ראש ספרי בודליר הוא קובץ שירים בשם “Les Fleurs du Mall” “פרחי הרע”. תוכן השירים מכוון בדיוק אל השם. בודליר הוא משורר הרע, ושריו סובבים על חושך וייאוש על גועל מפני החיים ותאווה אל המוות, על זימה ועל כל התאוות הרעות של האהבה, הבגידה, השקר והאכזריות, השנאה והרצח, הקרב והכיליון, ובייחוד על המוות; על המוות בלי סוף ואחרית, על המוות בתור מפלצת אכזריה ולועגת לנו, על המוות בתור פודה ומציל, בתור הגואל האחד והמיוחד, אשר יגאלנו מתוך חיים מלאים ייסורים קשים וגועל נפש. ואחרי אשר קלע המשורר את חרוזיו בכף-הקלע מרע אל רע דרך כל התהומות אשר לישותנו, משלח הוא אותם גם בכל אשר מחוץ לישותנו. מחרף ומגדף הוא את החיים, וגם את כל אשר ממעל לחיינו. את הבל הוא מתעב, ואת קין הוא מרים על נס. באזני הדור אשר יצא מחלצי קין הוא קורא את הקריאה: “עלה השמימה והורד את האלוהים מכיסאו!” ועל הכסא הזה הוא מושיב את השטן: הרע הוא בכל, בעולם הזה ובעולם הבא.

ככה היו Fleurs du Mall לספר אשר אין בכל ספרות משלו. סנט-ביב ( Sainte-Beuve‎ ‏) מדמה אותו לאחד מן “הנסיונות של אנטונינוס הקדוש”, כלומר: לאחד מאותם הציורים אשר כוח דמיונם של האמנים הקדמונים היה עסוק בהם, בעשותם תמונות מלאות חרדות ופלצות, בכדי לצייר על פיהן את המון צבאות השאול, אשר באו לנסות את אנטונינוס הקדוש בהיותו בודד במדבר. אכן יודעים אנו, בשימנו לב לאחד “הנסיונות” האלה, כי הקסם יחדל ברגע אשר יאור היום. וגם הנה רואים אנחנו על-פני אחדים מן הציורים ההם, כי במזרח כבר עולה השחר. ואולם לא כן בספר “פרחי הרע”: פה אין אור ואין שחר, מסביב אימה חשכה ומכל אות ואות עולה באוזנינו הקול: אין תקווה. הקסם לא יחדל. הקסם הזה הוא החיים. או לכל-הפחות רואים אנו כי על המשורר רובצת הקללה לראות את החיים בעיניים כלות ולבלות בחושך ימיו. בין השירים אשר בספר אנו מוצאים שיר בשם Les Ténébres (“החשך”) אשר זה ראשיתו: “למחשכי בור אשר אין חקר לאבלם הודחתי. עד נצח לא יחדור אל המקום הזה קו אור אדום ומשובב-נפש. לבדי אני עם הלילה, זה אומני הזועם. ואני כאיש ציר אשר קלל אותו אלוהים בלעגו לצייר את ציוריו על-פני מחשכים, או כמבשל אני אשר תאוותיו נוראות והוא את לבו יבשל ויאכל אותו”. וכפעם בפם הוא בא וחוזר למחשכים האלה, המלאים חזיונות וביעותים רבים, והם לנצח יסבוהו. החיים אשר היו לו בשיר האחד למחשכי-בור יהיו לו בשיר שני לבית כלא ובשלישי לתהום. את טסו הוא רואה בבית-הכלא, כאשר צייר אותו דילקרוא, והוא רואה ומכיר במשורר האסור הזה את נפשו הוא. “איש הרוח הנפלא הזה, אשר אסרו אותו בבור צר – התנועות האלה, השדים אשר סובבים אותו המונים המונים, החולם הזה אשר יראתו מפני מעונו הצר העירה אותו משנתו, הלא צל צלמך הוא, לב מלא חלומות-יגון, לב נחנק מתגרת יד החיים האכזריים!” ושירים אחרים ידברו על התהום. “הכל מסביב היה לתהום – המעשה, הרצון, החלום, המילה, הכל הכל! באצבע גדולה חרת אלוהים על תהום לילותיי את תמונת השד החונק את האדם בשנתו, והתמונה מתנודד בלי הרף ולה צלמים רבים. יראתי מפני השנה כאשר יירא איש מפני חור גדול המלא חרדות נסתרות על לשפתו ואשר שם השער לדבר-מה אשר אין יודע מה הוא. בעד כל החלונות אנכי רואה רק נצח אשר אין לו תכלית. ורוחי, אשר השבץ יתקפהו מיד, מקנא את האפס על דבר אשר איננו מרגיש”.

על בודליר כתבו הרבה מאז ועד עתה, וכפעם בפעם חזרו ושאלו: איך היה האיש הזה למשורר הרע? סנט-ביב עונה על השאלה הזאת בטעם מיוחד. באחד ממכתביו אשר כתב לבודליר הוא אומר: “אתה, רעי הנחמד, הנך אחד מאלה המבקשים את הפואיזיה בכל מקום. ואחרי כי באו אחרים אשר היו לפניך ויבקשו אותה במקומות אחרים הפתוחים לכל אדם, ואחרי כי לא הניחו לך מקום בלתי-אם קטן מאוד, ואחרי כי לחכו את השדות אשר בארץ ואשר בשמים כמעט כולם, ואחרי כי נסו בעלי-השיר את כוחם במשך שנים הרבה בכל צורה וצורה, ובכן אחרי אשר אחרת לבוא ואתה היית האחרון, לכן אמרת בלי ספק בלבך: “גם זו לטובה! ואולם פואיזיה אמצא לי עוד גם אחרי כל אלה, ובמקומות אשר שם לא חפשו עוד אחרים שם אמצאנה”. וכן נחלת לך את השאול, ואת נפשך עשית לשטן. בכל מאודך ובכל נפשך התאמצת לגזול מידי שדי הלילה את מסתריהם”.

