(על ספרו החדש של חיים ליברמאן)
“וואכט אויף, וואכט אויף, דאס אידישע הויז ברענט” (“התעוררו! בית ישראל בלהבות אש”). הוצאת ועד החינוך התורני, ע“י המזרחי והפועל המזרחי באמריקה, ניו־יורק, תש”ך, 1960.
העתונאי והסופר, חיים ליברמאן, שהתוודענו אליו בביקורו הממושך בישראל, הוא דמות בעלת־סימני־היכר מיוחדים, ביהדות אמריקה.
הוא כבר התאזרח בייחוד מעמדו, ושייך כיום לנוף כרוני דינמי, מין קליע בין־יבשתי־דתי, של הישוב היהודי בארצות־הברית.
יהודי ווהליני, בעל סבר פנים תמידי, קר מזג כלפי חוץ, ובלהט של אש עצורה, מזומנה, בפנים, כשהמדובר הוא בשאלת עתידה וגורלה של היהדות המסורתית.
לפני שנים, בשנות השואה – ואולי, בעקבות זעזועיה – ערך ליברמן, על עצמו ובשרו, הפיכה ומהפכה. הוא קם ואמר לעצמו: “אינני רוצה יותר בליברמן כזה! אין נפשי אליו. מעתה הוא יהיה אחר”.
קם האיש ונתן ספר־כריתות לסביבה השאננה, פשרנית־פושרת, של חבריו לעט, אחז את עצמו באזניו – מחוסר ציצות־שיער לראשו – והרים את עצמו כקומת איש. במשך הזמן, הפך להיות “טריבון” של השבט הדתי בישוב הגדול הזה. את דבריו הוא משמיע מתוך סערה, באידיש עממית־חיה, ציורית וספרותית, כאחת.
רושם השורות שמע בארה"ב מפי חבריו למקצוע: עתונאים וסופרים, מהם גם שנימנים עם מתנגדיו, רבות – על הנושא “ליברמן לפני – ואחרי המהפכה”.
כך להיעקר עם כל השרשים, ממקור הגידול והיניקה, המוסכם והמקובל, כך לחשוף ולהוציא את כל השלוחות החוצה, אפשר רק בכח הארה פנימית, מתוך גילוי של אמת צרופה ששום קרבן לא ייקר לשלם בעדה…
חבריו ב“פורוורטס” סיפרו, שעוד בחייו של אייב כהן, עורך העתון, בונדאי־סוציאליסטי שליברמן היה אחד מעוזריו הקבועים, ניבעה הפרץ. מסרו, שמשהו “לא בסדר” עם האיש. מצאו אותו לפנות ערב בחדרו, כשפניו אל הקיר בתפילה, ריננו גם אחרי הקרקפתא שלו, שהוא חבוש בפאר של תפילין. בשבת הוא מוקיר את רגליו מהמערכת, ואם הוא בא להציץ כאורח, לראות מי־שהוא, או לשמוע חדשות, הוא מגיע מתוך הליכה של חמישים־שישים רובעים, ברגל.
מוסרים “לחישות־אימים” אלה לאייב כהן, והוא לא מאמין. הוא בדעה, שזו היא הצטננות דתית עונתית, מין “גריפה” רח"ל, שתעבור.
ביום בהיר אחד, מזמין אייב כהן לחדרו את ליברמן, כשעל ידו יושבים עוד שנים מחברי המערכת, ומבקשים ממנו שיפשוט את בגדו ואת הכתונת. ליברמן נענה נבוך לבקשה, ואייב כהן מפסיד חמישים דולר בהימור זה לחברו, שהתערב אתו, שליברמן לבוש ארבע כנפות על הגופיה.
מאז מכריז עליו כהן כעל “מקרה מוחלט” שיש לטפל בו ברצינות ולכבד את השקפותיו החדשות. יש להאמין לו.
ידועה המלחמה, שליברמן אסר נגד ספרי שלום אש, בעלי המגמה הנכרית. מלחמה עד רדתו.
הוא העתונאי הקטן של עתון אידיש באיסט־סייד “השליך את הכסייה” לסופר בעל שם עולמי, ואסר נגדו מלחמה “ביבשה ועל הים, באויר ומתחת לאדמה”, בקנאות ללא־רחם.
גם את ביקורו בישראל הסבירו בזמנו – שהוא “ליווה” אותו – מאחר שהוא שמע שאש זכה לקבלת פנים נאה בישראל, והוא אומר להשתקע פה. בקצרה, האיש הוא עקבי באהבתו, וגם בשנאתו.
