עם השכמה, בעוד בּאֵזוֹין ישנה, נעצרה עגלה סכוכה על נוסעיה באמצע־השוק. כמתחת הקרקע ביצבצו ועלו סביב העגלה שלושה יהודים סַקרנים. אחד־אחד ירדו הנוסעים – עייפים, מנומנמים, אחרי נדודי־לילה – מעל העגלה ונהרו ברחובות ובסימטאות השקטים הביתה. אחרונת הנוסעים, אשה נגידית, בעיצומן של שנות־השלושים, שאלה את בעל־העגלה:
“ר' יהודי, שמא אתה יודע על אכסניה טובה?”
“פישל,” אמר בעל העגלה לאחד משלושת הסקרנים, “אשה זו מחפשת אכסניה.”
פישל תפס את מזוודת־היד של האשה, ניענע לה באגודל־ימינו – כי תלך אחריו. ומשהתחילה ללכת אחריו, שאל פישל, מבלי להביט על האורחת:
“פּלוֹצקאית?”
“כן.”
“רצונך במיטה, או בחדר מיוחד?”
“חדר לעצמי.”
רק עתה הפך בעל־האכסניה את פניו והציץ במצוּדד באורחת. לפי הילוכה, לפי בגדיה ובעיקר לפי מטפחת־המשי השחורה, שחיפתה על השביס, והמלמלות שירדו, נוסח־נגידי־חסידי, על כתפיה, גמר פישל בנפשו, כי האשה היא סוחרת־אריגים או סוחרת־גאלנטריה עשירה. אולם מה מעשי סוחרת פלוצקאית בעיירה כבאֶזוֹין, שכל סוחריה קונים סחורה בפּלוצק? פלט סתם:
“אם אַת צריכה למצוא מה בבּאזוֹין, הריני מוכן לשרתך.”
“תודה. צריכתני לרבה של באזוֹין. היושב הוא הרחק מן האכסניה?”
“לא־הרחק, אשתדל, שיוליכוך. מה לך ולרבה של בּאזוֹין?”
“רציתי בו כבורר. הריני מידיינת עם שותף. זה מעשה בטחנה, ביער, ואומרים לי, כי רבה של באזוֹין יהודי חכם.”
“רבנו, ר' מאיר’ל?” נידנד פישל ראשו, “מכל פולין כולה באים אצלו בדיני־תורה. ר' מאיר’ל ראשו ראש־אֵש. כן, היכן יערך?”
“ביער הרוֹשטשוֹואי.”
“את מבית־בליאַש?” נעמד פישל ועיניו רווּחוֹת, כאילו נתבשר, שזכה בפייס הגדול. האשה חייכה חיוך־מה שמשמעו, כי פישל המוזג ניחש אל נכון. היא מבית־בליאַש, אשת לייזר בליאַש. זה שנה ומחצה, שלייזר מת. שותפיו של לייזר רוצים ליפטר ממנה. רוצים לשלם לה את חלקה, והיא, חיה’לה, מסרבת. היא רוצה בדין־תורה עם השותפים, ועל־כן באה לבאזוֹין, לר' מאיר’ל. תעמוד על כך, כי ר' מאיר’ל יהא הבורר שלה.
בשעה עשר בבוקר נכנסה חיה’לה אצל הרב. השמש שאל אותה:
“מה, שאלה?”
“לא, בענין בוררות…”
השמש פתח את דלת־חדר־בית־דין. משמע, כי רשאית היא להכנס. חיה’לה בליאַש ריווחה את המטפחת, שהיתה קשורה מתחת לסנטרה, וניצבה בפתח חדר־בית־דין:
“צפרא טבא, רבּה של באזוֹין.”
“תיכנסי, תיכנסי,” התרומם הרב מאחורי־השולחן, שנגבבו עליו ספרים פתוחים וסגורים, הזיז כסא, ובעצמו חזר וישב מאחורי השולחן, וביד חיוורת הראה על הכסא, “שבי.”
הרב היה גבה־קומה, רזה. שני קצות זקנו השחור, אפרפרים, נגעו באֵזורו. עיניו, עגומות, מלאות חכמה.
ר' מאיר’ל, רבה של בּאזוֹין, נתאלמן והוא בן ארבעים וחמש. אחרי אֵבל שלושים התחילו לדבר בו נכבדות. ר' מאיר’ל, שיצא לו מוניטוֹן בלוֹמדוּת ובחכמה והמצאותיו הפּיקחיות והחריפות נתפשט פירסומן, ר' מאיר’ל שמע כלאחר־אוזן לשידוכים ותשובתו אחת:
“הוא־יתברך נתן לי מתנה, שני בנים, ושני ארונות־קודש הם. ואת בני אלה ילדה לי הרבנית זכרונה לברכה. לנשמתה אני לומד משניות, כי אותיות משנה אותיות נשמה. ידובר בי נכבדות, כשבני יפסיקו לומר קדיש אחרי אמם.”
התשובה הזאת נתפשטה על פני כל פלך־פּלוֹצק, ועתה, יותר מברגיל, באו מרחוק ומקרוב בדיני־תורה הסבוכים ביותר. סוחרי־יערות עשירים שלחו להביאו בכרכרות רתומות, ור' מאיר’ל התיר את כל הסבכים.
כך יצאו כששה חודשים מאז נפטרה הרבנית.
