בראשית אפריל, שלושה שבועות קודם הפסח, הכשירו את הטחנה הסלוֹמקאית. הכשיר את הטחנה המשגיח, לייזרל קאַפטאַל, חסיד ממלאווה, שהיה זה שנים יוצא עם משפחתו בתחילת־אדר ויושב בסלומקא עד שבוע קודם הפסח.
מרזבי־העץ, שנמשכו מאבני הריחיים אל נפות־המשי, אל ארגזי־העץ, שהקמח נתנפה לתוכם, כל אותם המכשירים היו רוחצים, מגעילים ומרפדים אותם בדים. את המלאכה עשוּ לייזרל ואשתו. וכשגדלה חנה, בתם יחידתם, סייעה אף היא. עבודה כזאת הייתה נמשכת שבוע, ופעמים יותר מזה. אחר־כך היה בה רבה של מלאַווה, עמו הרבנים מן העיירות הקטנות שמסביב, שאף הם היו טוחנים קמח־לפסח בטחנה הסלוֹמקאית.
השררה הסלומקאי, ר' שמעון לידזבאַרסקי, חסיד־אלכסנדר לוהט, היה שנה־שנה שולח כרכרה, להביא את הרבנים. ר' שמעון היה מוליכם מן הטחנה הגדולה אל הטחנה הקטנה, היה מראֵם את ארגזי־הקמח מרופדי־הבדים, היה מראֵם את מרזבי־הקמח, את חישוקי־הברזל שהוגעלו, את אבני־הריחיים שחושלו מחדש. וכשרבה של מלאווה אמר: “כשר”, ושני הרבנים מעיירות־הסביבה בימבמו “כשר, ודאי כשר”, – הזמין ר' שמעון את הרבנים לחצרו, שבה עמד שולחן ערוך. אכלו, אמרו תורה. אחר כך היה כל רב ורב מקבל אווז וששים ביצה לפסח והכרכרה השיבתם העירה.
כך נהג השררה הסלוֹמקאי משנים.
השנה, שנת־עיבור, הכינה פרל הגבוהית, אשת־המשגיח, את הסעודה בשביל הרבנים. ר' שמעון, כבר בשנות הששים, נתאלמן. זה כשנה שאשתו מתה עליו. ואף שזקנו כבר האפיר, ראשו – הקריח, עוד עמדה אדמומית באמצע לחייו המלאות, אדמומיתם של תפוחי־חורף. בעל־קומה היה. כתפיו – רחבות. פסיעתו קלה, אף שהיה משלח לפניו את כריסו ההגונה, המוקפת אזור־משי מרופרף.
משמתה עליו אשתו, צרו על החצר שדכנים. דיברו בו נכבדות ממחצית־פולין, את השדכנים לא הניח לבוא לפניו. וכשמיודע ביקש לדבר בעניין שידוך הייתה תשובתו אחת: “לא תמה עדיין שנה, מאז מות רחל, ולפני תום השנה, איני רוצה לשמוע על שידוכים.”
באמת לא יצאה מרעיונו, זה חדשים, בתו של המשגיח. עד פטירת אשתו כמעט שלא הבחין בה. זה שנים, שקודם הפסח היתה מיטלטלת נערה שחורה, פרועה, מן הטחנות אל החצר, וחוזר־חלילה. כאן טיפסה על אילן, כאן התירה את הסירה, נישאה על הזשולדאַבקה אל האי, משכן־ברווזי־בר. מרוב טיפוסיה מלאו שמלותיה קרעי־קרעים. שערותיה מפורעות ובעיניה הכהות רעבון־תמיד. והנה הבחין בה פתאום ר' שמעון, משל ביצבצה ונגלתה בן־לילה, הבחין שהיא כפורצת מתוך שמלותיה. ועיניה – שזיפים בשלים, ושערותיה – רצועות ארוכות שחורות. עם נערה כזאת – הירהר ר' שמעון – צריך לנסוע לוורשא, צריך להלבישה, וסופה תפאר את החצר.
