"– – – לפי בקשת אגודת הסופרים והעתונאים, החליטה מועצת־העיר ווארשה לתת אבן־שחם למצבת ה.ד. נומברג.
אבן־השחם היא מן הסוֹבּוֹר הפראווֹסלאווי המפורק, שעמד במגרש־הסאכסי־לשעבר.
(מתוך ידיעה בעתונות ווארשה, 1928)
1 🔗
ר' שמחה פיזשיץ חזר זה עתה מן התפילה. פשט את הקאפוטה הקצוצה, הסיר את הצילינדר, ובחלוק־בוקר שחור־קטיפה, האָזור במרופה, כיפה קטנה לראשו אפרפר־השׁער, יצא לגזוזרה, שבה צמחו פרחי־גראניום בארגזונים הצבועים כעין הירוק.
היתה שעה שמונה בבוקר. ואף שהחמה, צעירה, עוד משכה ממזרח, הרי הבוקר, בשל, כבר נתלה מעל בתים, מעל רחובות, נשם ריח־עסיסים של אגסי־דבש.
מעל הגזוזרה, שבקומה הששית, ראה פיזשיץ חציה של ווארשה. לעיניו נמשך הפשאיאַזד, שהיה רחב באמצעו וצר משני קצותיו.
רָחבו של הפשאיאזד היה גדוש כרכרות, קרונות־משא טעונים, סבלים הרתומים לעגלות־דְחף, עוברי־רחוב למאות.
הכל – מלוא־הדוחק – משכו למעברים הצרים, שהוליכו מזה לנובוליפקי, מזה ללאֶשנוֹ. המדרכות הצרות לא היו בני מעבר. מרחובות, מסימטאות ומבנות־סימטאות נשתפכו בני אדם – זרם עולה, זרם יורד – הציפו את הפשאיאזד.
באשר פנית – גברים, נשים, טף. עמדו מעל סלים מאפה־חי, חלות העשויות סולמות, חלות שמקלעתן משוזפת. עמדו מעל ארגזונים נרות־יום־כיפור – סטיאַרין, שעווה. נרות־השעווה נעשו בידי עושי־הנרות בחוטים, שנמדד בהם בית־החיים הישן בפראגא. הקהל התכנסו מסביב עגלות־דחף הגדושות ענבים, תפוחים, אגסים, שזיפים. יהודים, תיקי־טלית־ותפילין מתחת בית־שחים, נחפזו למקווה; משרתות, כפרות שחוטות בידן, מיהרו הביתה.
ואף שהדחק בפשאיאַזד היה עתה גדול מברגיל, היתה ההמולה מועטת מברגיל. המוכרנים כמעט שלא הכריזו על סחורתם. הקונים – לא נדחקו. הם ניגשו בלא־עוז. התמקחו בחצי־פה. הוסף גרש, חַסֵר גרש – שילמו והמשיכו דרכם. בכל פסיעה – פנים עלובות ויד פשוטה. כמעט איש לא פסח עליהם. נעצרו על כל יד פשוטה. הטילו נדבה, והפסיעה נעשתה קלה יותר, בטוחה יותר.
היה זה ערב־יום־כיפור תרע"ג.
ר' שמחה פיזשיץ דעתו נינוחה עליו, שיהודים מתקינים עצמם כך ליום־הדין. עמד על הגזוזרה והכרת־פניו, כאילו היה לא בלבד בעל־בית־החומה שלו עצמו, אלא בעל־בית של ווארשה כולה. קומתו הישרה וכתפיו הרחבות דימוהו גבוה משהיה. זקנו־בלונד העגול, הסרוק, התפשט מעל החזייה, כדרך מניפה. בעיניו, עיניים לא גדולות, כחולות, היתה חכמה, חכמה יהודית.
