שנינו במשנה¹ : אמר רבי יהודה חס ושלום שעקביא נתנדה שאין עזרה ננעלת בפני² כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא³ כעקביא בן מהללאל ואת מי נדו" וכו'⁴.

משנה זו מתפרשת בתלמוד (פסחים סד ב), ועל־פיו על־ידי המפרשים כולם, כך שהיא נתכוונה לומר, שבזמן שהיו נועלין את העזרה בערבי־פסחים מפני רוב הנכנסים (פסחים פ“ה מ”ה) לא נמצא בין האוכלוסין הרבים הללו גדול בחכמה וביראת־חטא כעקביא.

ברם, פירוש זה רחוק. תחילה, שהרי משנתנו סותמת ואין היא רומזת על ערבי־פסחים כלל; ועוד, שרבי יהודה, לפירוש זה, בא לומר, שעקביא היה מופלג ויחיד בדורו לתורה וליראת־שמים, ובכן מן הדין הוא, שיהא תופס משל מפליג שהולם יותר את הציור הנ"ל. ברם, בית קיבולה של העזרה קטן היה⁵, ואין בקהל המתכנס לשם מן ההפלגה לריבוי הנאספים. ולבסוף, אין לשונה של משנתנו סובל אותו פירוש ואפילו בדוחק.

לפיכך נראה לבאר את המשנה על יסוד ההנחה, שבימי בית שני היו מורין הלכה, שהמנודין אסורים להיכנס לעזרה. ענינה של המשנה הוא איפוא שיש לדחות את המסורת על נידויו של עקביא, שאילו נתנדה הרי היו נועלין בפניו את העזרה, אבל אין מונעים חכם וירא־חטא שכּמוֹתוֹ מלהיכנס למקדש.

והנה יש לכאורה ללמוד הלכה זו מן התלמוד (מו"ק טו ב): “מנודה מהו שישלח קרבנותיו”, הרי שהוא עצמו אינו רשאי להביא קרבנו, שאינו יכול להיכנס לעזרה⁶, כמו המצורע, שהתלמוד מסתפק אף בו שם, להלן “מהו שישלח קרבנותיו”.

אמנם מן המשנה ומן הברייתא⁷ למדנו, שהמנודים (והאבלים) רשאים להיכנס להר הבית. אלא שיש לומר, שהלכה זו באה להוציא את העזרה. שאין הם נכנסים לתוכה.

והנה הנחה זו, שההלכה שבפני הבית היתה אוסרת על המנודים מלבוא לעזרה, מסתייעת היא ממה שלמדנו מן המקורות, שהיו מונעים את העבריינים החמוּרים, הפורשים מדרכי ציבור מלהיכנס למקדש. שכן אין הנידוי אלא הכרה אופיציאלית במנודה, שהוא פורש מדרכי הרבים⁸.

הלכה זו אמורה בדרך סתומה, במקור מאוחר שבמסורת חכמים, והוא בתרגום לשמואל ב ה ח לכתוב “על־כן יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית” – “על־כן יימרון חטאיא וחיביא לא יעלון לביתא”. שיעור הדברים הוא, שהרשעים מעוכבים מלהיכנס לבית המקדש⁹.

ברם, בנוגע לימים ראשונים למדנו הלכה זו מן המסורת שאצל יוסיפוס, המוצעת להלן:

בקדמוניות יט ז ג–ד לאחר שהמחבר מציע את דרך המלכות של אגריפס (הראשון), שהיה דואג ליהודים ולנכרים במידה שוה, והיה מקיים את התורה והמצוות, ויושב ישיבת קבע בירושלים ואינו מעביר עליו אפילו יום אחד בלא קרבן, הריהו אומר: Καὶ δή τις ἐν τοῖς Ἱεροσολύμοις ἀνὴρ ἐπιχώριος ἐξακριβάζειν δοκῶν τὰ νόμιμα, Σίμων ἦν ὄνομα τούτῳ, πλῆθος εἰς ἐκκλησίαν ἁλίσας τηνικάδε τοῦ βασιλέως εἰς Καισάρειαν ἐκδεδημηκότος ἐτόλμησεν αὐτοῦ κατειπεῖν, ὡς οὐχ ὅσιος εἴη, δικαίως δ ̓ ἂν εἴργοιτο τοῦ ναοῦ τῆς εἰσόδου προσηκούσης τοῖς εὐαγέσιν ¹⁰ (ואיש אחד מאנשי ירושלים ושמו שמעון, שהיה מוחזק בקי בהלכות, משך המון רב לאסיפה, כשהמלך שהה בקיסרין, והעיז פניו לקטרג עליו שרשע הוא ומן הדין שיהא מעוכב מלהיכנס למקדש, דבר שאין זכאים בו אלא מי שמעשיהם כשרים).