ובכן אומר לנו סנט-ביב: בודליר היה למשורר הרע, יען כי הקודמים לו כבר בערו לפניו את כל הטוב. ההשקפה הזאת חשודה קצת. אכן מבקרים אחרים באים ולוקחים להם את המילה “דיקדנציה”, אשר ידיים לאלפים ממשמשות בה עתה, ואומרים לבאר את תכונת בודליר על פיה. בודליר, אומרים הם, היה דיקדנט – והם חושבים כי השמיעו בדבר הזה גדולות ונצורות. ובכן ואחרי כי מימי שנת 1821 בערך מחלה תקופת ה“דקדנציה”, היא התקופה אשר עליה כתבו חכמים מיוחדים מאמרים רבים מיוחדים וספרים מעטים מיוחדים ומלאים חכמות עמוקות מיוחדות. ואחרי כי מימי שנת 1821 בערך אנחנו כבר עומדים בתקופת הירידה (דקדנציה), לכן יוצא לנו, כי עתה בשנת 1901 כבר “ירדנו” במאוד מאוד. ובכל-זאת עוד כמנהגו העולם נוהג, ולא הורע הרבה מאשר היה, ואולי גם הוטב מעט. ואם נתבונן בדבר הזה, ואם נשים אל לב, כי מאותה השעה שעומדים בני-האדם בתקופת הירידה ועד עתה גילו סוף-סוף איזו חדשות והמציאו סוף-סוף איזו המצאות ועשו סוף-סוף איזה מעשים, אשר בני הדורות הבאים יזכירו אותם בקצת דרך-ארץ, ואם נדרוש ונמצא, כי בכל מקום ומקום תראה תנועה גדולה וחזקה, המעידה על משפחת האדם כי מתאמצת היא לעלות ולעלות אז יש כי תתעורר בלבנו השאלה, אם באמת דור יורד לשחת אנחנו, ואם הדקדנציה ההיא שהם אומרים אינה אלא דבר הנמצא רק במוחם של אותם החכמים המיוחדים כותבי המאמרים והספרים המיוחדים, אשר בחכמתם העמוקה ראו חזיונות של מחלות, כפי שהם נראים בכל תקופה ותקופה, ואמרו עליהם, שהם חזיונות כלליים, ולא הבינו, כי האדם בכלל אינו יורד ואינו יכול לרדת, יען כי חוק החוקים אשר לו נקרא בשם התפתחות.

אבל נקרא-נא לבודליר שם דיקדנט – ולו רק בשביל שמלאכת-המחשבת שלו לא תהיה בת בלי שם. בכל אופן ברור הדבר, שלא היה איש נפסד ונפסל, וזה משום הטעם האחד: משום שיצר לנו דבר גדול. די לנו לזכור רק את הצורה אשר לחרוזיו, הצורה הנחושה אשר הרעיונות הקבועים בה נראים לנו כאילו בא ענק וקבע אותם בה במקבת בכוח אשר אין ערוך לו. איש הרודה במקבת בכוח כזה אינו איש נפסד ונפסל ונחשל. בודליר איננו יורד, ורק איש אומלל הוא. “אין זאת כי-אם סבלת ונשאת הרבה, בני הנחמד”, כותב אליו סנט-ביב. אמנם הרבה סבל האיש והרבה נשא במשא פגעיו אשר מצאו אותו מחוץ, ובייחוד במשא פגעיו אשר היו לו בקרב.