ספר “דוקומנטרי” זה שהזכרנו, שזה רק עתה הופיע, אין לחפש ספרות – אם שיש בו ממין זה, בלי משים. זו היא צעקת “הצילו”! באישון לילה. בספר זה אין חופש קצב והרמוניה – אם שזה לא נעדר שם, בשוגג. – רק החלמאים הצליחו, לפי האגדות הבדויות עליהם – לקרוא “הצילו! שריפה! מים!” מתוך תוים ע"י החזן והמקהלה, וחלם עלתה בינתים באש.
לא איכפת לו לליברמן, אם לבעלי “חוש שמע אבסולוטי” יצרום נוסח זה את האזנים. במסירת עובדות, ובקריאת שמות של אנשים נאמנים, בסימון הכתובת של אלה שסיפרו לו את הדברים, מתגלה מראה מחריד של המצב המוסרי, ההווי המשפחתי, וחינוך הדור, בבתי ישראל בארצות הברית.
היחס בחינוך הוא אחד לשלושה. לאמור, שלושה מילדי ישראל לא עברו אף את הסף של בית ספר יהודי, ואינם יודעים “צורת אלף”.
הוא חורז כבמחרוזת סיפורים טרגיים וטרגי־קומיים מבתי ישראל, שהם באלפיהם עומדים כבר בחורבנם המלא. ענפים גדועים. שגזרו על עצמם גזירת “כרת” מעץ־בית־ישראל מדעת. בחיקה של אם קתולית ועל ברכי אב “נייטרלי” גדלים ומתחנכים בבית, ילדי הפקר אסופים מפונקים. זהו לפי “הסכם ג’נטלמני” בין ההורים נשואי־תערובת. יש שנותנים לילדים לגדול כאנשים משכילים חפשיים, “עד שיגיע לדעת ולהבדיל ויבחרו לעצמם את דתם ואמונתם” או יש גם מקרים כאלה של פיפטי־פיפטי. גמרו: הילד ידע שהוא יהודי, יבקר פעם לכשירצה עם אבא ב“היכל עמנואל” הילדה תלך עם אמא לכנסיה.
יש, ובחג באה האם במכונית ל’פיפט־אווניו' לקבל את האב והילד מן ה“היכל”, וביום ראשון בא האב לכנסיה לקבל את האם והילדה. “דו־קיום” בשלום, אידיליה דתית, לדוגמה. זה נמשך לפעמים שנים, עד שמגיעה שעה של זעזוע לבית: גירושים או פירוד בין איש לאשה, מחלה או מות, והטרגדיה נחשפת בכל היקפה.
לו היינו רוצים למסור קטעי־חיים אלה, שהם, כאמור, אוטנטיים – אצל ליברמן אינם נשארים “שמות השמורים במערכת” – היינו צריכים לצטט חלק גדול מן הספר המזעזע הזה.
ליברמן מתחיל את ספרו “שלא פעם, בלילות נדודי שינה, מנקרת במוחו המחשבה, איפה לוקחים עשרה משוגעים? עשרה יהודים, שילבשו שקים על מתניהם, ישימו אפר על ראשם, ויצאו לרחובות הקריה בצעקה של “שמע ישראל”? איפה לוקחים עשרה יהודים, מחוסרי־דעה, שישימו בכליהם אבנים וילכו לשבור שמשות בבתי הרבנים ופרנסי־הקהילות. איפה לוקחים עשרה כאלה שיאחזו את הרב בזקנו, ואם אין לו זקן – כרגיל וכמקובל – יקחו אותו באזניו, ויובילו אותו להראות לו את התהום הפעורה לרגלי הישוב היהודי באמריקה רבתי. יידעו הרועים שהם חטאו בנפש הצאן”.
תוך זעקה מעמק לב־דוי בא מר ליברמן לידי השוואה בינינו ל“בינם”.
