(לזכרו הטהור של אדם־ביקר הד“ר אהרונוב ז”ל)
דמות מובהקת מחוטבת בקויה, היתה דמות “הדוקטור” בערים ועיירות ישראל כשאלה היו בישובן.
ראשון הוא הדוקטור לדברים שבכבוד וכיבוד ובכותל “המזרח” של העיירה, מקומו וזכויות יתר לו לרופא שאין לשום אדם בעיר.
מעמד זה לא נוצר בדור אחד. דורות שיתפו פעולה ועיצבו את הדמות הזאת, שביצרה לעצמה עמדה משלה, “טשארטר” מיוחד. הוא היה השליח, שליחו של ה“מקום” לרפואה. עוד לפני שנגזרה הגזירה על המכה והחולי, כבר נוצרה הרפואה ונועד השליח – הרופא.
ההשגחה העליונה היא היא הקובעת, לפי חז"ל, על ידי מי תבוא הרפואה. חרות הוא, “על ידי סם פלוני, על ידי פלוני”. היתה זו – בימי קדם – התקדמות גדולה בהלכה בישראל שהתירו לרופא לרפא. גם עמים בעלי תרבות ראו את החולי כעונש מן השמיים. יד אלקים היתה באיש לענותו ולנסותו, למרק את חטאיו ביסורי גוף, ואין לפיכך רשות לאדם להתערב במשהו. הקרוב לו, המשתתף בצערו יכול להתפלל עליו, לבקש רחמים על הנידון אבל לא יותר מזה.
אנו העלינו את הרופא לרמה גבוהה ואמרנו “ורפא ירפא” מכאן שניתן רשות לרופא לרפא.
יש והאדם הנענה תעה וטועה במציאת הרופא המיועד לו. לכאורה החולה שמע ומילא בדיוק אחרי פקודת הרופא. שתה את המים המרים, בלע את הגלולות עד תומן, נזהר מדברים אסורים ובכל זאת הוא עדיין לא נושע ועוד הוא רתוק לערש־דוי. מיעצים אז ללכת לשאול ברופא אחר או בכמה רופאים בבת־אחת. ושלא יתנסו בכך – אולי יש צורך לפנות לפרופיסור. יש לסייע בידי ההשגחה לחפש את זה שעליו הטילו את השליחות. אולי הוא איננו בעיר זו או אפילו במדינה זו ויש להגיע אליו שמה.
הברכה המסורתית לרופא שהיתה מקובלת בפי המוני ישראל היתה “ילווה אותך מלאך רפאל בכל דרכיך”, או “תהיה אתה הדוקטור השליח הנכון והטוב שפב”פ יוושע ברפואה שלימה“. יש “רופא” ו”רופא טוב" ו“רופא גדול” ועדיין שגורים ביטויים אלה פי “עמך”.
רופא רציני ואחראי אינו בעל הנסיון ומומחה לאבחנה או לטיפול, כי אם “הרופא הטוב”.
מסתבר, שמחוץ לידיעת המקצוע, ידיעת תורת הרפואה, הבין העם, שהרופא צריך ומחויב להיות “טוב”, בעל מזג ואופי טוב משתתף בכאבו וסבלו של החולה, וכו'.
היו באמת לא מעטים, שזלזלו בחולים שלהם, הרי היו חולים אלה ברובם יהודים, עניים מרודים, טרודים ובהולים על פרנסתם, שנשאו בדומיה את סבל מחלתם שקיננה לפעמים שבועות וחדשים עד שהוכרעו ונפלו למשכב. רגיל היה חולה מסוג כזה בעיירה להגיד “אם אני כבר נשכבתי אתם יכולים לשער לעצמכם את המצב”.
במקרה כזה מחויב הרופא באמת להיות “טוב”. לא לגולל פרשת האשמות “אכלת יותר מדי”, “עשנת יותר מדי וריאותיך מורעלות”, אסור היה ללכת מן הכפר ברגל עם משא כבד כזה ‘על הגב’", “למה הזנחת” וכו'. רופא טוב מכיר ורואה את החולשות, את הסבות הנראות לו בבדיקה, ואינו מוקיע אותן. משתדל להתעלם מהן וממלא את שליחותו ברשימת התרופה הטובה, בסבר פנים ובשיחה נאה. זאת ועוד אחרת. רופא “טוב” אינו מציץ, שותק, רושם ונעלם. החולה בעיירה היה תאב מאד לדעת גם “מה־זה?” והרופא הטוב יושב למראשותי החולה ומסביר, משמיע פרק רפואה על תפקיד הכליות או על הפונקציה של הריאות. ודאי – שעל פי רוב השתדלו בני המשפחה לתפוס “אותו” כיוצא, ולהיודע ממנו את האמת, שלא בנוכחות החולה. אז דיבר הרופא יותר מפורט, ביותר חופש, וכן הוא נתקשר והיה כמעט כבן משפחה – “רופא טוב.”
לא לחנם העמידה ההלכה את הרופא כפוסק ומכריע יחידי בענין שהוא כולו צו הלכה. רק הוא מוסמך לפסוק ולהתיר את האכילה לחולה ביום הקדוש, יום ענות־אדם את נפשו.
לא החולה הוא הקובע. יש והחולה אינו יודע את מצבו, מידת נפשו. נדמה לו – מתוך חרדת יום הדין ־ שהוא יוכל לעמוד בצום והרופא אומר: לא! שומעים לרופא ולא לחולה.
אם כזה הוא הרופא, שליחה של ההשגחה העליונה, הנמצא לאדם בשעה הקשה ביותר בחייו – כשהוא על עשר דוי, הרי שהיו מתביישים לשלם לו את שכרו, שכר הטיפול. האם זה בכלל ניתן לתשלום, לשכר וגמול? האין בזה משום עלבון ופגיעה לסלק את החוב הגדול בסכום כסף עלוב?
בבית היה כל אחד מבני המשפחה מציע לשני שהוא יעשה את זה. “אני אינני יכול לעשות את זה”, – היה אומר אבא לאמא – תעשי את את זה…" היו עומדים ומשוחחים ומשלשלים לו את זה שאנו קוראים כיום “הונוראר” לכיסו ובתוך מעטה – ו־מסמיקים. דומה שאף הרופא היה מרוצה שזה כבר נגמר. מתוך כך שיחסו לו תפקיד כל־כך נעלה, קבעו חכמינו, שעיר שאין בה רופא אסור לו לאדם לדור בתוכה.
דמות זו של הרופא בישראל, הטוב והמיטיב, מבהיקה באור וחסד ברצינות הדורות, מימי הרמב"ם, מימי אסף הרופא ועד ימינו אנו.
(1961)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.