מעשה נורא שקרה בעיה“ק צפת שבגליל העליון ביום מתן תורתו בשנת ה' אלפים תקצ”ו לפ"ג

א.    🔗

אותה שנה נתברכה עיר הקודש באוכלוסין רבים מישראל. חסידים ואנשי מעשה עלו אליה מתפוצות הגולה. ועל כולם נתמלאה הודו וזיוו של אותו צדיק, ר' אברהם דוב מאברוטש, בעל⁻המחבר “בת עין” ותלמיד חבר לרבי מרדכי מטשרנבול, זצ"ל.

קול תפלה וקול תורה היו הומים כל היום בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות הרבים, והיו ממלאים חללה של עיר קדושה יתרה.

ובין הנלוים לרב מאברוטש אברך תמים⁻דרך וירא שמים גדול, הוא שלום מפודהוץ. במקומו יצאו לו מוניטין של עילוי וחריף. אבל משמלא כרסו ש“ס ופוסקים, חשקה נפשו בתורת⁻הנסתר. התחיל הוגה בספרי⁻קבלה שנזדמנו לידו ומחזר אחר חברת⁻החסידים שבעירו. שמע מפיהם של אלו וקרא מפורש בספר הקדוש “חסד לאברהם”, שאין כעיה”ק צפת תובב“א שרואים בה ברכה בלמוד הקבלה. יושבת היא ברום הרי⁻נפתלי, אויר צחצחות לה ורקיע ספיר פרוש עליה כל ימות השנה. ועוד זאת לה, שבה חנה כבוד האר”י וגוריו וממנה יצאה תורת הח"ן לכל העולם.

ואותו היום שנודע לו לשלום שהרב מאברוטש עומד לעלות לעיה"ק, נפטר מהוריו שהיה יחיד ורך להם והלך אחר מאויי לבו. מתחילה ראה הרב ר' אברהם דב שכלי יקר הוא אברך זה. והיה מקרבו ומחבבו הרבה, אלא שהיה שלום ענו מאד וממעט בדבור.

הלך שלום אצל המקובל הישיש ר' רפאל ענתבי, רבם של אחב“י הספרדים, ויצק מים על ידיו, והתחיל האברך שוחה בים ה”זהר הקדוש" ויורד במצולותיו, טועם “עץ חיים” ו“פרי עץ חיים” ונכנס לתוך שמונת שעריו של ר' חיים ויטל.

נתגבר חשקו בלמוד הנסתר, ואפשר לומר שהיה מעין תאוה קדושה שאינה יודעת שבעה. והיתה התורה הקדושה מתגלה לפניו כל יום בחן והוד חדשים. האותיות מתלהטות באלפי נגוהות, התגים מתנוצצים בכמה גוונים ובני⁻גוונים של אבני⁻חפץ. וסופם שמצטרפים לצנורות אין סוף של זהר ונשפכים לתוך לבו וממלאים אותו שכרון רויה. אותה שעה צונח הוא באבוד חושיו על הספסל הבודד, עד שפג יינו וחוזר לתלמודו.

הלכה וגמלה בלבו של שלום מחשבה טהורה זו, שאין התורה הקדושה צירוף של חוקים והלכות בלבד, ואין כתבה רק סמלים ואותות דוממים. כולה מפכה חיים והויה, הוד ונשמה. מטרונית היא, בת מלכו של עולם ואשרי מי שזוכה להתיחד עמה יחוד שלם ונעשה חתנו של מלך.

רגשי הערצה של ימי ילדותו לנגלה כביר השכל, נתגלגלו עכשיו לגעגועים לוהטים של אהבה לתורת חיים גנוזה.

כמה פעמים היה שלום קם באישון לילה מדרגשו הקשה שבבית המדרש, והיה בא אצל ארון הקודש, מוציא מתוכו את התורה הקדושה, מחבקה ומגפפה ומעתיר נשיקות על כתונת⁻המשי עד שנצמדו שפתיו הלוהטות אל צנת⁻הקלף הקדושה.

