אמר המעתיק:

בערב פסח שנת של“א נפטרה בעיה”ק¹ צפת הבתולה דבורה זצ“ל, בתו היחידה של הרה”ג ר' יעקב בירב, מחדש הסמיכה בישראל. בשעתה, בשנת רצ“א נתארשה לר' שלמה מולכו זצ”ל, שבא לצפת להטיף לגאולה ולספר לאחיו שבאה“ק המעשים הנצורים של עמיתו הגדול, דוד הראובני, שיש בהם משום קרוב הקץ. מיד לאחר משתה הארושין שנערך בבית בירב המפואר, יצא העלם המופלא לחו”ל, על מנת לחזור ולחוג חג חתונתו בארץ נושעת. שם נתפס ע"י מלכות אדום ונשרף על קדוש השם. מאז שמרה דבורה אמונים לבחיר לבבה ולא נישאה לאיש עד יום מותה.

מנוה הבדוד שבקצוי עיה"ק נשאוה והניחוה בשלום על משכבה אצל אביה. טבעת⁻הקדושין צמודה היתה לאצבעה, שטר הארושין, נתון בנרתיק של זהב, ענוד היה לצוארה. כן נהגה בחייה וכן צותה לעשות לה אחר מותה.

ואני הצעיר המשתוקק ומצפה לישועת ה‘, שלמה ב“ר חיים מינסטרי עליתי מגלות פולין לעיר הקדש. פרשתי מביתי ומנחלתי לעוצם השקי ללמוד תורת האר”י זצ“ל במקום הורתה ולידתה בקדושה. בכסף שהבאתי עמי קניתי לי כתבי קבלה של גורי האר”י. וראה זה מצאתי בין הכתבים קונטרס בשם מכמני⁻אהבה שחברה הבתולה, התורנית והחסידה דבורה זצ"ל, בשפה הספרדית המדוברת. ולפי שהקונטרס כולל ענינים קדושים השוים לכל איש מישראל, ראיתי להעתיקו לשפת קדשנו. וכליתי מלאכתי בערב פסח שנה ה’ שנ“ח לפ”ג, פה עיה“ק צפת שבגליל העליון, תובב”א.

 

רשימה א. בכורי דודים    🔗

עגומת נפש התהלכתי בדממת⁻הליל בין טורי האילנות שבכרמנו. עם כל זהירות⁻החרדה של אבא, הגיעו לאזני שמועות על מות הקדושים של ארושי. זה כמה ימים שאני כלואה בחדרי ואיני רואה פני אדם. תוגה כבדה, מבשרת רעות, ירדה עלי. בליל זה, כח נעלם מוציאני לחוץ. השעה מאוחרת. כל בני הבית ישנים. יחידה אני מטילת כבימי לבלובם של חלומות נעורי הראשונים. מעל לראשי נטויה חופת אילנות ירוקה. טל לילה ונגה סהר נוטפים על טרפי־זית מכסיפים. שלות⁻זהר אלהית נסוכה על כל היקום ומסתננת גם בי. צערי העכור מזדכך ומתעלה. געגועים טהורים ממלאים חדרי הלב. ופתאום עמד כנגדי עלם גבה קומה, בגדי השרד שעליו חרוכים. בקצות תלתליו אחזה השלהבת. פניו הגחילו וריח של מאכלת אש נודף ממנו. נבהלתי מפני המראה ובאין אונים צנחתי לארץ. הוא נתקרב אלי, הרימני ובנעם קולו, שהבחנתי בו מיד קול ארושי, הטיף לי מליו: “דעי לך, אהובת נפשי, שצוררי ישראל העלוני על המוקד. עכשיו באתי להתיר קשר הארושין שבינינו. בת חורין את לבחר לך איש אחר כלבבך ואני אתפלל בשמים לשלומך ולאשרך כל הימים!…”

