בראשית אוקטובר 1920 פרצה שביתת עובדים בבית החרושת לממתקים ושוקולד של יצחק לוינשטין ומאיר שולמן ביפו. באותם ימים טרם היו הפועלים מאורגנים, מאחר וטקס היסוד של הסתדרות העובדים העבריים בארץ-ישראל התקיים בטכניון בחיפה רק חודש לאחר מכן, ב-4 בדצמבר. זמן קצר לפני כן פרצה שביתה גם ביקב ראשון לציון, אך השביתה ביפו הייתה ארוכה יותר ולוותה גם במעשי אלימות, והיא הותירה את חותמה על ארגוני הפועלים בארץ ויחסי העבודה בין המעסיקים לעובדים.

מאיר יעקב שולמן עלה ארצה בשנת 1905 מהעיר הומל בה שימש כמנהל בבית חרושת לממתקים. הוא פתח מפעל קטן לממתקים ושוקולד ביפו בשם ‘פרוגרס’ וייצג את החברה השוויצרית ‘טובלר’. בשנת 1908 הצטרף אליו כשותף יצחק לוינשטין שעלה באותה שנה מברדיצ’ב שבאוקראינה. אביו היה סוחר אמיד וחסיד למדן מחצר האדמו“ר מקוצק. הוא התייתם בגיל צעיר והחל לעסוק במסחר, ועלה ארצה בעצת מנחם אוסישקין עם הון קטן של אלפי פרנקים.¹ למפעל הממתקים ‘פרוגרס’ נוסף מעתה גם שם השותפים לוינשטין ומשולם. החברה הייתה יצרנית השוקולד הראשונה בארץ וייצרה גם חלבה. בנובמבר 1913 פורסמה הודעה בעיתון ‘החרות’ אשר הזהירה מפני סוחר יפואי הרוכש קופסאות פח ריקות של החברה, וממלא אותן בחלבה ערבית זולה במקום החלבה המשובחת של החברה.² לקראת פסח 1914 פרסמה החברה את רשימת הסוכריות החדשות שייצרה לחג. הסוכריות נקראו בשמות; הברון רוטשילד בא”י, ניצחון העברית, כל דיכפין יתא וייכל, אפיקומן, וחד גדיא.³ בנובמבר 1916 פורקה השותפות מסיבות בלתי ברורות, והודעה על כך התפרסמה בעיתון ‘החרות’.⁴ בינואר 1917 פתח יצחק לוינשטין חנות עצמאית לממתקים ודבש ענבים בבית מוריס שיינברג ברחוב בוסטרוס, סמוך לחנות של חברת 'כרמל מזרחי והיום נמצאת במקום מסעדת ‘איציק הגדול’ (רחוב רזיאל 5). שולמן פתח חנות משלו לשוקולד ומרמלדה באחת החנויות שבבניין מלון ‘פלשתינה’ של קמיניץ, מטרים ספורים מחנותו של לוינשטיין (היום רזיאל 7).⁵ השותפות בין השניים התחדשה בשנת 1920 כשרכשו יחד את מבנה מפעל המתכת של שטיין ברחוב שוק נווה-שלום, היום רחוב יחזקאל קויפמן. המפעל נקלע לקשיים כלכליים ועבר לבתי-וארשה, ובנק אפ"ק שהיה הנושה העקרי של מפעל המתכת מכר את המבנה. המפעל החדש שגשג בראשית דרכו והעסיק כמאה עובדים. בתערוכת ‘יריד המזרח’ הראשונה שנפתחה ביפו בשנת 1924 ונחנכה בידי הנציב העליון הרברט סמואל, הציגה החברה את מוצריה בביתן מפואר. תוצרת החברה שווקה לאנגליה, אמריקה, ודרום אפריקה, ונודעה באיכותה הטובה.

המפעל עלה לכותרות העיתונים בשנת 1920 כאשר העובדים דרשו שיפור בתנאיהם, וכשלא נענו השביתו את המפעל. הימים היו ערב יסוד הסתדרות העובדים העבריים בארץ-ישראל, ותנועות ‘אחדות העבודה’, ‘הפועל הצעיר’, ו"החלוצים העולים החדשים', נאבקו על גיוס חברים לשורותיהם. למאבק הפועלי הצטרפה גם ‘מפלגת הפועלים הסוציאליסטיים’ (מפ"ס), שהייתה אמנם תנועה בולשביקית קטנה, אך עוררה מהומות ותסיסה בקרב היהודים והערבים כשקראה להם להילחם במעסיקיהם. בראשון במאי 1921 פרצו מהומות בעטיה של הקבוצה הקיצונית, כשיצאה להפגין חרף איסור מושל יפו והתנגשה בהפגנת תנועות הפועלים בתל-אביב. ארבעים ושלושה יהודים נהרגו בשלושת ימי המהומות שפרצו, ועשרות נפצעו. השביתה פרצה לאחר שאריה פרידמן, שעמד בראש פועלי המפעל, לא הצליח להגיע להסכם עם לוינשטין ושולמן. הם פרסמו ידיעה בה האשימו את תנועת ‘אחדות העבודה’ בהתססת הפועלים, וטענו כי הם משלמים כפליים ממפעלים אחרים. פרידמן פרסם תגובה בעיתון ‘דאר היום’ בה הכחיש כי התנועה עומדת מאחורי השביתה, וטען כי היא ביוזמת הוועד. לדבריו טענת הבעלים בדבר השכר הגבוה שהם משלמים אינה נכונה, ורק בעלי משפחות זוכים לשכר גבוה ולא הפועלים הרווקים. ⁶ הפועלים חברי המפלגה הבולשביקית החריפו את המצב והחלו לנקוט באלימות. מושל יפו המיור קמפבל נכנס לעובי הקורה וניסה לפשר. לדברי עיתון ‘דאר היום’ הוא הקדיש שעות רבות, “בסבלנות רבה”, כדי ליזום פשרה בין הצדדים. הוא הציע לפנות לבוררות, אך לוינשטין ושולמן סרבו בטענה כי אינם רוצים “למסור את עתידם לידי אנשים ותרנים על כסאם של אחרים”. הם הציעו למנות מומחים שיבדקו את ספרי החשבונות כדי לברר אם מצבו של המפעל מאפשר החזרת פועלים שפוטרו והגדלת שכר. פרידמן הסכים בתחילה להצעה, אך לאחר מכן שינה את דעתו ודרש שהמומחים יהיו עם סמכות בוררים משפטיים. המושל דרש מהבעלים לפתוח את המפעל והבטיח הגנה משטרתית.