ר' שמחה פיזשיץ היה דוֹזוֹר (גבאי הקהילה) בורשה. הניח דעתם של חסידים ושל מתנגדים. אבי־זקנו של פיזשיץ, סוחר־יערות עשיר, היה חסיד קוצקאי שׂרוּף. סבו ואביו של פיזשיץ – מכלל נכבדי החסידים בגוּר. הוא גופו, ר' שמחה פיזשיץ, שוב לא נסע שנים לרבי, נשאר בתוך תוכו חתיכה של חסיד, מכלל־החסידים, האוהבים מורה נבוכים, האוהבים חתיכה מוקשה באבן־עזרא ועודם מדברים על ר' מנדלי מקוֹצק ברתת.
סבו ואביו של פיזשיץ כל לבלרי היערות שלהם היו חסידי־רביים מקורבים. פיזשיץ לבלרי־יערותיו משכילים יראים. לא אחד משכיל עני, שהסביר לו לפיזשיץ חתיכה מוקשה באבן־עזרא, סייעו לפתור חידה של אבן־עזרא, נעשה אצלו לבלר־יער.
בניו של ר' שמחה פיזשיץ שוב לא היו חסידים. היו לו שלושה בנים. שני הגדולים שבהם השביעוהו, למראית־עין, רוב נחת. שניהם – דוקטורים נחשבים בבית־החולים הוורשאי. שניהם נשים להם, ילדים להם. אולם שניהם רחוקים היו מיהודים, רחוקים מיהדות. נחת כזאת לא היתה לו לפיזשיץ מבנו הצעיר, דוד בן העשרים ושלוש. דוד היה חתיכה של סוציאליסט, חתיכה של יידישיסט. על חשבון אביו התגלגל שנים ברומא, בפאריס. אחר כך נעלם לזמן־רב. חזר הביתה פַסָל. דוד השתקע בבית אביו, בעליונה שבקומות. שם הוא יושב זו השנה השניה ומכייר בני אדם, חוצבם באבן־שיש.
משלושת בניו הצעיר בלבד, הפּסל, יכול היה לבוא לכלל שיחה עם אביו, אהב לעיין בספרי־אביו. שעל כן פיזשיץ אהבו, אולי אהבו רב־יתר משני בניו הגדולים. אולם מעולם לא גילה לו את זאת. תמיד בא בטענות, כי צעיר־בניו לא יגיע לעולם לכלל־תכלית, ישב תמיד על ערפו של אביו.
אולם עתה, כשעמד פיזשיץ על הגזוזרה וראה, איך הקהל ננערים מחולי־חולין, נתעורר בו רטט יום כיפור, שהיה תקוע בו עוד משנות־הילדות. ידע, כי שני בניו הגדולים כבר לא היו אשתקד לכל נדרי, בסינאגוגה שברחוב טלומאצקא. לעומת זאת הצעיר, דוד, נעשה לו השטיבל הגוראי של אביו צר ביותר, והתפלל ביום־כיפור אצל חסידי בראצלאב, אצל יגעי־הכפים. הוא ראה בבנו כרעא דאבוה. הרי גם פיזשיץ נעשה לו, בבחרותו, השטיבל הגוראי צר ביותר. הוא התגעגע למלה של ר' מנדלי, למלה של ר' איטשי־מאיר. לא אחת הפליג ליום־כיפור לגור, ביקש לשמוע, איך הרבי אומר תורה למקורבי־המקורבים. אולם תורתו של ה“שפת אמת” לא דבקה בו. שוב לא היתה זו לא קוצק, לא “חידושי הרי”ם". אולם נשארה לו הנסיעה בעגלה סכוכה עם חסידים בדרך, שנמשכה מווארשה לגור.