לא יכלתי לפצות פה. מקורות עיני נפתחו ודמעות רבות ירדו בלי הפוגות. לסוף נתחזקתי ושפתותי דובבו חרש: “נשבעת אני לך, בחיר לבבי, לשמור סוד בתולי עד עת דודים, עת הבקע שחר הגאולה והפדות, אז נרוה אהבה תמה יחדיו…” לא סימתי מלי עד שנתחדשו פני בחירי. זהר וחן אלהי היו שפוכים עליהם כבליל ארושינו, כורעת על ברכי נשאתי עיני אליו ושתיתי בצמא את הקסם השמימי, עד שנעלם…

כשעמדתי ממקומי עם דמדומי בקר, הרגשתי ששנוי עצום חל בי, מעין התחדשות הויתי כולה, יקיצה לחיים חדשים! חדוה עליונה מלאה כל קרבי, משוש נצחון על מעשה רב. מעתה שותפת אני לבחיר לבבי. הוא הקריב חייו לעמו ואלהיו, ואני הקרבתי עלומי לו.

 

רשימה ב. פרישות ויחוד.    🔗

תמהה הייתי על אמץ לבי לנתק בבת אחת כל הקשרים עם החיים מסביב. גם אהבת⁻ההורים שהשי"ת נטע בלבנו כאלו נתמעטה דמותה. אין זאת כי רצון גבוה שולט בי! אבי נסה להשיבני מהחלטתי: "הרי רואה את, בתי, שמן השמים מעכבים. האברך המופלג והמעולה שבבחורי ישיבתי עדין מחכה לך. הנשאי לו והעמידי זרע. שהרי לא חנני האלהים בנים אחרים זולתך!… הד מוזר היה לאמרי אבא בלבי. דומה שלא לי נתכוון. אלא לדבורה אחרת, שהיתה לפני ימים רבים…

מיום ליום נתגבר בי הצרך לפרישות גמורה מבני אדם. שאון הלומדים בישיבת אבא המפוארה ומתנצחים זה עם זה, התחיל מטרידני, וקשה עלי ביותר היתה ההרגשה במציאותו של משה מטראני בתוכם. גמרתי בלבי לבקש מאבא שיתן לי בית התבודדותו לדירה. נוה שאנן זה יושב בדד על שן סלע זקוף במערבה של עיר הקדש צופה הוא על פני נחל שכלו משקה ונטוע עצי לימון ואתרוגים, שמפיצים ריחם למרחוק. ימים אחדים בשנה היה אבא מניח כל עסקי הצבור היגעים ופורש לנוה בדוד זה. כאן היה מתעמק בעבודת ה' ועוסק בנסתרות.

אהבה בלי מצרים אהבני אבי. מימי לא מנע מני דבר, הן גם תלמוד ומדרשים למדני. וכשחשקה נפשי בתורת הסוד, הורני אותה בצנעא והייתי קוראת לפניו בספר הזהר הקדוש. גם בפעם הזאת מלא בקשתי. הוא הבליג והסתיר צערו ממני. ואלו אמי, משהגיעה שעתי לצאת מן הבית נפלה על צוארי וגעתה בבכיה. אנשי העיר התחילו רואים בי סמני טרוף. אבי בלבד הוא שהבין לרוחי. גלוי וידוע לפניו, יתברך שמו, שאיני יותר ברשותי כולי קדש לבחירי. הוא שתופס כל ישותי ואין מקום פנוי לזולתו.