כי חולה היה האיש. חולה על-פי עצמו. בהולדו נולד עמו אותו הטבע הכפול אשר עשה שמות בנפשו, ואולם הטבע הכפול הזה הוא אשר בלעדיו לא יולד משורר. ובכן היה בודליר הוא עצמו, ובאותה שעה גם אחר. העצם האחד חי, והעצם השני עמד על גבו וראה את כל זה. העצם האחד התנפל לרגלי האשה אשר אהב, והעצם השני עמד בקרן-זווית והשמיע את קול לעגו הנוקב עד התהום. העצם האחד שפך את דמי לבו, והעצם השני ספר את הטפות ויביאן אל בית-הזקוק ויעש מהן חרוזים. בשעה שהעצם האחד מצא לו איזו אמונה, בא העצם השני וישפוך עליו ים מלא לעג ובוז. העצם האחד חפץ להתענג, והעצם השני בא והשבית את כל התענוג, כי עורר תמיד את המוח לחשוב מחשבות על-דבר התענוגות. ככה לא מצא העצם האחד מנוח אף רגע מפני העצם השני, אשר ישב תמיד למו-ארב. אין לנו בלתי-אם לקרוא את הדברים האלה בשרי בודליר עצמו, למען נראה עד כמה רבצה עליו הקללה להיות מנתח תמיד את נפשו ולשפוך על נפשו לעג, להיות אוכל תמיד את בשרו ולהציק לעצמו. בין שיריו מוצאים אנו שיר בשם Heauton Timorumenos , המציק לעצמו. “האינני”, קורא המשורר, “אקורד שווא בתוך הסימפוניה אשר לאלוהים, עקב האירוניה האוכלת אשר תרטני ואשר לא תשבע מבשרי? היא היתה לי לנגינת-שקר בקול זמרתי ולרעל שחור בדמי. ואני הנני האספקלריה הנוראה, אשר בה תביט המגירה את פניה היא. אני הנני הפצע והשכין, אני הנני הלחי והמכה על הלחי, אני הנני האבר אשר הגלגל עובר עליו והגלגל, אני הנני התלוי והתליין. אני הנני התנשמת היונקת את דם לבי אני הנני אחד מאלה אשר נואשו כל בני-האדם ממנו ואשר רבצה בהם הקללה להיות ללעג נצח ואשר לעולם לא יוכלו עוד להוציא שחוק מפיהם”. הקרע הזה, כאמור, הוא גורל המשורר. שורר בשירים – דבר זה אינו אלא השמעת משפט עצמו, כי מוכרח המשורר להיות בכל רגע לבוחן ובודק לעצמו. זה הוא יסוד הטבע הכפול, יסוד העצמים השניים הבאים כאחד. והנורא מכל זה הוא, כי העצם השני, העצם המשורר, אינו ניזון אלא על-פי לח החיים היקר שהוא יונק מן העצם הראשון, העצם החי. הרבה משוררים התאוננו על הטבע הכפול שבהם, אשר היה להם לקללה, ואולם אין אחד מהם אשר הקרע שבלבם גדול כל-כך כמו אצל בודליר. מתוך הקרע הזה נבעו אותם הדמיונות אשר מלאו את שיריו. מעולם לא היה איש אשר הוכרח להיות נלחם כנגד עצמו ולהיות משלח בעצמו את כל מגפותיו כמוהו. על-פי מלחמה כזאת, אשר הרגיזה את כל עצביו, נוכל לבאר לנו את ההרגשה הדקה אשר הייתה לו ואשר על פיה הרגיש את כל רושם ורושם שבעים ושבעה, ואחרי כי הרשמים הרעים חזקים תמיד מן הטובים, לכן נסער ונרעש כח ההרגשה ההיא תחתיהם עד בלי חוק עוד! ועל-כן גדל הרע שבעולם בעיני המשורר עד בלי מידה, ועל-כן היה תמיד לילה מסביב לו. ויען כי קרוע היה לבו בקרבו עד בלי די, לכן נשמע אותו הקול הפגום מתוך כל שיריו. ויען כי הרגיש מלחמת שתי נשמות בקרב לבו, הנלחמו אשה ברעותה שלא כדרך הטבע, לכן הייתה לו שמחת שעירי-שאול בכל דבר אשר היה שלא כדרך הטבע. אחד משיריו המהוללים ביותר הוא שירו על Femmes damnées על הנשים אשר הייתה בהן המארה לחטוא באהבתן חטאת שאול, ואל הנשים האלה הוא קורא בשמחה: אחיותיי אתן! – יען כי שנא את נפשו ויהי לגועל לעצמו, לכן היו לו החיים למשא ויקלל את החיים. ויען כי לא עצר כח להדיח מקרבו את השטן הרע, היושב בקרב לבו, לכן היה למשורר – הרע.

כלל הוא: מי שאין לו דעות קבועות בעניני המוסר או בענייני הפוליטיקה, ורק בעניני מלאכת-המחשבת לבדם יש לו דעות קבועות, עליו יאמר, כי אין לו דעות קבועות כלל וכלל. בני-האדם – זה הוא מנהגו של עולם מאז – ברובם הם אנשי-מוסר ואנשי-פוליטיקה. במקצוע המוסר והפוליטיקה יכול אדם לעבוד את עבודתו על-פי פרינציפיות – ובכל אופן נקל לו לאדם שתהיינה לו פרינציפיות, פרינציפיות קבועות ויפות על-פי סעיפים קבועים ויפים, משתהיינה לו מחשבות הבאות מעצמן. בודליר היה בעל מלאכת-מחשבת – וזולת זה לא דבר. המטרה האחת אשר הייתה לחייו היה היופי שבמלאכת-המחשבת. המוסר המקובל אצל בעלי-בתים חשובים היה לו דבר שאינו נוגע אליו כלל, והפוליטיקה לא-כל-שכן. “אין לי דעה קבועה”, כתב, “לכל-הפחות אין לי דעה קבועה לפי המושג שמבינים בני דורי את המילה הזאת. אין בקרבי אפילו בסיס לאיזו דעה קבועה, משום שאין בקרבי כל רגש של אהבת-הכבוד”. ואת השקפתו על הפוליטיקה אנחנו מוצאים בדבריו על רובספּיר. “רובספּיר”, הוא אומר, “ראוי לכבוד רק בשביל זה, שמוצאים אנחנו אצלו איזו פרזות יפות”. י"ג עיקריו של בודליר במקצוע הפוליטיקה כלולים בפסוק אחד: “המשורר אינו בן לאיזו מפלגה; כי אלמלי זה, אז היה גם הוא אדם ככל יתר האדם”.