פיזשיץ נכנס ללשכתו. הקירות מסביב – ארונות־ספרים שחורים, מוצקים. על הקיר שמעל שולחן־הכתיבה – דיוקן הרמב"ם. פיזשיץ שוטט שעה ארוכה על פני הלשכה. בשיטוּטו ניער מעליו את בית־החומה, את היערות, את הזמנות־העסקים. פסיעתו נעשתה קלה יותר, כנפי־חלוקו התנפנפו מעט. ברוח רווּחה פתח מגירה, שהיו מוטלים בה מכתבים. הוציא מכתב, שכתבו ר' איטשי־מאיר לסבו של פיזשיץ. המכתב היה כתוב יהודית. לפני חמישים שנה, כמה ימים קודם יום הכיפורים, כתב ר' איטשי־מאיר מכתבו. פיזשיץ התבונן בכתב המטושטש, בנייר השׂעיר, ובפעם המאה פתח וקרא בניגון הזוהר:
“– – – אם אין אני לי, מי לי – כשאני לא אעשה את עבודתי, מי יעשנה תחתי? כל אחד ואחד צריך שיעשה בעצמו את עבודתו. ואם לא עכשיו, אימתי? – קושיה היא, אותו עכשיו אימתי? העכשיו דעכשיו, ברגע זה, שאנו מדברים בו, הרי לא היה קיים מבריאת עולם. קודם היה עכשיו אחר, ואחר־כך יהיה עכשיו אחר. ובכל עכשיו ועכשיו, העבודה אחרת. צריך שתהא מחותן עם הכלל. כשעושין עם הכלל, נהנין מן הכלל. נהנין מן הכלל יותר, משעושין בתוך הכלל. כי אפשר ליהנות מן העכשיו של כל יהודי. אם היהודי עשה משהו טוב בעכשיו שלו. שכן – כשאני לעצמי מה אני – עושה אדם דבר מגונה ומבקש לעשות תשובה, הריהו מהרהר באותה גנות שעשאה. ודבר שאתה מהרהר בו, אתה משוקע בו. אתה משוקע בכל נפשך באותה גנות. המוח – מגיס; הלב – מאזיב. וכל זה מביא את האדם לידי עצבות. האדם מתחיל מתענה. עִנֵה את הרפש לכאן, ענה את הרפש לכאן – הרפש ברפשו עומד. כן חטאת, לא חטאת – השמים מה להם מכל אלה? בשעה שאני מהרהר בחטא, הרי אפשר שאהא נוקב מרגליות, הרי אפשר שאהא נוקב פניני אורליאן, והשמים יהא להם משהו מכך. לפיכך – סור מרע – אל תהרהר בכך – ועשה טוב – ועשה אך טוב. עברת עבירות – שכוֹח תשכחם. הנה־הנה יום־הכיפורים. ובערב־יום־הכיפורים חייב אדם לעמול על עצמו כך, ששוב לא יהרהר בעבירות שעבר. הוא חייב להיות מוכן לעשות אך מצוות מתוך שמחה. חייב אדם בשמחה. ובשעת התפילה יהא מקפץ על “על חטאים” בריהטא, שלא להשתקע בחטאים, שלא להרהר בהם. הוא חייב להתפלל מתוך שמחה, צריך שתעלה בו באדם זמרה, כפי שנאמר ב”תומר דבורה“: האדם ראוי שיתדמה לקונו – – –”
פיזשיץ התבונן שעה ארוכה בגליון הנייר; בין התיבות לא היתה נקודה, לא היה הפסק. אותיות, תיבות, שורות – הכל השתרשר, הכל פשט כנהר.
ביטחה עלתה בו בפיזשיץ בן הארבעים וארבע. לא ביטחתם של בתיו שלו, יערותיו שלו, אלא ביטחתו של ר' משה מקורדובירא, בזמרו לאלהיו את “תומר דבורה” שלו; ביטחתו של ר' אישטי־מאיר, בכתבו את המכתב לסבו של פיזשיץ.
אילו יכול הוא, פיזשיץ, למסור את הביטחה הזאת לצעיר בניו, לדוד? לבו נמשך לבנו שישב בקומה מעליו, ישב וכייר, וצר צורות בני־אדם. וכשהתקין עצמו לעלות אליו, נצטלצל הטיליפון, שעמד על שולחן־הכתיבה.