 

רשימה ג. שבת ראשונה    🔗

עכשיו שאני יושבת במעוני המופרש מן העולם, רשאית אני לחיות את חיי החדשים במלואם. בטוחה אני, שבחירי לא יאחר לבוא. ערב שבת קדש היום. יורדת אני לרחוץ בשרי במימי הפלג הזכים. סלעי אימה מלוים אותי על דרכי וממלאים אותי חרדת⁻אלהים. לאטי אני פוסעת, מסכיתה להמית המים שהולכת ומתגברת. מצאתי לי מקום נאה לרחיצה: ברכת⁻מים בצל תאנה שבעת⁻ימים. פושטת אני את בגדי ושוהה שעה קלה להסתכל ביפי גוי הרענן, עד שאני מתמלאת חדוה עליונה. הן יפי זה שחנני יוצרי, לא לבטלה הוא יוצא ומתבזבז. שי הוא לבחירי, עיר וקדוש עליון. הוא אינו שלי, אלא פקדון בידי ואני מצווה על טהרתו ועל שלמותו… אגב הרהורים אלו קופצת אני לתוך מימי הבדלח. גלים צחים וצוננים שוטפים אותי מכל עבר. חשה אני טהרה עילאית בכל רמ“ח אברי ושס”ה גידי. לא ידעתי עד כה כחם של מים חיים, של מעינות נובעים. הורי פנקו אותי בביתם ולא התירו לי הרחיצה אלא במים חמים.

כשעליתית מן הרחצה כבר היה היום גדול. ליד מעוני חכו לי משרתים מבית אבא וכל צרכי שבת בידם. אותה שעה עלה על לבי זכר בית אבא בליל שבת קדש: שלחן הבנה גדול ומלא ברכת ה' לארך האולם המפואר, נברשות בדלח ועששיות שמן זך מפיקות זיו ונהרה על גבי גביעי זהב וכפות כסף, שהציל אבא מן ההפכה שבספרד. אבא חוזר מבית הכנסת שבחצרנו, כולו אומר הוד ואצילות. אחריו נמשכים אברכים נלבבים, שאור התורה קורן על פניהם. אבא מברך את אמא בשבתא טבא ונושק לי על מצחי… לכו ממני, דמיונות טורדים, מתרוננת אני מתוך עגמת נפש רגעית זו, מפטרת את המשרתים ומתחילה עוסקת בהכנות לשבת. מכבדת אני את חדרי, מנקה רהיטים וכלים, עורכת השלחן. והכל בחריצות יתרה, אעפ"י שלא הייתי רגילה עדין לעמל כפים. שם בבית אבא, היו משרתים ומשרתות מתחקים כל היום על עקבותי, דחופים ומבוהלים למלא אחר כל אמר היוצא מפי. עד שאני עושה נתקרבה חמה לגבנון ההר, מהרתי לתת החלות במערכת ולמזג את היין לתוך גביע הזהב. כלום יהא עלי לקדש על היין, או מישהו יבוא אלי ויקדש!…

מקבלת אני את השבת בשירו של המקובל הצעיר שבעירנו, של שלמה אלקבץ: “לכה דודי לקראת כלה!…” החמה נסתלקה מראשי ההרים. סלעי הגיא הקדימו להתעטף צללי נשף. שלות⁻השקט מסביב, כולה אומרת צפיה וחרדה. המולת מים חשאית בוקעת ועולה כנגינה ערבה, בת לוי להגיגי לבתי. הריני פותחת מגלת שיר השירים ומתחילה קוראת בה, כשם שהייתי נוהגת בבית אבא. ובבת אחת הוערו עלי מקורות של יפעה ואהבה לא ידעתים. מפי אבא למדתי, ששיר זה קדש קדשים הוא, ארשת⁻שפתים לאהבת כנסת⁻ישראל ומסירות נפשה לאלהיה. עוד קודם לכן הייתי מרגישה עם כל קריאה וקריאה של שיר⁻פלאים זה תענוג מיוחד, מעין רנון פנימי של כחות הנפש הגנוזים. אך מה כל אלה כנגד אותה חדוה העוברת על גדותיה, אותה כמיהה לוהטת שבשעה זו!… ספרי הקדש, סגולה נפלאה יש בהם. כל אחד מהם משפיע מחנו וזיוו המיוחד על כל נפש מישראל, לפי כח הקבול שלה וההכשרה הרוחנית שבכל שעה ושעה.

