לחיקה’לה טברסקי נ"ע
היתה שעת־השכמה, כשגְלִיקָה שרייבּר, פקחה, נפחדת, את עיניה ומיד עצמתן.
גליקה לא יכלה להניע אבר. דומה, כל אבר יצא מפרקו. עצמות־הידיים, הרגליים, כאילו נתפזרו. כל אבר ואבר דווה וכאב, ובקצה־הלשון היה שרוי החלום, שעִינה אותה כל הלילה כולו:
“האמנם אִרְנִסטינה מתה?”
רק עתה, כשגליקכֶה חזרה ופקחה את עיניה, נתעוררה על כך, כי ארנסטינה מתה עוד ביום ששי אחרי הצהריים.
מה ניתן לעשות? לחכות בקבורה עד יום ראשון־בשבת, כדרך שנוהגים באמריקה? בפרשבורג, בבית הוריה של גליקכה, בבית זקניה ואבות־זקניה, לא נהגו כך. נפטר מי שנפטר, נקבר בו ביום.
וכאן – יום ששי אחרי הצהריים. ארנסטינה לא הכינה לעצמה תכריכים. היא, אמנם, שארתה של גליקכה. משלנו היא, נינה של ר' עקיבא אייגר, אולם עוד לפני חמישים שנה היתה היא בפרשבורג מכלל אנשי־הריפוֹרמה. המלאך של ארנסטינה (הרי כל אדם מלאך לו ברקיע) היה עוד בפרשבורג חרש. מעולם לא שמע את מאווייה, ועוד בפרשבורג סטתה מעל הדרך הישר. עצם־שמה – ארנסטינה. הרי שתיהם נקראו בשמה של אותה אֵם־סבתה – גליקכה. נעשתה גליקכה ארנסטינה. ובמה התימרה כל־כך, אותו ארנסטינה – היה לה בעל רופא־עיניים? דיברה הונגרית, גרמנית, צרפתית ואנגלית? הרי בעלה של גליקכה, מומחה למחלות־לב, היה גם פרופיסור בבודאפשט. ופה, בניו־יורק, קרא שיעורים במכללת־קוֹלוֹמביה. ולענין לשונות היתה גליקכה גופה מילדותה מסוגלת יותר מארנסטינה. גליקכה יודעת גם לפרש פרשה חומש, פרק תהילים. אם כן, במה התימרה כל־כך, אותה ארנסטינה, שסטתה מדרך הישר? ואף מיתתה נואלת כל־כך, בלא תכריכים. וכאן יום הששי, וכאן כבר אחרי הצהריים. מה ניתן לעשות? נטלה גליקכה תכריכיה ונתנתה מתנה לארנסטינה. ומבית־החיים שבו בדיוק לברכת הנרות. גליקכה ראתה בכל אלה חסדי־השם. מתוך הודייה זקפה עיניה כלפי מעלה:
“אבא אב שבשמים!”
משני החלונות הצופים פני סנטראל־פּארק, נגררו ברטט פיסות־אור על קיר־המזרח. פיסות־האור גילו פרצוף־פנים כאן, פרצוף־פנים כאן. גליקכה התבוננה בפרצופות המאירים, בזקָני הדורות ופאותיהם, בעיניים החכמות, שהביטו בצער. אלה היו אבות־זקניה: ר' משה שרייבר – רבה של פרשבורג; עקיבא אייגר – רבה של פוזנא.
עם אבות־זקניה היתה גליקכה מעורבת ביותר. ולא גליקכה בלבד היתה משעשעת את נפשה באבות הזקנים. אך שני בניה כך – רופאים מומחים, שאינם כותבים בשבת. אף חתנה, חרשתן עשיר, הנועל בשבת את ביתו־חרושת. כל יום ששי בא אל גליקכה נכד אחר לקדש על היין. הנכד נשאר ללון אצל סבתא, הולך עמה להתפלל לבית־הכנסת. והבנים והחתן? – בשל כיבוד־אֵם בלבד יפתחו לפניהם לרווחה את גן־העדן.
גליקכה הצטערה, שדוֹרָה ניסע ואיננו. כמעט על שנה פוחתת אחת חברותיה. וחברותיה גם מפרשבורג, גם מניו־יורק, הרי היא כבר יושבת בניו־יורק כששים שנה. וכאן מבריחות עצמן חברותיה לעולם האמת.
גליקכה התחילה מונה באצבעותיה. נשארו:
“לא רדיש, לא פריידכֶה, לא שיינדל, לא בריינדל, לא שרה’לה… בלא עינא בישא…”
מנתה כשבעה שמות. ראתה כל חברתה לעיניה, ידעה גילה. הצעירה שבהן בת ששים ומעלה. הבכירה שבהן – בשנות התשעים.
חברותיה עמדו לעיניה, שורה אחת, וגליקכה הרהרה:
“ותורה של מי עתה?”