פיזשיץ הניח את המכתב והרים את השפופרת לאָזנו. דיבר מנהלו של פיזשיץ, אוּליאנד, איש מעוטר בנימוסים, שהיה מחזיק תמיד בידו עפרון מחודד יפה־יפה, והיה מלווה כל דיבור ודיבור בסיפרה. אוליאנד דיבר חרש, אולם נשמעה כל מלה ומלה:
“פּאַניה פיזשיץ, היה טלפון מן המטה־הראשי. הפוֹלקובניק החדש, סמירנוֹב, ביקש, כי תהיה אצלו בשעה שתיים אחרי הצהרים. כפי שאני מבין, הוא מבקש למסור לך את כל הזמנת־העצים.”
“היום? ערב־יום־כיפור?” היו לו לפיזשיץ טענות למנהלו, “לא שאני מכיר את הפּוֹלקובניק החדש, ולא שאני יודע לדבר עמו. שמע, אוליאנד, שמא תלך אתה?”
“הייתי הולך ברצון, פּאַניה פיזשיץ, אולם הפולקובניק ציווה, כי הוא מבקש לדבר עמך, לא עמי. אתה חייב ללכת. דין שנשגיח, כי מחוצה לך, פאַניה פיזשיץ, לא תהיה לכל סַפָּק וספּק דריסת רגל במטה־הראשי וקח עמך את דוד. הוא כבר ידבר תחתיך.”
“טוב, נו, כבר אגש.”
פיזשיץ תלה את השפופרת. לא היתה לו קורת־רוח מן הטיליפון. הביקור במטה־הראשי, ודווקא היום, היה לו בחזקת־יסורים. החזיר למגירה את מכתבו של ר' איטשי־מאיר, ובמורת רוח שקל בדעתו, אם יעלה תחילה לבנו, אם יסעד פת־שחרית. ומן המטבח נישאו ריחות של מאפה חי, ריחות של כפרות צלויות.
בדלת הפתוחה עמדה מאַדאַם פיזשיץ. היתה לבושה, כאילו התקינה עצמה לביקור. שערותיה השחורות, הצמודות למצחה בפס אפרפר, נצברו על ערפה. פניה הארכרכים, העמומים, עוקצי־הברקת באזניה הקטנות, סיכת־הזהב עתיקת־היומין, – הכל סיפר על ייחוס יהודי ישן. פגשה את בעלה בחיוך־אמא מאוהב.
“עת לטעום קמעה, שמחה.”
“הנני הולך.”
“בבקשה ממך, שמחה, צלצל אל הילדים, שיבואו לסעודה המפסקת.”
“מה להם סעודה מפסקת, כשאינם מתענים?”
“בבקשה ממך, שמחה.”
“אני לא אצלצל והם לא יבואו.”
“אתה עקשן!”
אשתו הלכה לפניו. פסיעות קטנות, זעירות, פיזזו על הרצפה המדונגת. אחריה – בעלה. באמצע ההליכה חילץ את עצמו, הזדקף, הידק יותר את אזור־חלוקו, כאילו התקין את עצמו לעשות מעשה רב. נכנס לחדר־האמבטיה, הלך ליטול את ידיו.
בחדר־האמבטיה, העשוי חרסינה לבנה, כבשה האמבטיה שליש. באמבטיה, הגדושה מים, שטו שלושה זאבי־מים ושיבוטה. עין־המים נראה ירקרק. זאבי־המים, סנפיריהם חדידים, ניטלטלו אילך ואילך, הבריחו את השיבוטה לזוית, לקרקעית האמבטיה, והיא ישבה שם, כישכשה במניפת זנבה, לטשה עיניה־זכוכית העגולות והתיראה לעלות.
פיזשיץ נטל את ידיו, ניגבן במגבת שעירה, ולא הבין, על שום מה אדם, יום־הדין ואכזריות מהלכים שלובי־זרוע.
2 🔗
ר' שמחה פיזשיץ, בחליפה חוּמה־בהירה, במגבעת חוּמה־בהירה, עלה לקומה העליונה. בפרוזדור הארוך, האפל, עמדו חביות חמר, צורות־גולם בלא ידיים, בלא רגליים, יצוקות־גבס. הפרוזדור הארוך הזכיר עליית המהר"ל. פה ישב דוד באטֶליה, שגגו זכוכית. פיזשיץ צלצל. נשמע קולו של דוד:
“יבוא.”