קוראת אני בכונה עצומה ובדבקות עד כדי בטול היש. חשה אני בתוך תוכי נפשי הדה ונעם צלילה של כל תבה ותבה. ויש שהפסוקים מבהיקים כנגדי באור מיוחד, כנובעים בי, כחצובים מגנזי נפשי: “קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות” – כלום איני שומעת קול דוד שלי, כלום אין אזני צדה הד פעמיו על ההרים והגבעות העוטרים אותי?..

“צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו”… כלום אין כאן רמז לבחירי שלמה מולכו? ומי אמו, אם לא כנסת ישראל שלפדותה הקריב נפשו עולה תמימה? הרי מקובל גדול שבעיר הקדש אמר עליו, שהיה ניצוץ מנשמת שלמה המלך ע"ה… עד שלבי נתון להרהורי קדש אלה, הפתיעני המראה: ארושי נצב על ידי, לראשו זר⁻אורה, תלתלי⁻הזהב גולשים על צואר השן, גוו החסון עטוי בגדי מלכות ומעיניו נשקפת חדות⁻אושר אין קץ… קפואה ישבתי במקומי באין יכלת להניע אבר ורק עיני הביטו נכחן. בצעדי חרש נתקרב דודי אל השלחן, הושיט ידו הצחורה אל הגביע והתחיל מקדש על היין בקול ערב שאין לשער. כשסים נעלם פתאום מעיני כשם שנגלה אלי. לבדי נשארתי במעוני, שלות השקט מסביב. בלבי מפכה ששון אלהי ומעיני זולגות דמעות גיל, עד שישבתי לערוך את סעודת השבת.

 

רשימה ד. בפני הדינים.    🔗

היום נקראתי ע"י דיני העיר. הם העירו את אזני למוסר, שאני יושבת עדין בבתולי ואיני נישאת לאיש. אלו היה אבי עדיין בחיים לא היו מעיזים. מי מכל הרבנים המפורסמים הללו, שידמה לו באצילות הרוח וברצון המלכות? הוא הבין לרוחי והעריך את מעשי במדה נכונה. בחייו לא היה איש מהם פוצה פה, עכשיו שאיננו, הם נוזפים בבתו!… כן, אבי מת קודם זמנו. בת יחידה הייתי לו, כליל חייו ואהבה גדולה אהבני. אי אפשר היה לו לסבול צער הפרידה ממני. גלוי וידוע לפניך, יתברך, שלא יכלתי אחרת. רבנים הללו, אי אפשר להם להשיג, שאהבת⁻קדש שלי היא למעלה מילדי בשר. עמדתי בפניהם דוממת, עיני תוהות ומטייפות על הפנים הנזעמות. כל דברי התוכחה שלהם לא נגעו בי כלל. כאלו לא לי נתכוונו. יצאתי מהם ולא הגדתי כלום. הם נתנוני בודאי למטורפת…

 

רשימה ה. עלים לתרופה    🔗

לא, המות לא הפריד בינינו, לא השבית טהר אהבתנו, כל ארחות חיי על פיו מתנהלים. הוא מלאכי הטהור שמלוני בהרים ובנאות שדי ומלמדני להכיר סגולות כל צמח ועשב, על מנת להעלות ארוכה לחולים ונגועים.

התחילו רבים מבני ערב, דרי הכפרים מסביב, דורשים אלי. כל פעם, כשאני חוזרת מן ההרים וידי מלאות עשבי רפואה, איני מוצאת דרך לעבור בין המון החולים והנכאים הצובאים על ביתי הבדוד. איני מקבלת מידם לא שכר ולא מתנה, אלא מבקשת מהם שלא יגמלו רעה לאחי. אמנם לב רבים מהם נהפך לטוב ואינם מלסטמים יותר עוברי דרכים יהודים.

