ממצרים של קדמונים, ארצם של המלכים הנקראים בשם פרעה, של הפיראמידות ושל הרעמססין של זמן לוכסור ושל פילה הגוססת בתוך הערפל המסתורי העתיק המקיף אותה, הדרוסה תחת סנדליה המסומרים של הפקידות האנגלית בסיוע הסוכנות הסיירית של “תומאס קוק והבן”, – מהבהבים קווי אור אחרונים, אלכסוניים, מצליפים ומלבבים בתחנונים, בצער עגום ומתוק של שירה מתנוונת וגוועת.

זוהי המחאה הקובלנית, העולה מתוך הדפים הנוגים של הספר החדש La Mort de Philae (מות פילה), שכתב פייר לוטי, מחבר “הדייגים האיסלנדיים”. המונד והמטולטל מסוף העולם ועד סופו, המעופף מיאפאן לפרס, מאיי מאלאיה לארץ הגליל ומהודו לחינה – אותו בעל קפיצת הדרך וכף הקלע, שבציוריו הפורחים ממרחק למרחק יש מתיקות מיוחדת, תוגה מפונקת, יגיעה מעט, מעוננת וקוסמת, עגומה ומושכת את הלב, – עשה הפעם, בכל אותם האמצעים והסממנים האמנותיים המיוחדים לו, זכרון בספר למסעו וביקורו בארץ פרעה.

מאמן זה אין לצפות לחידושים נפלאים, לסקירות כובשות ומגלות סודות נעלמים, לאותה ההתפרצות האדירה, שגאוניות גדולה עשוייה להתפרץ לתוך פנימיותם של דברים. אין כאן לא פסיכולוגיה נקרנית ועמוקה מן הרגיל ולא אסתיטיקה של גוונווניות ודקות יתרה, אלא יש כאן מה שיש בספריו של לוטי: תמונות זעירות של אימפרסיוניות ציירנית ורגשנית, מהולה בהלצה מן המין הבינוני, עם איזה לגלוג, שניכר, שהוא רוצה להיות איום, מחוצף, תאווני, אבל אינו יכול – ועומד בתמותו. ועל כל אלה שטוח וילון רך של ליאות ענוגה, עם איזה ריח נעים מיוחד דומה לריח פרחים מיובשים, שנודף מתוך גלגול אטי וזילוף בנחת של הלשון והסגנון, שמזכירים אותי את המרכבות הישנות, שהיו העשירים נוסעים בהן בדור שעבר – בכבידות, אבל בכבוד, בדרדור על גבי האבנים, אבל בחשיבות. כרוכה והולכת, ממש מלפפת אותנו הברה אחת ענוותנית ושווה! מין לב טוב, מין הוגן, עשוי, מכוון, משמיע וחוזר ומשמיע, אולי בחשבון ערמומי, אותן המלות עצמן, אותן bien sur! (בוודאי), אותן décidement (בהחלט), par exemple (למשל) ו- bien entendu (כמובן), שהאדמתי לי בעפרוני האדום בשעת קריאה, עד שהספר כולו אדום הוא עתה. רוצה לוטי “להיות גזלן” – ואינו אלא “מלמד תם”; מתכוון בביטויים הללו, שהוא תוחב לתוך הפתגמים, לעשות רושם של כעס – ואינו עושה אלא רושם של ענוותנות רפויה. בלוטי יתרה מידת האשות ממידת האישיות. לשונו מעונגת, יש בה שפע של צבעים וזולף ממנה עסיס של תמימות דמיונית, חולמת, עטופת יופי ידוע, – אבל הכל רק ופושר, עדין ונוח, מתרצה ומתפייס אפילו בתוך כעס.