“צאו וראו – איך ובאיזו אמצעים אחזו “החוטפים” בצרפת: הכמורה, הנזירים והנזירות במקרה של שני “בני פינלי” (זה ידוע לנו מאוד, בישראל). הם יצאו נגד פסק הדין של בית המשפט, לחמו במשטרה, עמדו בקשיות עורף קנאית נגד זעמו של עם עשוק – – – וכו' “לו לא היה מורא שמים עלי – מכריז מר ליברמן – הייתי צועק ואומר: “הלואי ומי יתן, שהיהודים שלנו ידאגו כך לנשמות ילדי ישראל כמו שהקתולים דואגים להם”. ה”קלויסטער”, צועק מן ליברמן, הוא עכשיו תושב קבוע בכל בית יהודי שני. הכנסיה הקתולית שיכנה א“ע בטלוויזיה. הגינונים בברק החיצוני שלכם, המקהלה, ה”מאסה" והריקוויאם יחד עם גיבוב דברים של “הליכה לקראת אלהים” – לפגוש אותו בחצי הדרך" וכו' דברי רהב נבובים של בילי גראהם וחבריו מוצאים אזניים כרויות. הילד היהודי הולך שבי מילדותו בפגישת ההתמודדות הראשונה בנעוריו, אהבה, מעצור, או בדומה לזה, בדרך “לקריירה” ל“עשיית חיים”. בא הוויתור. למעשה, אין לו לצעיר או לצעירה מישראל על מה לוותר. חינם, ללא מחיר, הוא מוסר את נפשו לדעת – באין דעת.
בכל סיפוריו, המרתקים והמחרידים כאחד, עוברת כחוט השני המסקנה, שהנוער היהודי הוא באפייו ותכונותיו נוער טוב. הוא מוסרי, נאמן, ישר ורגיש. אלפים אחדים נספחו לבית ישראל בתנועת החינוך המבורכת של חב“ד, סידרו מהפכות בבתי אבות, באו עד ל”שבירת כלים" ממש. כלי־מאכלות אסורים בבתי ההורים נשברו וחילופם בחדשים, בכשרים בוצע, כפו על ההורים נוהגי שבתות חג ומועד. מספרם של אלה קטן הוא; הרוב, רבבות, אבודים לנו באשמת הרועים שהעלימו ממנו את הטוב והישר בתורת האבות.
מכל הסיפורים – עובדות נמסור בקצרה. אחד – מעשה ב“חכם ותם”. שנים מתוך “הארבעה בנים” של ההגדה. סיפור אקטואלי, בשבת שלפני שבת הגדול.
ארבעה נערים, נערי ישראל אמריקאיים, טיפוסיים, הרפתקנים נדברו בשבת לבלות ביחד את היום הראשון בשיחת “סוף השבוע” – בצורה סוערת. התכנית היתה לצאת מחר בבוקר מוקדם לחוף ברוקלין, לשכור סירת־מנוע ולצאת לכל היום לים הרחב הפתוח. מזג האויר היה נפלא. כל הארבעה הגיעו בזמן, קלים שמחים ועליזים, מצויידים באוכל ומשקה, לכל היום. נכנסו, הפעילו את המוטור ולבם טוב ושמח עליהם: שרים, מספרים בדיחות, אוכלים ארוחת בוקר בצוותא. נאה זיו העולם. המנוע דופק והולם כלבותיהם הצעירים. מספר שעות עבר, בלי שהרגישו בכך. והנה – האויר נעשה קריר יותר, טחוב ומעונן יותר, הועבו פני השמים, והים החל לרגוז במקצת. הצעירים לא נרתעו והמשיכו במהלכם לים הפתוח.
לא עבר זמן רב, והשמים הפכו שמי עופרת – חושך, ברקים ורעמים מנסרים, גלים מכים בזעף והסירה קופצת כעדשה בסיר רותח. הנה גשם שוטף החל להכות בזעף והסירה מתמלאת מים. ארבעה הבנים הביטו סביבם, וראו שהם יחידים ובודדים בלב ים סוער. כל הסירות מיהרו בזמנן להימלט, לחזור, והם כארבעה חתולים רטובים, מתרוצצים בהולים, בתוך כלי עלוב, הנקלע ככדור. כל הכלים שהיו ברשותם: כוסות, בקבוקים, צלחות, נתגייסו לשאיבת המים מהסירה. אבל זו היא פעולת הצלה מצחיקה. בנחשול אחד מלמטה ובהצלפה אחת מלמעלה, מתמלאת הסירה מחדש. רוחם “החברה־מנית” התנדפה ועזבה אותם – והם אובדי עצות.
למרבה האסון קרה להם הרע ביותר שיכול היה לקרות. ברק פגע במנוע של הסירה, שהיה מבחוץ, והוא נדם, שותק. ומשוטים לחתירה אין אתם. אין.