ומעשה שחלה שר העיר. חרטומיהם וזקניהם נלאו לרפאותו. בבתי המסגד התפללו לשלומו ולא הועילו. לסוף שלח השר להיהודים, שיפילו תחנתם בעדו, שיודע הוא שהאלהים נענה להם. מיד נתכנסו אחב"י בד' מאות בתי כנסיות ובתי מדרשות והיו גועים בבכיה. שהיו מתיראים שמא ימות המושל ויהיו לבז ולמשיסה בידי הנכרים. באותו לילה נגלה אלי בחירי וצוני לירד באשמרת הבקר לגי. שם חפשתי בנקיקי⁻הסלעים עד שמצאתי צמח אחד, שפרחיו לבנים כשלג. עליתי למעוני ובשלתים בקדרה עם אזוב ספוג טל בקר תוך כדי אמירת כמה מזמורי תהלים, כפי שהורני בחירי.

מיד הלכתי לביתו של השר ושקוי המרפא בידי. היה המון סר וזעף חונה שם ודחפני בחימה. אלא לאחר שראו שהשר הולך למות, חזרו בהם והתירו לי ליכנס, כיון שהשקיתיו את סם המרפא, נפקחו עיניו, נתחזק וישב על המטה, כשיצאתי משם הריעו כנגדי בשמחה, גם עיה"ק צפת צהלה ושמחה.

 

רשימה ו. אור חדש.    🔗

קשים עלי ימי כסה הללו. אנה הלך דודי, אנה פנה דודי! זה כמה ימים שאני יושבת בתענית, אכולת צער וגעגועים. אפשר חטאתי לו, אפשר הרהרתי הרהורי רמיה?.. מוטלת אני על ערשי באפיסת הכחות, רק שפתי דובבות: שלמה שלמה, איך?

דמדומי ערב. צללי ליל מתפשטים בכל פנות חדרי השומם. סלעים מאפילים ומפילים עלי אימה. שומעת אני משק כנפי העטלף היבשות. קולו השרקני חותך כאזמל בתוך הדומיה האיומה. חשרת אפל מסביב לי ומחשבות יאוש ושממון בחדרי לבי… עד שנקרעה האפלה ואור חדש זרח לי! בחיר לבבי הופיע בזיו שבעתים. חושי אחוזי תרדמה. חוש אחר, חוש פנימי נעור בי. גו⁻ספיר מלאכי מתרפק עלי באהבה וחמלה. שלהבת צרופה זולפת בכל עורקי. שארי צח, שקוף, כלי קבול נאה לששון עילאי, לתפנוקים טמירים… אני לדודי ודודי לי!…

 

רשימה ז. על כנפי הענן.    🔗

לפרקים שוהה אני בין ההרים כמה ימים. תרמיל צידה וצפחת מים אני נוטלת ויוצאת לדרך. וכשבא הלילה אני ישנה תחת כפת השמים עם אבני השדה. איני חוששת לצינה. השי"ת חנני גוף בריא ומוצק. לשעבר, בבית אבא, היו מפנקים אותי הרבה. וכשהייתי מטילת בין שדרות העצים שבגננו היה אבא רודף אחרי ומטיל בחבה גלימת צמר על כתפותי. – עם שחר ירדתי לגיא ופני למירון. מצוקי סלעים מזדקרים מזה ומזה. רצועת⁻שמים כחולה נראית ממעל. מכתות⁻כיפים נטושות על הארץ, תלויות על בלימה, מעידות הן על יד ה' המרגיזה הרים, זעיר שם, זעיר שם, על יד יבלי מים מציצים נאות דשא ועצי פרי. מדלגת אני מסלע לסלע. וכשאני מוצאת באחד החגוים צמח סגולה, שנמלט מחרבוני קיץ ועדין ריחו וטובו משתמר בו, אני אצה ללקטו בשמחה רבה. שהרי אני מביאה בו רפוי לחולים ודוויים.

