. ורוח⁻משנה זה חולק הוא עם שיך מוסטפי שנה בשנה.

ובמוצאי יום הקדוש, לאחר טעימה קלה, מזדרזים עם סגולה להתקין סוכותיהם, שלא להחמיץ מצוה ראשונה שבאה לידם. מהם שיוצאים למבוא⁻העיר שבמערב לקנות צרכי סוכה מידי פלחים. הללו מבעוד יום באו ונשיהם עמהם, מי בחבילת קנים על שכמו, מי בצרור ענפים ושוכות על ראשה. – מהם, אחינו הספרדים ביחוד, שכחם במתנם יורדים לגי, קרדומות ואזמלים בידיהם ומפצלים בעץ הדולב הלח וחותכים בקני הסוף השרועים. המולה של מלאכת⁻מצוה על הגגות ובתוך החצרות. ומשום חמימות יתרה שבאויר, משמיטים הבונים בגד אחר בגד ואינם משאירים אלא כתונת לעורם. בא יום ראשון של חול המועד ובתי מוזגים הומים באשמרת הבוקר מבוצרים של גוש⁻חלב וסאסאה. תבות וסלים מוטלים על רצפות הבתים עד אפס מקום. שמריה יוצא להתפלל במנין של ותיקים, לומר הלל ומוסף בצבור. זוגתו החרוצה ראצי העירה שחר ועיניה פקוחות על הליכותיהם של פלחים. ואעפ“י שנתפתלו בתוך אדרות⁻השער והאפילו בהן על ראשם להשלים שנתם, מכל מקום השמירה נאה להם. חשודים הללו על ממונם של ישראל ולא כל שכן מימי הביזה שבשנת תקצ”ד… נתעורר יחזקאלי קודם זמנו, שחש בחלומו מאורע שנתחדש בין כתלי הבית. קפץ ממטת האבן ונסתתר בחיק אמו, מציץ בחמדה על אשכולות שחור, שמבצבצים בין הפרצים שבמכסה טרפי⁻הגפן הירוקים. נתן דעתו על כך אחד מהם. עמד ושלה אשכול אחד והטילו בידי התינוק, שברך עליו “בורא פרי העץ” בקול רם, ממעך ענב ולענב בפיו הקט אגב הנאה מרובה.

חפז שמריה לקפל טליתו ועומד על גביו של ברוך השקלן, אדום השער ולבן עינים, שילך אחריו. מיד נוטל זה מוט ארוך וקושר לקצותיו שתי קופות קלועות קנים. עד שהוא נותן באחת משקלי⁻האבן הכבדים מקריבים פלחים סליהם. בידיהם הגרומות הם חופנים לאשכולות המפרכסים ומשלשלים אותם בזהירות לתוך כף המאזנים השניה, עד שיורדת ומכריעה חלקו של מוט שלצדה. ברוך הוגה בקול רם שם “אללה” ומלת ה“ברכה” בסופו, ואינו מתחיל במנין אלא משתים ומעלה. שמריה וזוגתו מטלטלים לסרוגין הענבים השקולות. יורדים הם כמה וכמה מדרגות⁻אבן עד שמגיעים לקרקעו של מרתף עמוק, שחצוב תחת כפת ביתם. מיד מריקים הם קופותיהם חמוצות⁻הגפן לתוך גיגית העץ הכרסנית עד שמתמלאת. השקלן מניח מאזנים שלו. פלחים מונים מעותיהם ומשלשלים אותן אחת אחת לתוך נרתיקי אבנטי⁻הלבד הארוכים. וסופם שכורכים אותם למתניהם, מעמיסים סליהם ותבותיהם הריקים על גבי חמוריהם ונפטרים לכפריהם. בשעה זו נכנס לביתו של שמריה מיכל הדורך. יותר משקורין לו בחניכה זו, מפורסם שמו בעיר הקודש: “מיכל המעורר”. אומנות כפולה ירש מאביו ר' יוסל ע“ה. בעונת ענבים דורך הוא ביקבי ישראל, מכין יין משובח לקדוש והבדלה בשבת ומועד, יין⁻שמורים לארבע כוסות, ובגבורות⁻גשמים מעורר⁻ישנים שבעיה”ק לתקון חצות ואמירת תהלים. בלילי טבת הארוכים הוא יוצא, בתחלת אשמורת שלישית, פנסו ומקלו בידיו. מדדה הוא במגפי העור הגבוהים בבצואות ואגמות המים שברחובות עיר הקודש. אותה שעה אינו מתירא לא ממזיקין ורוחות ולא מרעם וחזיז, אלא מנעים זמירותיו במין תוגה עילאית. עד שמתמוגגים לבותיהם של ישראל, קופצים מתוך שמיכותיהם וכסתותיהם ומתגברים כארי לעבודת הבורא שבשמים. לא עברה שעה קהל ובתי כנסיות ומדרשות מתמלאים אור תורה ותפלה.

יורד מיכל למעמקי מרתף. לאור מצומצם של אשנב הרחוב שמכוסה קורי עכביש סמיכים, הוא חולץ סנדליו, פושט מכנסיו הכחולים ומניחם על גבי זיז של אבן. אחר מפשיל הוא שולי כותנתו הארוכה עד למתניו, עונבם זה בזה משום צניעות וסופו שמשכשך רגליו במים ומקפל שרווליו עד למרפק ויורד לתוך הגיגית. מיד הוא מתחיל להרקיד שוקיו תפוחות⁻השרירים בזו אחר זו, עד שמצטבעות בדם⁻ענבים. היה עומד ודורך, שואב לעסיס הגפן בנטלת⁻הנחשת הכבדה ומערה לתוך חבית⁻החרס הסמוכה. היו אדים כחלחלים משתרגים ועולים לנחיריו, נוסכים שכרון בכל הויתו. מאליו התחיל מסתלסל בגרונו פזמון אחד שהיה מעורר בו בלילי טבת סחופי⁻סערה. היה הקול מתגבר והולך, מתפש מעלות⁻האבן שבמרתף, פורץ ועובר ביתו של מוזג וממלא חללו של רחוב צלילים נוגים, שמושכים נשמתו של אדם כבצבת. היו עוברים ושבים מפסיקים הלוכם ושואבים על כרחם מתיקות חריפת⁻יגון זו. הרי שמימיהם לא שמעו מנגינת⁻דוי מפרכסת שכזו! אפשר נגלה לו בערפלי החזון: כביכול דורך גת בעיר הקודש! אפשר שראהו לכביכול חמוץ בגדים מדם עבדיו הנאמנים!…

משנכנס מרחשון התחילו ימים של יבושת ושממון מתגלגלים על גבעת הקודש. קלפת⁻האדמה היתה מתקשה תחת כפות הרגלים. לשונות⁻המים של מעינות הלכו ונצטמקו עד שנעשו לקרני חגבים. והיו שואבות שוהות שעה ארוכה עד שממלאות כדיהן. ואפילו מעין גדול שב“עין זיתים” דללו מימיו, עד שנכמשו מקשות רבות שבמדרגות⁻הר, שמאמתו הרחבה היו נזונות. ישישי הכפר תמהו תמיהה של פחד. שהרי אפילו בשנות⁻בצורת אין מעין פלאים זה פוסק, שזורם במערת⁻סתר שמתמשכת ועולה עד ירושלים הקדושה!…

באו ימי כסלו ועדיין שמי עופרת תלואים על גבעת⁻הקודש. חמה ערטילאית ויגעה מכה על ראש אדם ובהמה. מים דלוחים שבקרקעות הבורות, אף הם הולכים וכלים. קמח אזל מן השוק. עוללים ויונקים מתעטפים ברעב ובצמא. ובצר להם יצאו לבית הקברות, אנשים נשים וטף, כדי שיבקשו מתים רחמים עליהם. נתכסו אלפי מצבות לבנות גופות מעונים. התיפחות איומה בקעה חלל רקיע, התנפצה אל סלעים חשופים וקלויים שבגאיות. שמעו בני ישמעאל שבגבעה הסמוכה ויצאו על פתחי בתיהם וצוחו בלשונם: “אללה אכבר! אללה אכבר!…” עם צהרים נפטרו מקברי צדיקים וקרובים, חוזרים ועולים בפיק ברכים ולב קרוע ומורתח למשכנותיהם הדלים שבמרומי⁻הגבעה. – עוד באותו יום הלך ר' אברהם דב ועדת חסידיו להשתטח על קברו של חוני המעגל שבכפר פרעם, מהלך שתי שעות מעיר הקודש. שהו שם שהות רבה, אמרו תהלים בכונות גדולות וספרו בשבחו של צדיק מלומד בנסים, שיהא מליץ יושר על ישראל, ששמו פניהם עליו!…

בחודש טבת נגדשה סאת הצרות בעיר הקודש, עד שפתחו בני ישמעאל דלתותיה של מערת יעקב אבינו. תחלה הרבו קידותיהם וכריעותיהם בבתי מסגד שלהם. הקיפו העיר בסך: נשיהם נושאות כדים הפוכים על ראשם, חמוריהם טעונים נאדות ריקים ונפוחים וילדיהם מיללים ומשועים ללחם ומים לעורר רחמיו של אללה. וכשראו שאינם נענים, עמדו והתירו ליהודים התפלה באותה מערה, שאב שכול היה מבכה בן זקוניו. אמרו: “ילכו בנים אצל אביהם. אפשר שמתגלגלת זכות על ידם וגשמים יורדים”. ובאותו יום דפק משרתו של המופתי פתחו של חכם היהודים ר' ישראל ומסר לידיו מפתח של מערה. מיד כנס רבני עיר הקודש וגזרו תענית צבור למחרתו, יום ב' לשבוע. עם דמדומי בוקר התחילו הכל נוהרים למקום מערה שבשכונת הערביים. תיקי טלית ותפלין נתונים להם תחת בית שחים וספרי תורה כרוכים בטליתות מאומצים אל חיקם. פרחחים נכרים לא כהו בהם, לא התקלסו בזקניהם. חזקה עליהם מצות המופתי, שלא יראו בחוץ כל אותו היום. פתח ר' ישראל מערת צדיקים בידים רועדות. שהרי שלושים שנה שוכן הוא בעיר הקודש ולא זכה אלא היום לבוא פנימה. לפי קבלת האר"י הקדוש, אין זו אלא מערת שם ועבר, שמסוגלת הרבה לתפלה.

מיד הוארה מערה עמוקה אורות⁻ורד רבים. מי מדליק הבדלת⁻דונג קלועה וארוכה ומי פתילת שמן זית. עמדו מסתופפים באויר רווי מסתורין, עורכים תפלתם באימה. הרב החסיד ואנשי שלומו התיחדו בקרן זוית והתפללו בהתלהבות עצומה ובנעימה. ומתוך שהיתה מערה צרה מהכיל המונות בית ישראל בבת אחת, היו מנינים הולכים ומנינים באים וכשסיימו גברים תפלתם, נכנסו נשים כשרות למערה. היו הללו נושקות לכתלי⁻האבן הטחובים והאפלים כשדמעות טהורות נגרות על לחייהן הסמוקות ונושרות על דפי תחנות רוויים רחשי לבן. “רבונו של עולם! עשה למען עוללינו העטופים ברעב ובצמא ותן טל ומטר לברכה!…” אחרי הצהרים התחילו זורמים לתוך המערה מלמדים ותינוקות, מסיימים ספר התהלים כמה וכמה פעמים. רק עם שקיעת החמה החזיר ר' ישראל מפתח של מערה לידיו של משרת המופתי.

באותם ימים של דכדוך גוף ונפש, נתרחש בעיר הקודש דבר מה נורא ומזעזע. בבקרו של יום יצאו מגדלי בהמה דקה אחר עזיהם הכחושות לחזר אחר כזית של עשב כמוש בין נקיקי סלעים. עוד לא הגיעו לכרם הזיתים שבצפון עד שראו דמות⁻אדם תלויה בנופו של אילן. הלכו אצלו והכירו לאבנר בן הכובסת האלמנה. מששו גופו ועדין חומו משתמר, אלא שרוח החיים פרחה ממנו. מיד הניחו עזיהם ונסו מבוהלים לעיר הקודש לפרסם הדבר.

חנטשי האלמנה ובנה הרך בשנים עלו לעיר הקודש בשנת תקפ“ח. בשעתה השיאוה אבותיה למצוין שבאברכי הישיבה. כל היום כולו שקוד על למודו, אינו חוזר אליה אלא בשעה מאוחרת בלילה. ולא עוד אלא שבשעה שהיא משתקעת בשינה, עדין כובש הוא ראשו בספריו שמוציאם מארגזו הנעול. וכמה פעמים שאינו פושט בגדי יום, אלא משתטח לשעה קלה על המטה. ומיד בוקר מדמדם בחלון והוא יוצא לבית המדרש. כשירדו מעל שולחן הוריה, לא רצתה להבטילו מלמודו. נטלה צרור הנדוניא ונסעה ליריד וקנתה פרקמטיא ופתחה חנות בעירה. הרווחים מועטים, ואעפי”כ מספיקים לפרנסתם. הוא אסטניס ויקר נפש, אינו בא מעולם בתביעה. בגדיו תמיד נקיים עליו, מאכלו מועט שבמועט. הליכותיו אומרות נועם ואהבה לה ולבנם הרך. וכמה רוחש לה לבו הזך תודה, כשהיא מפרישה לו כמה פרוטות להזמין לו ספר חדש מוילנא. חברים אינו מביא לביתו, כשם שאינו הולך אצל אדם. בודד הוא במועדיו והספר ראש שעשועיו. לפרקים כשדאגות⁻פרנסה מתגברות עליה ותלונות מתפרצת, אלא שמיד היא מתמוגגת בצחוק שפתיו התמים ובשלות אור פניו.