ידעה, כי לא פריידכה. פריידכה בת התשעים היתה בחזקת־דוקטורית. מה ריפאה ומה לא ריפאה? וכשחלה מי את חליו, היתה כמה ימים קודם אומרת מי – לחיים, ומי – למות. היא ידעה עוד ביום רביעי, כי ארנסטינה הולכת למות. שאלה אותה גליקכה:
“פריידכה עטרתי, פירוש?”
השיבה פריידכה:
“רצונך לידע גליקכה, אם המחלה אנושה, קחי פת רכה, יבשי בה את זיעת־מצחו של החולה והשליכי לכלב. הכלב אוכלה – מוטב, אינו אוכלה – חסל.”
גליקכה הביטה על כלבה השחור של ארנסטינה, שלא סר מעל מיטת־חָליה. לא נגע בפרוסת הלחם הרך, שפריידכה השליכתו לו.
גליקכה ביטלה כל חלומותיה על ראש הכלב, ויצאה מלפני פריידכה בברוגז. אולם לא יכלה לשקוט ולנוח – בכל זאת פריידכה ניחשה. כיצד היא מנחשת? מעשה־כישוף?
הטלפון, שעמד על שולחן מועט, ליד מיטתה של גליקכה, נצטלצל. גליקכה תפסה בשפופרת:
“מי מדבר? ראַדיש? בוקר טוב, ראַדיש! שלא נוסיף לדאבה עוד! אם תהיי לי אורחת מכובדת? אם אתן תהיינה לי אורחות חביבות? ודאי, ודאי אורחות יקירות! אך מה בהשכמה כל־כך? עוד שוכבת במיטה… לא התפללתי עדיין… בואנה אחרי התפילה.. נו, טוב. נו, טוב ראַדיש עטרתי!…”
הישישה שכחה, כי עם השכמה כל בשרה כואב עליה, כאילו לא היה באבריה מתום. ירדה מיד מעל המיטה וקראה למשרתת:
“אליזבט, עודך ישנה?”
“מי ישנה, מיסיס שרייבר?”
המשרתת, כושית באה בשנים. יגון בעיניה, מסביב לזויות־פּיה, נכנסה לחדרה של גליקכה:
“הנני, בעלת־הבית.”
“היי נערה טובה, אליזבט, וכבדי את החדר.”
“מה החפזון, בעלת־בית?”
“אנו מקבלים אורחות.”
“בהשכמה כל־כך?”
הישישה משכה כתפיה כתינוקת וחייכה. וכשכילתה אליזבט לכבד את החדר, כבר ישבה גליקכה שרייבר על סידור־קרבן־מנחה שלה, ישבה ליד קיר־המזרח ועל ראשה תלויים אבות־זקניה – החת"ם סופר ור' עקיבא אייגר.
התפללה בניגון־פרשבורג, התפללה בקול, ולא שמעה, איך מן המטבח נישא אותו ניגון עצמו אלא באפס־מילים. אליזבט התקינה פת־שחרית.
וכשסיימה גליקכה שמונה עשרה, נשמע צלצול. בפתח עמדו: ראַדיש, פריידכה, שיינדל, בריינדל, שרה’ל – עמדו חברותיה של גליקכה, זקנות נגידיות־גביריות, מאפה בידיהם, בקבוקים יין בידיהן, כלי־תפירה בידיהן:
“בוקר טוב גליקכה!”
“בוקר טוב גליקכה!”
גליקכה התנשקה משמחה עם חברותיה. ומשישבו אל השולחן, ערכו את המאפה, ופיקקו את בקבוקי היין, פתחו את כיסי־כלי־התפירה, נטלה ישישת־הישישות ראַדיש, חטיבת־בד אירלאנדית ופרשׂה אותה על הרצפה המדונגת:
“היודעת אַת, למצער, גליקכה, לשם מה באנו? חברותיך באו לתפור לך שמלת־חופה שמלת־עולם. ראויה וכשרה אַת לכך, גליקכה. את שמלת־החופה שלך נתת לארנסטינה, נשארת בלא שמלת־חופה, שעל־כן השכמנו היום, ראשון בשבת.”
הישישה, גליקכה, נתקשרו דמעות בעיניה. באין אומר חבקה את חברותיה, אחת אחת, אחר מכן חתכה טרית, מזגה כוסיות־יין. וכשהחברות שתו לחיים, ליפתו בחתיכות־טרית, הלבישה הזקנה שבהן ראַדיש, לראשה של גליקכה את הכומתה על סלסלותיה ומלמלותיה.
הזקנות השחילו חוטים במחטים הדקות, מתחו את החוטים הארוכים, הלבנים. התחילו במכופף תופרות את שמלת־החופה שמלת־עולם, התחיל המוות טווה את ניגונו.
[1941]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.