דוד קטן־הקומה, אפס־מנוחה בכל אבריו, עמד באמצע האַטליה ליד צורה נילושית בחמר. הצורה היתה גבוהה כל־כך, שצריך היה לטפס על גבי סולם, כדי להגיע אל הראש.
דוד, בלא מעיל, שרוולי־כתנתו מופשלים, שערותיו החומות פזורות מעל מצחו, לא הבחין מיד, מי נכנס. הוא התהלך ליד אותה הצורה. עצם עינו־שמאל, ועינו־ימין כיוון כאן לזוית אחת של הצורה, וכאן לזוית אחרת שבה.
האב הסתכל בבנו, הסתכל בצורה, ובחיוך לתוך זקנו שאל:
“מי אותו גוג־מגוג?”
“אבא?” פסע הבן לקראת אביו ועיניו החוּמות־כהות נוצצו, “לדידך זה הוא גוג־מגוג? זה צריך דווקא להיות יהודי מודרני!”
“יהודי מודרני?” חזר האב, והביט ברוב תמיהה בצורה.
דוד לא עמד על עמדו. הסתובב ליד הפסל, כאן הרים ידוֹ־ימין, כאן ידוֹ־שמאל:
“ראה, אבא, מצח… ראה, מבט… אין מקל־הגלות הקבוע, תרמיל־הגלות הקבוע…”
במשיכת־הכתפיים של אביו ניכר היה, כי אין הוא מוצא ידיו ורגליו בעבודת־בנו. חצץ את זקנו בחמש אצבעותיו, ופתח בנעימה של פרקמטאי:
“שלחו לקרוא לי מן המַטה־הראשי. רוצים שאקבל את כל הספקת־העצים.”
“נו?” קבע דוד את עיניו באביו.
“רצוני שתלך עמי.”
ההליכה עם האָב למַטה־הראשי היתה לו לדוד כמירוק־עוונות. האב לא ידע לדבר רוסית כהלכה. הבן לא רצה לדבר בווארשה רוסית. אולם כשהאב קראוֹ למַטה־הראשי, לא סירב מעולם לילך עמו. אפילו העמיד פנים, כי הוא מוכן ומזומן. אך ירחוץ את החמר מעל ידיו.
דוד ניגש אל הברז, שהיה מוסתר מאחורי פרגוד. מיהר להתרחץ. במגבעת השחורה, הממועכת, על שוליה הרחבים מדי, בכתונת האפורה, בחליפה האדוקה ושלא־גוהצה, יותר משהיה דומה כפּסל, היה דומה כמטליא־קדרות.
האב והבן ירדו לרחוב והפליגו לצד הכרכרות, שעמדו שורה ארוכה בנובו־ליפּקי. הרכּב הראשון נסע לקראתם. עוברי־רחוב הכירו את פיזשיץ, הדוזור הווארשאי, נעצרו ועמדו. אחד הקהל אמר:
“בוודאי הוא נוסע עתה אל המטה־הראשי, לשחרר את החיילים היהודים ליום־כיפור.”
זה התקבל על הדעת. מבטם הסקרן של הקהל התרכך יותר, התחמם יותר. הביטו אחרי הכרכרה המגולה, שגגה המקופל הסתיר את פיזשיץ ובנו. רק שתי מגבעות – חוּמה־בהירה ושחורה – התרוממו, עלה וירוד, כדי רגע ריקדדו ונעלמו מן העין. הקהל גחה מתוכם חדווה, כי החיים היהודיים בטוחים. רק רטט־כיפור הנסתר לא הניחם שיעמדו, ליחש להם, כי צריכים הם להכין עצמם ליום־הדין.