נקל אפוא להבין, כי מאיש כמוהו לא מנעו את העלילה, שהוא איש בלי מוסריות. דבר כזה מובן מאליו במשורר שכתב חרוזים לוקחי-לב. אכן נאמנו דברי תיאופיל גוטיה באמרו: “כשכותב אדם דבר יפה, אז התולדה היוצאת מזה בכל המדינות היא, שהשוטים יצאו מיד מדעתם וירעישו את העולם”. וגם בדרך כלל מובנת העלילה הזאת מעצמה. בכל מקום ובכל זמן יש אנשים הרואים חובה לעצמם להוכיח את חוסר-הבנתם בענייני מלאכת-המחשבת על-ידי מה שבאים בתוכחתם המוסרית כנגד הדבר הנעשה במלאכת-מחשבת. חוק הוא: מיד כשנברא הוא, שרוב דברי-הטיפשות האלה יאמרו בשם המוסר. איזה דבר גדול במקצוע האמנות, מן המוכרח הוא שיבואו אנשים וישמיעו עליו דברי-טפשות במספר ידוע; וברור ועוד יותר ברור הוא, כי תוכחות בשם המוסר תחולנה על ראש משורר כבודליר, אשר שפך לעג על כל אמונה ועל כל “מידה טובה”, אשר אהב להתחקות על כל תעתועי החושים בכל מבואותיהם האפלים, אשר לקח את שרירות-הלב ואת הזימה להיות לו לחומר לשיריו ואשר גילה לעינינו את תעלולי התאווה בכל מערומיה. לא רחוק הדבר כי האיש אשר יצייר לנו את הזימה יחשב בעינינו בעצמו לרודף זימה. ההמון מחליף תמיד את החומר ביוצרו, את תוכן מלאכת-המחשבת בעושו, יען כי תחסר להמון זה ההבנה להבין מה זה עצמיות, שהיא רק היא לבדה היסוד של כל מלאכת-מחשבת. יען כי אין ההמון יודע להבדיל בין החרשים והחושבים, בכדי להכירם איש איש בעצמיותם, לכן הוא מבדיל בין החמרים; ואם ידבר המשורר בשיריו בדבר החטא, או אז יהיה המשורר בעצמו לחוטא. “השיטה הזאת”, אומר תיאופיל גוטיה, “איננה חדשה, ואולם המשתמשים בה רואים פרי בעמלם עד היום. כל מיני הסתכלות האלה מביאים, לצערנו, נזק גדול, כי הטפשים מתנפלים עליהם תמיד וקונים אותם לעצמם. מובן מאליו, כי החרש, הראוי באמת לשם זה יעמוד משתומם בשמעו את התורה, כי צבע התכלת הוא מוסרי וצבע הארגמן איננו מוסרי. כשם שאומרים לו כך, היו יכולים לומר לו: תפוח-האדמה הוא צדיק תמים, ואולם החזרת והלפת הם רשעים”.

בעצמו של דבר עבודה לבטלה היא לבדוק אם היה בודליר איש מוסרי ואם לא. ואילו גם היה הרע והנשחת מכל בני-האדם אשר על-פני האדמה, הן גם אז לא היתה מלאכת-המחשבת שלו חסרה מכל גדלה אף במלא הגרגר. על המשורר אין לאהבה את המידות הטובות, כי-אם לעשות לנו שירים טובים, ודבר זה – את זאת אנכי מוסר פה בדרך אגב – כבד הרבה יותר מהיות “אוהב” את המידות הטובות. מלאכת-מחשבת ומוסריות הן שתי רשויות שאינן נוגעות כלל זו בזו, ואפילו אם ייגעו שתדלנינו הטובים ימים ושנים בכדי לחברן ולערבבן זו בזו, לא יצליחו. מלאכת-המחשבת אינה אלא מלאכת-המחשבת – והיא נופלת ונפסלת כרגע בשעה שנרכיב לה על גבה גם מטרות אחרות, שאינן בגבול היפה בהחלט. האמן עסוק כל-כך במלאכתו, לצייר את בני האדם, עד שבאמת אינו יכול כלל להיות עסוק גם בתיקונן של מידותיהם. המטרה האחת שיש לו לאמן היא: לחקות את החיים. ואולם טוב ורע הם רק מושגים על-אודות החיים, ולא החיים בעצמם. החיים לכשעצמם אין מהם לא טוב ולא רע. הדברים האלה אינם אלא הכנסות שמכניסים לתוך החיים. באחד מפרקי בודליר על-דבר השקפותיו האיסתיטיות! אנו מוצאים את הפסוקים האלה: “אם רק נבחן מעט את עצמנו ונשאל את לבבנו ונאסוף את זכרונותינו, המזכירים לנו את שעותינו הטובות והמעטות שעברו, אז אי-אפשר הוא שלא נבוא לידי החלטה, כי הפואיזיה אין לה שום מטרה זולתי את הפואיזיה לכשעצמה. אי-אפשר הוא כלל שתהיה לה מטרה אחרת. ואין לך שיר אשר יגדל יותר יושגב יותר ויהיה ראוי יותר לשם שיר מאותו השיר אשר נכתב אך ורק משום התענוג לכתוב שיר. אמנם אין רצוני כלל להורות, כי אין הפואיזיה עתידה סוף-סוף לתקן את המידות וכי תכלית כל התכלית אינה לרומם את האדם מעל למשאלותינו הפרטיות והפשוטות. ואולם אנכי חפצתי רק להשמיע, כי המשורר, בשעה שהוא רודף אחרי מטרה מוסרית או אחרי טנדנציה אחרת, תהיה מה שתהיה, ממעט הוא בזה את כוחו הפואיטי, והאיש אשר יחפץ להשבע למפרע, כי השיר הנכתב באופן הזה יהיה שיר רע, האיש הזה לא ישבע שבועות שווא. הפואיזיה שאינה רוצה להוציא את עצמה להורג אינה יכולה להתאים את עצמה עם המוסר”.

ועל-כן לא יפלא הדבר כלל, כי בן-אדם החשוד הלז, בודליר זה אשר עשה שירים, ולעיקרים קבועים במקצוע האמונה והמוסר והפוליטיקה לא שם לב, נעשה במהרה חשוד על הכפירה במוסר. ולא עוד אלא שנתבע גם לדין בשביל “פרחי הרע” שלו. האשמה שהאשימו אותו הייתה, כי עבר עברה כנגד האמונה והמוסר. והנה בנוגע לאמונה לא קבעו השופטים מסמרות בדבר, ואולם בנוגע למוסר לא מחלו אפילו על טפת דיו. בודליר יצא חייב pour attentat aux moeurs בלבד זה פסקו השופטים, שהמדפיס ישמיט מן הספר ששה שירים. כאשר עזב בודליר את בית-המשפט, והוא נשען על-יד אחד מרעיו, היה כזחוח-דעת מרוב השתוממות. “האם קווית, אפוא, כי יזכו אותך במשפט?” שאל אותו רעהו. “כי יזכו אותי?” קרא המשורר – “אני חשבתי אל-נכון, כי ישאלו ממני סליחה על עלבוני”.