נחתומים שבצפת, מנהגם שמשכימים ומסיקים תנוריהם בנשף ויוצאים להעיר נשות⁻חיל שבעיר ללוש בצקן לאפיה ראשונה. הללו כשהיו מגיעים בדרכם לבית המדרש. היו נמשכים אחר מתיקות קולו של האברך, ברן יחד כוכבי בוקר, עמדו על בהונות רגליהם, מציצים מן החלונות ורואים לאור⁻התמיד הכהה: כיצד מרקד שלום עם התורה החמודה ושר לה חרוזי אהבה מ“שיר השירים” או משלהבת הקודש שבלבו. אמת שמנהגיו אלו מוזרים היו להם, לבני אדם פשוטים הללו, ולא עמדו על כונתם. ידעו שכחו גדול בסתרי תורה והרב מאברוטש מקרבו ומחבבו. לכך לא נתנם לבם להרהר אחר מדותיו, ומכל שכן שלא ספרו בגנותו לפני אחרים.

ב.    🔗

הגיעו ימים שבין פסח לעצרת. ימי ספירה הם, שמונה מטרונית לטהרתה ומתקינה עצמה בכל מיני תקונים וקשוטים לאותו יום הכלולות. גם שלום זימן עצמו לחמדת⁻הימים. – כל ימי הספירה היה צם ואינו טועם אלא כזית של חלה משבת לשבת. ובימות החול היה שואב חיות מריחם של הדסי⁻הבדלה, שהטמינם בחיקו. והיה פורש כל היום לפנת הלמוד של האר“י הקדוש, קורא שם בזוה”ק ובספרי האר“י. והיה עורך תפלותיו ביחידות ובכונה עצומה, להביא שלימות וחדוה בעולמות העליונים. וכשהיה מגיע לספירת העומר והיה מכון בה כל כונות⁻הסוד, היה חש שיוצא הוא משער אחד של מ”ט שערי טומאה ונכנס לשער חדש של מ"ט שערי טהרה. – ובכח צירופיו הקדושים העלה דמות אמו שמתרפקת על בנה ומבקשת להכניסו לחופה, לספירת אמא עלאה. וכדי לשבר את האוזן בענין דק וסתום זה, אנו מעתיקים דברי הזהר הקדוש: "משל למלך שהיה לו בן יחיד ובא לזווגו עם מטרונית חשובה. מה עושה אמו? נכנסת לבית האוצר ומוציאה כתר יקר, משובץ בשבעים אבני יקר ומכתירה את בנה, מוציאה בגדי משי ומלבישתו ומתקינתו בתקוני⁻מלכים… אחר נכנסת היא אצל הכלה. רואה עלמותיה שמתקינות כתרה, מלבושיה ותכשיטיה, כדי לשפרה בהם. אומרת היא להם: “הרי התקנתי בית טבילה, מקום שהמים נובעים וריחות ובשמים מתפשטים הם, כדי לטהר כלתי. תבוא כלתי, מטרונית של בני ועלמותיה ותטהרנה עצמן באותו מקום שהתקנתי. ואחר כך הן נותנות עליה תכשיטיה, מלבישות אותה שמלותיה ומכתירות ראשה בכתרה. – למחר כשבא בני להזדווג עם מטרונית, הוא מכין היכל לה ולעלמותיה…”

מיום ליום נעשה גופו של שלום קל עליו ביותר. לסוף חש שחציצה אחרונה נופלת, והוא נכנס לשער טהרה אחרון. לא היה שארו אלא מעטה דק ושקוף לנשמתו הלוהטת באוהבת קודש ומחכה לזווג של גדלות, ככתוב בספרי ח"ן.