הרב התענה. את הליכות־ביתו היתה צופה בתו בכירתו, שבעלה היה דיין בעיר. הבת, שהוצרכה להיות עקרת־בית כפולה, לא יכלה לכלכל את זמנה ולא הספיק לה יומה. ומשבאו אצלו סוחרי־יערות עשירים לא היה מי שיערוך כיבוד. והנה בא פישל המוזג ומבשר לו, כי האלמנה העשירה אשת לייזר בּליאַש, מאחוזות רושטשוב, באה לבאזוֹין, רוצה בו, ברבה של באזוֹין, כבורר. לעצם־האמירה אורו עיניו העגומות. אותו לייזר, זכרונו לברכה, מחסידי גוּר הנעלים, הרי העסיק בטחנותיו, ביערותיו, חסידים־לומדים בלבד. גוּר הספידתו, כדרך שמספידים שׂר בישראל. ואשתו חיה’לה, מדברים בה, כדרך שמדברים בצדיקת. מתן צדקתה אין לו שיעור כלל. אילולא היא, לא היתה ישיבה במאַקוֹב. והצדיקת רוצה בו, ברבה של באזוֹין, כבורר.
ר' מאיר’ל הניח על ה“חושן משפט” שהיה פתוח, את מטפחת־הצבעונין, וסילק מעמו את הספר. את עיניו החכמות עצם למחצה, את מצחו הגדול, הלבן, הקמיט ובהעווייה, כאילו התעמק בסוגיה חמורה, הקשיב לסיפורה של חיה’לה. והיא דיברה על אחוזות, על טחנות, על יערות. פה משוקעים חמישים אלף רובל של לייזר, פה – שמונים אלף, ובאחוזות – למעלה ממאה אלף. ואת המלים הגה פיה הערב של חיה’לה בנעימה חרישית, כאילו לא גיבבה ספרוֹת, אלא חרוזי־פנינים. כך וכך, רבה של בּאזוֹין, כך וכך – השותפים, הפריווסים, האנגלמאנים, מבקשים לסלקני, מבקשים לשלם לי מחצית מן המגיע לי, הריני תובעת דין־תורה ובך, רבה של באזוֹין, אני רוצה כבורר שלי.
“דין־תורה, שזכייתו בצדו, מרת בליאַש,” הגריר הרב את אצבעותיו הארכרכות, עילעל את ה“חושן משפט”, משל ממשש את הדין, “דין־תורה שזכייתו בצדו. ולסלקך מן השותפות, אין בידם.”
מטפחת־המשי השחורה, הקשורה, שהשתרבבה מעל ראשה של חיה’לה, נשארה תלויה סביב פניה, כווילאות שהחוירו רב יתר את לחייה החיוורות. עיניה השחורות, הצנועות של חיה’לה אוֹרוּ, ועל כל פניה פשטה טובוּת כל־כך, כדרך שהיא מצויה בפני בנות־רביים. הניחה על גבי השולחן, יד צחורה ושקיפה, שאצבעותיה מעוטרות אבני־ברקת, ודומה היה כי היא מתכוונת לומר מה. וכשלא אמרה כלום, נתן בה הרב עיניים תמהות. מעצם ההבטה השפילה עתה חיה’לה את עיניה ואמרה:
“אל נא באפך, רבה של באזוֹין, שאני עושקת את זמנך, רצוני לשאול ממך עצה.”
“מה, למשל?” הניח הרב מעל אזנו את כפו, כגיגית, שייטיב לשמוע, ועיניו החכמות נתנדנדו, “נו?”
ראשה של חיה’לה נמשך כלפי הרב, גילה צואר גמיש, צח. קולה התרכך, החריש:
“כבר שנה ומחצה אני אלמנה. כל עוד יוסילי שלי היה בבית, היה ביתי מהנץ עד לילה, מלא תורה. ומאז נשא אשה והלך אצל חותנו ללובלין, לאכול על שולחנו, נעשו שידות־הספרים, כמוני, אלמנות, אין פותחן. עומדים בביתי שס”ין, עומדים ספרים ואין להם פותח, אין להם לומד. ניגון־התורה, ניגון־הגמרא נסתלק מביתי. ואולי מייסרנו הוא יתברך? הרי אין אני אלא אשה חטאה…"
“הראוי ביותר הוא להתחתן,” אמר הרב בחצי־פה.
“אף אני סבורה כך, רבה של באזוֹין.”
כדי רגע עמדה דממה. הרב עוד החזיק כפו, כגיגית, על אָזנו־שמאל, ביקש להגיע לנקודה אמיתית, שהוא עצמו קבעה – האם חיה’לה מתכוונת אליו?
פתאום התרומם מעם השולחן. גָבַה, הוציא ממדף־ספרים עליון גמרא והתחיל מעלעלה במעוּמד. אחר סגר את הגמרא וברוח נינוחה, דיבר כאל נפשו:
“קרוב אל השכל, קרוב אל השכל.”
חיה’לה לא זקפה את עיניה, אצבעותיה הצחורות התפתלו בפיפי־המשי של מטפחתה. דיברה חרש־חרש, משל מגלה סוד:
“קודם שנסעתי אליך, רבה של באזוֹין, הייתי בגוּר, התלוננתי, כי התורה הסתלקה מביתי, אמר לי הרבי: רבה של באזוֹין, ר' מאיר’ל, נתאלמן.”
“אמנם?” והרב, כפוף קמעה, ניצב באמצע חדר־בית־דין. הקשיב, איך חיה’לה מספרת והכל בו להט, העיניים, הזקן והשפתיים, הכל בו מצא משען עז בנקודה, במחשבה, שהוא עצמו קבעה.
[1950]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.