הכרכרה חתכה את לאשנו, קרולאֶבסקא, נישאה לאורך הגן־הסאכסי והשחילה עצמה לתוך המגרש הסאכסי, הכיפות המוזהבות של הסוֹבּוֹר הרוסי סימאו את העיניים.
פיזשיץ לא העלה על דל־שפתיו, אך כל־אימת שנזדמן לו לנסוע ולעבור במגרש הסאכסי, היו לו טענות־לעצמו, על שום מה סיפק את העצים בשביל הסוֹבּוֹר.
בנין המטה־הראשי, שערי־הברזל, חיילי־המשמר, לא הניחו פתח־הרהורים. יצאה שעה קלה עד שניתן להם ליכנס אל הבנין. וכשכבר ניתן להם, הוצרכו להמתין, לא באולם, אלא במסדרון, כמעט מחצית־שעה.
ההמתנה במסדרון עלתה לו לדוד בבריאות. הוא בוש מפני עצמו. ויותר מזה – מפני אביו. בינתיים נפתחה דלת. יצא חייל ושאלם:
“אתם מחכים לפּוֹלקוֹבניק?”
החייל הוליכם לחדר גדול, שחלונותיו פתוחים וצופים פני־בוסתן.
אל שולחן מרובע, מעל גבב־ניירות, ישב קוזאַק קצר־קומה, עבה, בכתונת־באטיסט מרופרפה, במכנסים רחבים, כחולים. הוא כתב ופלט ממקטורת־חרסינה קצרה גלילי־עשן קטנים. הקוֹזאַק לא זקף את ראשו, משל לא נכנס איש. נשאר יושב על גבי הניירות, עישן ובין עיניו ריטטה בלורית שערות דלילות, שלא היו לא זקופות ולא רבוצות, והתחננו: ספוֹר אותנו.
מעל שולחן־הכתיבה, על מחצית־קיר, תלוי היה ניקולאַי השני במסגרת מוזהבת. הלסתות, העיניים, הזקנקן, המדאַלים – הכל להבי־להבים. לכל שפנית בעיניך – ניקולאי הביט אחריך.
רק עכשיו חש את עצמו דוד נעלב ונזוף. וביותר בשל אביו. התאווה לחרף את הפוֹלקוֹבניק, רצה לומר לו, כי לא כך נוהגים בבני־אדם. הבחין, כי הקוֹזאַק, ששפמיו מושפלים, יבלת צמוחה על חטמו הרחב, ומתוך היבלת נזקרה שערה עגולה־למחצה, כחרמש.
הפוֹלקוֹבניק הפסיק כתיבתו. הניח את העט, העמיק את קנה־המקטורת הקצר לתוך פיו והתמתח ביתר־רווחה בכורסתו. הפנה את ראשו לפיזשיץ, והראה על דוד:
“מי הוא?”
דוד לא יכול היה לשמוע, כיצד אביו מגמגם, ונענה:
“אני בנו של פיזשיץ. אבי אינו מדבר רוסית, באתי עמו…”
העווייתו של הפוֹלקוֹבניק היתה, כאילו לא דיברו אליו. לא הביט אפילו בדוד, ושאל את פיזשיץ:
“אחרי מי שלחתי?”
“כשאבי אינו מדבר רוסית…”
הפולקובניק לא נתנו לסיים. דיבר אל פיזשיץ, והראה באגודלו על דוד:
“ייצא מכאן.”
“כשאיני מדבר רוסית,” אמר פיזשיץ, שניטל מראה־פניו, בפולנית.
“אם אין אתה רוצה שייצא מכאן,” הביט הפוֹלקוֹבניק על פיזשיץ מתחת למצחו, דיבר ברמה ובמפוסק, כאילו פקד על צבא, “צאו, איפוא, שניכם!”
לבו של דוד שתת דם. שכח היכן הוא, לא ראה לפניו אלא את בלורית השערות הדלילות, כשל חמילניצקי. והכל נסתער בו לקחת נקם. משך שרוולו של אביו ואמר יהודית:
“טאַטע, קוּם” (אבא, בוא).