וזהר מופלא היה מבהיק מתוך עיניו, וכל רואיו תמהים לו ולהליכותיו. והיו נשים צדקניות שבעיר מביאות דברי מאכל בסתר כנפי בגדיהן ומניחות אותם על הספסל בבית המדרש. שמא יטעם אותו אברך צנום משהו ולא יכלו כחות עלומיו לפני זמנם. וכשהיה שלום רואה אוכלין הללו. מיד היה מפוררם ומשליכם לפני התרנגולים שבחצר, או זורקם כלפי צפרי שמים.

לסוף נכנסו כמה מקורבים אל הרב מאברוטש ודברו עמו בענין אותו אברך שמסכן בריאות גופו ע"י צומותיו הרצופים. השתיקם הרב בזה הלשון: “אל תפריעו את העלם ממעשיו. נשמרו חצובה ממקור עליון ומן השמים מסייעים בידו!…”

ג.    🔗

ליל חג פרס שלומו על עיר הקודש. ששים המה בתי⁻הכנסיות ובתי⁻המדרשות אשר בה, ארבעים נפלו בחלקם של אשכנזים שמתפלגים לשיטותיהם בחסידות ויראת שמים. עשרים שוכנים פאר במושבות הספרדים הטהורים. כפות רמות יושבות על גגותיהם וחלונותיהם המרווחים צופים אל פני מירון, משכן כבודו של הרשב“י זיע”א. וששים בתי⁻כנסיות ומדרשות הללו נתמלאו אורה ויפעה בליל שמורים זה. נברשות⁻הכסף הגדולות, מתנת נדיבי עם, שהיו תלויות באמצע התקרה, הועלו במלוא נרותיהם. וקרני זיו היו משתברות דרך מלילות הבדולח שבקצותיהם לכמה גוונים ובני גוונים. עששיות ופמוטים לארבע הרוחות היו רוחשים אור שמנם הזך. והנשתפך זיו הקודש בעד החלונות השקופים ודרך הדלתות הפתוחות לרוחה לתוך רשות רבים. והיו רחובות היהודים מאירים כבעצומו של יום. אדם רואה להשחיל חוטו בקוף המחט, אלמלא אסורו של חג. והיו בתי ישמעאל שמעבר השני שרויים באפלה ומקנאים באומה זו שיודעת לכבד חגיה באורים.

והיתה התעוררות של קדושה גדולה מכל השנים. תינוקות קפצו ממטותיהם ובאו לבתי⁻הכנסת אצל הוריהם להתחמם באורה של תורה. נשים צבאו על אשנבי העזרות, מסתכלות בפני בעליהן המזהירים כזהר הרקיע ומטות אזנן לנועם מלותיהם בנגלה ובנסתר. והיה בית מדרשו של הרה"צ ר' אברהם דב מלא פה אל פה. יושבים החסידים אל שולחנות ארוכים ואור זרוע להם. לפרקים מפסיק הרב ממשנתו, מטה אזנו כלפי קרן זוית, שפרש אליה האברך. החסידים אף הם משתתקים. ובתוך דממת⁻הקודש נשמע קולו של שלום שמזמר פרקי שיר⁻השירים, והוא מלא דבקות וכלות נפש. הרב וחסידיו סיימו למודם ונפטרו לבתיהם להכין עצמם לתפלה של יום. ושלום עדין במקומו יושב, מקדש עצמו לקראת כלה שקרובה לבוא.

מאורות הקודש וכוכבי מעלה מהבהבים וכבים. דממה אפלולית שורה בחללו של בית המדרש. נהר התמיד שלפני התיבה עדין מפיץ את אורו המצומצם. מן החלונות בוקעים דמדומים של בקר ראשונים. קריאות שכוי בהירות נשמעות לסירוגין. שעת⁻רצון היא. עת דודים הגיעה. כתלי בית⁻הכנסת נעתקו ממקומם. נוף של זהר ויפעה מתפשט והולך לפניו. ארבעה כרובים נושאים חופה של משי משובצת בכל אבני חפץ ומוטותיה זהב חרוץ. והכל מתנוצץ באור⁻יקרות. הורידו הכרובים כנפיהם הצחורות כשלג והעמידו החופה באמצעו של נוף.