עמוד התווך של ספר זה הוא: “תומאס קוק והבן”, – תומאס קוק שמילא את מצרים אכסניותיו וספינותיו, גשרוניו לטעינת משא ולפריקתו, lunches (סעודת הצהרים) שלו ונסיעות טיול שלו עם כל אותן לוויות ה“קוקיים”, העוטים מד-בד אחד מסומן מרובעים כלוח האישקוקי, וה“קוקיות”, שהן עוטות אדרות גומי אפורות ארוכות, “שאין המים שולטים בהן”. ועל עיניהן משקפיים גסים, שחורים, אבטומוביליים, רוכבות על סוגים או על חמורים. פרשה זו של קוק – כל תייר רואה אותה, ומצחק ועובר; כל מי שכתב מימיו איזו תמונת מסע עבר על פניה, בדח קצת – וחסל. לוטי חוזר אל הגיחוך הזה חזרה מוגזמת, שאין עיקרו של ספר זה מנמק אותה כל צרכה. מעסה לוטי יותר מדי את החומר הזה ושב אליו ומשתמש בו, כאילו רצה בכוונה לבדח את דעתו של הקורא ולהבריח את השיעמום. ה“קוקיות” אינה כל כך נוראה וגם אינה ענין למצרים ביחוד: צרה זו גוחנת ואוחזת בכל ארץ, שיש בה עתיקות, ובכל מקום, שיש בו יופי טבעי מיוחד, והשטחיות המפולשת והעפיפה הקלה על פני כל הענינים והתאווה הקטנה, הטרודה והחולנית לראות את הכל ולהבין את הכל ולהתפעל מכל; – זו ההשכלה שבימינו, קיבוץ הקורטובים ולחיכת המשהו’אות מכל דבר, – ונוסף עליהן חיבור הדרכים הקל והמרווח, הנעים והזול, מביאים שמה סיירים מכל העולם כולו. לוטי כועס, כנראה, ב“רציחה גדולה” – שמובלעת, כאמור, בנעימה – על השממיות האנגליות הזקנות, שהן הן הדלף היותר טורד וההמון היותר שופע של Cook’s tours; הוי על הכיבוש הברברי, האכזר והמוצק, שהאנגלים כובשים את חללו של עולם, הוי על אותה גסות רעבתנית חטפנית, שעושה את כל העולם העתיק, השטוף באגדה והטבול בסודות, חולין ורשות הרבים ואסקופה נדרסת! האנגלים מדברים מעט ובלחש; כשהם קוראים בספר, קוראים הם על פי רוב את Baedeker וכשהם כותבים, הם רושמים את רשמיהם בקונטרס כזיית, ב“עט המקור”; כשמשתאים משתאים בחשאי, או מביעים את התרגשותם בשתים שלוש מלים; אפילו ברגעים של עליית נשמה והתפעלות חזקה – אותן המלים עצמן, בלי שינויים, ובתור תשובה לזולתם: yes –.

איש איש מאתנו, שכיתת מעט את כדור הארץ, פגש את הכנופיות הללו ושמע yes זה אלף פעמים על ההרים ועל הימים – אבל רתיחה של לוטי מה היא? ובכנופיות של פטרונים או מטרוניתות מן העם הנבחר, מן הפאריזיים שבפאריז, שמתבדרות אילך ואילך בשווייצריה ובאיטליה, יש יותר עדינות ההרגשה, יותר חדווה וצהלה טבעית ואודם רענן של התפעלות אביבית, חדשה, תמימה? מתוך כנופיה כזו נודף על פי רוב ריח יותר חזק מעורה אופופונאכס והיליוטרוף, וכשאחת מן המטרוניתות הפאריזיות פותחות את פיה באותו המבטא הפאריזי המלא זנוני חן והמקרר את הרי“ש ומוציאה קילוח של מלים, ואתה שומע את כל אותן ההברות הקהות, המעוכות, ה”אולינדורפיות“, שכבר שמעת אלף פעמים, ובהיסח הדעת – דבר זה שמור הוא בזכרוני – לוקחת אזנך את המלה sale (מסואב) בהברה ממושכת יוצאת מפי עדינה פאריזית בשעה שהיא מתבוננת אל סביבות הוויזוב, או – מה שהוא עוד יותר מוטעם! – כשהעדינות הללו עושות ברגעים של הסתכלות להוטה, דווקא באותה שעה גדולה של מעוף והתפעלות, לנוכח “יונגפרוי” או “גשר השטן”, את העוויות הידועות של גיורי ואת הערמומיות הקטנות של צדייה בסקירות עיניהן וטפיפת רגליהן, – איזה רושם עושים מחזות אלה בלב רגש? אז פעמים שלב זה מתגעגע אל השממיות האנגליות, המעולפות וסגורות במטווה שלהן, חבויות בתוך צעיפיהן ו”בטוחים ממים" שלהן.