פיזשיץ, חיוור, כאילו כל דמו אזל מפניו, לא ידע מה יעשה. יישאר – צר לו על דוד. יילך – יפסיד הון. פיזשיץ היסס רגע ואמר לבנו:
“כבר אשוחח איך־שהוא. יוון סופו יוון. לך הביתה, דוד!”
דוד לא ידע, כיצד נתגלגל לרחוב. פניו להבו, כאילו נסטרו. הוא ניטלטל מרחוב לרחוב והכל בו התכווץ, בכה באפס־דמעות. באה בו שנאה אל אביו, שנתן להעליב את עצמו.
הירהר, כי אביו אינו טוב משאר־היהודים, המשוטטים, מקלוניהם בידיהם, ברחובות ווארשה, מחדדים את המוחות העקומים, כיצד להונות, לרמות מישהו. נזכר, איך אביו עמד בפני הקוזאַק נפחד, כיהודון־מה־יפית, ושנאה לאביו, לכל העולם כולו, נשתלפחה בו. דוד קילל את עצמו, על שנולד יהודי, על שנשאר יהודי, הלב הצעיר התכווץ מכאֵב, העיניים הדמיעו מחרפה. במגרש־הסאכסי נעצר דוד. מעל הרחובות, מעל הבתים פשטו כיפות־הצבעונין של הסוֹבּוֹר. חזית השחם האדום להטה בחמה, שהתחילה שוקעת.
דוד נכנס לסוֹבּוֹר. התפילה התחילה זה־עתה, והסובור כמעט שהיה ריק. אנשי־צבא־לשעבר ונשיהם כרעו פה ושם. מן הדלתות האפלות, הפתוחות, הבהיקו האיקונין המוזהבים, שטבלו באורי־נרות השעווה ומנורות־השמן. הבוהק נתערבב בקולו ה“מוֹראַלי”, של הפּוֹפּ (כומר), שהסתובב בבגדיו הפראווסלאביים ומחבת־הקטורת בידו. הפּוֹפּ אמר את התפילות בכעס וברוגזה כל־כך, שהמלים הממושכות יותר משהיו דומות כתפילה, היו דומות כפקודה.
דוד עמד בפינה. ידיו נשענות אל עמוד־שחם. בידיו – ראשו. הכל רעד בו – מה הוא זועם כל־כך, הפּוֹפּ? שקושטא, עריסת־הפראווסלאביות, אינה שייכת עדיין לרוסי? רוסיה שתוּת־העולם. הסוֹבּוֹר – הרעיון הפראווסלאבי, שכבר כבש את ווארשה הקתולית. ואנו היהודים?
דוד לא ראה, איך מכבים את הנרות, איך הקהל מתפזרים. לא חש, בגשת אליו זקן:
“אתה ישן?”
“לא,” הרים דוד את ראשו, התבונן בזקן ארך־השערות וניסוט לאחוריו.
“לא פראווסלאבי?” ביקש הזקן לנחש.
“לא, לא פראווסלאבי.”
“הכנסיה הפראווסלאבית יש בה מקום לכל – לקאתולים, לפרוטסטאנטים, ליהודים.”
קולו של הזקן היה מתקתק, כריח־קטורת, שצירבב באף, בגרון. דוד שב על עקביו. הזקן הלך אחריו. וכשכבר עמד דוד בפתח, אמר:
“אני יהודי.”
“איני שואל אותך,” הניח הזקן את ידו הרכה, החמה, על של דוד, “כשיֵרַע לך, כשתהיה במצוקה, תבוא הנה.”