מיד התחילו מתקרבים ובאים אושפיזים עילאים, איתני עולם וקדושי עליון. תחלה באו שבעת הרועים והובילו חתן לחופתו. האמהות פרשו לאפריונה של כלה, שאין בכח אדם לתאר יקר תפארתו. אחר באו הרשב“י והחברים, האר”י וגוריו, ועוד כמה וכמה צדיקים וקדושים, עד שנתמלא הנוף מכבודם. התחיל דוד מנעים זמירות ושלמה המלך שר “שיר השירים”. משה רבינו סדר קדושין, השיג שלום ראש מאוייו. תפארת ומלכות נזדוגו זווג של גדלות… “דודי לי ואני לו?…”

ד.    🔗

לאורו של יום נכנס השמש להתקין המקומות לתפלה שנשתנה סדרם בלילה לשם הלמוד. ראה שהאברך שלום שוכב על מעלות ארון הקדש ותורה קדושה בחיקו. נסה להרימו וראה אין בו רוח חיים. מהר והודיע הדבר לרב. בא הרב וכמה חסידים וטרחו להוציא התורה מידיו ולא עלה בידם. צמודות היו הידים הטהורות אל הגוילים הקדושים ואי אפשר היה להפריד ביניהם. אגב ראה הרב קלף אחד שבולט מתוך כיס בגדו של האברך. הוציאו, עיין ומצא ששטר כתובה הוא, כתוב כהלכה: “בין החתן שלום ובין הכלה החמודה, בתו של מלך עולם…” הבין שזכה העלם המופלא למיתת נשיקה, ליחוד שלם עם התורה הקדושה ביום נתינתה. מיד צוה להניחו על בימת בית המדרש כשהתורה הקדושה בחיקו וקלף הכתובה בכיס בגדו הלבן.

“טהור יצא האברך מן העולם. גופו זך ונקי, עולה תמימה, סיגים ופסולת אין בו, לכך אין צורך שיטהרוהו ידי אדם…” נתפשטו חסידי הרב בכל ששים בתי הכנסיות ובתי המדרשות שבעיה"ק והודיעו בשמו, שיבואו תיכף ומיד לחלוק כבוד לאותו צדיק יסוד עולם שנסתלק מן העולם בלא בושה וכלמה.

ודברי הרב נשמעים ונעשים. ואפילו הפרושים שמקפידים על תפלת ותיקין נענו. באו הכל עטופים בטליותיהם וציציותיהם נגררות לארץ. כרכוהו לאותו גוף טהור בטלית, וחסידים ואנשי מעשה נשאוהו על כתפיהם. חייכם שלא היתה זו לויה של מת, אלא הלולא רבא. היו מהלכים ברחובות עיה“ק ושרים בחדוה פסוקי שיר השירים. ואחב”י הספרדים הנעימו שירי⁻דודים של ר' ישראל נגארה, שחברם לכבוד מתן תורה. היו מהלכים ושרים, ורגליהם קלות עליהם כנשרים עד שהגיעו לגבעת בית⁻החיים, שהיתה שטופה בזיוו של אביב. לא היו אלא כמי שמלווים חתן וכלה אל היכל אהבה. גנזוהו לחתן תורה, סמוך לקברו של האר"י הקדוש. והיתה התורה הקדושה צמודה אל חיקו וקלף צבי טהור, שטר כתובתו, נתון לתוך כיס בגדו הלבן.

*

כשחזרו המלווים לעיר הקודש, עמדה חמה ברומו של רקיע. ואעפי"כ לא חשו ליאות בגופם. לא הציק להם הרעב ולא ענם הצמא. מיד נכנסו עטופים בטליותיהם לבתי הכנסיות ובתי המדרשות ועמדו להתפלל תפלת החג בכונה גדולה, ומתוך רוממות⁻הנפש.