לימים חלה בעלה. קצרה היתה מחלתו ולא הספיקו רופאים לעמוד על טיבה של זו, עד שנפחה נשמתו. חשך עליה עולמה בבת אחת. שמעה יהודים עולים לארץ הקודש, מכרה שיירי פרקמטיא שבחנות ונצטרפה לשיירה. נכנסה לעיר הקודש אחר כמה טלטולים ויסורי נפש רבים, שגדולה היתה החרדה שבלבה לתינוקה החלש. לא נשתירו בידה אלא פרוטות, שכלו מהרה. וכיון שלא רצתה ליהנות מן הצדקה כשאר אלמנות שבעיה"ק, התחילה מחזרת על לבנים של זרים ומכבסתם בדירתה הדלה. מסרה בנה, בן ארבע, לידי מלמד דרדקי, ששבח מעלות רוחו. ולפני זמנו נכנס לישיבה. והיה קלסתר פניו של הנער דומה לשל אביו: אותה שלות אצילות, אותה נטיה לבדידות. כל סקור עין של האם העלובה היה לה לפיוס ושלומים. וכשנעשה בר⁻מצוה, עמדה ומסרה לידיו ארגז⁻הספרים הנעול של אביו. מיד לאחר פטירתו טמנה נחלה יחידה זו ולא נתנה לזר למשמש בה.

התחיל העלם, טהור העינים, פוקד ספרים גנוזים הללו, שנשתמרה בקפולי דפיהם עריגה חרישית ונאצלה על אפיקי הדעת. ראם שחדשים הם ושונים הרבה מאלו שהוא מצוי אצלם. “שירי תפארת”, תנ“ך עם באור והעתקה אשכנזית של משה מנדלסון, כמה “מאספים”, ולא עוד אלא שמצא ביניהם כתובים באותיות לועזיות, מוזרות. תחלה הניחם מתוך הרגשת⁻סכנה עמומה. ולא עוד אלא שספקות קשים מתגנבים ללבו, שהיה מתירא למצות עמקם, ומכש”כ לגלותם לאמו העלובה. כיצד הוא בא להטיל פגם בדמות זיו זו, שחקוקה בנפשה רבות בשנים? ואעפי"כ לאחר זמן גברה משיכת⁻הקסם של אותו ארגז נעול. ובנשפי⁻לילה, בחזירתו מבית⁻המדרש, היה אבנר יושב שחוח על גבי הדרגש הגבוה ולאור קנדיל עשן עיין בספרים תמוהים הללו. אמו היגעה מעמל יומה מציצה עליו בנחת. עבר והוה מתמזגים ומתפיסים בדמדומי חלומות, עד שנופלים חבלי שינה על עיניה. והוא עדיין מאחר לישב, גולל דף מפני דף ורוחו שוקקת והומה בו. לילה ללילה יחוה דעת ועולמות חדשים של יפי ושל דעות נבנים מחרבנו החשאי של עולם עתיק ואיתן. דמותו של אב נאור וקדוש⁻הדעת צפה ועולה מנבכי ילדות ראשונה, והיא שמלותו לעלם בלבטיו הנפשיים הקשים.

היה צמא⁻העלם הולך וגובר, עד ששלח ידו גם לספרי⁻נכר. מעשי⁻אב סימן לבן. אגב חריפות ובמאמצים שלמעלה מיכולת אדם היה מפענח אותיות⁻חרטומים, עד שמצרפן להברות, מרכיבן לתבות: היקום מפכה בעצר כוחותיו, האדם החדש מנתק אזיקי דורות, הורס תחומי קדם וחובק באהבתו זרועות עולם!… וסופו שכתלי בית מדרשו נעשו צרים ומעיקים עליו. התחיל משתמש ובורח למרחב⁻שדה, כשספרי שירים של שילר טמונים בחיק קפטנו. והיו אנשים מעיה“ק, כשחוזרים מטחנות המים שבנחל, רואים אותו קורא ממרום סלע בספר והתלהבותו גדולה. קלטה אזנם נדחי⁻מלים ממרחק, אלא שצלילן היה מוזר ומשונה כל⁻כך! ואפילו שהרגישו חבריו בהעדרים תכופים שלו, לא חשדו אחד מהם שנתפס להשכלה ומינות, חס ושלום. הרי שעיה”ק היתה מוקפת חומה בצורה של יראת⁻חטא ושל תורה, שאין להעלות על הדעת כל פרצה שהיא! אור⁻הדעת המכאיב לא פסח גם על פנת⁻חייו הדחויה. ראה עני⁻אמו בשבט עברתו ופרשה סתומה זו של חיי אב קצרים ועגומים הובהקה לפניו על כל מרי תעלוליה. אותה שעה ירדה עליו עצבות קודרת וספקות⁻תהום היו מלחכים שארית השמחה ואמונת⁻החיים שבלבו. יום אחד פרש לגמרי מן הישיבה, נכנס לבית אמו ועמד לסייע עמה בעבודתה המפרכת. תחלה כהתה בו העלובה, וסופה שהסכימה לו מאונס, שלא יכלה להעבירו מדעתו. בעיה"ק נחלקו הדעות. פרושים דרשו מעשה בן האלמנה לגנאי, שמניח חיי עולם ועוסק בחיי שעה. חסידים מדברים בשבחו, שמקיים “כבוד אם” בשלמות. אדם אפשר שעובד לבוראו גם במלאכת⁻כפים גסה!…

נתפנה מכביסת לבנים, מיד מוציא אבנר מתוך ארגז⁻אבא מספר כבד⁻תוכן, הלא הוא “מורה⁻נבוכים”. תשוקה ראשונה לנעם⁻השיר וצחות המליצה נתחלפה לו עכשיו ביגיעה אחר פתרון לחידת⁻החיים הנרחבה, בחפוש מוצא ממדוחי⁻הספקות. המורה הגדול מוליכו ביד⁻אמונים ובחבת⁻אב דרך נפתולי מבוך חשוך. וסופו שמעמידו על ערך האדם הפעוט וסבלו התפתל בתוך הנצח המבלה כל. אלא שמשמוציא ראשו מתוך הדפים הבהירים, מיד מתעבה העלטה מסביבו. יתוש⁻הספק שוב מנקר במוחו ורעל היאוש מחלחל בכל הויתו. “מפני מה נתקפחו חייו של אדם ישר ושואף דעת? מה פשר יסוריה של אלמנה עלובה? ומה טעם לפרפורי בנם בתוך מצודת⁻חיים צרה ואפלה?…” ובליל ירח בהיר שבטבת, כשערפד היאוש מצץ ליח⁻חיים אחרון שבו, קפץ מדרגש⁻נדודיו. בחשאי יצא לחצר, התיר חבל הכביסה מזיזי⁻האבן, קפלו ונתנו לתוך כיס קפטנו. חזר לחדר, כרע, נפל לפני מטת אמו. הסתכל פעם אחרונה בפנים חרושי⁻היגון, נשק לשולי שמלה, זחל וסגר הדלת אחריו…

עיר הקודש מוכת⁻תמהון היתה. סקרנות⁻שבאימה משכה זקן, נער וטף לכרם⁻הזיתים. לא הספיקו להציץ עד שכסו פניהם בידיהם וברחו ביללה. ובשעה שהורידו אנשי “חברה קדישא” את התלוי לארץ, ראו שולי גליון שיוצאים מדופן כיס הבגד. לא היה זה אלא מכתב⁻פטורים קטן, שרשם המאבד עצמו לדעת בזיוו של ירח. וזה לשונו: "אב ישר באדם נסתלק מן העולם ורוב ימיו עמו. לא הוריש ליתומו הפעוט אלא ספרי דעת מעטים, מקופלים תוך ארגז⁻עץ קטן, אלמנה עלובה טפחתו בצער ועמל, עד שמסרה לידו מורשת⁻אב. הציץ ונפגע¹¹ וראה מערומי⁻חיים קודרים ומלאי עושק. נשמתו דוויה וסחופה בעולם הזה, ערגה על אפיקי הנצח. בקשה נחומים ופיוס בחיק האלהות שמעבר להפסד ותמורות⁻תעלולים. ולפי שלא גמל עמו בורא עולם חסד שגמל עם אביו, הוא פושט מעליו בכוח בגד צר ומעיק!…

זלגו עיניו של הרב החסיד דמעות של צער על נשמה אובדת מישראל. סח לאנשי⁻שלומו: “ודאי ניצוץ של “אחר” נתגלגל לעולם הזה לבקש תקונו…” מתי מספר כרו קבר לבן האלמנה במדרון בית⁻העולם, ברחוק ד' אמות כדין. קדיש לא נאמר, הספד לא נישא. בדממה קודרת נסתם הגולל. לא הספיקו קברנים לחזור לעיה“ק, עד שירדו קנאים לביתה של האלמנה ודרשו ארגז⁻הספרים מידה. מיד הוציאו ספרי השכלה ומינות לשרפה על מדורה שבחצר. לא נצל אלא “המורה”, שנזדמן לשם חכם ספרדי והטמינו בחיקו. ראתה אלמנה עלובה ואם שכולה שיור אחרון של אהבת⁻עלומים, של חמלת⁻בן שעולה בלהבה עשנה וצוהלת. ואעפי”כ לא גערה במציתים, לא הטיחה דברים כלפי מעלה. בקרן זוית דחויה שבחדרה רבצה כחיה מוכה ומרוטה וקפאה ביגונה…

אותו היום נשתקעה עיר הקודש באבלות וחרדה קשה תלתה בשמיה הדלוחים. כיצד נכנסה רוח תזזית זו במחנה קדוש? לא ברחו מארצות הגויים אלא משום רוחות של כפירה ומינות שהתחילו מנשבות שם. להציל עצמם ונפש בניהם עלו לעיה"ק. והרי גם כאן נשתלחה יד שטן מקצצת בנטיעות!… חומה של יראת שמים ושל טהרה שהקימו במסירות נפש עשרות בשנים, פרצה נעשתה בה. אין זה כי רעה נגד פניהם! כלום כלאו שמים לחנם את ברכתם עד היום הזה? כלום אבלו לחנם נאות שדי וכרם? ואש תפתה זו, שמיבשת לחלוחית אחרונה שבעצמות ומקצרת נשימתו של אדם? ויונקי שדים שמתעטפים ברעב ובצמא? הן חמת⁻אלהים נתכה על עיר הקודש ומי יגיד הבאות? הבה נחפשה דרכינו ונשובה עד ה' אלהינו, אולי יחוס, אולי ירחם על עם קדשו וארץ נחלתו!…

 

פרק חמישי    🔗

בשפולי גבעת⁻הקודש, סמוך לבית העולם, משתפע ויורד בית בדוד, ועל אבן⁻המשקוף של שער החצר חרותות ומשוחות בששר תבות הללו: “כאן מתגורר מארי סעדי בן יחיא חוזה בכוכבים ובקי בחכמת היד והפרצוף”. – החצר הקטנה, מרוצפת צרורות⁻אבן, ובאמצעה בור⁻מים שהסובב שלו בולט מן הקרקע כמה טפחים ויושב בצל תאנה עתיקת⁻ימים וחריפת⁻בושם. אדם נכנס ורואה כנגדו בכותל⁻מזרח פסת⁻יד גדולה. בגונים מתחלפים משורטטים עליה בשתי וערב קו של חיים, קו של עושר ומזל, קו של חכמה וכבוד. ובין השטין גבשושיות של ז' כוכבי⁻לכת, מימין ומשמאל תלויים לוחות אסטרולוגיים שמתווים נתיבות⁻חיים של בני אדם משעת לידתם עד יום מותם, אצטרובלים מעשה מחשבת של גלגלים וי"ב מזלות שאר הכתלים מכוסים קמיעות ושמירות, מהן לעין הרע וחולאים משונים, מהן למקשח לילד ולנולד הרך, לשמרם מנכליה של לילית ומשרתיה הרעים. – בקרן⁻זוית, על גבי מחצלת של קנים יושב מארי סעדי ורגליו מקופלות לו תחתיו. כבן ארבעים הוא זלדקן ומקורזל שער, מעוטף ממתניו ולמטה בסדין לבן, שאזור עור מהדקו לגופו הצנום והשחום. כתונת תכלת מכסה חזהו ועליה מופשלת טלית, שציציותיה הארוכות נגררות על הארץ. מטפחת⁻צמר שחורה ומרובעת חבושה לראשו ושוליה יורדים על כתפיו. לפניו עומד שרפרף של עץ, שמשמש לו מעין שולחן ועליו מונחים כמה קונטרסים וכתבים, שהוא מעיין בהם לסירוגין.