יחידים בצרתם, אבודים, הביטו אחד בפני השני לאור הברקים שחתכו את האפילה. האימה עברה לפחד, פחד מות. זהו? הקץ? ברגע כזה נזכר אחד ה“תם” שבחבורה, שיש אלקים בשמים, ובעת צרה ומצוקה טוב לפנות אליו בתפלה, ויש והוא גם נענה – מציל.
גברה התשוקה אצל כלם להתפלל, אבל איך עושים את זה? אף תפילה אחת אין בפיהם. כל הארבעה בנים ביחד הפכו והיו ברגע זה ל“שאינו יודע לשאול” של ההגדה. “התם” אימץ את זכרונו, ונזכר במשהו. הוא זוכר,3 שהמורה לימד אותו פעם את “הארבע קושיות”. “מה נשתנה”. כטובע שממהר להיאחז בקש, נתפס הצעיר ל“ארבע הקושיות”. זה היה כל אוצרו בגנזי התפלה.
כשהחיה את המלים בזכרונו החל להתפלל “מה נשתנה” ברגש, והוא הזמין גם את חבריו שיחזרו אחריו מלה במלה, והם אמרו וענו אחריו. “היה זה סדר עם קושיות שמיום קריעת ים סוף לא נערך סדר כזה. הקושיות היו מכוונות לא לאבא בבית, כי אם לאב שבשמים, ולא “בסדר” ושולחן ערוך ע”י אמא, כי אם ב“סדר” ששמים וארץ, ים ורוח הכינו".
נקצר את הסיפור שהוא עשיר בתיאורים מותחים בספר ונביא אותו לסוף – מאושר. שככה הרוח, ופסק הגשם. בינתיים בחוף, מנו את הסירות, וראו שאחת חסרה, הזעיקו משטרה וסירות הצלה, גילו אותם, והובאו לחוף, כל עוד רוחם בהם.
כל סיפור המעשה – אומר מר ליברמן – רשום ביומן המשטרה. לא רשום בו רק “הצימוק” העיקרי, המעשה בארבע הקושיות. מעשיה זו סיפר למר ליברמן המהנדס הריס שפירא, בנו של הרב יצחק שפירא, שכתובת שניהם בניו־ז’רסי רשומה בספר. הוא הוא שמכיר את ארבעה הבנים ומפיהם שמע את הסיפור, סיפור ה“תם”.
לסיפור התום והתמימות שבספרי החסידים, לצדיק הכפרי, שתפילתו ביום הכיפורים היא השריקה, נוסף גם סיפור “מעודכן” זה.
סיפור “התם” הניו־יורקי, עולה גם על הסיפור הידוע של ה“ישובניק” בימי ר' לוי יצחק מברדיצ’ב.
ה“פריץ” וחביריו שחזרו מהציד מכריחים את היהודי, בעל בית המרזח בכפר, בערב יום הכיפורים, שיגיש להם יי"ש ולא יזוז מן המקום.
השמש שקעה, השיכורים נתפזרו והיהודי נשאר עין־בעין עם ליל יום הקדוש. ואין לו גם “מחזור” בבית. הוא התיפח בבכי. עולה לעלית גג, מחפש בשק “השמות” ומוצא שער של “מחזור”, שער מעוטר באותיות של “כל נדרי”, אבל אותיות אלה היו מחוקות, והכפרי עומד שעות בלילה וביום, בוכה וצועק: “רבש”ע, כל נדרי“. תפילה תמה זו הגיעה לשערי רחמים. כל המסכים המבדילים נפלו. זו היתה הסיבה, שתפילתו של רבי לוי יצחק היתה קלה ומסודרה ביוכ”פ זה. מלאכתו נעשתה ע"י הכפרי.
עוד לא תמו תמימים בין ילדי ישראל שנשבו בין “הגויים”. הם שוחרי דת ודעת וצמאי תפילה, הם אינם יודעים לשאול – טוען מר ליברמן – באשמת הרועים והמנהיגים, באשמת החינוך המטמטם את לבם.
זכות היא לוועד החינוך התורני שע"י המזרחי והפועל המזרחי בניו יורק, שהוציא לאור והביא ליהדות אמריקה ספר זה של ליברמן. ספר שהוא תעודה ומסמך לפני בית־המשפט. ספר של “אני מאשים”.
חלק מהנוער התנער, תנועת “הישיבות” מכה גלים, וזה הודות ליחידים בודדים.
אולי ימצאו עשרה גדולים, שפויי דעת – “משוגעים”, שיחישו בעוד מועד להציל ילדי ישראל מידי “החוטפים”.
(ניסן תש"ך)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.