האינסטנציה, האחרונה למשפטים כאלה הם הדורות הבאים, ותוצאות הדבר כיום הזה הן כאשר היו וכאשר תהיינה תמיד התוצאות בדברים כאלה: השופטים אשר חייבו את בודליר היו לשחוק ובודליר היה לבן אל-מוות. ולא עוד אלא שנוכחו בני-דורנו עתה, כי גם אלה שערערו על בודליר בנוגע לכפירתו במוסר לא צדקו. כי בודליר לא כפר במוסריות, אף כי בחר לחומר לשיריו את הרע. איש מוסרי איננו עוד איש טוב (כי מי זה טוב?), כי-אם איש מבקש את הטוב. ויש דרך לבקש את הטוב גם על-ידי מה שנצייר את הרע. ואין איש אשר שאף אל הטהרה ואל הטוב בכל חומו ובכל נשמתו כמשורר החטא הזה, והכל משום שהיה משורר החטא. קול תשוקה נסתרת אנחנו שומעים מתוך כל מה שכתב. ואולם התשוקה היא המלאך הגואל, המעלה את הרשעים יושבי השאול למרומי-שמים. השירה בכלל אינה אלא עליה למרום. ואולם אין לך משורר שגדלה אצלו העליה כאשר גדלה אצל בודליר, יען כי אין לך ביניהם איש אשר היה כמוהו בתהומות עמוקות. כאשר ירחקו השמים וכאשר יגבהו, כן תגדל וכן תיף העלייה. " De profundis clamair " “ממעמקים קראתי” – זה הוא השם אשר יקרא בודליר לאחד משיריו. כל המשוררים אינם אלא קוראים, קוראים לאיזה אידיאל נשגב, ואולם אין בכולם איש אשר כבודליר קרא בקול גדול, יען כי קרא ממעמקים.

בשירי בודליר מוצאים אנחנו על-פי רוב דרך זו: מן העמוק ביותר אל הגבוה ביותר, מן הנתעב ביותר אל הנחמד ביותר. מוצאים אנחנו, למשל, בין שיריו שיר נקוב בשם Une charogne אם נתרגם את השם הזה עברית ויצא לנו שם נתעב עוד יותר: “הנבלה”. והשיר הזה הוא שיר-אהבה. רק איש-רוח כבודליר יכול לערוב את לבו לצאת ולמצוא את הנתיב ממקום פגר מובס עד למרומי האהבה. והוא מצא אותו. “נשמתי”, הוא אומר אל אהובתו, “זכרי-נא את אשר ראינו אז בהיות הבוקר ביום קיץ נחמד. בנטות המסילה ראינו והנה נבלה שוכבת סרוחה על אבני חצץ. השמש הכתה בחומה על רקב נבלת החיה, ותהי כאומרת לבשל אותה ולשום לפני הטבע פי-מאה את אשר קבץ פה לחומר אחד. והזבובים המו ממעל לרקב הפגר, וגדודי-תולעים שחורים, אשר לא יספרו מרוב, התפרצו מקרבו, ובהמון זה עולה הפקר ויורד כגל; והנבלה הייתה כחיה בפחת בה הרוח ובהתחלקה לחלקים. ותבנית גופת הנבלה חדלה ותהי לחלום, ותהי לתבנית-ציור נשכחה, אשר עשה הציר על-פני הבד וישכחנה, כי לא עלתה בידו לעשותה כאשר היה עם לבו, ועתה שב האמן אליה לצייר אותה על-פי זכרונו. ובכל אלה, את כוכב עיני, את שמש חיי, את מלאכי ותשוקתי, ובכל אלה תדמי גם את בבוא יומך לרקב הנתעב הזה! ככה תהי גם את, מלאכת כל נועם, אחרי שכבך על הארץ ואחרי רדתך אל תחת לרגבי הדשא, להיות שם לעצמות בין העצמות. ואולם אז, את יפיי, הגידי לתולעים אשר יאכלו אותך בנשיקותיהם, כי מאהבתי אשר הייתה לעפר שומר אנכי בלבי את צורתה ואת נשמת האלוהים אשר היה בקרבה!”

כן יהיה בפי בודליר שיר על האהבה. במצאנו דברי אהבה ב“פרחי הרע”, אז שונים יהיו הדברים מחרוזים מתוקים על עלמות צהובות ועל ירח יקר הולך. האהבה אשר בשירי Fleurs du Mall היא מין דבר, אשר כשלשלות ברזל כבדות ימשך אחרי האיש והאשה; כאש-תופת מתלקחת תהיה האהבה, וכמלחמה אכזריה בין האיש ובין האשה. מלחמה אשר הלעג והרעל והכזב יהיו לה לכלי-נשק, והיא רבת-דמעות ורבת-דם. על הנפש האהובה לבכות, למען תאהב. “למה לי תמתך?” קורא המשורר באזנייה – “היי יפה ועצובה! הדמעות נותנות חן ונעימות לכל פנים, כמימי הנחל לשדה. הרוח הסוער מחזיר לפרחים את ימי נעוריהם. אוהב אנכי אותך יותר בכל רגע אשר תנוס כל שמחה מעל מצחך הקודר ולבך יתמוגג מיראה. אוהב אנכי אותך בשפוך עינך הגדולה את מימה, והמים חמים כדם. בתשוקת עולמים אשת את אנחותיך הנובעות מקרב לבך, ואני מאמין כי אור יהיה בלבך על-פי הפנינים הנשפכות מתוך עיניך”. ויש אשר יחפוץ כי אהובתו תהיה לו לאלוהים, והמשורר יבנה לה מקדש במעמקי נשמתו הכואבת. “שם תעמדי, באחת הפינות החשכות אשר בלבי. את שירי המזהירים אקח ואקלע לך עטרה, ואזרע עליה חרוזי אלגביש. קנאתי תהיה לך למעיל, אשר לא ירוקם פנינים, כי-אם דמעות”. ויש אשר רואה המשורר מראה נפלא: “על קדקוד ראשי בני-האדם יושב אמור, והנער השובב הזה לועג ומצחק בעז-מצח ומעלה אבעבועות של בורית בפיו וזורק אותן אל תוך הרוח. וכפעם בפעם בעלות אבעבועה חדשה שומע אנכי קול יוצא מן הקדקד המתיפח: עד מתי יהיה הצחוק האכזרי והנורא הזה? כי הדבר אשר אתה זורק בפיך אל תוך הרוח, אתה רוצח אכזרי, הלא הוא מוחי, הלא הוא בשרי, הלא הוא דמי!” –