מעתה יש לדון מה טיבה של “רשעות” זו, שמפניה ביקש שמעון לאסור על אגריפס את הכניסה לעזרה, שאין צריך לומר, שלא על כל עבירה קלה, או חמוּרה, היו דנין באותו עונש חמור.

והנה למדנו מן הכתובים שלהלן, שם, שהקצף יצא על המלך על שהלך לקיסרין לישב בתיאטרון¹¹, לומר שדבר זה גרם שיהא נידון כעבריין, שדינו להתנדות מן המקדש. שכן אנו קורין, שאגריפס הזמין את שמעון לאותה עיר והושיבו על־ידו בתיאטרון וביקש ממנו שיאמר לו מה מן הדברים שיש בהם הפרת תורה ראה שם.

ברם, לשם הערכה יתירה של המעשה, ובמיוחד של העוּבדה, האמורה בסיומה של אותה פרשה, ששמעון הסכים למלך ונתפייס עמו, ראוי לברר את יסודה של ההלכה האוסרת את הישיבה בתיאטראות (ואין צריך לומר – את בנינם, דבר שנהג בו אגריפס), על דעת החכמים ולעדות מקורות חיצונים.

שנינו בתוספתא (ע“ז פ”ב ה“ה–ה”ז): “העולה לתרטייאות של גוים אסור משום עבודה זרה דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בזמן שמזבחין אסור משום עבודה זרה, אם אינן מזבחין אסור משום מושב לצים. ההולך לאיצטרטיונין ולכרקומין ורואה את הנחשים… הרי זה מושב לצים… העולה לתרטייאות של גוים אם היה ציירו¹² מפני צורך מדינה הרי זה מותר, אם מתחשב הוא הרי זה אסור, היושב באיסטרטון הרי זה שופך דמים, ר' נתן מתיר משום שני דברים מפני שצווח ומציל נפשות ולכרקום מפני ישוב מדינה ואם מתחשב הוא הרי זה אסור”¹³.

ובכן חלוקין רבי מאיר וחכמים, שלדעת האחרונים לא כל תיאטרון יש בו משום עבודה זרה, אלא מקום שמקריבין בו בלבד, ולדעת רבי מאיר, כנראה, אף־על־פי שאין מזבחין אסור משום עבודה זרה, אלא שהכל מודים, שאסור מפני מושב לצים.

והנה מחלוקת זו של תנאים, המתפרשת על־ידי מה שבימיהם לא היו מזבחין בכל מקום שיש בו תיאטרון, ושהיו מנהגות מתחלפים אצל הנכרים, מצינו אף אצל הנוצרים בני אותו הדור, שיש שהקלו מאותו הטעם ויש שהחמירו בדבר¹⁴. ואף טרטולינוס, המורה איסור גמור לילך לתיאטרון ולאמפיתיאטרון ולאיצטדין, קובע שאסור לישב בתיאטרון, מפני מושב לצים תחילה (ומעתיק אף הוא את הכתוב שבראש ספר תהילים, “על המשחקים”, ג¹⁵ ובמיוחד, מפני שאף־על־פי שאין מזבחין, מכל־מקום עיקר התיאטרון מוקדש הוא לעבודה זרה מסוימת, ואף שמותיהם של השעשועים מעידים על כך, וכיוצא בזה – שאר כל המנהגות, המוכיחים את טיב האלילות שבו¹⁶, וכן הוא אוסר על האמפיתיאטרון מפני שפיכות דמים¹⁷.

