שמו של רחוב ציונה תג’ר נקרא בתקופת המנדט הבריטי רחוב ערקתנג’י. על הגבעה במעלה הרחוב מדרך עזה (היום רחוב יפת) בנו את בתיהם בני משפחות האריסטוקרטיה הנוצרית של יפו עם היציאה מהעיר העתיקה משנות השבעים של המאה ה-19. משפחות הנוצרים הקתולים והמלכיתים היו קשורות ביניהן בקשרי נישואין, ועל הגבעה נבנו בתי משפחות ערקתנג’י, ג’אבאג’י, גארגור,¹ וגוראייב.² ברחוב דאבאס מערבית לרחוב יפת (היום רחוב שערי ניקנור) בנו בתי פאר משפחות ביירותי, מנטורה, פינאן וטלמאס. משפחת ערקתינג’י שמקורה בדרום תורכיה עסקה במסחר ופרדסנות, והמוכר בבניה היה קיסר ערקתנג’י (1941–1868) ששימש כסגן הקונסול הבריטי משנת 1891, עמד בראש מועדון הבונים החופשיים ביפו בשנים 1929–1903, ושרת כסגן ראש העיר בשנים 1927–1919. את שטח הגבעה ומורדותיה הצפוניים רכש אביו בראשית שנות השישים ממשפחת רוק, והוא שמכר לכנסייה הקופטית את השטח עליה בנתה כנסייה ומנזר. אחיותיו של קיסר, ג’וליה וויקטוריה, נישאו לאחים מישל ונאג’יב ביירותי מעשירי יפו, ואילו אחיו אמין נישא לבת משפחת דבאנה המיוחסת מביירות. קיסר נשא לאישה בדמשק את הודה מאהרי, וילדיהם היו פריד, אנטואן, אליאס, ואנואר. הוא מת בשנת 1941 ונקבר בבית הקברות הקתולי ביפו.

על רכישת שלושים ושמונה הדונמים שהיו מוכרים ביפו כפרדס והכרם של ח’ואג’ה בוטרוס יוסף, ניתן ללמוד מהסכם הרכישה השמור בכנסייה הקופטית בירושלים. ב-27 במחרם 1283, 11 ביוני 1866, חתם האב בסיליוס, בישוף הקופטים בירושלים, על הסכם לרכישת קרקע ביפו מח’ואג’ה אנטון ערקתנג’י, שרכש את השטח שנים ספורות קודם לכן מבוטרוס יוסף רוק שהיה בעל שטחי קרקע גדולים ביפו, פתח-תקווה, רחובות ותל אביב. הוא היה סבם של האחים אלפרד, אלפונס, וסקנדר, מהדמויות הבולטות ביפו בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, שמכרו קרקעות ליהודים, אך היו מהקיצוניים בהתנגדות פומבית לכך. את חלקו המערבי של המגרש על רחוב יפת, תרמה המשפחה לבניית כנסיית סנט אנטוני הקתולית שנבנתה בראשית שנות השלושים של המאה ה-20.

המוכר אנטון ערקתנג’י (1891–1830), נשא לאישה את מריאנה, בתו של יעקוב עסאד חייט הקונסול הבריטי ביפו בשנים 1865–1847, שהיה עתיר ממון ורכוש ביפו.³ ההסכם כלל “ביארה (פרדס), שלוש בארות מים בנויות מטויחות ועטורות אבן ושתי בריכות גדולות ושתים קטנות הידועות בשם ‘בריכות אל-סיד’, ועצי פרי מסוגים שונים ומספר מבנים מאבן ועץ ושני בתים שלכל אחד מהם מדרגות אבן שעולים בהן לכל אחד מהבתים, ובכל אחד מהם מספר חדרים מקורים בעץ וחצר פנימית ושירותים”.⁴ תמורת הנכס שילם הבישוף הקופטי שלושת אלפים לירות צרפתיות בשני תשלומים. המוכר התחייב להשלים את בניית באר חדשה שהחל בבנייתה, “עם ציוד ביירותי חדש”, וכן התחייב לחדש את הבריכה לצד הבאר ואת המובל המוליך ממנה לפרדס. המכר כלל גם שמונה פרדות ושתי בהמות, ומצוינים בו השכנים הגובלים; מדרום גבל השטח בכרם טאנוס, ממזרח בפרדס של ח’ואגיה מיח’אאיל אלעיני,⁵ מצפון בפרדס של ח’אוג’ה אליאס מצרי, וממערב בפרדס של מצרי וכרם ע’נדור ושותפיו.

הבישוף הקופטי בסיליוס בנה את הכנסייה, והיא כבר מצוינת במפת הטמפלרי זנדל משנת 1878 ככנסייה והגן של הקופטים (ברחוב יצחק אבינרי). בשנות השמונים החלה בניית המנזר הכולל אולם כינוסים גדול ומפואר, חדרי אירוח, מטבח וחדרי שירותים. על מנת לקשר בין קומת המטבח התחתונה לקומת האירוח, הותקנה מעלית על חבל וגלגל הרמה. תקרת אולם הכינוסים הייתה מעוטרת בציורים ששרידיהם עדיין קיימים. המים למבנה סופקו מהבאר הסמוכה שמימיה נאגרו בבריכה. להגברת הלחץ לצורך אספקה לקומה השנייה נבנה מגדל לצד הבריכה עם מיכל אגירה עליון. בראשית המאה ה-20 הותקנה בבאר משאבת קרוסין וציוד שאיבה שנרכשו מחברת בלקסטון האמריקאית,⁶ בניגוד לציוד השאיבה הגרמני שסופק לפרדסי יפו באמצעות היבואנית המקומית, חברת וגנר היפואית. בשנת 1977 החכירה הכנסייה לחברת הכשרת הישוב חלק משטחה ברחוב אלברט קיוסו עליו נבנו שלושה בתי מגורים, ועל שטח הכנסייה צפונית למנזר הכשירה העירייה חורשה וגינת משחקים. מערבית לכנסייה (רחוב אבינרי 4) בנתה הכנסייה בשנות השלושים בניין דירות כדי לממן את תחזוקת המנזר. היא גם בנתה גרם מדרגות ממרום הגבעה שהוליך אל הבית (מרחוב דני קיי). המתחם חדל לפעול בשנת 1948 ונזיר בודד נותר לשמור על המקום.

המנזר הקופטי 2024

צילום פרנק סחולטן 1921/3

כנסיית אנטוניוס הקדוש

תקרת אולם הכינוסים

באר המנזר

מעלית השרות