נשים נפלאות וזרות בתמונותיהן עוברות על פנינו בשירי “פרחי הרע” – נשים אשר להן עיניים עמוקות המזהירות בצבע ירקרק, נשים אשר להן שערות שחורות היורדות עד הברכיים ונגוהות-תכלת רוקדים עליהן לרגעים, נשים אשר ריחות להן המעלים על לבנו זכרון ארצות נכריות ורחוקות, נשים אשר הליכותיהן בעצלתיים ובנעימות, כהליכות אונייה אשר לה מפרשים רבים, או אשר מידה וקצב לתנועותיהן, כנחש מרקד על ראש מטה. על אשה מלבריזית ישיר את שירו, ועל אשה קריאולית. ואף גם על אשה אשר שחורה היא כלילה – מכשפה תאווה לעיניים, אשר בשרה שחור כשחור עץ ההבנים. בזרועות כל אלה שכב המשורר; ואולם מנוחה ושלום מצא רק בזרועות האחת. רק תמונה אחת מלאה-אורים עוברת על פנינו בשירי הספר הקודר הזה והדברים אשר יאמרו עליה לא רבו. בקוצר נמרץ יקרא לה המשורר רק: " La trés-bonne et la tres-chére " וגם באחד מחזיונות הלילה הנוראים, המלאים שיחות רוחות ושדים, נוטלת היא את חלקה, והיא נקראת אז בשם ביאטריסי. בנוגע לביאטריסי זאת אנו מוצאים, כי גם רע קרוב לבודליר, כתיאופיל גוטיה, לא ידע מי היא; גוטיה מטיל ספק בדבר, אם הייתה ביאטריסי נפש חיה ואם רק ילידת הדמיון. קרוב הדבר לאמת, כי הייתה רק הדמיון. ואולם בנוגע ליתר הנשים ברור הוא, כי לא היו ילידות הדמיון וכי היו ונבראו באמת. כמו כן ברור הוא, שהיום שכב המשורר בזרועות האחת ומחר בזרועות השנית; ועוד יותר ברור הוא, שמנוחה לא מצא בלתי-אם בזרועות האחת, בזרועות ביאטריסי, והאחת הזאת הייתה רק ילידת הדמיון ולא היה ולא נבראה כלל. ביאטריסי היא הגאולה, הבאה לגאול אותו מן הגיהינום אשר לסערת התאוות, להוליכו לגן-העדן אשר לאהבה הטהורה. ביאטריסי היא תשוקתו הגדולה, אשר לנצח לא נמלאה. הנשמה היחידה, נשמת אחות טובה, אשר עליה חולמים המשוררים תמיד את חלומותיהם, ואשר אותה לנצח לא ימצאו – היא ביאטריסי. ויען כי ישטחו את ידיהם תמיד אליה ולא ימצאוה, והלב מושך ומושך אותם אליה תמיד ומתבוסס בדמו, אכן משוררים המה. רק ברוב צרה ותשוקה תעשה מלאכת-המחשבת פרי, ולכן אי-אפשר הוא כלל כי המשורר ימצא לנפשו אותה ביאטריסי אשר הוא מבקש.

בנוגע לאותה “הטובה מאד והנחמדה מאד” אומר בודליר: “את היא גרעין המושק, הזרוע באדמת-הנצח אשר לי באין רואה”. אין משורר בכל הארץ אשר אהב כמוהו את הריחות. “על גלי הריחות תנשא נשמתי, כאשר תנשא נשמת אחרים על גלי המוזיקה” – כן כתב פעם אחת. בשירים רבים תאר לנו את היחס הנסתר שבין הריחות והצבעים והקולות. “הוי תמורה נפלאה בקרב חושי, אשר התערבו ויהיו לאחד. רוח פי אהובתי היה לי למוזיקה וקולה לריח ניחוח”. והריחות הטובים משכירים אותו לפעמים, עד כי הוא בעצמו יהיה לצלוחית של ריחות טובים, אשר ממנה עולה רוח אהובתו. “אם בבית נעזב”, יספר לנו, “יפתחו ארון מכוסה אבק אשר הפך שחור מרוב ימים, והוא מלא ריח עז וחריף, אשר הולידו הימים הרבים, אז יש כי ימצאו צלוחית עתיקה, וממנה תעלה נשמה חיה ושלמה אשר תאמר לשוב לארץ החיים. והיה באחרית הימים בהיותי אובד כולי מתוך זכרון בני-האדם, ואני שוכב במחשכי ארון מלא זוועה, ואני צלוחית עתיקה ומבוקעה ונשברה ומושלכת ככלי אין חפץ בו, אז אותך אחביא בקרבי, את חיי ומותי, את רעלי הנחמד, אשר המלאכים עשו אותו בידיהם”.

וגם הריח אשר עולה מן החתולים היה מושך את בודליר. בכלל רואים אנחנו אותו מתרועע אל החתולים באהבה ובאחווה. יען כי נתנו החתולים אותו להחליק בידו לרגעים את עורן, המלא, לפי דבריו, ניצוצות קסמים, היה להן למשורר לשיר עליהן. על-פי הנשים למד בודליר להתהלך עם החתולים. ואולי היה הדבר להפך: אולי למד על-פי החתולים להתהלך עם הנשים. בכל אופן אהב מאוד את החתולים, והוא לא ייעף ולא ייגע מלתאר לנו את החתול אשר לו, המתרפקת עליו באהבה ולוטשת אליו את שתי בבות עיניה השחורות כאבני-אלגביש חיות.