נמצא שלדעת ר' מאיר, הקרובה לזו של אב־הכנסיה הנ"ל, אף־על־פי שאין מקריבין אסורה היא העליה לתיאטרון משום עבודה זרה, וחכמים אומרים לא מן השם הוא זה.

הרי ששמעון הפרושי, שנתפייס עם אגריפס והסכים עמו שאין לחוש לעבירה בישיבת בתי תיאטראות, הילך בשיטת חכמים, ולפיכך כשראה שאין בתיאטרון שבקיסרין “הפרת תורה” (=אין מזבחין) פסק מלקטרג על המלכות.

ברם, יש להוכיח, שאף באותם הימים ובימים שלפניהם היו מחמירים בהלכה ואוסרין על התיאטראות ועל שאר כל המוסדות הדומים להם. לא מפני שעובדים בהם, אלא מטעם אחר כמו שנראה מיד. הרי שדעת שמעון להיתר לא היתה אף אז אלא דעת יחידים.

שנינו בספרא (אחרי מות פי“ג, וייס פו ע”א): “ובחקותיהם לא תלכו וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו… ומה תלמוד לומר ובחקותיהם לא תלכו שלא תלכו בנימוסות שלהן בדברים החקוקין להם כגון תיטריות וקרקסאות והאסטריות”.

והנה הלכה זו, שהמוסדות הללו אסורין מפני שהם תרבות של גויים, ואף־על־פי שאין בהם מן העבירה, נראה שהיתה קיימת בימים ראשונים ואף רוֹוַחַת באומה כהלכות הקבועות.

שכן אנו קורין בחשמונאים ב ד י–יב, על ישוע־יסון, שביקש מן המלך שיתן לו רשות להקים בירושלים גימנסיון ואיפיביה:“ἐπινεύσαντος δὲ τοῦ βασιλέως καὶ τῆς ἀρχῆς κρατήσας, εὐθέως πρὸς τὸν Ἑλληνικὸν χαρακτῆρα τοὺς ὁμοφύλους μετέστησε… καὶ τὰς μέν νομίμας καταλύων πολιτείας, παρανό־ μους ἐθισμοὺς ἐκαίνιζεν. ἀσμένως γὰρ ὑπ ̓ αὐτὴν ἀκρόπολιν γυμνάσιον καθίδρυσεν κτλ” (לאחר שקיבל את הסכמת המלך ותפס את השלטון מיד העביר את בני עמו לדרכי היוָנים… ובבטלו את חוקי התורה הוא חידש מנהגים נגד התורה ובתשוקה בנה גימנסיון מתחת למצודה).

למדנו, שביסוד הגימנסיון רואה המחבר הפרת תורה ועבירה חמוּרה, מעין המרת דת, על שום שיש בה מ“חידוש דרכי חיים” של ההילינים.

כיוצא בדבר אנו למדים מעדותו של יוסיפוס, קדמוניות טו ח א, מקום שאנו קוראים על הורדוס שבנה תיאטרון ואמפיתיאטרון בירושלים: “τοῦ δὲ κατὰ τοὺς Ἰουδαίους ἔθους ἀλλότρια χρῆσίς τε γὰρ αὐτῶν καὶ θεαμάτων τοιούτων ἐπίδειξις οὐ παραδίδοται” (…והיו [המוסדות הנ"ל] זרים למנהגי ישראל. שכּן שימושם [של התיאטראות] והצגות החזיונות [שבהם] לא קיבלו היהודים [במסורת אבות]).

כיוצא בדבר אנו קורין להלן באותו הסעיף, על שעשועי האמפיתיאטרון, שערך הורדוס בירושלים, ההתאבקויות שבין בעלי־חיים טורפים ואנשים:“τοῖς δ ̓ ἐπιχωρίοις φανερὰ κατάλυσις τῶν τιμωμένων παρ' αὐτοῖς ἐθῶν. ἀσεβὲς μὲν γὰρ ἐκ προδήλον κατεφαίνετο, θηρίοις ἀνθρώπους ὑπορρίπτειν ἐπὶ τέρψει τῆς ἀνθρώπων θέας, ἀσεβὲς δὲ ξενικοῖς ἐπιτηδεύμασιν ἐξαλλάττειν τοὺς ἐθίσμους” (אולם לבני הארץ [היהודים] היה הדבר הפרה גלויה של המנהגות המכובדים אצלם. שכּן ברור היה להם שזריקת אנשים לפני החיות להנאתן של בריות, מעשה רשע הוא. ואף חילופם של מנהגי האומה במנהגי הזרים כיוצא בו).

