ברטט ובחרדה ציפו המוני החברים לועידת המפלגה. מתיחות רבה שררה בכינוסים לקראת הועידה ומתיחות לא מעטה שררה גם בין ספסלי הצירים למאותיהם. שנים של קיום מפלגה ללא כינוסים, ללא חיי תנוּעה רעיוניים אינטנסיביים, ללא מגע של בירורים בין חלקי התנוּעה השונים – הטביעו על הועידה חותם מיוּחד. כולה הופנתה לטיפול בשאלותיה הפנימיות של המפלגה. כל הנסיונות להפנות את תשומת לב הועידה לשאלות ה’גדולות' (למצב בארץ, בציונות, בגולה וכו'), עלוּ בתוהוּ. הועידה עסקה בעיקר בבעיה המרכזית: עצם קיוּם המפלגה ותנאי התפּתחוּתה לעתיד.

מה הביאה הועידה לתנוּעה? אין ספק, שכל מי שציפּה לפתרון מהיר לשאלות הכאובות התאכזב מרה. מקום הועידה הזאת וערכה בתולדות תנוּעתנוּ ייקבע רק בעתיד, כשכל השטרות אשר עליהם חתמה הועידה יוגשו (אם יוגשו) לגוביינא. ניתן לסכם את ששת ימי הועידה בשני משפּטים קצרים: לא היה לנוּ בשנים האחרונות כינוס מפלגתי, שיחשוף במידה כזאת, אכזרית לעתים, את נגעי התנוּעה. היה זה כינוס שלא שימש אזעקה לסכנה המאיימת מאחר שעמד כבר בתוך תוכה. עדיין לא היה לנוּ כינוס, אשר כך יצביע על התהום הנפתחת בהישמט ההגה של אחדוּת פועלית, ככינוס ברחובות. אוּלם, אילוּ זאת בלבד עשה, היה ערכו קטן, באשר לא ייתכן שתנוּעה בעלת תפקידים היסטוריים הקובעים חיי עם ומעמד לא תעסוק אלא בהלקאה עצמית בלי לגלות מוצא קונסטרוקטיבי מן המבוך הסתום. הכינוס ברחובות הראה גם דרך להתגברות, הוּא סימן את האפשרוּיות הקיימות ליציאה למרחב.

שלושה הם פרקי החלטות אשר בהגשמתן יעשו את ועידת רחובות לועידת מפנה והכרעה בתנוּעתנוּ: א. איחוּד התנוּעה הקיבוּצית; ב. אחדוּת תנוּעת הנוער הארץ־ישראלית ברשוּתה העליונה של ההסתדרות הכללית; ג. ההחלטות הארגוניות.

שאלת איחוּדה של התנועה הקיבוצית עברה כחוט השני בכל הדיונים בועידה. במישרין או בעקיפין נגע בה כל חבר שהשתתף בדיון והיא נהפכה לשאלת התנוּעה כולה. העוּבדה, שמישהו הצטרף לתביעת האיחוּד מתוך חשבונות תכסיסיים, או שעשה אותה קרנים לנגח חלק מן התנוּעה – אינה מפחיתה כמלוא נימה מערכה המוסרי הגדול ומחיוּניוּתה של התביעה. רעיון אמיתי וצודק אינו נפסל משום שמצטרפים אליו גם אנשים בעלי חשבונות צדדיים. על התנוּעה לשאול למקורו של הרעיון ולנושאיו האמיתיים, ועל אלה אין תשוּבה אלא אחת: המקור הוּא בלי ספק טהור והוּא נזון ממיטב מאמציה ויצירתה של תנוּעת הקומוּנה זה חצי יובל שנים. ונושאיו – הם אנשי הקיבוּץ והקבוּצה החשים את אסון הפּירוּד ואת האפשרוּיות הכבירות הגלוּמות במעשה האיחוּד למפעל הקיבוצי ולתנוּעת הפועלים כוּלה.

ודאי, בתנוּעה כתנוּעתנוּ יש ערך רב לסגנון של ויכוח ולתרבות של יחסים בין החלקים השונים. ובכל זאת, לא אִמרה זו או אחרת, או האשמה איזו שהיא שהושמעו מעל במת הועידה קובעות את תוצאותיה, אלא הסיכּוּמים המשוּתפים שנתקבלוּ על אף הויכוּח ולאחר יסורים ולבטים פנימיים מרובים. העוּבדה, שהועידה גילתה את דעתה המאוחדת, כי הגיעה השעה לאיחוּד התנוּעה הקיבוצית, העלתה את השאלה לגובה שממנוּ קיימת רק דרך אחת: פגישה בלתי־אמצעית של חלקי התנוּעה הקיבוצית לשם בחינת דרכי האיחוּד ואופן הגשמתו.

תנוּעה שיש לה המשך – יש לה עתיד. דורות ממשיכים הם ערובה לנצחון המטרה. תנוּעה פוליטית, חברתית, בלי נוער – נדונה, במוקדם או במאוחר, לעקרות ולאבדן העמדות. קיימת דיספרופורציה משוועת בין כוחה הקובע והמכריע של ארץ־ישראל העובדת בנוער העולה מן הגולה וּבין מיעוט כוחה של תנוּעתנוּ בנוער הגדל בארץ. תנוּעת הנוער והחלוץ בגולה וציבור העובדים המאורגן בארץ העלו את תנוּעתנוּ הפוליטית לעמדת ההנהגה בישוב ובציונוּת. וכאן בארץ, גדל לעינינו דור ‘אשר לא ידע את יוסף’, דור אשר חדל להתבייש בהווי־חיים פיליסטרי, ‘אזרחי’. תנוּעה אבנטוּריסטית תוכל להשתמש בנקל במרצו וב’מרד הנעורים' שלו למלחמה ב’סכנה האדומה'. לתופעה זו נראים כבר כיום סימנים בולטים למדי.