הזכרתי גם את הדבר הזה, בכדי להראות באצבע על הזרות אשר בשירי המשורר, שהם הביאו את רוב המבקרים למנות אותו בין הדקדנטים, או גם לתתו לאב להם.

והנה כן אנחנו מוצאים, כי על הקולות החזקים והעזים היוצאים מתוך “פרחי הרע” נוספים לפעמים קולות נעימים של נהמות חתולים המתגנבים אל הלב. גם כאשר תבוא הרוח הרעה על המשורר והנה חתולו יושבת עמו במחיצתו. הרוח הרעה היא אותו מעמד הנפש הנורא, אשר יסמן אותו בודליר במלה האנגלית “ספלין” (" Spleen ") אחרי כי אין בשפה הצרפתית ואין גם בשפה העברית מלה אשר על פיה היינו יכולים לסמן אותה הרוח הנכאה הבאה לו על האדם פתאום בלי כל סבה מבחוץ, אם משום שבאו טפות גשם וטפחו על פני לוחות הזכוכית בחלון ואם משום שנכנס לתוך החצר עני המחזר על הפתחים והתחיל לנגן בחלילו ואם משום שהפעמונים אשר בראשי-המגדלים התחילו להשמיע קול. בשפת עברית החדשה אנו קוראים לדבר זה “מרה שחורה”. אותו הדבר שהיה בא על המלך שאול, ואשר כתבי-הקודש קוראים לו רוח רעה, הוא הוא אותה המרה שחורה או אותו ה“ספלין”. “ספלין ואידיאל” קורא בודליר למחלקה הראשונה של שיריו ב“פרחי הרע” שלו; ספלין היא הכתובת הכתובה על גבי שירים רבים מספרו, ובציור הספלין היה בודליר לאמן אשר עד היום הזה אין איש אשר יגיע במקצוע זה גם עד לקרסוליו. הרוח הרעה באה על המשורר, והמשורר מצייר לנו מעמד-נפש כזה: “קצף קצף חודש הגשם על כל החיים, ומן הכד אשר לו הוא שופך קור וחושך על כל בני-האדם חורי-הפנים היושבים בחצר-המוות הקרוב, ועל כל הפרורים היושבים בערפל הוא ממטיר את המוות הגדול. החתול אשר לי מבקשת לה, רבץ אל החלון, ובאפס מנוחה היא מטלטלת את בשרה הכחוש. במרוב אשר על-פני הגג תועה נשמת איזה משורר זקן, וקולו מלא יגון ועצב כקול שד אשר היה לנציב קרח. הפעמון הגדול, אשר ישמיע את קולו בהלווית המתים, נותן את קול יללתו וגזרת העץ אשר על האח המבוערת מעלה עשן, ובקולה הדק תתחר עם הקול הצרוד אשר למורה-השעות על-פני הקיר. ומתוך קבוצת הקלפים העשויים למשחק, שהם באו בירושה מאת אשה זקנה וחולה, עולים ריחות רעים, והנער האדום המצויר על-פני אחד הקלפים מתחילים להתלחש איש באזני רעהו ומספרים את דבר אהבתם אשר מתה בלא עת”. – ויש אשר תבוא הרוח הרעה על המשורר והוא כותב: “כאשר יעיקו השמים השפלים והכבדים ככפורת כבדה על הרוח הנדהם, והרוח נלחם עם מחשבותיו הנוגות; כאשר ירד מן השמים מסביב יום קודר, המלא עצב פי שנים מן הלילה; כאשר תהפך הארץ לבית-כלא רטוב, אשר תרפרף בו התקווה אנה ואנה כתנשמת, והיא נוגעת ביראה ובפחד פעם בקצות כנפיה אל הקירות ופעם בקדקוד ראשה אל התקרה אשר הייתה לקרב; כאשר ימשוך הגשם את שבטיו הארוכים, הדומים למקלות הגדר אשר לבית-כלא גדול; וכאשר יארגו גדודי-עכביש ארורים את קורי רשתותיהם בדממה על-פני קרקע המוח אשר לנו – אז יתעוררו פתאום הפעמונים בקצף ובסער גדול ונתנו קולות יללה גדולה הבוקעת ועולה השמימה, וקולות-היללה יהיו כרוחות תועות, אשר אין להן מקום לא בשמים ולא בארץ, והן נאנקות ובוכות. והלוויות-מתים רבות וארוכות נוסעות לאטן בלי תופים ובלי מוזיקה דרך נשמתי. התקווה נוצחה והיא בוכה, והמורא הגדול מרים באכזריות את דגלו השחור על ראשי הנוטה ארצה”.

