אחרי הצהריים באמצע יוני.
בחלונות בית־החולים הפתוחים פלשו ענפים ירוקים, צמחים טפסניים ירוקים, שמים ירוקים. מאותה יַרְקות הוריקו גם הרוחות הקלות שנדחקו דרך החלונות, דרך הדלתות הפתוחות. הכל נמנמו בשלהי־צהרי־יוני.
כהן נתעורר.
המיטות הלבנות, כלי־המיטה הלבנים מהן, מטליות־החמה שנפלו מבעד החלונות הפתוחים – הכל חזר ונטל ממנו כדי רגע את ראייתו. מסביב הייתה דממה, עד כדי המולה באָזנים. כך יצאו רגע, שני רגעים, שלושה רגעים. כהן התאושש. נזכר, כי זה חודש ומעלה שהוא מוטל בבית־החולים העירוני.
מה חָליוֹ?
כהן לא ידע. הרופאים לא ידעו. מן הסתם זיקנה היא. הידיים, הרגליים, הכתפיים – עור ועצמות – הכל כאב עליו, הכל היה קרוב שיתפורר. והעיקר – הלב. הנה כמותו כמַשור, והנה התחיל שוקע. בידו היחידה, יד זרה, קרושה, נאחז כהן במיטה, כשלבו התחיל שוקע לתוך החלל. והחלל סביבו כתהום, מעמיק והולך, מרחיב והולך, גורפוֹ אחריו. דווקא בשעה כזאת מוחו מתנהר, הוא רואה מרחק מילי־מילין, מקיף דורות. והחיים, מלוא־החיים, שתחילתם בנובהוראדק וסיומה קרוב בבית־חולים בליפסיא, החיים המבוזבזים האלה, לא הירפו ממנו כהרף־עין.
כהן הרים את ראשו מעל הכר, ביקש להתמתח, לא יכול, ונשאר מוטל כבתחילה. מסביבו – מיטות לבנות. החולים נמנמו, אחות־בלבן נצמחה על ידוֹ:
“כבוד הפרופיסור… הוא רוצה מה?”
“אני? חן־חן… איני רוצה כל־מאומה.”
יישרה לו את הכר, ובפסיעות־חרש יצאה מן החדר. הביט אחריה רגע. אחר כך התחיל מעביר שתי אצבעות על זקנקנו הדליל, על מצחו הרחב, המהורהר, משל לא היה מוטל בבית־החולים, אלא מתכוון לתרץ סוגיה חמורה.
הרי ישראל איסר כהן נתפרסם, בעודו בן־שתים־עשרה, כעילוי. בן־חמש־עשרה נשא אשה. בן שש־עשרה נגרר אחרי מעשה בן־עירו, אחרי אברהמ’ל הרכּבי, ונטש את אשתו. עשרה רובל בכיסו, בא לליפסיא. השנים שנות־השמונים. קטן־קומה, רזה, נראה ישראל כבחור בר־מצוה. באשר בית־כנסת, בית־מדרש – ישראל איסר חיפש לינת־לילה ולא מצא. ליפסיא בשנות־השמונים מכבר לא היתה נובוהראדק. והחורף חורף קשה. שלגים וכפור. עשרת הרובל התמזמזו. ועתה מה? מה ניתן לעשות? אין אוכלים די־שובע, אין ישנים די־מנוחה. ישראל נגרר בחוצות ליפסיא. היה ליל־שבת. ברחוב שקט, נידח, עיכב פנס־בזק כל עובר ושב גם ישראל איסר התעכב, קרא – “ביבל־געזעל־שאפט” (חברת מפיקי כתבי הקודש). נפתחה דלת וגבר קשיש הזמינוֹ ליכנס. אולם גדול, אור, חום. הרי מַכּר. ישראל איסר למד עמו בווֹלוֹזשין. עוד אחד, עוד אחד. זה יושב על ברית חדשה בעברית, זה מלמד גלחים צעירים עברית, זה מעמיד לרשותו של דאליטש הישיש מוּבאות מתוך התלמוד, מתוך המדרשים.
וישראל איסר?
החברים ידעו, כי ישראל איסר כבר נתפרסם, בעודו בן־שתים־עשרה, כעילוי. עתה האברך דנובוהראדק שרוי בדאגה. עוד היום יציגו אותו בפני דאליטש הישיש.
ופראנץ דאליטש?
דאליטש שמח באברך בן־השש־עשרה. הנה דיבר עמו עברית, הנה – גרמנית. וכשפרש לו ישראל איסר פסוק מוקשה אחד, אַחר, חבקו הזקן כאָב, ודיבר עמו בלשון־אתה:
“כפי שאני רואה, ראשך טוב משל אהרליך. ארנולד אהרליך רימני.”
מקץ שנים, כשישראל איסר כבר תירגם את כל הברית החדשה לאידיש, נודע לו, כי אמנם המשומד אַרנוֹֹלד אהרליך רימה את דאליטש. אהרליך חזר בניו־יורק להיות יהודי.