הרבה פרסאות כתת מארי סעדי את רגליו, השחופות והמשוחות בשמנה, בחול מדבריות. סכן חייו בין חיות רעות ולסטים, עד שהגיע לעיר הקודש. כתבים רבים בקבלה מעשית, צירופים והשבעות הביא עמו ממרחקי⁻תימן. לא עברו ימים מרובים עד שנתפרסם טיבו. מבני ברית ומשאינם בני ברית היו מחזרים אחר קמיעותיו וסגולותיו, עד שקבץ אל יד והקים לו נוה בדוד זה, שכוון את פתחו כלפי קברו של האר“י הקדוש וקרע חלונותיו מול מערת⁻הרשב”י.

מעשה פלא הגדל את שמו. במוצאי יום⁻הקדוש ירד שמריה למרתפו למנות מעותיו, שחסך ממכירת יינותיו. הרי עונת הבציר הגיעה וכפריים מביאים ענביהם לשוק. פשפש ומצאה לקופסת המטבעות, כשהיא הפוכה על פיה בין החביות, מקום שהטמינה. היה שמריה סופק כפיו וגועה בבכיה: “כיצד אני מפרנס בני ביתי? יינותי הולכים וכלים ובמה אני עושה חדשים?”… זוגתו אף היא בוכה כנגדו, עד אמרה לו: “שמריה, אנו הולכים אצל מארי סעדי והוא מגלה לנו את הגנב ומקום גנבתו!” תחילה סירב, שהיה תלמיד⁻חכם וחושש משום נחוש וכשפים, וסופו הסכים עמה מאונס. הלכו אצלו ואמר להם: “הביאו לי קטן שלא הביא עדיין שתי שערות.” – חזרו והביאו תינוקם. מיד נטל מאיר גביע כסף שלו, מלאו מים והתחיל לוחש שמות נוראים של רוחות. עד שהשביעם בשם המפורש שחקוק על מטהו של משה רבינו, שיראו לקטן זה על פניהם של מים פרצופו של הגנב והיכן הניח הגנבה! היה התינוק מציץ עד שראם למים זעים ופרצוף של אדם צף על פניהם וגם מקומה של הגנבה עולה. היה התינוק כאחוז בולמוס והתחיל מהלך מאליו. רמז להם מארי לילך אחריו ואף הוא עמהם. כוון פסיעותיו לרחובות של ישמעאל, עד שפגע בהם מושלה של העיר. ספרו לו את הענין בחטיפה. נצטרף אף הוא אליהם, וכמה משוטריו הולכים אחריו. נכנס התינוק לבית אחד נדח שבסמטא צרה, ומיד הכירו לגנב. כחש זה תחילה, עד שהראה התינוק על כד של קמח שבקרן זוית, שכיוצא בו ראה באספקלריא של מים. צוה המושל לערבי לשפוך את קמחו על גבי מחצלת ומטבעות של זהב וכסף ננערו בזה אחר זה. הלקוהו שוטרים לגנב עד שהתוודה: ביום תעניתם של יהודים, בתיהם נעולים כל היום והרחובות ריקים מאדם, אותה שעה השחיל דרך אשנבו של המרתף למטה והיה בודק בין החביות, עד שהגיעה ידו לקופסת המטבעות… לקט שמריה מעותיו וחזר לביתו בששון, והגנב ירד לבור ביגון.

והיה מארי יודע גם כחות גנוזים שבעשבים. עשב יש שכשמיבשים אותו עד שיהא דק מן הדק ונותנים קצת ממנו על גבי תבן ונופחים בו, מיד יוצאת אש להבה. ויש עשבים שמסוגלים לעורר תאות המשגל ומפליאים לעשות, אלא שלא השתמש בהם כי אם לעורר אהבה כשרה שבין איש לאשתו. וכמה גדולה בקיאותו בחכמת היד! שיודע סוד כל קו על עקמומיותיו ונטיותיו הקלות. ויורד הוא לאפיו של אדם, לפי צורת הגבשושיות שבכף ידו, אלא שאם בא לפניו ישראל והסמנים מראים לרעה, חס ושלום, כגון קציצת קו החיים באמצעו או טשטוש קו המזל, מיד הוא עומד עליו לנחמו: “תשובה, תפלה וצדקה משנים מזלו של ישראל, ואפילו מתקנים קלקולים שבקוים! וכשסמניו של אדם לטובה, אינו אלא מזרזו למעשים טובים ומזהירו מפני החטא, שלא יתהפך עליו מזלו ח”ו ושלא יתקפחו קוים ישרים שבכף ידו…

לומר האמת, לא היתה דעתם של כמה מלמדני עיה“ק נוחה ממארי. שהרי הקב”ה אמר לאברהם אבינו: “צא מאצטגנינות שלך”. והרמב“ם ז”ל מוכיח באותות ומופתים שאין ממש בחכמה זו ומגנה בכל לשון של גנות את כל העוסקים בה בזמן הזה. ואעפי“כ לא היה מי שימחה בידו, שהכל רואים פרישותו וחסידותו המופלגה. שהרי רוב ימות החול היה יושב בתענית וסגופים ומאריך בתפילה, שהוא מכוון את תיבותיה כלפי ספירות והיכלות עפ”י האר“י ז”ל.

בתחילת שנת תקצ“ז צפה מארי סעדי מערכות כוכבים ומזלות ורשם סימניהם במחוגה על גבי לוח⁻השנה כמנהגו. חשב ומצא כמה אותות של איבה בעמידתם של מזלות. אלא שהיה מזרזם לעם קדוש לבטל רוע הגזרה ע”י תשובה ומעשים טובים. ואעפי“כ גברו הדינים ובלילי⁻טבת הארוכים הרבו אותות שמים מוראם. מעגל של ערפל כהה⁻ירקרק עמד על הירח לבלע אורו ולהשחית זיוה של בת זוגו, מלכת הנוגה!… אותה שעה נמלך מארי סעדי בצירופי⁻עולם של ספר “יצירה”. ואף הם היו מגדילים את החרדה שבנפשו. “המליך אות ע' וקשר לה קשר וצר בה גדי בעולם וטבת בשנה והמסס בנפש. וטבעו קר ויבש כעפר ושעירים ירקדו שם…” יסוד העפר מתגבר וכובש את שאר היסודות ומביאי כליה על עיר הקודש, ח”ו!… ראה שהפורענות קרובה לבוא, עד שידע מועדה. עמד להגליל את הלוחות והאצטרובלים, קפל את הקמיעות, צרר את הקונטרסים ואת הכתבים והניח הכל בארגזו. יצא לרחובות⁻עיר, מסובב בשוקים ומכריז ואומר: “צאו עם קדוש מתוך ההפכה! שבעוד ג' ימים ארץ חלה ורוגזת ומשכנות אדם נושרים מעליה ג' ימים ארץ חלה ורוגזת ומשכנות אדם נושרים מעליה כפירורים הללו מכנף⁻בגד!…” הרחיק מעיר הקודש ונטה יריעת אהלו על ראש גבעה אחת שבמערב. שמעו הכל אזהרותיו וראו מעשי ידיו ולבם נע בקרבם. ואעפי"כ היו חוששים להפקיר בתיהם ונכסיהם לגויים. שכן עוד זכורים להם ימי⁻הביזה הנוראים שלפני שלש שנים. עיניהם של לסטים הללו לטושות תמיד לממונם של יהודים.

נכפלו אותות מבשרים רעה גם מחוץ לתחומה של עיה“ק. סמוך למשכנות ר' ישראל בק, שבמרומי העצמון שוחה עמוקה פוערת פיה. עוברי דרך זהירים מהתקרב אליה מפני הסכנה, שהרי אדם זורק אבן לתוכה ושוהה שעה ארוכה עד שזו מתגלגלת בחלל העמוק, וסופו ששומע הד עמום במי שחו שבקרקע השוחה. כל ימות השנה יוני בר ועטלפים מוכי סנוורים מקננים בחורין ובסדקין שבכתליה. ועכשיו ראום פועלי הדפוס שפורחים משם להקות, להקות, עד שמתרחקים בין ההרים ומתעלמים מן העין. ולא זה בלבד אלא שמעו שמימי⁻היסוד שבה מבעבעים ורותחים כבקלחת שפותה על האש. עד שעלה יום ד”ך בטבת, ראשון לשבוע של שואה ומשואה.

גלגל חמה צהוב ומשונה ניסר בפאתי מזרח, רוחות⁻שמים קפאו וסילונות של אש נתכו על גבעת⁻הקודש. סלעי⁻הרים מנגד נתלהטו כמלובנים בכבשן. חנוונים רובצים במאפל חנויות, עוברים ושבים מתחככים, כפופי קומה, בכתלי בתים. ודבר מה מזעזע אירע בחנה המשותקת מימי הביזה, כנופיה של פורעים פרצה ביתה. את בעלה האברך הרגו בסיף ודם⁻נקיים נזרק על דפי הגמרא הפתוחה. תינוק שהתחיל פועה: “אבא! אבא!” חנקו בידיהם המסואבות. ולאחר שהפשיטו עדיה מעליה ענוה והטילוה על הארץ, כשכל אברי גופה משותקים והדיבר ניטל מנה. וכך דוממת היא על מטת האבן שבחדרה זה שלש שנים. הדלת פתוחה תמיד ונשים צדקניות נכנסות ויוצאות, מהן שמאכילות אותה, מהן שמזילות טפות מים לתוך גרונה ומהן שמחליפות לבניה. לפרקים רחוקים מנצנץ בעיניה הקופאות זוהר משונה, שמתפרש אם לסיוט של פורענות⁻זדון מתרגשת, אם לחזון תקומה של נפשות אהובות… אלא שמיד עומם הזוהר וסופו שכבה ללא פתרון. ובשעת שחרית זו הזדקרה פתאום על מטתה, ירדה ועשתה כמה פסיעות על רצפת החדר, כששפתיה רתתות בגמגום: “נ⁻ח⁻מ⁻ן! א⁻נ⁻י יו⁻צ⁻א⁻ת א⁻ח⁻ר⁻י⁻ך…” לא הספיקה להגיע לאמצעו של חדר, עד שנשמטה לארץ, שסרבו לה כחותיה הרופפים. נבהלו שכנות מכובד הנפילה וטרחו הרבה עד שהחזירוה לערש⁻מכאוביה. שוב שקעה לתוך הויתה המאובנת, אלא שעדיין עמד בעיניה הברק פלאים של התאמצות אנושה להגיד דבר מה, להזהיר קודם שיעבור זמן!…

פנה יום. חמה שוקעת בין כתפות⁻עצמון, שגזרי עב מאדמים זוחלים ומתפשים עליהן. חומו של יום פג במקצת. אנשי עיר הקודש חשים הרווחה קלה ומזרזים פסיעותיהם לבתי כנסת. עד שהכל עומדים צפופים ולוחשים י"ח ברכות בכוונה, שתחילו נברשות ומנורות נוקשות זו לזו, כתלים צונחים, ארון⁻הקודש נהפך וספרי תורה נושרים מתוכו. וסופה של תקרה כבדת המעזיבה, שכורעת וממעכת מזקן ועד טף. גניחות של גוססים מתערבבות עם שריקות רוח⁻זוועות שהולכת וגוברת. אילנות וסלעים נעקרים מיסודם ונזרקים בחללו של אויר. וכל שנמלט מן המפולת, סערה נוטלתו ודוחה אותו לתוך מערבולת ההפכה. מחנות של עבים שחורים מגיחים על עיר הקודש. חשכת⁻אימים יורדת, שלרגעים פולחים בטנה חזיזי רעם ומבהירים בלהות⁻ההרס. קול הרעם מתחרה עם רעש עיי חרבות שמתגלגלים ומדרדרים למטה… בית מדרשו של הרב מאברוטש, ברומה של עיר עמד. ולפי שהיה חדש ובנין אבנים איתן עמד בפני היסט ראשון. לא הספיקו מתפללים לעקור רגליהם מאסקופתו, עד שבא היסט שני והטילו לארץ על גגו ועל כתליו. פחודים ובהולים רצו כלפי מצודת בן⁻גוריון, היו מגששים בדרכם באפלה המתעבה, כשגשמי זעף מכים על פניהם ושולי כפתניהם נסחפים בסערה, נתיגעו יגיעת גוף ונפש שאין לשער, עד שעלו לשם ונסתתרו בין סלעי⁻החרבות הנערמים. ובשעה זו של מנוסה מבוהלת לא נתן הרב החסיד דעתו על בנו יחידו יצחק, שלימינו היה עומד בעת תפלה. תחילה סבור היה שעם אנשי שלומו הוא מעורב. היה קורא בשמו מתוך האפלה כמה פעמים ולא נענה, עמד וצדק עליו הדין…

לא מת יצחק בנו, אלא הלך לבקש זוגתו, שירדה לפני כמה שעות לבית הרחצה הספרדי. בשעה זו ביום ראשון, א' חנוכה, נשא העלם בן ארבע עשרה למז“ט בתו של חכם ר' זרחיה נסים אזולאי, בעל “שלחן הטהור”. הרב החסיד היה מחבב הרבה לאחינו הספרדים. עדין אצילות ימים ראשונים חופפת על הליכותיהם, פלפול⁻סרק של גלות פולניא לא הכניס עקמומיות בלבם הישר, ולא נטפלה להם עקשנות חריפה של פרושי ליטא. ולא זה בלבד אלא שחנה של ארץ ישראל משוך עליהם ביותר. לפי שהם אזרחים מתערים באדמתה כמה מאות שנים, מסתפקים בקב ירקות משלה ושותים מימיה לרויה. לפיכך מצא טוב להשיא בנו לנינתו של הרב חיד”א זצ"ל.