דוד לא ענה ויצא. משני צדי־הפתח ישבו קבצנים מגודלי־שׂער, ליד הקבצנים ישב “קדוש” על הקרקע. פניו – נפולות. פיו – בלא שיניים. זקנקנו האפור – דליל. לא נראו אלא אַפוֹ ועיניו. על פניו – חיוך מוזר. מסביב ל“קדוש” התכנסו ילדים, נשים, אנשי־צבא, הקשיבו לדבריו:
“– – – בין עין־הרע, בין משלחת רעה, בין משיחת תינוק חולה, הכל אני עושה. רוצה פלוני גורל, רוצה אלמוני קריאת־מזל – הכל אני עושה. רואים אתם את הסוֹבּוֹר הפראווסלאבי, אם רצוני בכך, יכולני להעתיקו מחר לקושטא. אני מטיל גורלות, אני קורא בכף־אדם את מזלו…”
ילדים, נשים, אנשי־צבא זרקו מטבעות לקערת־פח, תקעו ידיהם, שה“קדוש”, יפיל גורל, יקרא מזלם הטוב, יספר איך הרעיון הפראווסלאבי כובש את העולם.
כבר היתה שעת־ערב, כשדוד יצא מרחובות־הגויים ונכנס לרחובות־היהודים, שבהם כמעט ולא נראתה נפש. מלאשנוֹ הפליג לפשאיאזד. הריקוּת הטילה פה אימה. נצמח יהודי מאחר, שנחפז לכל־נדרי, מנובוליפיה ביצבצו כמה בחורים ומיד נעלמו בחצר. נרות־יום־כיפור דלוקים נוצצו מן החלונות הסגורים, הוסיפו אימה לדממה העמוקה.
דוד נכנס לחצרו. עקף את כניסת־הפאר, לא רצה להזדמן עם בני־בית. נישא במדרגות־המטבח. ריחות השתערו עליו – דגים במותק, צלי, טיגון, “דינרים” מטוגנים בדבש, אפרסקים. הריחות הזכירוהו, כי לא אכל כל־מאומה מאז הבוקר. בעוצר־נשימה הגיח אל תוך האטליה שלו. סגר את הדלת בעדו, והתחיל מוחה את הזיעה מעל מצחו, מעל ערפו, מעל ידיו. השליך מעליו את המעיל, את המגבעת, והתחיל משוטט באַטליה הארוך, שוטט ליד הצורה הגדולה של “היהודי המודרני” ליד פיגומי העץ, שנקבעו בהם ראשים, אנדרטות, נילושי־חמר וכרוכים במטליות רטובות.
בעצם־שיטוטו נתעורר דוד על כך, כי אָתא לילה, ואימה אחזתו. מה הוא עושה כאן, בווארשה, בעלייה, והרי הוצרך להיות ברומא, בפאריס, הוצרך להרעיש עולם ולכובשו? בחפזתו התחיל להסיר את המטליות הרטובות מעל הפיגומים, הסיר מהר־מהר, הסיר בקדחתנות, שמט את המטליות, כּתחבושות. אנשים בלא ידיים, בלא רגליים, בלא פנים. נראו אך גַבּים וכתפיים, – מעוקמים, מעוותים, מגובננים. גבּים לעשרות, למאות, נכפפו נפלו כבשדה־מערכה.
דוד רץ אל הצורה של “היהודי המודרני” – עקר מעליה גושים, עקר ברציחה כל־כך, שהצורה התחילה מתכופפת. “היהודי המודרני” רגליו עשויות היו שיתמוטטו כל רגע. הצורה פחתה, הגב הישר – התעקם. דוד התחיל זז מעם הצורה, ומשהתחיל זז, נשמעה דפיקה בדלת:
“פתח, פתח, בני!”
דוד לא ענה. ניצב על בהונותיו, האזין. וכשהדפיקה נתגברה, סתם באצבעותיו את אזניו, וגהר על האטליה האפל. האימה מפני הסוֹבּוֹר, מפני הפּוֹפּ, מפני השמד, גדלה בו. הדפיקה בדלת לא פסקה. מאימה צנח דוד על כל ארבע. זחל אל מתחת למיטה וצחק. רק עתה היה מרחק מילין מן הסוֹבּוֹר, מרחק מילין מן הפּוֹפּ. ו“היהודי המודרני”, במקל־הגלות, בתרמיל, זז אליו כפוף, חייך חיוכו הפיקח של ר' שמחה פיזשיץ.
[1929]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.