לזכר משה מאֶרקאֻר ויקיר וואַרשאַווסקי.
הם היו שלושה חברים – משה, יקיר ויוסף. איש גדול מחברו בחודש, בחדשיים.
הגדול שבהם, משה, עילוי חסידי, שכתב, בעודו בן־שבע־עשרה, חיבור: “חשבון־העיבור בישראל”, כתב בצנעה גם סיפורים בעברית. כתב על הרב, שלמד אצלו עד בר־מצוה, על בתו יחידתו של הרב, חנה’לה.
חנה’לה בת־השש־עשרה כבר היתה כלה. משה בן־השבע־עשרה שר שירת עיניה הירקרקות של חנה’לה, שירת שערותיה האדמדמות. אחר כך נטלו הוריו של משה ועשאוהו חתן. כלתו עיניה כהות היו, ושערה שחור. משה היה אומלל. זעקת־רעב נישאה מסיפוריו החדשים – איך יוכל לאהוב את כלתו, ולעולם לא תהיינה לה עינים ירקרקות ושערות אדמדמות, כּשל חנה’לה בת־הרב השני, יקיר – בחור חסידי, שההתבודדות היתה חביבה עליו. גבעול־דשא, חלוק־אבן, בן־בורג, תל־אשפה – הוא לא פסח על דבר. הוא התבונן בכּל בעיניו הממושקפות. כל זוטא קנתה לה חיות בעיניו, כדרך שחלוק־אבן, פירור־חול, קנה־מקל, נעשים כדבר־חִיות באצבעותיהם של תינוקות. כתב סיפורים בעברית־חסידית, כתב על שעון־הקיר הישן בעל־המשקלות, על ארון־הספרים, על כורסה, על קונכיה ההומה, כשמַטים לה אוזן.
הצעיר שבהם, יוסף, שעמד ליכנס לבית־ספר להנדסה על שמו של וואַוואלבאֶרג, לא היתה לו, למראית־עין, שייכות לשני הבחורים החסידיים. עד שנת השבע־עשרה כמעט שלא דיבר עם משה ויקיר. הוא – בנו של משכיל, שישב עוד בילדותו יום תמים ב“שקוֹלאַ” (בית ספר) רוסית בגילוי ראש. והם – בחורי שטיבל, שפיאותיהם מתולתלות. קפוטותיהם קצוצות, והם נוסעים אל הרבּי באַלכסנדר. ופתאום, כממילא, נזדמנו במשעול, מאחורי־הקסרקטין. על המשעול היתה מוטלת אבן מאוזבה, גדולה ורחבה, שמנין אנשים יכלו בנקל לישב עליה. בעיר ידעו, כי על האבן הזאת למד אביו של יוסף, ר' דוד, בערבי־קיץ עם אברכים, גם את “מורה נבוכים”, גם את “מורה נבוכי הזמן”. האבן המאוזבת פיתתה ומשכה.
על האבן הזאת נזדמנו שלושת הבחורים בני שבע־עשרה. מלה לכאן, מלה לכאן. אל נא יהא סבור אותו יוסף, כי כל ה“תורה” טמונה בשקאָלעס. הנה משה, בחור־שטיבל, שפיאותיו מתולתלות, ויודע מתימטיקה גבוהה, יודע יוונית ולאטינית, והכל למד בעצמו. הוסף לכך, שהוא כותב סיפורים בעברית. וחברו, יקיר, כותב גם הוא.
מלה לכאן, מלה לכאן.
שלושתם כבר יושבים על האבן המאוזבת. החמה שוקעת והולכת. זמרתם של החיילים, הנישאת מן הקסרקטין, מטילה עצב וצער. משה ויקיר קוראים את סיפוריהם בעברית, יוסף – באידיש. כך נתוודעו שלושת הבחורונים, נעשו חברים, ונתחבבו זה על זה. כל אותו הקיץ של 1902 היו נפגשים ליד האבן, חולמים להיות סופרים יהודים, חולמים להרים את השמים, שהיו נמוכים מעל ראשיהם.
יצא קיץ, מישמשו ובאו ימי־הבחינות. יוסף עמד ליסע לווארשא.
הוא שוטט לצד הכביש הפּלוֹצקאי, שבו עמד להזדמן עם שני חבריו.
הכביש הפּלוצקאי, על שתי שורות האילנות הישנים הישישים, המסועפים, שצמרותיהם התפתלו, נצמחו זה לתוך זה, נראה מרחוק כמנהרה אפלה.
ליד הכביש, באשר הפרגוד הצבוע נזקר כלפי שמים, עמדו בעלי־עגלות וסתם צוערים. בעל עגלה צעיר רתם סוס קוזאַקי לכרכרה. הסוס, אפילו אתה הורגו, סירב לילך בריתמה. הסוס עמד על שתי רגליו, דחק את הכרכרה לאחור, גילגלה אילך ואילך. מישהו השיא עצה להניח מתחת הסוס מעט שחת או תבן ולהבהבו באש. הביאו מיד חופן שחת, הניחוהו מתחת לסוס וזרקו שני גפרורים בוערים. השלהבות הקטנות והמלובנות נמשכו מכל העברים לכרסו של הסוס. הסוס פירכס ברגליו האחוריות, עקר את הכרכרה, לרבות בעל־העגלה, ודהר כשד. הקהל פרצו בצחוק והיתה טינה בלבם, שהענין נסתיים חלק כל כך.