ברוריה כלה נאה וחסודה היתה, רחבת⁻כתפים וגזרתה דמתה לתמר, עבותות⁻צמותיה יורדות לה על פי מדותיה, ועיניה השחורות כעורב מפיקות זיו של פקחות וטוב לב. ואעפ"י שלא ישבו זה עם זו בצל קורה אחת אלא ארבעה שבועות בלבד, נארגו יחדיו במסכת אהבה צנועה ותמה. ויותר היה בזו משום חבת עלם בן ארבע עשרה לאחותו בת גילו. ולכך משעקר יצחק רגליו מבית כנסת של אבא, נשתמט מן החבורה ורץ ארחו. כח טמיר דוחה אותו לרחובות צרים וסמטאות נדחות, עד שאינו חושש לבתים שמתמוטטים על כל פסיעה. ובעוד שהוא מדלג על גלי⁻מפלת, מקפץ על שברי קורות, נשמעות לו כאלו מעולם אחר, גניחות של גוססים, שועות עזרה שאובדת בתוך אנדרלמוסיה של הפכה וסופת גשם. וסופו שהגיע לבית⁻הרחצה הספרדי, שמימיו לא עבר בו. הבנין הרם נהרס וקבר תחתיו כמה וכמה מבנות ישראל כשרות. פרט לכתל מערב, שעדיין במקומו היה עומד ומחציתה של כפה נאה נקובת שמשות של גביש, נתלית בראשו.

תחלה לא הבחין העלם דבר בתוך החשכה שהעמיקה עליו. עמד, קורא ושונה: “ברוריה!… ברוריה!…” ואינו שומע אלא הד קולו העמום. כסבור היה שנפחה נפשה בין אבני⁻המפולת הכבדות, עד שברק היה מרתיע ומתפתל בעבי ענן. נגה החשמל שנשתבר באשנבי הגביש שבכפה המרוסקת, הבהיר חשכת⁻המפולת, ולובן גופה נוצץ כנגד עיניו. היה מגשש באפלה שנתחדשה עד שבא אצל אמבטי של שיש שמחובר היה לכתל בריא שבבנין. נכפלו כחותיו של עלם ותפסו לגוף המשוקע באבן, והטילו על כתפיו, כשמכסה מערומיו בכפתן המשי שלו. לא הספיק להתרחק משם כמה פסיעות, עד שהזדעזעה אדמה תחת רגליו. מיד נתרסקה שאריתה של כפה שהיתה תלויה בנס. נשתטחה על הארץ ושמשות גבישה מתנפצות לרסיסים. התחיל עלם נס ניסה טרופה לצד בית העלמין שלמטה, עד שממלט שלל⁻ההפכה לתוך מערה אחת.

עוד בדרך חש בחמימות גופה של ברוריה¹² ובפעימות⁻לב עמומות. לכך התחיל משפשף פרקי ידיה ומנערה מהתעלפותה. וסופה שפקחה עיניה היגעות ושפתיה לחשו: “יצחק!…” כל אותו ליל⁻פחדים ישבו שני הנאהבים מתכוצים ודוממים בתוך טחב ואפל שמסביבם. ובחוץ סופת גשם משתוללת, אבנים כבדות ושברי כלים מתגלגלים ויורדים ברעש גדול עד שמגיעים לבית העלמין ושם מנוחתם.

*

הרב החסיד ואנשי שלומו נסתתרו במחבואי⁻המצודה, לוחשים מזמורי תהלים. הסופה מתגברת והולכת, זעזועי⁻האדמה אינם פוסקים. סלעים נעקרים משרשם ונזרקים כלפי גבוה. וסופו של מגדל המושל הרם שצנח וקול נפילתו הטיל אימת⁻מות בלבם. התחילו אומרים ודוי, אלא שקול שועתם נבלע בגשם הסוחף וברעמים האדירים. וכשעמדה רוח סערה רגע מזעפה, קלטה אזנם אנחות חלושות, צעקות עזרה חנוקות שנישאות ועולות מעיר הקודש שלמטה. ולאורות סנורים של חזיזים נראתה להם שפלת גינוסר, שהיתה למאכלת אש. מלבה של כנרת תמרות ענן מתאבכות ולהבות⁻ארגמן משלחת לשונן. “מי יודע, מה אירע לאחינו שבטבריא? אוי לנו, חמת ה' נתכה על הגליל… כלום מתקימים דברי התלמוד, שהגליל יחרב ושעתה של גאולה קרובה לבוא!…” רגע נצנצה תקוה בלבו של הרב החסיד, שזוכה לשמוע קול שופרו של משיח…

עם שחר נשתככה סערה במקצת. חשרת⁻עבים נפרצה ועמודי אש תלו בפאתי מזרח והאדימו שממות ההפכה. האדמה אף היא ריחקה נגיחותיה שתש כוחן. פחודים ויגעים יצאו הרב החסיד ואנשי שלומו מתוך מחבואי⁻סלעים וירדו לפקוד את עיר הקודש. ראו בתי כנסיות ובתי מדרשות מוגרים לארץ. מתחת לקורות מעזיבה ונדבכי⁻אבן אבות ובנים, רצוצי ראש וקצוצי אברים, עד שנשחתה צורת⁻אדם שעליהם ואין להכירם. גוילי תורה מתפלשים בעפר המפולת וכתמי⁻דם טשטשו תיבותיהם. חסיד אחר מצאוהו בטלית ותפליו והמדרש עדין פתוח לפניו, שעמד לקרא בו בין מנחה למעריב לפני בעלי מלאכה וכתפים. ומחרבות⁻הבתים התחילו משחילים נגועים ובעלי מומים: מי נקור עין, מי תלוש אוזן וחרום אף, מי גדם או קטע. והרי שמריה המוזג שרגלו האחת לחוצה בין אבני המשקוף של ביתו הנהרס. הוא מאמץ שארית כחותיו לחלצנה ואינו יכול ואנקת מכאוביו בוקעת שמים. מיד פינו האבנים והיתה רגלו מעוכה וכתותה ושותתת דם. היה שמריה עומד בחצר ועורך עציו להסקתו של אביק באשמרת. מיד הרגיש ברעידה ראשונה ורץ להציל אשתו ובנו הקטן. ומשהעמיד רגל ימין על המפתן רבץ הבית ואבני המשקוף לכדוה לרגלו…

עמדו חסידים מוכי תמהון ועיניהם זולגות דמעות כנחל, עד שסח להם רבם: “בני! לא עת בכות וספוד, יש להחיש עזרה לנצרכים, להציל מה שביד אדם להציל!…” מיד פרשו כמה מהם לבין החרבות, מאספים לפצועים מנער ועד זקן, מטלטלים אותם למגרש הגדול שבמעלה העיר. שם היו חובשים פצעים שותתים דם בקרעי כתנותיהם, סועדים לבם של חלושים ותינוקות רעבים בדברי מאכל שלקטו. ומהם שהוציאו שברי קורות ונסרים, קרעי שמיכות וכסתות מבין עיי מפולת, על מנת להקים צריף מבעוד יום. מיד נתלקטו לאותו מגרש פליטי ההרגה מכל פנות עיר הקודש, אלמנות ויתומים, שכולות ושכולים. – ועד שהללו מתקינים צריף המחסה נזדעזעה האדמה בעוז והפילתם לארץ. מיד אחז בולמוס של פחד את מחנה העלובים והנגועים. נשים הכו חזותן החשופים, יתומים צוחו מרה: “קץ העולם בא!” אלא שהרעידה פסקה תוך כדי כך והמנוחה חזרה ללבבות. הבונים נזדרזו לכלות מלאכתם ולאסוף דוויים וסחופים בצל קורת⁻העץ.

בינתים הגיעו ר' ישראל המדפיס ופועליו, הם ונשיהם וטפם. בעוד מועד, עם תנודה ראשונה, יצאו מבתיהם שבמרום העצמון. לא הספיקו להתרחק כברת ארץ, עד שראום למעונותם ולבית הדפוס הגדול שניסוטים בכח, כענפי אילן ברוח נושבת, ונופלים תחתיהם. ולא זה בלבד אלא שבסמוך למקום עמידתם נבקעה קליפת⁻האדמה ופתחה פיה לבלעם, אלמלא רחמיו הגדולים של הקב“ה שנסתתמו פרצים מיד. וכל אותו ליל פורענות מלטו נפשם ונפש בני ביתם בין נקיקי סלעים וטרשים. והיו רואים להקות של שועלים מיללים, של צבועים הומים ונמרים שואגים. הסכנה השכיחתם איבת עולם שביניהם והיו הכל רצים ובורחים ואין משגיחים מין בשאינו מינו לטרפו או לחבל בו. – באשמורת⁻הבקר עמדו מרבצם ונשאו ילדיהם על כתפיהם לילך לעיר הקדש. וכשהגיעו למירון ראו מעשה⁻נסים: “מדרשו של הרשב”י זיע”א על מכונו עומד, על כפותיו ועל יציעיו!…" נצטרפו אף הם לפעולות⁻ההצלה, ומכש“כ ר' ישראל ב”ק, שהיה בקי בחכמת הרפואה וברקח סממניה.

נתאחרה לו השעה לרב החסיד בטפול חולים והאכלת⁻תינוקות שנתיתמו. לכך עמד להתפלל שחרית אחר חצות היום. והיה עורך שיחו לאלהיו בפנים הצריף כשבקרקעו מוטלים מעוני דוי, גוססים, שנופחים נשמתם. ואעפי"כ כשהגיע לברכת “רפאנו” נכנס לדבקות עצומה, שנתמזגו בה צער של נפשות רבות מישראל ובטחון שלם במקור המקורות של הטוב והרפואה!… לא הספיק לעקור רגליו מתפלה בלחש, ובנו יצחק נכנס האהלה כשנושא זוגתו הצנועה על שכמו. משפחתו רעידות, נתמעטו גשמים וחמה זרחה מבין מפלשי עב, הרהיב עלם להוציא פקדונו מאפלולית המערה.

מעוטר טלית ותפלין התחיל הרב החסיד מטפל בכלתו הענוגה והחלושה. אנשי שלומו נזדרזו והביאו בגדים להלבשה. ר' ישראל הכין שקוי משכך, שהיתה עדיין תפוסה סיוטים ופחדים, וכל יצורי גווה מפרכסים. ולאחר שעצביה שלו במקצת והכירה פני חמיה הנערץ, התחילה מספרת עמו בנסים ונפלאות שעשה לה הקב"ה:

היה ערב מדמדם ובא. אפלה מסתורית כבשה פינות בית הרחצה המרווח. רק דרך אשנבי הגביש הקובעים בכפת⁻התכלת הרמה נסתננו עדיין נגוהות כהים, ספק אדמדמים, ספק כתומים. משסימה טבילתה במקוה שבקרן מזרחית⁻צפונית, התחילה מטפסת ועולה על מעלות האבן. מיד חשה רעידה קלה תחת כפות רגליה הרטובות. סבורה היתה שמחמת חלקת⁻השיש היא באה ומשום עיפות של הבל המרחץ וחומו של יום. טרחה להגיע לכתל מערב שכנגד על מנת להסתפג ולפוש על ספה מרופדת. תכפה רעידה חזקה והבנין נתרסק לשנים, חציו המזרחי צנח ברעש גדול ומעך תחתיו נשים ובנותיהן הבתולות שנתלוו אליהן, ושעדיין במים היו עומדות. שמעה זעקה איומה, ומיד נשתלטה דממת⁻המות. ואותה בלנית ישישה שנזדרזה להגיש לה האלונטיות, נערף ראשה תוך כדי הלוכה.

שעה ארוכה נצטמצמה בפנתה הקודרת, מתרעדת מקרה ונרתעת לכל ברק פולח, רעם הולם והמון הגשם הזועף. לסוף נתכסו עיניה דוק⁻ערפל וחושיה נסתתמו עליה. מי שהוא זחל אליה, כרכה בטליתו וחטפה מכאן. וכשנפקחו עיניה ראתה יצחק לפניה באפלולית מערת בית הקברות…

נשתתקו נגועים ודוויים שבצריף. שבאותה שעה הסיחו דעתם מעצמם ומכאביהם ולא היו אלא מקשיבים לספורה של הרכה והענוגה, שהיה להם כצרי גלעד. והיה הרב החסיד מוחה דמעותיה הצנועות ומפיסה במבט מלטף ובכנויי חבה מעודדים.