לא נעים לו ללוטי, שהאנגלים כבשו את מצרים. האפודות האדומות של חיל אנגליה ופקידיה עושות אותו קפדן ומר נפש. ואילו כבשו הצרפתים את מצרים – עם אפודותיהם הכחולות ומכנסיהם האדומים, כבר היה הכל כשר וישר? תוסס בלוטי חשבון מדיני, מנקרת בקרבו טינא מיוחדת כנגד האנגלים, והיא היא שפוגמת את היצירה האמנותית ומכנסת לתוכה זיוף קטן.

כי השאלה אחת היא, אנגלים, או צרפתים, או אשכנזים, קוק, או שטאנגן, או איך שיכוּנה. כניסת הציוויליזציה הרועשת, המעשית, של המערב והכיבוש העסקני, שהיא כובשת את המקומות הקדושים של התרבות העתיקה, עושים רושם כהד של איזה חורבן. דומה, שאנו שומעים איזו גניחות גדולות, עמוקות, דומה שמתים מדברים, מתאוננים, שאין נותנים להם מנוח בקבר. “על היאור”, על היאור הקדוש, שהשקה ומשקה את ארץ מצרים, לאורך גדותיו, באחד מן המקומות הראשיים – גשרון, מעין נד, שחור, כביר, בעד העולים מן הספינות והיורדים מעליהן, ועל הטבלא צווחת בחוצפה ריקלאמית ותגרנית הכתובת: Cook and Son ואצלה בשני-חצאי-לבנה – הוי, פרעה! Egypt Limited, לאורך הנחל סלולה מסילת ברזל בעד הנוסעים מן הדלתא אל סודאן. לקצה כל תחום מסויים – בית נתיבות בנוי באיתן, בעזות בולטת, דוקרת, זרה. ושם מסביב הרחק שארית ביתונים נמוכים, ישנים, גונזים בעומק ובעניות את רזי הארץ; במקדשו של סת הראשון בכל יום – קשקוש הקערות והכפות והמזלגות! תומאס קוק מאכיל שם את סייריו “לונטש”. על היאור אין זכר ל“אניות האבה” העתיקות, אך אניות ענקיות בעלות שלש דיוטות מחצות בקיטורן האפור, הרבוץ והמרופש את גלי המים; והלווייתנים הזרים האלה, המשכשכים במים שאינם שלהם, מעיזים גם לקרוא לעצמם שמות כשמות המלכים הקדמונים: סיזוסטרים, אמינופיס, רעמסס הגדול, ונוסעים בהן, לפי דברי לוטי, “הבריות המשונות, הנקראות באנגליה ‘נשים’ וגאיונים רבים, וטפשים רבים”. בלוכסור, על יד החורבות הנהדרות של אמינופיס ורעמסס, מתנשא בגבהות קהה, פרועה ומחוצפת בית מלון כביר – ארמון מוצק, מרווח, ברזל ואבן, פרצוף כוחו של הממון האירופי, מתיפיף בצורה של סגנון ארדיכלי מודרני. הרי הוא גדול פי שנים או שלשה מן המקדש העתיק של פרעה, והחורבות מסביב כאילו מונחות פרקדן לרגלי האכסניה הענקית. בין עתיקי המקדש מתמרים תלתלי העשן העולה מארובותיהן של אניות הקיטור. על קברו של אמינופיס השני נקבעו פנסי חשמל – פנס אחד תלוי כמעט תחת חטמו של המלך החנוט הגדול, כמעט שמפשיל את החוטם הזה למעלה. באסואן, זו העיירה הענוותנית הבנויה על יד האשד הראשון, נבנה בית מלון כתבנית בית מסגד אחד שבקושטא. ה“ביזנס” המפעפע והמחלחל בכל, החברות החזקות, החשובות, האילמות – בלי שם בעליהן, מוגבלות באחריות, אבל לא מוגבלות ברווחים, כל אותם התנינים היונקים יניקות עמוקות, שה“סיטי” המפוחמת שעל התמזה שלחה מצרימה, מכרסמים את העתיקות, עושים בהן סחורה, מקילים ראש כנגד הביעותים הכבירים ועושים הכל מדרס לממון, עיסה לעסק – אכסניות ואכסניות, בעלים, מלצרים, משמשים, משמשות, זלילה וסביאה – וממון, ממון ממון!