רק עתה, משנסעו הרבנים ור' שמעון ניצב בחצר, נשען אל מקל־הסוף, עלתה על דעתו, כי מן הראוי ביותר לקחת דברים עם לייזר. גילגל באוויר את מקלו וצעד אל הטחנות, הלך בדעת רווחה ובמצעד בוטח.
המולת המים, שנפלו על אבני־הריחיים, התהדדה בשלהי־הצהריים. ובתוך ההמולה, שנמשכה רצופה יומם ולילה, היתה שוֹרה דממה עמוקה.
ר' שמעון הגיע למדרגות־הטחנה וקרא:
“לייזר!”
“הנני ובאתי!”
המשגיח, מלוהט, בא במרוצה בגודל הכנעה והודיע:
“אך יסננו הטוחנים את שקי־הכוסמת, נתחיל לטחון קמח למצה־שמורה.”
השררה הסלוֹמקאי ר' שמעון כאילו לא שמע את דברי־המשגיח אליו, הראה לו למשגיח באצבעו, כי יילך אחריו, והוא עצמו הלך אל הסכר ואגב־כך גילגל את מקלו, ככנף ריחיים־של־רוח; על יד הסכר ניצב, חיכה למשגיח. וכשהמשגיח הגיע, שאל אותו שמעון:
“שמע, לייזר, יש לי שידוך לבתך, שידוך טוב, אולם רצוני לדעת כמה נדן אתה מתכוון לתת לה?”
“נדן, ר' שמעון? – משך לייזר כתפיו הצרות – מהיכן אלי, יהודי־של־תרמיל, נדן? אולם כשיגיע לכלל שידוך הגון, אתחלק במעט עניי – חצי לי, חצי לו. הרי ילדה יחידה היא לי.”
“ולי, לשמעון לידזבארסקי, היית נותן את בתך?”
לייזר ניטל לשונו, ניטל מראה־פניו. לא ידע, אם ר' שמעון חומד לו לצון, או מתכוון לאמת. וכשר' שמעון לא הסיר מעל משגיחו את עיניו, מחכה לתשובה, התחיל לייזר ממצמץ בעיניו ואמר:
“אין אתם מתלוצצים, ר' שמעון?”
ר' שמעון נטל את המשגיח מתחת לבית־שחיו והפליג עמו מעל הסכר. הוא החריש, הפליג והחריש. מה שר' שמעון, השררה הסלוֹמקאי, הוליך את לייזר שלוב־זרוע, הוליך אותו כשווה לו, העיר בו שמחה, שמחת־אדם שנתעלה פתאום. וכשר' שמעון אמר: “לא, לייזר, אין אני מתלוצץ”, נסתכסה דעתו של לייזר מרוב־שמחה. אושר כזה לא נראה לו מעודו בחלומו. לא לו ולא לפרל. מלתא זוטרא, ר' שמעון, השררה הסלוֹמקאי, החשוב שבין חסידי־הרבי, זה היה השיא, שאליו הגיעה מחשבתו של לייזר. לא חסר הרבה, ולייזר היה תוחב שולי־בגדו לתוך אזורו ויוצא בריקוד על פני הסכר. אותו רגע דוקא משך ר' שמעון את לייזר ביתר־שאת, ודיבר אליו כמתוך אמצע הדברים:
“הרי אתה טוען וחוזר “אין פרנסה”, ואני צריך במפגיע אדם ליד טחנות, מוטב שתשָארו, אתה ומשפחתך בסלוֹמקא – מיד אחרי פסח נסע לוורשא ונזמין בשביל הכלה סבלונות, כראוי לאשת שמעון; ואת החתונה, לייזר, נגביל, בלי נדר, לל”ג בעומר. ועכשיו, הרי צריך עוד לדבר עם הכלה."
“אין צריך לדבר, ר' שמעון – ביקש לייזר להראות כי גם בביתו הוא תקיף – אושר כזה לא נראה לי בחלומי, ובחלומה – לא־כל־שכן.”