 

פרק ששי    🔗

בימים הראשונים היו זעזועי האדמה חוזרים ובאים לסירוגין. אותה שעה שירי כתלים מתערערים, קרעי מעזיבה, גזרי⁻כרכוב נושרים אגב נפץ מחריד. והואיל ואין גשמים פוסקים, אמת המים שברחובות הצרים מתגברת והולכת. וסופה של זו שמזנקת על ערמות ההרס וגורפת ברעש גדול כל שמזדמן לה על דרכה: אחד שברי כלי חרס, מכתות של עששיות ונברשות; אחד דפי מכסה ארוכים של שלחנות בית הכנסת; אחד דרגשים וספסלים רעועים, כרעי מטה וכלונסאות וגרוטאות של ברזל. ומשמחשיך לילה להקות של תנים נוהרות לעיר ההפכה ויללתם חותכת כאזמל. צבועים מסורבלים אף הם משתוללים על פגרי צאן ובקר אגב רנון מפתה וטורף את הדעת. אותה שעה מחנה דוויים וסחופים שנדחק לתוך צנת⁻אפל שבצריף רעוּע, עוצר נשימתו וכובש אנקת⁻מכאוביו מפני האימה המהלכת בחוץ…

לאחר כמה ימים הגיע לעיר הקדש ר' ישעיה ברדקי חתנו של ר' ישראל משקלוב וחבורת מתנדבים עמו… – שבועים קודם הפורענות הלך המגיד לירושלים תובב“א לכונן שם מקדש מעט ובתי משכנות לעדת הפרושים הדלה. כל ימיו היה מצטער שאין ישוב של אשכנזים בבירת הקדש. מניעות רבות היו בדבר. אחינו הספרדים לא היו גורסים העויותיו של יהודי אשכנזי, לא לבושו המשונה ולא שפת דבורו הנלעגת. ואף הוא מצדו לא היה יכול לקבל עליו מרותם של ה”חבמים" התקיפים. וקשה מכל היתה גלות ישמעאל עליו. משבא לחנותו של נכרי, מיד היה מחייבו לקנות פירותיו הרקובים ומפקיע עליו שערים. וכשהיה מסרב וטוען כנגדו. חציו מדבר יהודית וחציו אשדודית, הלה מעמיד עליו עדי שקר משלו, שקללו בדתו ובנביאו. והואיל ועדי ישראל לא היו נאמנים בערכאותיהם, היה סופו בור⁻שבי לירחים ותשלומי כסף שלא לפי כחו. שקאי שופך נאדו בזדון על רצפת החצר ואינו זז משם עד שהיהודי משלם לו דמי המים. ומושל מקשיב על דבר שקר, היה מטיל על העולים האשכנזים מסים וארנוניות בכל יום ויום. “חזקה על האשכנזים הללו, שמוצאים הדרך לכיסיהם התפוחים של בני גזעם שבחוץ לארץ”.

ברוך משנה עתים וממליך מלכים! שהרי מיום שפרש מחמד עלי המצרי מצודת שלטונו על ארץ הקדש, נחו ישראל מאויביהם. ולא עוד אלא שבנו הגבור אברהים פחה נכנס בשערי ירושלים ועשה שפטים קשים ברשעיהם. ולא נפטר משם עד שצוה לעושי דברו לנהוג כבוד ויושר ביהודי אירופא ולענוש קשה כל העולב בהם. עכשיו בת יוצאת לשוק ותכשיטיה עליה ואין אחד מהם פושט יד כנגדה. לכך פרושים מעטים, שקבלו עליהם בשעתם יסורים באהבה מריצים משם לר' ישראל אגרות מבשרות ואומרות: “פחתו מסים וארנוניות. כבני חורין מהלכים אנו בחוצות ירושלים באין מכלים דבר. מוראה של מלכות הצדק נפל עליהם. עויליהם אינם מקניטים אותנו ולא מעפרים בעפר כנגדנו. ומעשה בימ”ש אחד שסרח ולקה בשוט ורצועה עד שלא עמד ממשכבו… ואעפי“כ שמחתנו אינה שלמה, שמעטים ודלים אנו, פחות מעשרה. שהרי אנו בבחינת שבויים בין אחינו הספרדים, לפי שאין אנו מבינים מבטאם והנוסח שלהם לא היה מקובל על ה”גאון" זי“ע… יבוא ר' ישראל להרים קרן עדת הפרושים בירושלים, כשם שהרבה לעשות בעיה”ק צפת ת“ו…” סמוך לכן קבל תוכחת אהבה מגאון מפורסם שבגולה. שיגר “פאת השלחן” לחתם סופר, שהחזיר לו דברי תודה, משבח הרבה חריפות ובקיאות שבחבור. אלא שמבין השטין היתה נשמעת לו גם מעין תרועמת: “מה טעם ראה כבודו ובני עדתו לשים פניהם לצפת שחדשה מקרוב באה! וירושלים ששם ה' נקרא עליה תמיד, וגם בזה הזמן מצוה לעלות לרגל אליה, ירושלם זו נשכחה לגמרי?…”

ואעפי“כ לא יכלו כל אלה להעביר את המגיד הישיש על אהבתו העזה לעיר הקדש, בת טפוחיו. שלושים שנה שצחצחות אוירה הוא שואף ומים חיים ממעיניה הוא שותה. ויסורים הללו של מגפה, מפלת, ביזה שנתנסה בתוכה, רק חישלו אהבתו, שאין ארץ ישראל נקנית אלא בהם. ועדת מרעיתו שכל כך היה טורח עליה, נותן מיטב עתותיו להרמת קרנה, על מי הוא נוטשה? לא. אין הוא זז מכאן עד יומו האחרון שיחוננו ה'! רגבי גבעת הקדש ימתקו לו בחייו ובמותו. סמוך להאר”י הקדוש, למרן בית יוסף ימצא מנוחתו הנכונה!… מכל מקום אין הוא פטור מעשות לבנין ירושלים. דעתו ב“ה נשמעת בתפוצות ישראל, שנתבעים ונותנים ביד רחבה לבנין אה”ק. מיד הריץ אגרות נמלצות לעיר ואם בישראל, אמשטרדם. ערך קול קורא חוצב להבות אש קדש לאחיו שבליטא, שיהיו מן הזריזים ועולים להגדיל ולהאדיר תורת “הגאון” בתוככי ירושלים. לא עברו ימים מרובים עד שקבל מאמרכלי הו"ד הרבה יותר ממה שדרש. נטל צרור הכסף בידו ועלה לעיר האלקים לבנות חרבותיה.

הצליח ה' דרכו וגאל מגרש גדול ורחב ידים בטבורה של עיר. שקל כסף גם על יד עושי המלאכה, בנאים ונגרים וחוצבי האבן וזרזם לעבודה. ועד שהוא מזמן עצמו לחזור, נכנס אליו שלמה הדיג, נפל לרגליו מבוהל ואפס⁻אונים. סוסתו האבירה אף היא נשתטחה על קרקע החצר, כולה טבולת זיעה ונחיריה מנשמות בחזקה. בנס ניצל הוא ובהמתו מן ההפכה. זה שתי מעת לעת שהוא מגמא ארץ, מקפץ על הגבעות ואגרת הרב מאברוטש בחיקו. לא הספיק לסיים דבריו, עד שהמגיד הישיש פתח את האגרת וידיו מרתתות. מיד קרע בגדיו, חלץ מנעליו ונשמט וישב על על גבי הקרקע ועיניו זלגו דמעות. – קשה היה לו יום זה כיום ששכל בו אשת נעוריו, סמוך לבואו בשערי עיר הקדש!…

אלמלא צנת⁻חרף עזה וגשמי זעף שאינם פוסקים, היה הוא עצמו ממהר וחוזר לעיר הקדש להציל שארית הפליטה. בתו היחידה, שבביתה הוא יושב, גם היא מעכבת בידו. “היכן יניח זקן חלש שכמותו ראשו בעיר ההרגה?” אלא שבעלה, אברך מלא מרץ ואהבת הבריות, מוכן ומזומן לילך במקומו. נטל המגיד הישיש מקלו ויצא לחזר על פתחי נגידים של אחב"י הספרדים. מי נותן לו נדבה הגונה, מי מלוה לו על מנת שיחזיר לו מדמי החלוקה. בא ומסר המעות לידי חתנו שיצא לדרך ועוד עשרים אברכים מתלווים לו, רובם אשכנזים ומעוטם ספרדים. אמתחותיהם מלאות היו ככרות לחם ושאר מזונות, ולשולי האוכפים שעל גבי פרדותיהם המהירות קשרו כלי⁻חפירה רבים, אתים, מעדרים ומגרפות. עד שהם מפליגים לדרכם בסערות⁻גשמים, כרוכים באדרות שער, היה המגיד הישיש עומד בשער החצר, מלום בעיניו הדומעות ושפתיו דובבות ברכת⁻הדרך. ועוד שעה ארוכה היה שוהה שם, מוטה על משענתו ומאזין לשעטת הפרסות עד שנאלמה.

עוד באותו יום כנס ר' ישראל את חכמי הספרדים וקרא לפניהם מגלת⁻החרבן של עיר הקדש שבגליל העליון. באותו מעמד גזרו תענית צבור ואבל לשני ימים רצופים. למחר השכימו אנשים, נשים וטף לבית הכנסת הגדול של רבן יוחנן בן זכאי. האולם המרווח שבאמצע והלשכות הצדדיות נתמלאו עד אפס מקום. ביציעים נצטופפו נשים ובתולות. לא נשתירה נפש חיה מישראל בבית דירתה. היו כולם יושבים לארץ, שחוחי ראש ולבם דוי. פתח המגיד הישיש במספר מר על עטרת הגליל שנפלה, מקדש הקבלה שחרב, וסים בדברי זרוז על התשובה והצדקה… נפתחו מקורי דמעות ובכי ישראל הולך ומתגבר ונשמע למרחוק. לא היה זה אלא יום אבל כבד, שירושלם הבירה מבכה את אחותה הצעירה!…

ביום ו' עם צהרים הגיעו שליחי⁻מצוה לעיר הקדש. מיד ירדו מעל פרדותיהם ונכנסו לצריף⁻הפליטים. פתחו שקיהם וחלקו המזונות לרעבים. לאחר מנוחה קלה מטורח הנסיעה, נטלו מעדריהם ומגרפותיהם ויצאו לחרבות. גשמים עדין היו מנטפים וקלפת האדמה ניסוטת לסרוגין. אור חמה פגום היה זרוע על עיי המפלת. התחילו עודרים, מפקחים את הגל בזהירות יתרה עד שומעים קול ענות חלושה. מבעוד יום הצילו כמה נפשות ממות. מלכת⁻שבת נכאה, מרוטת⁻כנף ירדה על גבעת הקדש. ואעפי"כ עדין אברכי ירושלים חותרים בין החרבות, שפקוח נפש דוחה שבת. היו חופרים והולכים, מסלקים עפר תחוח ושברי אבן עד שמצאו בית נעול לפניהם. טרחו בדלת הצמודה מחמת גשמים ורפש המפלת עד שנפצוה במכושיהם. ומשנכנסו: אוי לעינים שכך רואות! אם רכה בשנים מוטלת על הרצפה נפוחת רעב, ובחיקה תינוק מת ושפתותיו הכחולות עדין בפטמת דדה דבקות… בעלה של עלובה זו הלך בערב הרעש לבית הכנסת. שלשת בניה יצאו בפנסי לילה לחדר רבם. ואפילו אחד מהם לא חזר עדין!… בינתים גברה חשכת לילה, גשמי זעף נתחדשו ויהושע ברדקי ואנשיו הפסיקו על כרחם את מלאכתם. חזרו לצריף הדוויים, התפללו ערבית של שבת בלב נשבר, אכלו פת חולין ושכבו על הקרקע מתכסים בטליותיהם.

למחר נתפזרו העננים ועלה גלגל חמה על הריסות עיר הקדש. אותה שעה יצא הרב החסיד מן הצריף, עלה בראש סלע זקוף, משקיף משם על ההפכה אשר הפך ה' בחרון אפו. נשא עיניו אל ההרים וראה כפרים רבים היו לשממה, בתי החמר הרוסים ופגרי אדם מוקעים נגד השמש. נתחלחלו עיניו, אלא שכבש בכיו משום קדושת השבת… אנשי ירושלים יצאו לעבודתם אחר תפלה חטופה. אותו יום לא חילצו מתים מבין הגלים, שהרי בין כך אינם רשאים להביאם לקבורה. רוחות דממו, צח היה האויר וצלול, עד שאושת כאב רפה בקעה ועלתה אליהם מתוך ערמת מפלת אחת שבקרן הרחוב. חפרו שעה ארוכה באתיהם עד שהגיעו לדלת של בית קטן. נכנסו ומצאו אשה מוטלת על מטת אבן בקרן זוית אפלה. עיניה עצומות היו, חזה השחוף מתרומם עדין ברפיון ואנחה עמומה מפעפעת בין שפתותיה החורות. מיד נטלוה בזרועותיהם והביאוה לתוך הצריף. לא הספיקו להשכיבה, עד שנפחה נשמתה. הציץ הרב החסיד בפניה, הכירה ואמר: “הרי זו האלמנה, כובסת הלבנים. יסורים באו על עלובה זו, ומעולם לא הטיחה דברים כלפי שמים!…” סים בתפלה צנועה לשלום נשמתה ולתקון נשמות בעלה ובנה הנדחות.