ביום ראשון בבוקר התקבצו קבוצות פועלים בחזית המפעל ולא אפשרו את פתיחתו. הם ניסו לגייס פועלים נוספים לשביתה ממפעל הנגרות של קריניצי, וכשאלה סרבו היכו אותם וגם את קריניצי. קצין המשטרה כהן הוזעק למקום עם שישה שוטרים, ועצר מספר מפגינים. חבריהם ניסו למנוע זאת, והשוטרים הכו אותם עם אלותיהם. הפועלים השיבו מהלומות ומספר פועלים נפצעו. לדברי כתב ‘דאר היום’: “כלום אפשר לשטן להמציא משחק טוב מזה”.⁷ לדברי הכתב הוא שוחח עם הפועלים ומבין לליבם, אך “היכן כל העסקנים הנוהגים לדבר גבוהה על ביצה שלא נולדה”. למחרת היום התכנסה ההנהלה הציונית בראשות מנחם אוסישקין, והחליטה שכל הסכסוכים בין נותני העבודה לפועלים צריכים להמסר לבוררות.⁸ ועד השביתה פרסם מכתב בעיתון ‘הפועל הצעיר’ ובו נכתב כי האלימות פרצה לאחר שהבעלים סרב לאפשר למנהל העבודה להצטרף לשובתים ודרשו ממנו לעבוד במקומם, וכי “לוינשטין ושולמן פנו לממשלה כדי שתצילם מחמת הבולשביקים”.⁹ לדבריהם הם הוכו ושמעו קריאות “טרוצקים! מפיו המתוק של בעל הסוכריות”.¹⁰ בסופו של דבר מונתה וועדת בוררות בה השתתפו: קלוורסקי, חיוטמן, פריאר, פלד, ואפטר, והיא סיימה את עבודתה במרס 1921. בהחלטה נקבע כי על לוינשטין ושולמן לשלם עבור 52 ימי השביתה, לשלם פיצויי פיטורין של שבועיים לכל שנת עבודה, להגדיל את שכר העבודה בעשרים וחמישה אחוזים, ולקבוע שמונה שעות עבודה ליום במידה והתפוקה לא תרד. כמו כן נקבע כי על המעבידים להפריש אחוז אחד לטובת קופת חולים. השביתה ותוצאותיה הכו את בעלי המפעל מכה כלכלית קשה, והם נאלצו לצרף בשנת 1924 את האחים מירנברג כשותפים. המפעל החדש נקרא ‘נועם’, אך גם הוא לא הצליח לעמוד על רגליו לאורך זמן. בשנת 1928 המזגה החברה עם חברת ‘ליבר’ אך השיתוף לא צלח ולוינשטיין ושולמן פרשו ממנו.

איתמר בן אב“י, עורך העיתון ‘דאר היום’, התייחס באירוניה לנצחון כביכול של ‘אחדות העבודה’ על בעלי המפעל שגרמה להם נזק כלכלי כבד. לדבריו למנהיגי המאבק חשוב היה “לקנות לעצמם שם, ובלילה לפני לכתם לישון מסתכלים הם במראה ומחייכים בעונג: לנינים וטרוצקים קטנים אנחנו, ויום יבוא והבאנו לארץ-ישראל את כל הברכה שבה נתברכה רוסיה הגדולה”. ואכן, פרידמן שעמד בראש וועד פועלי המפעל נבחר בשנת 1921 למזכיר פועלי תל-אביב. בן אב”י שהה באמריקה באותם ימים, ולדבריו הדי השביתה הגיעו עד לשם והם ירתיעו בעלי הון מלהשקיע. הידיעות על השביתה שרתו את מתנגדי הציונות במאבק שהתנהל באותם ימים בין חיים וויצמן ללואי ברנדייס על הדרך בה יש לממש את המפעל הציוני, וזרימת התרומות לארץ נעצרה. בן אב“י התריע כנגד “האלמנט שכוונתו להרוס בניינים שלא נבנו עדיין”, ובסיום הכתבה כתב: “הככה נבנה את ארצנו?”. בכתבה נוספת בה סיכם את אירועי השנה, כתב בן אבי”י כי הוא אמנם תומך בתביעות הפועלים, אך יש לכונן מוסד בוררות בין נותני העבודה לפועלים משום שאם כוונת הסתדרות העובדים היא “הכנעת המעמד של נותני העבודה”, הרי שחיזיון דוגמת השביתה בבית החרושת לוינשטין ושולמן עלול “לערער עד היסוד את כל בניינו”. הוא קרא להקמת הסתדרות מקבילה של תעשיינים שתייצג את האינטרסים שלהם, ואכן היא התחילה לקרום עור וגידים, והפכה לימים ל’התאחדות בעלי תעשייה ונותני עבודה', שנוסדה בניסן תרפ"ב.¹¹