“לא, לייזר, אין הדין עמך – גחן ר' שמעון מוּתר־אֵזור, משל היה בגילופין, על לייזר – צריך לדבר עם הכלה. אפשר, לא תרצה בי כלל, לא תרצה ביהודי בא־בימים – והוא צחק חרש – יתר־על־כן צריך לקיים מאמר הגמרא: “אסור לקדש אשה עד שיראנה” – היכן היא, חנה שלך, בבית?”
כשר' שמעון אמר זאת, הגיע מאחורי קני־הסוף, שצמחו בזשולֹדאַבקה, סירה. לייזר התעורר:
“הרי היא, העז הפרועה, חנה!”
חנה עמדה באמצע הסירה, ובמשוט גררה את המים, כאן ימינה, כאן שמאלה. שני הגברים הביטו על שערותיה המפורעות, על פניה השזופים, כדרך המביטים בפרי עסיסי שהבשיל.
על כל סביביהם ריח־פטריות־אביב, עשב־צפרדעים, מים רדופים, ערב־פסח.
חנה הגיעה את הסירה אל הסכר, וקפצה מתוכה. ניכר היה, כי משפעת נעורים ורעננות, אין חנה, בת שש־עשרה, יודעת מה לבה חפץ. האב כאילו התקצף על הבת, והראה על ר' שמעון:
“על מה אין את מקדימה שלום?”
השפילה את עיניה ולא ענתה. ר' שמעון ניגש אל חנה, כדרך הניגש אל בתו. מעשה־אב הזיח את שערותיה מעל מצחה ושאל אותה:
“שמעי, חנה, היית נוסעת עמי לוורשא?”
הרימה את עיניה והביטה בו:
“הייתי נוסעת.”
“והיית רוצה, שאקנה לך שמלות יפות, שאקנה לך מתנות־כלה?”
“מתנות־כלה? – שאלה ועיניה הכהות נתלהטו, – מי צריך להיות חתני?”
ר' שמעון, שמאות אנשים היו מוכנים לקיים את כל פקודתו ומשאלתו, אותו שמעון כמו נבוך בפני הנערה, בת השש־עשרה. עיניו, עינים פוֹקדניות ונלבבות של סבא, ניתן בהן פתאום מבטו הרהוי של בחורון, המבקש למצוא חן בעיני נערה. הצביע כלפי עצמו ואמר:
“אני צריך להיות החתן.”
“אתם?” – נפתחו שפתותיה האדומות־עסיסיות, ונשארו פתוחות.
עמדה דממה מוזרה. כרגע, רגעיים. אחר כך פרצה בצחוק משונה והתחילה רצה עם הסכר אל היער, רצה הלוך וצחוק, עד שהאדמומית בלחייו של ר' שמעון אזלה ועד מהרה האדימה יותר. אמר:
“לא היה הדין עמי, כי צריך לדבר עמה קודם?”
“אין צריך, ר' שמעון – היה המשגיח כולו כעס ורוגזה – לפי שעה עודני אבא, ועוד היום יכתבו תנאים.”
ר' שמעון לא ענה. הם הלכו לאורך הסכר אל הטחנות והחרישו. ר' שמעון שוב לא גילגל במקלו־סוּף; אדרבה, נשען עליו, ולייזר אכלוֹ רוגז, שהבתולה המשוגעת שלו שחטה במו ידיה את אבא־אמא ואת עצמה. על יד מדרגות־הטחנה אמר ר' שמעון וחיוך בעיניו:
“ושמא הדין עם בתך – הרי נכדים לי כמוה.”
אחר כך צידד אל הרחוב, והמשגיח, כקומקום שנתרוקן וריתחתו נתמצתה, הביט אחריו. המשגיח כפותיו פתוחות היו, כאילו האושר פרח זה עתה מתוכן, ועל שפתיו פירפרו מלים:
“היא שחטה אותנו… שחטה בלא סכין…”
[1928]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.