ביום א' ירדו חופרים לרחוב הספרדים. עד שהם מהלכים שמעו באויר הבוקר הצלול גניחות שבאות בזו אחר זו. בדקו אחריהן, שמהריסות ביתו של העשיר ר' עמיאל מטנג’יר הן באות. שיחקה לו השעה תחת שלטונו של המולאי עבד אל רחמן, שהיה נוטה חסד ליהודים, והיו ספינותיו, עמוסות צמר ודונג מרוקו המשובחים, מפרשות באוקינוס וחוזרות משם ותועפות כסף עליהן. וכשם שגדל עשרו וכבודו, כך גדלה בתו היחידה סוליכא ליופי וחכמה. לבקרים היתה יוצאת לטיל בגנים כמנהג בנות⁻השרים. שני עבדים כושים חגורי חרב רצים לפניה, כשהיא מושכת בידיה, העדויות צמידי זהב וטבעות משובצות אבני חפץ, מתג הזהב שלסוסה האביר. וכשנשמעות שעטות החן על רצפת רחובות טנג’יר מיד משמיטים לקוחות משכימים סחורה שבידיהם וממהרים לפתחי חנויות: הנה עוברת העבריה הנאוה, עיניה הגלויות צודות בשחרוריתן העמוקה. שמלת⁻כרפס צמודה לגווה החטוב והחושן המרוקם שלל גוונים שם חוק וגבול לגלי שדיה השוטפים. עוברים ושבים אף הם מסתלקים לצדדין, נדחקים לבין כתלי הבתים ואינם משגיחים, שפעמי רגליה העדינים נתונים במנעלי⁻ארגמן, שאינם מותרים אלא לבן דת מוחמד. מחשוף הלובן שלפניה שמצהיר מבעד צעיף המשי הדק מביא שזופי עור הללו לידי התפעלות רבה, עד שעומדים וקוראים: “אללה אכבר!… בת אללה!…” ויצאו לה מוניטין בכל ערי מרוקו, עד שהתחילו מתלחשים גם במושב המולאי.

באותם הימים התחילו רבים מבני העשירים והמיוחסים שבקהלות לדפוק על דלתותיו של עמיאל, שרוצה כל אחד להביא את בתו החמודה לביתו. ועד שהוא נמלך בדעתו ובביתו, נזדמן המולאי לעיר ובא אצלו. שמח הרבה על כבוד רב זה, שלא זכה אליו יהודי עד היום. והיתה סוליכא עומדת לפני המולאי ומשעשעתו בדבריה המחוכמים. וקודם שנפטר המתיק דברים עם אבי הנערה, שינשאהו מעל כל השרים ויתן לידו מפתחות בית גנזיו. אלא שבמהרה ערבה שמחת העשיר. לא הספיקו תמרות האבק של פרשי המולאי להמוג עד שחזר אליו שלישו, שישלח את סוליכא להרמון אדוניו, שנשאה חן וחסד לפניו. עמד ושידלו בדברים, שיחזור אליו לאחר ג' ימים ובתו מותקנת למולאי בהדר שמלותיה ובתמרוקי הנשים. מיד צבר ממון ועדיים שהיו בידו, מעבירם בחשאי לתוך ספינה הולנדית שהיתה עוגנת בנמל. ובליל שלישי, כשעיר החוף כולה שקעה בדומית⁻אופל, הפליגה משפחת עמיאל לחופי ארץ הקדש.

בתחלת שנת תקצ“ה עלה לעיר הקדש והקים לו בית מפואר ורם. ולפי שלא רצה לעסוק בפרקמטיא יותר, בנה עליותיו לבית תפלה ולישיבה, שבה ילמד תורה מפי תלמידי חכמים מובהקים, שעליו פרנסתם. וכשהגיעה עת⁻דודים לסוליכא נתן אביה עיניו באברך רפאל בנו של החכם ר' אברהם אינהורי ראב”ד של עדת הספרדים בעיה“ק. ליל הארוסין הוחג ברב פאר ונדיבות ויום הכלולות נועד לעש”ק, י“ד בשבט התקצ”ז לפ"ג. עד לאותו זמן עושה האברך דרכו לישיבה קפנדריא, שלא יפגש בארוסתו מפני צניעות כמנהג ארצות⁻המערב. גם הנערה, גן נעול לבה ואת שם בחירה אינה מעלה על דל שפתותיה. וכשרואה צל דמותו הנטויה מרחוק, מיד היא מתחמקת ומתמלטת ככנף⁻רננים נעלסה לקן אבותיה. בהצנע ובחשאי פורחת שושנת⁻אהבים, משמרת תום חינה עד כי באה עת לחננה…

ובאותו יום הפגעים, בבין השמשות, היו ר' עמיאל וחתנו עומדים בתפלת המנחה. האם הכבודה אף היא לוחשת תחנתה בעזרת נשים. ואילו סוליכא פוסעת על רפידת שטיחי פרס רכים שבטרקלין שלמטה. אותה שעה פוקדת היא חליפות שמלותיה שמגוללות על ספות⁻המשי, כשבעיניה ברק האושר המתקרב. קפצה ולבשה מחלצותיה זו אחר זו. כל אחת מתחרה בחברתה להעטות גו חטוב זה, שחננו האלהים עשרה קבין של יופי, ומשהיא מתעטפת בשמלת⁻הקטיפה התכולה, שמלילות זהב בשוליה, סח לבה, פועם חדוה: “זו אני עוטה ביום ה', בערב יום חתונתי.” החצר המרווחה מתמלאת אוכלוסין רבים מעיר הקדש. נכנס חכם מחלוף השוחט ומיד נתז דם הארגמן של הפר העקוד, שמתוקן למשתה הכלולות ליום מחר. הכל פוצחים פיהם ברנה. משמשים זריזים מחלקים לכל אחד ואחד אגוזים, קלי וכוס מים חיים. כל אחד מהאורחים נותן קשיטה על ראש הפר השחוט, מברך ב“סמן טוב” ונפטר לביתו… עם הערב שמש מתכנסות רעותיה אצלה. מנורות הכסף הכבדות מקלחות זיון תוך הטרקלין הספון בארז. בתולה אחת מכה על תוף החרס. לקצב תפיפות עליז היא יוצאת במחול עם כל אחת, שלובות זרוע וחמוקות⁻ירך. ומשתפילת ערבית נסתימה, היא מובלת לבית חתנה, עצומת עינים וידיה אסורות באבנט שש משזר, שמהדק מתניה העגולות. הוא מציץ רגע בפניה הנאורים, ואחר היא מוחזרת למעונה, עצומת עינים וידיה אסורות באבנט השש ודמות חתנה מבהיקה בתוך תוכי נפשה… וכל שפושטת שמלה, מקפלתה באצבעות ענוגות, הרי היא מצניעה בין כפליה אשכולות הכופר, שישתמר בשמה לעת דודים. גם עלי פיגם חריפי הריח היא מוסיפה, סגולה מפני עין הרע, עד שמניחתה לשמלה בשידת עצי זית, מצופה רצי כסף וזהב, שפטורי⁻ציצים ומעשי מחשבת מפותחים עליהם.

לסוף נתנה סוליכא עליה שמלת⁻הכלולות, לבנת⁻המשי, ששובלה הארוך היה מרשרש על הטפיטין השעירים. וכטוב לבה עליה פתחה קופסת⁻הגביש, רודה מתוכה תכשיטיה היקרים בזה אחר זה. ענדה רביד⁻המטבעות לחלקת צוארה, הידקה צמידים לגלילי⁻שיש ידיה וטבעות⁻היהלום העלתה על פרקי אצבעותיה המתחמקים. עד שגווה הרענן מתחטא עליה, נשאוה הרהוריה לעיר חוף רחוקה: טיולים בפרדסי לימונים על גב סוס מהיר, עינים בוערות תאוה של המולאי, ליל חרדות וגלי ים מלחכים שולי ספינה…

אותה שעה נשקפה מבעד חלונות⁻המערב הארוכים חמה של דם עכורה, שמהבהבת ודועכת בין רוכסי העצמון הרם. נחשול של אבק עמד בחוצות עיר הקדש. אילנות שבכרם זית חגו ונעו. בזויות⁻הטרקלין ניטשה אפלה עבה. ואלו בלבבה של סוליכא עדיין זוהר גיל מפכה… כלפי המראה הלטושה עדיין היא עומדת, בבואת פניה צוהלת לקראתה, יצורי גווה הצחורים מבהיקים מבעד רשת⁻המשי השקופה וכולם אומרים פנוק והתרפקות…

עד שהיא רוחשת תודה לאל שבשמים ולאביה עלי אדמות, שניצלה מצפרניו המסואבים של אותו עיט עריץ, מט הקרקע מתחת לכפות רגליה. משול לסוס עקש שמרתיע עורו ומנער רוכבו העליז מעל גבו. – כתלי הבית העבים זעים. קול נפץ איום. בניני העליה לא עמדו בפני הזעזועים העזים והממושכים. קולות⁻זעקה חנוקים, ואחר דממת⁻המות. שברי קורות, גרוטאות של ברזל, נטלי אבן מידרדרים והולכים עד שמתגבבים לערמות גבוהות מסביב לבית שמלמטה. שני טורי בתי⁻הדירה, שהקים אביה ללומדי הישיבה, אף הם כרעו, שתו יחדיו על בית סוליכא לכסותה במשאון ולקברה חיים. פתאום נמעדו קרסוליה ונשתטחה. השידה נהפכה על שוליה ובגדי החמודות נשפכו ונתערבו עם רסיסי המראה המנופצת…

הרכה והמעונגה, שחמש עשרה שנותיה עברו בפנוק ואהבת⁻הורים נאמנה, לא יכלה להעלות על הדעת שהכל ימחה כהרף עין!… תחלה היתה משועת: “אבא! אמא!” אלא משראתה ששועותיה חוזרות אליה ריקם, נשתקעה לתוך קפאון של טמטום. לא היתה אלא מסכיתה¹³ לשריקות⁻הרוח העמומות ופורצת לסרוגין בבכיה מרה וחנוקת אנחות. תכפו רעידות⁻אדמה עזות, שכפו עליה שתיקת⁻אימים. הרהרה: אפשר כתלים נבקעים והיא נמלטת דרך פרצתם. אלא שהללו נבנו בשעתם בעובי של אמתים על יסודות מעמיקים למשא בתי העליה. גם גושי⁻המפולת שנטפלו להם עשום לחומה בצורה, שאין הרעש מקעקע אותם.

ישבה סוליכא מכווצת ונפחדת תוך האפלה שהלכה ועבתה. בלא ידועים התחילו ראשי אצבעותיה מרתתים על משי שמלתה, ממשמשים ברביד⁻הזהב ובצמידי⁻היהלום. זהרורים מופלאים מבצבצים כנגדה, טופחים על שמורות עיניה היגעות עד שנעצמות. מיד קורי חלום אורגים גופה המעונה והדווי במסכת⁻קסם:

ערב שבת קדש של י"ד בשבט. שמש ערבים נוטה להררי מירון. צללים בהירים מתפשטים בגאיות וערוצי הנחל. שקדים מלבלבים שבחצר. פרחיהם מתכסים חכלילות בישנות מפני הערב היורד. כלה נאה וחסודה היא, שיושבת על כסא רם, נאפד משי ושולי שמלתה משתטחים לפניה. רעותיה עומדות עליה. מהן קורעות עיניה בפוך ומהן קולעות דלת ראשה לשתי קווצות, שיורדות לה על פי מדותיה. אותה שעה מתופפת אחת על תוף החרס באצבעותיה הזריזות ושרה פזמוני⁻אהבים נוגים ומושכים את הלב.

ליאות מתוקה מפעפעת בכל יצורי גווה. ענוי הצום מעלה כאב קל ברקותיה העטורות זר פנינים, מעולף בדי⁻הדס וגם ורדים. על מפתן הבית שממול מופיע חתנה, עטוף גלימת⁻משי ארוכה ורחבת⁻שרוולים ולראשו חבושה מצנפת לבנה. הוא מובל בידי שושביניו, מימינו הרב הישיש ומשמאלו אביה הנאהב. מאחוריהם צובא קהל רב מכל העדות שבעיר הקדש. שושבינים שומטים ידיהם מבין זרועותיו, והוא עובר המפתן. פסיעותיו צנועות ובישניות, ואעפי“כ נשמע הדן החרישי בתוך דממת⁻צפיה שהשתררה. הוא קרב אליה, עומד על ההדום שלרגליה, מרכין קלות גופו החסון ובהינומא של משי ששולף מתוך חיק כפתנו הרחב, הוא מכסה פניה שהסמיקו. אותה שעה ממטירות רעותיה עליו מיני מתיקה רב⁻גוניים. הוא חוזר לאחוריו אגב בהילות בישנית ונשים כבודות מזות עליו מי ורדים מתוך צלוחיות שרועות צואר וזהובות. הגיע למפתן, שוב שושבינים שולבים ידיהם בזרועותיו, מנגנים פורטים בעוז על נבל ומינים. הקהל הרב נע ומלוה את החתן לעזרת בית הכנסת של האר”י הקדוש.

חזרו כלי זמר מן העזרה וסוליכא יורדת מכסאה. שלובה בזרועות אמה וחמותה היא באה, כששתי ילדות תמות מניפות שובל שמלתה. היא עומדת בצל פרוכת⁻התכלת. קרני שמש אחרונות מרצדות על פני הינומת⁻המשי השקופה. טבעת זהב מתנוצצת בראש אצבעה… פתאום ניעורה בבהלה, ממשמשת עירום עצבעה תוך חשכת אימים, שאופפתה וכל גופה רועד מצינה…

דרך סדקים צרים באשנב⁻המזרח של מעלה, שנסתתם על ידי המפלת, ירדו על סוליכא שפודי⁻אור פגומים וכהים ומרבצה החרידוה. שיערה, שליל בלהות גולל מפני יום בעיר הקודש ההפוכה. ולאור המדומדם היתה מהלכת, עד שבאה אצל ארון העץ המחוטב. עמדה ונטלה מתוכו אחד מט“ו נרות של דונג ארוכים, שקלעו ליום כלולותיה. מארי סעדי סגולה נאה מצא בקונטרס ישן, שהביא עמו מתימן. ט”ו בתולות טהורות היו מגבלות בצקו של דונג⁻הענבר, שמילט אביה מאוצרותיו שבטנג’יר, קולעות באצבעותיהן המהירות נרות עבותים כשיעור קומתה של נלבבה. בשעה זו לוחש המקובל מלים סתומות וצרופי שמות של מלאכים. אמה מתחננת לפני הקב"ה, שמזל בתה יאיר ויזרח תמיד. כלו בתולות מלאכתן, העמידוה לסוליכא בתוך וכל אחת מודדת נרה בגזרה הרעננה וחותמת מקלעתה עם דלת ראשה הכבדה.