למדנו שטעמו של איסור ישיבת בתי תיאטראות הוא מפני שהיא מנהג נכרים, וכדרך ששנו חכמים בתורת כהנים, וששקולה היא עבירה זו “ובחקותיהם לא תלכו” כנגד שפיכות דמים, ושלא כרבי נתן בברייתא הנ"ל שבתוספתא, המתיר לישב באסטרטין מפני שהוא “צווח ומציל”.

והנה אף בפרשה זו של הורדוס אנו עומדים על דעות חלוקות שבהלכה בענין טעמו של האיסור. שכּן מספר יוסיפוס להלן, שביותר נתעצבו העם על הטרופיות, שהקים הלה בתיאטרון, הואיל ודימו שהן פרצופי אדם¹⁸. והורדוס, לאחר שנתירא מחמת היהודים, הזמין את זקני העם אל התיאטרון והראה להם שאין אלו פרצופי אדם כל־עיקר (שם שם, שם ב). אבל – מוסיף יוסיפוס להעיד (שם שם, שם ג) – אף־על־פי שלאחר־כן נחה דעתם של הרבים, מכל־מקום: τινὲς δ ̓ αὐτῶν ἐπέμενον τῇ δισχερείᾳ τῶν οὐκ ἐξ ἔθους ἐπιτηδευμάτων, καὶ τὸ καταλύεσθαι τὰ πάτρια μεγάλων ἡγούμενοι ἀρχὴν κτλ τῇ δισχερείᾳ τῶν οὐκ ἐξ ἔθους ἐπιτηδευμάτων, καὶ τὸ καταλύεσθαι τὰ πάτρια μεγάλων ἡγούμενοι ἀρχὴν κτλ (אולם אחרים מן העם עמדו בהתמרמרותם על המעשים שאינם ממנהג [הראשונים]). והואיל ודימו שהפרת מנהגי אבות משמשת היא עילה לפורענויות מרובות וכו‘, לפיכך אמרו מהם לסַכּן את נפשם ולהמית את הורדוס כדרך הקנאים¹⁹, ובלבד שלא יתנו לו: ἐξαλλαττο־μένης αὐτοῖς τῆς πολιτείας… Ἡρώδην προς βίαν ἐπεισάγοντα τὰ μὴ δι’ ἔθους ὄντα κτλ" (לבטל את סדרי החיים [של ישראל] ולהתקין [מעשים] שאינם מן המסורת). ואמנם נתנו עשרה אנשים, ובתוכם סומא אחד, את נפשם על המצוה, ועמדו על הורדוס להורגו, ולבסוף נתפסו והומתו ביסורים קשים.

למדנו שמימים ראשונים היתה הלכה בישראל, שראתה את הישיבה בתיאטראות ובשכמותם שהיא אסורה, לא רק מפני עבודה זרה (ושפיכות דמים) שבהם, אלא אף – במקום שאינה – מפני דרכי גויים. והיתה עבירה זו נידונית כחמוּרה שבחמוּרוֹת, לפי שראו בה פרישה מדרכי הרבים וקבלת עוּלה הקל של תרבות נכרים, בדומה להמרת דת.

ומחומר העבירה ביקשו לנדות את העבריינים מן המקדש והורו עליהם, שהם משולים לנכרים, שאסורים אף הם מלבוא לעזרה²⁰.

משנתנו מתפרשת, איפוא, כפשוטה, לומר שלא ייתכן שעקביא, שחכמתו ויראת־חטאו מרובות הן כל־כך, יהא מעוּכּב מלהיכנס לעזרה, דבר שאין עונשים בו אלא את העבריינים החמוּרים ביותר.