אחר־מכן – שיעורים, שיעורים, שיעורים. ומשנעשה ישראל פרופיסור־עוזר במכללת ליפסיא, שבה הרצה על עברית, על ספרות עברית, עוד גר באותו החדר ברחוב קאַנט. מאותו החדר שלח, במשך שנים, מכתבים אל קיטל, אל דאַלמאַן, אל שטראַק. דאַלמאַן, לפחות, הזכירוֹ בהקדמתו לספר המלים הארמי. האחרים לא עשו גם זאת. באשר גמרא, באשר ברייתא בספריהם, ישראל הוא שהמציאם. כל ימי־חייו נתן לחוקרי־המקרא הגרמנים. והוא גופו? הוא גופו יצאו שנותיו כנזיר. הדרך מחדרו למכללה היתה ידועה לו כל־כך, שהיה עוברה לא אחת בעיניים עצומות. כך ימים, כך ירחים, כך עשרות שנים. חברים לא היו לו. איש לא בא אליו, והוא לא הלך אל איש. בדרכו מן האוניברסיטה הביתה היה סר אל קאַלמאַן, סוחר ספרים עתיקים.
כאן, בין ספרים, שליכלכו את ידיו, את פניו, יכול היה לעמוד שעות. וכמעט כל אימת שנפרד מעם מוכר־הספרים, אהב לומר בדיחה, בדיחת נשים, שלומדים נוחי־דעת מספרים בינם לבין עצמם. אחר־מכאן מלחמת־העולם, אחר־מכאן קיפח את ידו־שמאל, אחר־מכאן נעשה פרופיסור.
מה שנעשה פרופיסור, היה לו לכהן בפורענות. בא במרוצה אל סוחר־העתיקות, בא לשפוך את מר לבו:
“עשרות שנים, שאיני בא אל איש, נכרי אני לבני־אדם, והנה, פתאום – פרופיסור. לך ושכור דירה גדולה יותר, שתוכל לקבל בה פני קולאֶגים. כשפלוני מזמינך, כשאלמוני מזמינך, חייב אתה להזמינם. פורענות, מר קאַלמאַן, פורענות.”
ועתה?
ועתה קרוב פרופיסור כהן למות. בן עירו, אברהם הרכבי, מת חמש שנים קודם; קיטל – ארבע שנים קודם; שטראק – שנתיים קודם. הם, הגויים, הם חוקרי־המקרא הגדולים. והוא? יהודי, סרסור, אביו סירסר בין שׂררים שק־תבואה, והבן, הפרופיסור, סירסר בציטאטין מתוך התלמוד, מתוך המדרש. והוא לא היה יחיד. ברל גולדברג העמיד “תורה” לרשותו של ראנאַן, והוא, ישראל איסר – לחוקרי־המקרא הגרמנים. כשישאלו בעולם־האמת, יאמר את האמת, יספר, כי פלוני ואלמוני ופלוני – כולם נטלו מידו. דבר אחד היה מבקש להעלים בשתיקה, את תרגום הברית החדשה לאידיש. שהדו בשחק, כי הוא עשה זאת מחמת־רעב. יתר־על־כן, כמעט שאין איש יודע, כי כהן עשה את התרגום. זה חטאו היחיד. הוא היה יהודי – ונשאר יהודי. את ספרייתו ציוה למכללת־ירושלים. אילו מאות מארק – לצעירה שבאחיותיו, אלמנה ענייה, היושבת בנובוהראדק. אמת, הוא מתגעגע הביתה. זה ימים אחדים, שהוא מתאווה להיות בשוק, שבו היתה דירתם, בקלויז, שבו למד תלמודו. מעצם הרעיון עצם כהן את עיניו, וכשחזר ופקחן, עמד על ידו סוחר הספרים העתיקים קאַלמאַן, שהיה כמעט יום־יום אצלו בבית־החולים, הביא לו את המכתבים, שהגיעו על פי כתבתו.
“מה שלומך, כבוד הפרופיסור?”
“חן־חן, יש לך מכתבים בשבילי?”
“כן, פרופיסור, מכתב מוילנא.”
“מוילנא? אין אני מכיר איש בוילנא. מי הוא הכותב? היטיבה עמי, מר קאַלמאַן, וקרא לי את המכתב.”
סוחר־העתיקות הרכיב זוג־משקפים ואמר:
“חתום עליו איזה זלמן רייזין.”
החולה חזר על השם, ביקש להיזכר מה ומשך כתפיו:
“לא ידוע, קרא את המכתב.”
סוחר העתיקות קאַלמאַן, יהודי מבאַוואַריה, יגע על המכתב כעל כתב־יד ישן, מהוה. קרא, כי זלמן רייזין מכין לכסיקון על הספרות והעתונות היהודית. ולפי שהפרופיסור תירגם את הברית החדשה לאידיש, הוא מבקש שישלחו לו חומר ביבליוגראפי ותיאור מדויק של התרגום.
הפרופיסור הרים את ידו היחידה וכמעט שזעק:
“אפילו למות אין נותנים לי! חטאתי בחיי חטא אחד, אין בני אדם יכולים לסלחוֹ לי!”
“ובכן, מה עלי לענות, כבוד הפרופיסור?”
“תענה, כי אין אני רוצה בנצח. לא, אל תענה כל מאומה! איך אין יכולים לשכוח את החטא. אפילו למות אין נותנים לי!”
[1939]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.