הקישה אבני חלמיש זו בזו, עד שגצים יצאו והאש נאחזה בפתילת⁻הנר. בדקה ומצאה פת לחם וקנקן מים, ששירו תופרות ביום אתמול, שהיה אחרון לעבודתן. ואעפ"י שהרעב והצמא עינו גופה, לא אכלה אלא כזית ומים במשורה שתתה. עדין שעשעה עלובה את נפשה, שעוד יום, יומים פליטי הרעש מוציאים אותה מבור שביה… פעם אחת הרגישה בפסיעות אדם, שהולכות וקרבות. מיד גררה לשלחן כבד⁻רגלים ועלתה עליו עד שראשה מגיע לסדקי⁻האשנב. התחילה משוועת לעזרה ואין קול ואין עונה ואושת הפסיעות אובדת במרחק. נואשה מסברה וחזרה לפנתה הדחויה.

עד שהיא קופאת ביאושה וגלגל הרהוריה חוזר חלילה, נשתבשו עליה כלי⁻החושים ותרדמת⁻חדלון ירדה עליה. אותה שעה נעשה מוחה הפקר לתעלולי דמיון וסיוטים מענים: באישון לילה ואפלה. פוסעת היא בחשאי בין זרועות אביה ואמה. שערי ה“מלאח”, גיטו שבטנג’יר, נפתחים לפניהם, שהשומרים הכושים נשתחדו בממון ונתבסמו בפרי הגפן. הם עוברים מבואות צרים של ישמעאלים. אגב כבישת צעד ועצירת נשימה. מסמטא אחרונה הם משחילים ויוצאים לרחבת⁻הנמל. צל ספינתם רומז להם. עוד רגעים מספר והם במימי ישועה, מחוץ לממשלת זדון. ופתאום הגיחו אליהם עבדי המולאי מן המארב, כפתו ידיהם ורגליהם והרכיבום על סוסים מהירים. הבהילום לטירת המולאי שבפיס. מיד צוה להתיר אסוריהם והתחיל משדלה לסוליכא בדברים, אף משפיע עליה תכשיטים של זהב ואבני חפץ. הכניס גם הוריה אצלה, שירככו לבה הקשה. אמרו לה בלחש: “בתנו! אל תבגדי בדת ישראל וכחנה הצדקת, קדשי שם שמים!…”

ראה המולאי עריץ⁻התאוה. שיהודיה קשת עורף זו בסרובה עומדת, צוה לענות הוריה בפניה. סמר שערה, נתכוץ כל גופה ועדין כובשת שועתה. והוריה המעונים מחזקים אותה באמונתה. בערה חמת הרשע להשחית וקרא לסייף להתיז ראשיהם ראתה גולגלות אבותיה ערופות ולבה אינו אלא מוסיף גבורה של קדושה, עד שהניף סייף חרבו על ערפה החשוף… מיד ניעורה מתוך חלום הבלהות. ראתה שהדונג נמס ושיור של פתילה דועך. מיהרה והדליקה נר חדש. נר הולך ונר בא ולפיהם היא מונה ימי כלאה בבור חיים זה. ומשכלה נר שלישי, תמה פרוסת⁻לחם אחרונה וטפת מים עוד אחת נזלה מפי קנקן על השפתים הצומקות…

עוד שלש פעמים משנה עתים גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור. עוד שלשה נרות⁻חופה בשעורי⁻קומה נתמקמקו במצור וכבו. שם נפש תמה נפתולי אלהים נפתלה עם עברת רעב וצמא. האויר לנשימה הולך ונפסל, וסופו שמתמלא אדים ממאירים. כחותיה של סוליכא פוחתים והולכים. פעימות לבבה נחלשות. עוד אחת התאמצה והעלתה מותר הנרות באוד⁻הדונג שמהבהב ודועך. ערכה תשעת הנרות הדולקים במערכה, מסביב למראשותיה. פשטה ידיה ורגליה ושפתותיה החורות חורון המות, דובבו תפלה זכה: “אלהי! נשמה שנתת בי, טהורה היא…” הולכת היא מעמק הבכא ואין לה תרעמת על אביה שבשמים, שכל דרכיו משפט. עוד מעט והנשמה יוצאת בית חמרה הנפול, פורחת כצפור דרור למרומי הזוך והטהר. שם היא מתרפקת על דודה, משתעשעת בחיק אבותיה הנאהבים!…

עד שסוליכא הוגה מחשבות⁻פרידה צרופות הללו, נפקחו עיניה להוד המראה: בחיר לבבה נצב בתוך, תחת פרכת התכלת, כלו הדור בלבושו. קרני החמה השוקעת מפיזות לובן מצנפתו הרקומה פסוקי קדש, מעשה ידיה להתפאר. והיא מהלכת סחור, סחור מסביב לו, כששובל המשי נגרר אחריה. אמה וחמותה נוהגות בה, כששני נרות דונג ארוכים ועבותים בידיהן. אחריהן פוסעות רעותיה, שתים, שתים ומטות האורה בין אצבעותיהן הבהירות. חמשה עשר אורות מבליחים בארגמן ערבים כנגד חמשה עשר אביביה בעולמו הנאה של הקב"ה. הסבוב נעשה מהיר ופזיז יותר ויותר. הכל מיטרף, מתבלבל. מערבולת של נגוהות ושביבים מופלאי הגונים מתהפכת מסביב לראשה בסערה. עד שנעלם הכל ואינה רואה אלא תשעה עצי שקד מורידים בזהר⁻חרס עולה וזורח… ערפלי מנוחה צחורים ככנפי יונה צונחים ומליטים את הגוף הסובל, ופדות נתנה ליסוריו הממושכים!…

מתוך גלי המפלת הוציאו, בזו אחר זו, גויותיהם של ר' עמיאל וזוגתו, של חתנו רפאל אנהורי ושאר לומדי הישיבה והטמינום בקבר אחד, שלא הספיקה השעה. סלקו חופרים שאר ערמות העפר עד שהגיעו לבנין התחתון. מצאו הדלת צמודה ולא יכלו לפתחה עד שעמדו עליה במכושיהם. מיד הבליחו כנגדם תשעה נרות דונג ארוכים ועבותים מאירים פני המתה באור פלאי ומוזר. עמדו אונני⁻דומיה, רק פלגי הדמעות חורשים לחייהם. אסונות ופגעים של עיר הקדש בשבעת הימים האלה, נתקפלו להם ונתגבשו בדמות זו, שמוטלת לפניהם, כרוכה בשמלת הכלולות הצחורה, כך, כמות שהיא נשאוה וקברוה בבית העולם. רק רביד הזהב וצמידים משובצים הסירו מעליה ועשאום כתר ורמונים. לתורה אחת שניצלה מן ההפכה.

 

פרק שביעי    🔗

יום יום באשמורת הבוקר יוצאים החופרים מאהלם שנטו במעלה ההר, סמוך לצריפם של פליטים. הבריאים שבהם מתלוים לאחיהם לסיע בידם ולהכיר המתים. רבים הם ההרוגים, אבות ובנים, אמהות ועולליהן, אחים ואחיות. כמה מהם אברי גופם מרוסקים, תאר אדם משחת, עד שאין להכירם. נשיהם של אלו, אם בחיים זכו, תשארנה עגונות כל ימיהן, כשאין גאוני הלכה מוצאים להן התר!… שקים תפוחים מטלטלים שכירי נכר לבית הקברות. שם קברנים משלשלים אנדרלמוסיא זו של בשר אדם לתוך חפירות עמוקות ורחבות. – עם חשכה נכנסים חופרים לאהלם, יגעי גוף ורצוצי נפש. למדורת קיסמים שמבעירים להחם גופם בקור לילה, מעלה האברך יהושע ברדקי רשמיו של יום. רצונו של חותנו המגיד הוא ממלא, להודיעו דבר יום ביומו.

“ב”ה, יום שני, ג' שבט. – חורבת ביתו של ר' ראובן ז“ל, אנו מפנים. הטוב שבמלמדי גמרא שבעיה”ק היה ולחדרו נתלקטו עשרה נערים מתמידים וחריפי מוח. ולפי שלא רצו להבטיל תלמודם אפילו שעה קלה, היו מתפללים מנחה ומעריב בבית רבם. ובאותו יום מר ונמהר, סימו תפלת המנחה, ומיד ישב ר' ראובן בראש השלחן. חזהו הרחב ושכמו הנטוי מכסה טלית קטן של צמר, שפתיליו נגררים על ארבעת עברי הכסא. ידו הגרומה פשוטה על הגמרא הגדולה שפתוחה לפניו, ואצבעות השניה מטילות בלי יודעים בשער חשיבה של זקנו ההדור. תלמידיו אף הם במקומותם יושבים על שני ספסלי עץ ארוכים, שמשני עברי שולחן. כל אחד פותח ספרו, בפרק “תמיד נשחט” שבמסכת פסחים. מתחלת זמן החרף ועד היום הספיקו הנערים החרוצים ללמד ארבעה פרקים עם המפרשים ועם ה“אלפס” ו“הראש”. אם ירצה השם, בערב פסח, יום תעניתם של בכורות, הם מסימים כל המסכת כולה על קכ"א דפיה ועל סוגיותיה העמוקות.

דמדומי ערב מאפילים את החדר הנמוך, שאור יומו בא לו בצמצום מחלון יחיד שמפולש לחצר צרה. כל נער חופז ומדליק פנסו לפניו. הרבנית הצנועה מתחמקת למטבח להתקין סעודה לבעלה! התחילו רב ותלמידיו שונים פרקם החדש בחשק גדול, משקעים ראשם בתוך התבות המאירות ושוכחים עולם ומלואו. עד שקפץ עליהם רגזו של רעש ותקרה כבדת מעזיבה צנחה על צואריהם וחיים כסתם…

וכשפקחנו הגל, כהויתם מצאנום. פני הנערים כבושים בדפי הגמרות, שמלאו כתמי דם, ור' ראובן, ידו האחת צמודה לגמרא הפתוחה, ואצבעות השניה מסתבכות בשער השיבה שלזקנו הארוך!…"

נשמט קולמוס מבין אצבעותיו של אברך וגליון הניר נפל על ברכיו. געה בבכיה ולא יכל להמשיך ספורו לחותנו: כיצד קברוהו לר' ראובן המעולה שבמלמדי הגמרא שבעיה"ק ועשרת תלמידיו חריפי המוח בקבר¹⁴ אחד; כיצד היתה תאניה ואניה ממלאת חללה של עיר הקדש השוממה…

יום, יום ומגלת⁻פגעיו… נחמה הקמחנית יצאה מדעתה, השם יצילנו. – ביום הפורענות נכנס בעלה שבתי לעיר הקדש. כמה ימים כתת רגליו בכפרים השוממים והאבלים. והיה מחזר שם על בתי פלחים, קונה בדמים יקרים כל קומץ של גרגרי חטה או של שעורה שבשולי כדיהם. לא חזר לביתו עד שירד לנחל הטחנות, שהיו שובתות זה ימים רבים. טרח בעל טחנה טרחה יתירה, עד שמי⁻אפסים של “דובלאי” הניעו לאבן הרכב, שהעלתה חלודה. וכשפירק שבתי משאו פנה יום, ונזדרז לילך לבית התפלה של בעלי המלאכה. שכל זמן שהיה בדרך התפלל ביחידות. ועד שהוא חוזר זוגתו ממלאת מקומו בחנות, שחציה ברשות הרבים וחציה בחצר ביתם. עגומים הם כתליה של זו, אין השקים תפוחי הקמח מתחככים בהם. תרמילים דלים וריקים למחצה רובצים בפנה והסובין מרובים בהם על הקמח. וכשנכנסת אשה דוויה לקנות, נחמה נותנת בצער קרטוב של קמח על כף פלס של מתכת, כשוקלת תבלין. שלא כימים ראשונים, שהיתה מהפכת פי אמתחת גדוש לתוך קופת המאזנים הרחבה. וכמה פעמים מתוך רחמנות, היא נותנת בהקפה שלא בידיעת בעלה, עד שיתקבלו מעות התמיכה שנתעכבו.