“הלוויות-מתים רבות וארוכות נוסעות דרך נשמתי” – מתאונן המשורר. כל שירתו אינה בלתי-אם הלווית מתים רבה וארוכה, והוא כהולך בעצמו אחרי מטתו בהיותו ראשון לאבלים. המוות אוחז בכנף בגדו תמיד ואינו עוזב אותו. המשורר אינו יכול להפנות את עיניו אף רגע מן החור השחור, אשר שם הקץ לדרך החיים. השקפתו הקצרה על העולם כלולה בפסוק אחד: “לחיות אין אנו יכולים; ועוד לנו גם למות”. המוות הולך עמו בכל אשר הוא הולך, ידו עם ידו, בא עמו למחול-משחקים, ובאשר יבוא המשורר אל בית אהובתו בשעה אשר הועידה לו ובא המוות עמו גם הוא. בשירי " Fleurs du Mall " הקדיש לו המשורר מחלקה מיוחדת, וכתוב על גבה השם " La Mort " בשירים האלה יספר לנו המשורר את דבר מות האוהב ואהובתו, ואת דבר הערב העשוי אודם ריחות נעימים ותכלת קסמים סתומים, בעת אשר יביטו השנים איש לתוך עיני אחיו רק רגע אחד ארוכה וממושכה; ואת דבר מות העניים יספר לנו המשורר, אשר המוות יהיה להם לבית-מלון טוב, אשר שם ירגיעו ושם יאכלו ויישנו; ואת דבר מות החרשים והחושבים יספר לנו, אשר התאמצו ואשר ערגו בכל לבם לתת צורה לדמיונותיהם, ולא יכולו, ואשר נשארה להם רק התקווה האחת, כי יבוא המוות ויפתח את ציצי רעיונותיהם ופרחו. ואולם גם מלבד אלה אנחנו מוצאים את זכרון המוות על-פני כל דף ודף ב“פרחי הרע”. המוות היה השירים האלה לבעל-הבית, אשר יקבל את פני אורחיו על-פני המפתן בבואם ואשר ישלחם בצאתם. השיר האחרון משירי הספר הוא שיר על המוות. השיר האחרון הזה נקוב בשם “הנסיעה”. הנה זאת היא האילוזיה של הנסיעה. אולי יהיו חיים חדשים במקומות החדשים. “מה ראיתם?” ישאלו אלה אשר נשארו על מקומם תחתיהם את אלה אשר שבו. והמשורר נותן דברים בפי השבים לענות לאמר: “כוכבים ראינו והמון גלים. גם את החול ראינו; ואולם גם בכל הפגעים ובכל התנודות, אשר מצאנו לפעמים, היו לנו החיים למשא גם שם כאשר היו עלינו למשא גם פה. כל הערים הגדולות והבצורות וכל המחוזות היפים והנחמדים לא נתנו לנו אף חלק מן הקסם הנפלא אשר יתנו לנו לפעמים הערים והמחוזות הנבראים במקרה בתוך צלמי העבים אשר מלמעלה”. – “אבל מה ראיתם עוד?”, ישאלו בקוצר-רוח אלה אשר נותרו. “כמעט ששכחנו את העיקר”, יענו השבים, בכל מקום אשר באנו ראינו, גם אם לא בקשנו, את המראה הנאלח של החטא, אשר לנצח לא ימות. ראינו את האשה, שהיא שפחה המוכרת את בשרה בכסף. והיא בגודל לבה ובאיוולתה תחשוב את נפשה לאלוהים, ולא תשחק. ראינו את האיש, שהוא אדון קשה-לב וחזק ומלא תאוות זימה, והוא העבד לשפחה ההיא. ראינו את ההורג, העושה אכזריות בתאוות-נפש, ואת ההרוג הנאנח תחת ידו. ראינו את המשתה אשר ידשנו ויבשמו אותו בדם, ואת הרעל אשר לחזקת-היד של העריץ, המבלבל את מוחו, ואת העם אשר אוהב את השבט אשר יונף על בשרו ועל סכלותו. ראינו אמונות ודתות הדומות לאמונותינו ודתינו, וגם הן מטפסות ועולות השמימה. ראינו את בני-האדם המרבים דברים ומשתכרים בגאון רוחם, והם תועים ומשוגעים גם בדורנו ככל אשר הם תועים ומשוגעים בכל דור ודור".

ובכן אפוא אלה הם הדברים אשר יראה הרואה בבואו לארצות רחוקות. באניות יוצאים בני-האדם לחתור ולבוא אל חלקי-עולם אחרים ובבואם אל המקומות ההם ומצאו גם שם את התוחלת הנכזבה אשר שלחה אותם מדי עולתם על האונייה. ואולם תקווה אחת עוד נותרה לנו – נסיעה אחת עוד יש לפנינו, אשר אולי לא תכזיב את תוחלתנו: היא הנסיעה האחרונה. והמשורר קורא: “הוי מות, רב-חובל זקן, הנה הגיע המועד! נרים את העוגן! הנה הארץ הזאת הייתה לנו למשא. הוי מות, בוא ונפרוש את המפרשים! יהיו-נא השמים והים שחורים כלילה – ואולם לבותינו, אשר אתה יודע, מאירים באור שבעת הימים. השקנו מן הרעל אשר לך, למען נתחזק! בתוך מוחנו בוערת האש, ולכן כל קרבינו מאיצים בנו לרדת אל תוך התהום ולטבול בו. יהי-נא התהום הזה שאול או שמים, לנו אחת היא, ולו רק נמצא על-פני קרקע הארץ הנעלמה ההיא איזה דבר חדש!”

זהו החיזיון האחרון מחזיונות “פרחי הרע”: הנסיעה האחרונה לארץ נעלמה והמוות, זה שר-החובל הזקן, עומד על יד המשוט. אולי יצדק המשורר, ואולי באמת אין לנו כל בלתי-אם דמיון ותרמית עינים, והמוות היא התקווה האחת. ואולם בקרב לבנו אנחנו כולנו נמצא דבר-מה, אשר לא יתן אותנו להאמין בכל זה. ואולי תרמינה אותנו כל תקוותינו – טוב כי תרמינה, ולו רק חיה נחיה. מי יזכור ביום המעשה את רב החובל הזקן? מי יעלה על לבו את מועד השלך העוגן ופרוש המפרשים? הנה השמש בוערת ממעל לראשינו ומאירה, הנה ידינו מלאות עבודה ומעשה, הנה בלבנו האמונה כי טובות אנחנו עושים בכל יום תמיד – אל-נא נסיר את עינינו מעל פני השמש, אל-נא נסיר, אל-נא נסיר!…