עם רפות היום הגעתי לשער הגיא. ציון הרשב"י מציץ עלי בלבנו מראש הגבעה. יורדת אני למקוה⁻מים, מוצנע בגדר של אבנים גבוהה. דממת⁻אלם בכל היקום. מים חיים זבים חרש משפולי ההר ומחליקים על גבי חצצי צבעונין שבקרקע הברכה. בדולח הנוזלים מתנוצץ באפלולית של בין השמשות. בזריזות אני משליכה בגדי מעלי ומניחם ככלי אין חפץ בו, על גבי אבני הגדר. מיד אני מזנקת ממדרגות האבן לתוך מימי הברכה הענוים ושלוים. מתמתחת אני לכל ארכי ומפקירה מערומי גוי בידי זרמי⁻טהר צוננים, ששוטפים אותי כולי. אותה שעה נדחים רגשות⁻הבל, מסתלקים הרהורים יגעים. כל הויתי מתחדשת, מתרעננת, חשקים קדושים, כסופים וערגונות מבצבצים ועולים, אגב חבה מתבוננת אני אל אברי המחוטבים וספוגים זיו וטהר רקיע, לבי עובר על גדותיו ומלא רחשי תודה לבורא עולם, שחלק לנשמתי לבוש כה נאה!

כשעליתי מן הרחצה, נשתטחתי על ציון הרשב"י שעה ארוכה בצקון לחש.

כיון שנודע בכפר דבר בואי, שלח ה“שיך” הישיש אחרי והזמינני לעלית ביתו, שפינה בשבילי. כל פעם שנזדמן לעיה"ק צפת, היה משחר בית אבא ומרבה לספר עמו בפלאי הצדיק רבי שמעון. לילות חשוכי סהר וזרועים כוכבים מנצנצים. כל דרי הכפר שקועים בשינה. אותה שעה פורש הוא לפנות גגו, מציץ לתוך מאפל הנחל, מטה אזנו להמית הפלג ממרחק. כיון שחצות לילה מגעת, בוקעים ועולים מציון הצדיק נגוהות⁻פלא, אורות מסמאים בשלל צבעים. ויש שהוא מבחין בדמויות עוטות גלימות⁻זהר ארוכות, שמטילות בשדה עד שמתעלמות בערוצי הנחל. לא לחנם כהו עיניו קודם זמנן.

לא עברו רגעים מעטים, עד שכל שוכני הכפר, אנשים נשים וטף צבאו על בית ה“שיך”. כיון שיצאתי אליהם, אפפוני בחבת⁻אם, נשקו כפות ידי ונגעו בידים מרתתות את שולי שמלתי. לבם של בני ישמעאל, עובדי אדמה ישרים הללו, מלא אמונה תמה ומסירות ללא שעור. הגבהתי ידי וברכתים. לסוף חלקתי סמי מרפא לכל חולה ונגוע ופטרתים לשלום.

נתאחרה לי השעה כאן ועלי להגיע לראש העצמון עם אילת השחר. שם גדלים ציצי הדס מיוחד במינו, שריחו חריף ומועיל לצנים פחים. צמח זה יש ללקטו בעוד שכבת הטל עליו, לפי שכח⁻הרפואה שלו מתוסף ע“י כך. – בין רוכסי⁻ההר תקעו להם שבטי מדבר אהליהם, שמטילים מוראם על כל הסביבה. ה”שיך" רצה ליתן לי סוס לרכיבה ובני לויה חמושים, אלא שסרבתי. מיום שנתברכה נפשי באהבה איני מתיראה עוד משום בריה. האהבה היא שכובשת לי לב אדם ומדבירה חית השדה תחתי.