בנה הגדול, שבא ליטול פתו ופנסו, עכבתו בבית שישגיח על החולה עד שיחזור אביהם. זה כמה ימים ששלמה’לי, חמה אחזתו וכל גופו בוער באש. ר' זושה החובש נכנס אצלו כמה פעמים, משש דפקו ובדק לבו. והיא מיוגעת בימים ונדודת⁻שינה בלילות, שכן היא מורחת גופו של תינוק בסממניו של חובש ומשקתו משרות של בבונג וריברברום. ועכשיו בבין השמשות יושב הילד הגדול ומנדנדה לעריבת העץ ברגלו ובידו הוא מחזיק “קב הישר” ונגרר אחר מתק לשונו וספורי⁻המוסר הנפלאים. וכשבא זעזוע ראשון ועפרות הקמח נשפכו מבין ידיה, ברחה נחמה לחוץ. אותה שעה נשתבשו עליה הרגשותיה, שכחה שבחצר פנימה, שם בביתה נשתירו בניה השנים. היו כל מעיניה נתונים לישותה המיוגעת והמבוהלת, והיתה מוסיפה לרוץ בין הבתים המתמוטטים כצביה מודחת.

בימים ראשונים היתה יושבת באהל הפליטים, שלוה ומהורהרת כל היום. בעלה נהרג בבית התפלה. ילדיה נמעכו בין¹⁵ עיי מפלת ביתה. ופתאום קפצה ממקומה ובאה לחורבת ביתה. מיד נעצה ידיה בתוך ערמת⁻המפלת והתחילה מחטטת ומנקרת בצפרניה עד זוב דם. לסרוגין פורצת היא בשאגות⁻שכולה: “היכן אתה שלמה’לי שלי?… מה שלומך פעוטי החולה? כלום חלצתך החמה?.. ואתה נחמן הפקח שלי, הקדיש שלי?” – עמדנו לשדלה בדברים, הסברנו לה את האמת הנוראה, שבידינו הבאנו בניה לקבר ישראל!… הפסיקה רגע, מציצה עלינו בעינים תמהות וקופאות ואחר חזרה לחתירתה המיואשת, עד שנרדמה באפלת הלילה על ערמת העפר. וכך טלטלנוה לצריפם של פליטים.

ומי שרואהו לר' אפרים סופר ולבו לא ימס בקרבו! הרי ישיש צנום ומסוגף זה, כל היום משוטט בין חרבות בתי⁻הכנסת. מתוך אשפתות הוא מלקט גוילי ספרי תורות קרועים ומרופטים. וכשמציץ ורואה שמות קדושים שנמחקה צורתם, הרי הוא גועה בבכיה כתינוק ממש. – שנים רבות היה עמל יומם ולילה וכותב תורות בקדושה יתרה ובטהרה מופלגת, עד שבעשרים בתי כנסיות שבעיה“ק היו קוראים בספריו בשבת ומועד. ועכשיו מעשי ידיו כולם, אין תאר ואין הדר להם, פגומים ופסולים!… וכך גוחן הוא כל היום על גלי ההריסות, מחלץ בזהירות מבין רסיסי אבן ושברי כלי עץ כל פסת קלף וחתיכה של כתנת או מכתה של “עץ⁻חיים”, וצוברן באמתחתו. ועם הערב שמש הוא יורד לבית העולם וגונז חפצי קדש הללו במערה אחת”.

קורא מגיד ישיש מכתבים של חתנו ומראות⁻הזועה צפים ועולים לפניו ומעלים עמם גם זכרונות⁻דוי מימים רחוקים: מגפה, מפלת, שוד ורצח נקיים… הגליונות רוויים⁻דמע, נושרים מתוך ידי שיבה מרתתות. – לא! יותר מכן אי⁻אפשר. נגדשה סאת⁻המכאובים בעיר הקדש. הרי שמן השמים מעכבים. “אם ה' לא ישמר עיר, שוא שקד שומר”… לא, אין הוא חוזר לעיר הקדש ואף בני עדתו הוא מעלה לירושלים… ומי יודע אם לא נחרבה עיר הקדש בעוון שנאת חנם ומחולקת שלא לשם שמים!… מימיו לא היתה טינא בלבו לכת החסידים. עוד בגולה לא היתה דעתו נוחה מהמלחמה הקשה, שקשרו חבריו על ראשי החסידות. סבור היה שכונתם של אלה לשם שמים היתה, לקרב נדחים ולהחיות עצמות יבשות של המונות⁻עם, שלמוד התורה אינו לפי כוחם… ולא כל שכן ששנאת חנם עברה חמורה היא באדמת הקדש, שבעטיה חרב בית מקדשנו וגלינו לבית האומות. לכך נענה בשעתו להזמנתו של הרב מאברוטש ושמח שמחה גדולה בחנוכת בית כנסת חדש של החסידים.

מתוך שיחה קלה עם הרב החסיד, הכיר מיד שירא שמים גדול ובעל מדות בעבודת ה' עומד לפניו. אותה שעה נצנצה מחשבה נאה במחו, על התפיסותן של שתי העדות המתנצחות והתמזגותן לחטיבה אחת על אדמת הקדש. התמדה בלמוד התורה של הגר“א, כשמצטרפת אליה דבקות שבתפלה של הבעש”ט, הרי היהדות משתגבת ומתעשרת על ידן, וברכה יוצאת מכאן לכל תפוצות ישראל!… אלא שכל מחשבה נאה, משיורדת לעולם המעשה מיד בא יצר הפרוד והמחלקת ומנסר כנפיה. בכל עת מצוא היה מדבר בגנותה של התבדלות והתרברבות ומשבח אחוה ורעות שבין כל אדם מישראל. שהרי מצות ו“אהבת לרעך כמוך” אינה מצטמצמת בחוג צר, אלא מתפשטת על כלל ישראל כולו! וחזקה על הרב החסיד, שגם הוא הטיף אמרי שלום ואהבה לשומעי לקחו. קטנות המוחין של התלמידים היא שקלקלה תמיד את השורה, ולא נפסקו הנגודים והחכוכים כל הזמן. לכך מוטב שכת החסידים תהא יושבת לבדה בעיה“ק. שהרי תלמידי הבעש”ט הראשונים יסדו שם ישובם של אשכנזים. ועדת הפרושים עולה ירושלימה ומגדילה ישובה הדל… ומיד כתב המגיד הישיש אגרות חוצבות להבות אש לאמרכלי אמשטרדם ולגבאי א“י שבוילנה להחיש עזרה ולקומם הריסות עיר הקדש. שכל זמן שזו בשממותה עומדת, אין הוא מפריש אפילו פרוטה ממעות התמיכה לישובה של ירושלים. שלא תהא נבנית ח”ו מחרבנה של עיר הקדש!…

סהר של אדר א' היה הולך וממלא פגימותיו, זורע אור נוגה ושאנן על חרבות עיר הקדש ועל גדישי⁻קבר של ארבעת אלפים נפש מישראל, מזקן, נער וטף. אברכי ירושלים נכנסו לצריפם והניחו אתיהם ומגרפותיהם, לאחר ארבעים יום של עבודה מפרכת. בפעם אחרונה סיירו כל מבואות העיר, בדקו כל חורבה ולא מצאו יותר עצמות⁻מתים. ולא עוד אלא שהשוו רשימות שבידיהם עם פנקסי שלש העדות ונמצאו מתאימים בעקרם. נתברר, שרוב הרוגי הרעש משל חסידים וספרדים היה. – פריצי חיות הוקירו רגליהם, פרט לשועלים מספר, שעדיין היו מגרמים שלדי עוף ובהמה נשכחים, אגב יבבה. זעזועי האדמה פסקו וביום זרחה החמה ורוחות פושרות היו מנשבות.

התחילו אברכים מתקינים עצמם לחזור ירושלימה, אף מזרזים לאחיהם הפרושים לעלות עמהם ומסיעים בידם לארז חפציהם הדלים, שנותרו להם לפלטה. בימים אחרונים הגיעה אגרת מעם המגיד הישיש לשרידי העדה: “אחי ורעי, בני עם קדש! בואו ועלו לירושלים עיר קדשנו. תקעו בה יתד נאמן לעדת הפרושים, עשוה אכסניא נאה לתורת רבנו מאור הגולה… לפי שכל ימיו גרסה נפשו של אותו צדיק לעיר האלהים, אלא שמן השמים עכבו בידו…” נענו הללו לקריאת רועם ומנהיגם וראו גם מעשה השגחה, שנצלו רבים בני עדתם מענשו של רעש… “כל הכתוב לחיים בירושלים!…” אמרו נלך גם אצל חסידים ונשדלם שיתלוו אלינו. אמרו להם: “צאו וראו, שנפשות רבות מכם נהרגו. מה טעם אתם נאחזים במקום זה, שרבים פגעיו! כלום לא נתרגשה עלינו פורענות אחרונה זו, מקנאת בירת קדשנו בקריה חדשה, מקרוב באה?.. קומו אחים, עלו עמנו ויחד אנו בונים עיר אריאל, מקימים שממות ציון!…”

היו החסידים¹⁶ מהססים בלבם כמה ימים, מדינים ביניהם ומוצאים טעמים לכאן ולכאן. עד שזרחה חמה ביום ראשון לשבוע, פורים קטן ופרושים מזמנים עצמם לדרך. מחמרים קשרו מטלטליהם לגב פרד וחמור ומרכיבים עליהם זקן וטף. אמרו צעירים שבהם: “עד שמצטרפים אלינו!” – היו שוב מעתירים עליהם דברים ודוחקים עליהם שיצאו עמהם. אמרו להם: “המתינו כאן עד שאנו נמלכים בצדיקנו ר' אברהם דוב!” – נכנסו אצלו. מצאוהו שמפיסו לתינוק פועה וחובש פצעיו. עמדו בפתחו של צריף תמהים ומחרישים, עד שהרגיש בהם הרב החסיד. פתח להם: “בני! מה אתם מבקשים?” – מסרו לו טענותיהם של פרושים ואף גלו לו טפח מהסוסים שבלבם, מעטים, דוויים וסחופים, ציגתם ריקה ודלה. ומה הם עושים בין תלי החרבות!… נשתהה הרב החסיד לשעה קלה בתוך התבוננות שבדבקות. אחר סח לשארית צאן מרעיתו: “בני! לא טובה העצה, יסורים שבאו עלינו, של ארץ ישראל הם ומצווים אנו לקבלם באהבה. אסור לבוא בטרוניא של אדמת הקדש, שלא להתפס בחטא המרגלים ח”ו… וכיצד אנו פורשים ממקום, בו התהלכו עם האלהים האר“י הקדוש ו”הבית יוסף" ושאר גדולי ישראל? ומערת הרשב“י, ששופעת חיים וזהר, מה תהא עליה? כיצד אנו מפקירים מצבות הקדש למדרס רגלי הנכרים וחיות השדה?… בני! לא טובה העצה, בטחו בישועת ה' הקרובה… ואם אין אתם יכולים לעמד בנסיון, לכו לכם לשלום, אך אני וביתי לא נזוז מכאן!…”

מיד נפלו לרגליו, נשקו כנפי טליתו: “לא נלך; עמך, רבנו, אנו נשארים והמקום ירחם עלינו…” זלגו עיני הרב החסיד דמעות, קרא להם בדברי עדוד: “עמדו בני! הקב”ה ירצה קרבנכם וכפר אדמתו עמו, ורעש לא יבוא עוד בגבולכם…" ראם שמתמהמהים אצלו, עמד וזרזם: “לכו בני, הפרדו מאחיכם וברכו אותם גם בשמי. צאתם לשלום ויזכו להגדיל ולהאדיר ישובה של ירושלים עיר תפארתנו… וכשהם הולכים אצל כתל מערבי, משתטחים על קבר רחל אמנו, יתפללו עלינו…”

נשקו אלו לאלו ובכו. עמדו נשארים על תל חרבות, מציצים על ההולכים עד שנתעלמו מן העין בתוך נפתולי גיאיות ורוכסי הרים. מיד חזרו לצריף, נטלו מעדרים ומגרפות בידם. כל אחד התחיל מפנה חרבות ביתו ומתקינו לדירה. היה מניח אריחי אבנים על גבי כתלים פרוצים ופורש עליהם מחצלת של קנים. שברי כלי⁻עץ מצרפם למין שלחן וכסא ומרהט מערומי ביתו. אלא שבאותו לילה חרדו מרבצם ובאו מפוחדים למשכנו של הרב החסיד, שהיה עורך אותה שעה תקון חצות. קולות כמוסי⁻פחד ויגון נשמעו להם מפנות ביתם השכולות: הורים קוראים לבניהם המיותמים. תינוקות משועים לאמותיהם השכולות. פלוני האלמן ראה שאשתו הצעירה פושטת זרועותיה כנגדו ומושכתו אחריו!… היה הרב החסיד משכך המית לבם ומספר עמהם במעשי צדיקים עד שעלה עמוד השחר. מיד ירדו לבית העולם, השתטחו על גדישי ההרוגים וקראו מזמורי תהלים באימה גדולה. והרב החסיד עשה תקונים עפ"י צרופי הסוד, מבקש מאלהי הרוחות שיכניסם בצל כנפיו וימציא מנוחה נכונה למעלות קדושים וטהורים, ולא יוסיפו החיים לדאבה עוד. – מאז נעלמו הקולות ומראות⁻הפחדים לא נראו עוד.

*

ה' ברך פעל הענוים. ימים של שפע ובנין נתחדשו בעיר הקדש. מגלות פולין עלו חסידים רבים. לא ארכו הימים עד שנשמע שוב קול תפלה ושאונה של תורה בארבעים בתי כנסיות ובתי⁻מדרשות. והרב החסיד ר' אברהם דב מאברוטש, האריך ימים והטיף אמרי נועם ואהבת ה' על לבות אנשי שלומו, שדבקו בו בגוף ונפש.