יוסף שפע חדווה. פסע בכביש, שבו הצטפפה והלכה השלכת. בעט את עלי הארד וחש ראשית־נוחם על הוא עוקר מן העיירה, שבה הכל חביב ונלבב כל־כך. בא אצל האבן המאוזבת וישב עליה. מן הקסרקטין נישאה זימרה של “זאפיאֶוואלא”. הזימרה היו בה עצב ותעוזה.
יוסף לא הבחין בבוא חבריו. שאלו לו:
“אתה כבר מחכה הרבה?”
“רבע שעה.”
“השעה שבע בדיוק,” הוציא משה, בחור צהבהב, שעיניו כחולות, חוֹלמניות, את שעונו־זהב, שעון־חתן, והגישו ליוסף, “צדקת, כבר אחרי שבע. והקולר תלוי באמו של יקיר. היא עודה חוששת, שמא אנו מזדמנים עמך, יוסף… נוהגת לחקור ולדרוש אותי, בינתיים נכנס קונה…”
“אמך, יקיר, חייבת להודות להשם, שאני נוסע,” נצחק יוסף, “היא עודה חוששת, שאקלקל אותך?”
“היא שומרת כל צעדי” – ניגב יקיר את משקפיו – “יותר מאבי… אין היא מניחתני לעיין בבּיכל (ספר חילוני).”
“האם היא יודעת את החילוק בין ביכל וספר’ל?”
“ודאי שהיא יודעת” – חייכו פניו הארכרכות של יקיר – “ספר’ל, שיש בו יראת־שמים, סימני עמודיו באלף־בית; ספר, שסימני עמודיו ספרות, הוא טריף־פסול.”
שלושתם צחקו.
“הא לך, יוסף – כאן לפניך ארבעה סיפורים קטנים, שניים שלי ושניים של יקיר. שלי – “חנה’לה בת הרב” וכן “הנני חתן”. של יקיר – “הכורסה” וכן “שעון הקיר על משקלותיו”. תתנם לפרץ. ואם ברדיצבסקי בווארשה, תראם אף לברדיצבסקי. וכאן יש לי משל האברך החוֹרשאַלי, משל פישל לחוֹבר – – –”
“הרי פישל לחובר הוא טשאכאנוֹבאי?”
“הוא חתן לטשאכאנובה – – – זאת היא מסה על פרץ, ראשון מאמריו של לחובר, תמסרם לבעל מחשבות.”
“הידעת, יוסף, הריני מתקנא בך, שאתה נוסע” – הציץ יקיר בעיני־חברו.
“אַל דאגה, יקיר – טפח יוסף מעשה ידידות על גבו – מיד כשאני מסתדר, אתה נוסע ועובר אלי.”
משה ויקיר הצהילום דברי־יוסף. שלושתם הציתו סיגריות והפליגו לצד הכביש.
“באיזו רכבת אתה נוסע? של שעה אחת־עשרה?”
“כן.”
“עוד לפניך כמעט שלוש שעות.”
זימרת־החיילים, שהטילה רחבוֹת ועצבוּת, הרחיקה והלכה. החברים עמדו והחרישו, הלכו וספגו קרבם את הזימרה. השתיקה קירבה. וכשמשה נתדובב פתאום, היתה נעימת־קולו מוזרת, משל דיבר גם משמו של יקיר:
“אין אתה יודע כלל, יוסף, כמה אנו מבקשים שתעקור עצמך מן העיירה. אתה תבקיע ותגיע. אין כוונתי שתהיה מהנדס… כוונתי שתהיה סופר. ואם תהא זקוק לכך, כתוֹב, נתמוך בך.”
משה הצהבהב, על עיניו הכחולות, נבוך. לא זאת ביקש לומר. בקצה־לשונו היה משהו אחר לחלוטין. מלה שקולה, שאפשר להגישה בפני פרץ, בפני ברדיצבסקי – – וכאן גמגום – – – גמגום – – גמגום – – –
“מה אנו עומדים – נטל יוסף את משה תחת זרועו, ביקש לחלצו ממבוכה – בואו!”
כרכרה רתומה לסוסי־מסע באה לקראתם. בכרכרה ישבו שתי נערות. הבחורונים דעתם נתרווחה עליהם, הביטו אחרי הנערות, עד שהכרכרה נעלמה.
מאושרים הילכו שלושת החברים בכביש. ודאי היה להם, אם אחד מהם ייטב לו, ייטב לכולם. והיכא תמצי? וכל מה שהכביש האפיל יותר, האילנות הסעיפו יותר, לבותיהם קלו יותר. האמינו, כי תמיד יחלקו, זה עם זה, פרוסתם. אין זה מעלה ואין זה מוריד, מי שנוסע ראשון אל העולם. הרי אין נפרדים אלא לשעה קטנה, שיוכלו לשוב ולהזדמן, ולהשאר יחדיו עולמית.
הם חצו את הכביש הפלוצקאי, את המשעול שמאחורי הקסרקטין והשחילו את עצמם לתוך השדרה הווֹלקאית. שלושתם פסעו אל הרכבת והחרישו.
[1940]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.