באישון לילה יצאתי מן הכפר. לאורם המצומצם והמחויר של כוכבי מעלה אני עולה במשעול הצר, שמתפתל בין סבכי שיחים ושני סלעים. במדה שאני מוסיפה להעפיל אל ההר, בה במדה מתרוממת הנפש. בתוך הדומיה והבדידה היא נעשית ערה, רבת⁻קשב. כח ההתבוננות מתלטש. יבבת ינשוף בערוצי נחל, פכוי⁻חשאין של מעין חבוי, יללת תן נדחה, הנפש סופגתם ומצרפתם לחטיבה אחת רזית. – משמרות הכוכבים שברקיע פורשים והולכים בזה אחר זה. מעטה חורור, מעין הינומת שינה, פרוש עדין על היקום. צפרירים זכים מתחילים לטפוח על פני בחבה ובעליזות. ערפלי טהר מתחבטים בין רגלי. הגעתי למחוז חפצי, באתי לראש הפסגה. העליה בהרים, יש בה מן הפדות וההתנשאות, סמל מוחשי לעליות שבאצילות. היא מגדילה את כשרון הצפיה למרחקים. נוף⁻המולדת המתגלה חליפות על תפארת מישוריו וגבנוניו, יאוריו ופלגיו, רומז לאותו הנוף הגנוז, לאותה מכורת⁻שמים שהנפש נכספת…

בתוך הענן אני מהלכת וידי קוטפות בדי הדס שתויי טל. ציצי הר ענותנים וחנונים הללו זכו, שיברכו עליהם בורא מיני בשמים במוצאי שבתות ומועדים ויצטרפו לארבעה מינים שנוטלים בחג. ריחם חריף וזך ומשתמר יפה. סגולת ההרים, מחצבתם בם… עד שאני מהרהרת, נפעמו עיני מחזון פלאים: שם, עם העננים הנוהרים, דודי צח ואדום בא!… לא, אך דמיון מתעה עמי. ענני בקר הם שמאדימים בזיוה של חמה, העולה מנגד בפאתי מזרח – סחה אני לעצמי וממשיכה ללקט בתי ההדס הענוגים, ואוגדתם לאגדים, ואף עפי"כ הרי שרטוטי פניו הולכים ומתבלטים בזה אחר זה, הרי התלתלים המסולסלים שיורדים על צואר השיש!… באין אונים צנחתי לארץ מתעלפת, רק עיני צופיות נכחן: רכוב על כנפי ענן הוא דואה אלי, מניח ידו הצחורה על שכמי מנשאני ונושק לי על פי. שלהבת שמים עוברת כל עצמותי, רגשות ענג, לא ידעתים, מרוים כל ישותי, אני לדודי ודודי לי!.. עד שגאה שמש, נמוגו ענני בקר. פנה דודי והלך…

מצאתי את עצמי מוטלת תחת חרוב רם ורב הפארות, כשרסיסי טל נושרים מן הטרפים הירוקים על שארי הלוהט באש תאוה קדושה…

 

רשימה ח. תור האביב.    🔗

תור האביב הגיע. אילן האהבה מלבלב ומשתגשג בלבי. בחירי פוקדני תכופות. ועם כל פקידה ופקידה נפתחים לפני היכלי אהבה חדשים בעתרת הוד. חשה אני בעין, כיצד נפשי גדלה מיום ליום, כשם שתינוק חש בגדול אברי גופו. עור פני מתעדן, מזדהר. ולא זה בלבד, אלא שכל גופי נעשה מעטה דק וספירי לנפש. החיץ שביניהם בטל, כאח ואחות המה. ואעפי"כ גדול אשרי מנשוא! חזה הבשר צר מהכיל שפע האהבה. ישותי נטמעת, נבלעת בו! עליצות קדושה משכירתני ומשכיחתני כל המציאות…