ואתה מוציא באסואן סלעים מן המדבר אשר מסביב מסומנים בסימני מספר לבנים, ומקבילים להם סימני המספר בקאטאלוג ערוך על ידי אחד מן המומחים – עיין שם! אתה מסתכל בסלע ופותח את הקאטאלוג ואתה מוצא שם תרגום כל כתובת ופירושה. ומהלכת “מיס” מסלע לסלע בין פת שחרית ובין “לונטש”, סוקרת שם וקוראה כאן, ובין סימן לסימן היא מוציאה את השעון ומבטת: כבר הגיע זמן “לונטש”; וה“לונטש” ומחירו, וכל מה שיעלה המזלג – הכל כתוב שם. ויש שהנומרים מתנמרים: סלע – פרעה – חרטום – איזיס – נומרו – ביפסטיק – רוזביף – ושוב פרעה, רעמסס הששה עשר – הרי פשטידה!

אבל כל זה כאין הוא מול חורבן פילה, מול כיבוש אי קטן זה, “פנינת מצרים”, שמשתרטטת בתוך נחל מקוסם מוקף נוף עגום, חסר צלילים שואנים ושקוע בזיקנה ובסוד. מי הנחל הולכים שם לאט, צלולים, בהירים ושקטים, מתפנקים ומתרפקים עד חציים של עמודי מקדש קטן ידוע לכל התיירים כאחד מן המראות היותר ציירניים של מצרים: מקדש האלילה איזיס, שהיו באים לתוכו בספינה. על המקום הזה, המפיק פיוט, שיש בו דקות ועידון של מרגליות, עצבות וחשיבות של גובלין ישן, על המקום הזה, שממנו מהבהבים ומדמדמים עוד היום כל הצללים הענקיים של עולם עתיק במסתוריו הסוקרים והמתחמקים, המשכרים והמפכחים, – פורש אותו רשע, אותו אדם חדש, בעל מטבע, קבלן, בנאי חנווני, אכסנאי, אותו “קומיי וויאז’ר” מרגל, את מצודתו. “מקדש איזיס יחרב; אדמת נוביה – כך היא מנויה וגמורה – תכוסה מים על ידי תעלות חדשות, ומחלות הקדחת עתידות שתעשינה שמות בארץ”.

בלגלוג מרירי זה חותם לוטי את ספרו – במרירות, שיש לה טעם ושאינה נעדרת הרגשה שירית. כשהקופטים או הערבים משברים ומנפצים את שרידי תפארת הבנינים מאז ועוקרים מהם חלקים בשביל צרכי תשמישם לבניין – קוראים להם ברברים! וכיצד יש לקרוא לאלה החנוונים והסרסורים, הבאים מכל הרוחות הרעות, תקופי קבלנות תאוונית, שטופי עסקים, ומהרסים את שרידי ההוד הקדמון, שבני אדם בעלי טעם נתחייבו במצוות שמור אותם?