הרהורי שחר הללו מתלוים לי בירידתי לגי ללקוט עשבי מרפא שכלו מביתי. ראשי ההרים מסביב כבר הזהיבו, אך מתניהם עדין חגורי צל המה. סוקרת אני סקירה חטופה את עיר הקדש הרבוצה במדרון ההר שטין על גבי שטין. זהר החמה כובש מעונות בני אדם בזה אחר זה. השוק שבאמצע מתעורר תחלה, כפריים משכימים, מתקינים תנובתם למכירה. תגרים זריזים מקדימים לבוא. הדלתות הכבדות של חצר בית אבא נפתחות לרוחה והאברכים מתכנסים לישיבה. המשרתת הצנועה וטובת הלב יוצאת בחפזון וטנא בידה, שלא תחמיץ שעת הירקות. האח! כמה אהבתי מעשי פלא, שזו היתה מספרת לי בילדותי על קברי צדיקים ועל אותו סלע זקוף שבמרומי מירון, שדמות כסא לו. לעתיד לבוא עומד אליהו זכור לטוב עליו ותוקע בשופר הגאולה… זכרונות רחוקים הללו הרי מסיחים דעתי מן העקר. הרי כמה חולים ודוויים מחכים לי! ומיד מקפצת אני על הסלעים, מדלגת בטיסה על הפחתים וסמן אחרון של ישוב נמחה… נצורה אני בין סלעי⁻מחתה שגיאי גובה ופראי תואר. דומה שעומדים למעך כל המתפרץ לתחומם, אלמלא גזרת הבורא עליהם. וסופי שאני מגעת למקום מוצנע בין חגוי סלע, שם אני לוקטת פרחי רקפת ענוגים, שתכלת הרקיע לעליהם. משרת⁻פרחים שכזו, רפאות היא מביאה לשחופים, שמרובים כ"כ בין שוכני הרים, חלשי חזה שאינם יכולים לעמד בפני הרוחות והזיקים הקשים.

כשכליתי מלאכת הלקיטה ישבתי לנוח בצלו של שקיף נטוי כעין גג. כל היקום שטוף שמש. ורידי הסלעים יוקדים באש ארגמן. דרדרים יהירים מרכינים ראשם. שקמה גלמודה בראש ההר, אף היא מקבלת בהכנעה אשדות⁻שמש הנתכים עליה. פלגי מים נגרים בעצלתים לרגלי שיחים כמושים. שעת צהרים הגדולה היא! דממת זהר מסביב. צנורות האור שופעים במישרים על דרי מטה בלא שבירת הקו… גם בדמי נדלקה שלהבת⁻שמים, כולי עורגת לדודי! מי יתנך דודי לי, לחסות בצלך השאנן. “הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים?..”

קול ערב וענוג צדה אזני לפתע, חליל רועה רן ברננת כרובים ובדמי הוא נמסך כשמן המור. אך מי זה ואיזהו אשר מלאו לבו להתהלך בלהטי שמש ולהפר דממת הזהר השלטת? הן זיז שדי התחמק וכל אשר נשמת חיים באפו התחבא במחלות עפר? נשאתי עיני והנה שם ממולי, על פסגת הצור נצב דודי, כולו זיו ונהרה ובידו חליל⁻פלאים עשוי אש לבנה. הסתרתי פני מהוד המראה ומנגינת⁻שמים מפכה בכל קרבי… “אני לדודי ודודי לי עד שיפוח היום!…”

אמר המעתיק: מכאן ואילך היה כתב היד חסר. ורק פתק כמוש מצאתי, האותיות היו מטושטשות ובקשי הצלתי טורים מעטים הללו, שכנראה רשמה אותם הצדקנית סמוך לפטירתה וזה לשונה:

מוטלת אני על ערשי חולה ודוויה. כחותי הולכים וכבים. גופי נושר מעלי כבגד בלה. רוחי מתיר קשריו האחרונים עם עולם העשיה. שערי אורה גנוזים רומזים לי ממרחק. עוד שעה קלה ואני דואה אל פסגות הזהר הנכספות. שם מוצאת אני את שאהבה נפשי, אחזתיו ולא ארפנו עוד!…

תם ונשלם