אבל הכיבוש התגרני והחלול הסיירי עוד לא טשטשו לגמרי את צורתה של הארץ הגדולה, ועוד הרבה יש ללוטי לתאר. במקום שאתה מוצא את דלות כשרונו להעמיק, לתפוס את הצד הכללי בלי היאחז בפרטים, וגם את עניות לשונו וכחישותה מכמה צדדים, שם את מוצא את כוחו הנערץ בתור מתאר. אין ללוטי אותו סוד של “מאחורי הבמה”, אותה האמנות המסוגלת להוליד זעזועים בקרב הקורא, למשל: שישמע מתוך הסיפור את מפץ הפיראמידות הנופלות ואת דרדור החומות בנות אלפי שנים המנופצות; חסר הוא את הכוח הדרמתי, שהוא מסוגל להציג לפנינו את המעשים בהיעשותם ודרך הילוכם וגלגולם. אין הוא יכול להשמיע, אבל יכול הוא להראות הרבה. רוצה אני, שיצייר מראה טבעי, חתיכת נוף, משיצייר בן אדם. יודע הוא לתאר לא רק את תבניתה של כל חתיכת נוף לפרטיה, אלא גם את נשמתה. אהבתי מכבר לקרוא בספריו הראשונים, כי אין כמוהו יודע לתאר את ערבי האביב ואת לילות הקיץ, את ימי הסתיו והחורף, את החוף ההומה, או העגום והמעורפל, את החדווה ואת העצבות, את התהייה הקהה ואת השממון, את הבהירות ואת הלחישה שעל הים, דבר דבר ונשמתו כלומר, צורתו לא רק החיצונית, אלא גם הפנימית. כוח תאורו זה מציין גם את ספרו האחרון, ביחוד כשהוא מתאר את הלילות, שאז עוד אפשר לראות את המצרים, מפני שהטיח-הטפל של החידושים עוברים ובטלים אז ואין מצרים נראית אז בחידושה המוזר, אלא בצביונה הקדמון האמתי:

“מסביב – המדבר, ופה – זווית נוגה. לא נראה כלום זולתי שלושה דברים בולטים וגדולים מאד: תבנית אדם מוגדלת מאד מאד, ושלשה הרים בעלי תואר שווה נראים בסקירה משונה כחזיונות. אך צללי שרטוטיהם נופלים על תבנית האדם, מחליקים ומצליפים על פניו ועל גבו. ואנו רואים שכל זה אבן-נצח”.

“ולאור הירח – בלילה בלילה יורד הירח ומבקר את קברות הממלוכים” – ובא הלצון-החזרן ומפתה להוסיף על הפתגם היפה הזה “סטירה” כנגד “אורחת האנגליות הרוכבות בלילה על סוסים ועל חמורים – ואחת, חשובה, זקנה קצת, אבל ממאנת להודות על זה, נחשלת מאחוריהן”.

בלילה בלילה מבקר לוטי את אולם הפגרים במוזיאון של קהירה ומטייל בין חרבות לוכסור, – אבל ביום, כשהוא מתאר את בית המסגד – למה הלך לטייל ביום? – היום מפתה ללצון, היום גורף את בני האדם בזרם המדיניות והטנדנציות – אין לך אלא לילה שקט, שהוא מסלק את המחיצות, ממתיק את המרירות ונותן רק לצורות הטבע הגדול והכללי להבהיק מתוך אפילתו. הדברים הקטנים אינם בולטים ומבצבצים ודוקרים, והגדולים – כל כמה שיהיו חבויים ומוצנעים ומתעלמים מעין פשוטה – עין הצייר תחזה אותם בכל תפארת הקסם ובכל ההזייה העשירה של גוונוניות מנומרת בחליפות מראות רכים, פושרים מעופפים, כבת שירתו של לוטי.