כדי לראות את העובדות הללוּ, אין צורך כלל להפחית מערכן של התנועות הקיימות ושל יצירותיהן, כגון: נען, בית־השיטה, אלונים ותל־עמל. אוּלם, לצערנוּ, לא אלה קובעים את פרצוּפו של החלק המכריע בנוער הארץ־ישראלי. כבר היום עולים עליהם האיגוּדים האזרחיים למיניהם בכמותם וּבכוח התפשטוּתם.

העלאת שאלת הנוער בועידת רחובות כאחת השאלות המרכזיות היתה איפוא דבר בעתו. לשבחה של מפלגתנו בארץ ייאָמר, שהיא לא ראתה כמעט מעולם את שאלות הנוער בשפופרת הצרה של ‘יוּגנד’ מפלגתי שנועד לשמש את ה’אינטרסים' של המפלגה. בניגוּד למסורת המפלגות בגולה, ידעה המפלגה הארץ־ישראלית להבין לרוח העצמאות של תנוּעת הנוער וליסודותיה החלוציים המובהקים. גם ועידת רחובות לא הלכה בדרך הקלה של החלטות על יצירת ארגון נוער ‘נאמן’ למפלגה ו’קשור' בה. השאלה שהתיצבה במלוא קומתה היתה: כינוּסו והאדרתו של כוח תנוּעת הפועלים המחנך בנוער הארץ־ישראלי. הדרך לכך: אחדות תנוּעת הנוער הקיימת ברשוּתה העליונה של ההסתדרות הכללית.

איחוּד ארגוניו הקיימים של הנוער הלומד ימנע את פיצוּלו לפי הזרמים ההתישבותיים, ימנע את ההתגודדות האידיאולוגית העלולה להעמיד בסכנה את שלמוּת המפלגה; והעיקר, הוא ישמש מנוף כביר להסתערות על המוני הנוער הרחוקים מדבר התנוּעה ומרוּחה. התקוּפה שאנוּ חיים בה אינה מצטיינת בזרימה ספונטנית של נוער אל שוּרות התנוּעה הסוציאליסטית. על במת החיים והציבוּריות עלוּ תנוּעות אשר למדוּ את מלאכת כיבוש הנוער בפתוס של לאומיות מתרברבת המביימת פוזה של ‘גבורה’ במקום שינוּי ערכין פנימי. כך מנהגו של ‘העולם’ בימינו, וכך מתחיל הדבר גם בתוכנוּ. אוּלם, ייאָמר מיד: אין כל הצדקה ואין כל אמת אובייקטיבית בהנחה, שאין מנוס ואין מפלט מ’הכרח' הפאשיזציה של הנוער הארץ־ישראלי. תפקידיה של הציונוּת החלוצית, המתגשמת בתקופה הרת סכנות זו – מסוגלים לגייס את הנוער ולכוונו לאפיק היצירה והגבורה האמיתית. דרוש רק שהכוח המחנך של תנוּעת הפועלים יתגלה במלואו, מאוחד ומלוכד, משוחרר מפטליזם מיאֵש ומרגשי תבוסנות. ואז – יוקם הסכר בפני גידולי פרא בשוּרוֹת הנוער.

בחינת המצב הקיים, ראיית הסכנות האורבות, ביקורת עצמית (לעתים מופרזת) – לא חסרוּ בועידת רחובות בשעות הדיון על הנוער, אך ערכם של הדברים ייבחן במידת הגשמתם של הסיכומים אשר נתקבלו. בועידה ניתן האות לאיחוד חלקי התנועה, לביצור ולכיבוּש. למעשים אלה מצפה התנוּעה כוּלה.

אחת החולשות החמוּרות של מפלגתנו טמונה בהעדר משטר ארגוני המקיף את חיי התנוּעה על כל תאי רקמתה. אוּלם, אליבא דכולי עלמא, אין התפקידים הגדולים המוּטלים עלינוּ מרשים המשכת התשישות והרפיפות הארגונית אשר ציינה את המפלגה בכל שנות קיוּמה. משטר ארגוני אשר יבטיח מוסדות מרכזיים פעילים וקבוּעים, כינוס המועצות והועידות למועד המשמשים ערובה כלשהי לחיים רעיוניים אינטנסיביים של כל חלקי התנוּעה והכרעה דמוקרטית בשאלות הנדונות; משטר ארגוני אשר יקיף את כל שליחי המפלגה במוסדות הישוב, בתנוּעה הציונית, בעיריות, בקהילות, בהסתדרות, בנוער וכו' – ויתאם אתם את קוי הפעוּלה; משטר ארגוני אשר ייצור קשר חי וממשי בין המרכז וּבין הסניפים ויכוון את הפעוּלות וההנהלה בסניפים עצמם (ביחוּד בגדולים), יצירת משטר כזה נעשתה להכרח חיים שבלעדיו עלולות חוליות רבות של גוף המפלגה להתפרק לחלוּטין. נדמה, שועידת רחובות קבעה גם בשטח זה כללים חשובים אשר בהגשמתם יתוקן מעוּות חמור ביותר.

לכאורה מוזר הדבר שועידת המפלגה שנתכנסה בעת כזאת התרכזה כולה בשלושת פרקי השאלות שנזכרו לעיל, ואילוּ שאר השאלות לא זכוּ לדיון ממצה. יש לזכור שהועידה הזאת היתה פרי המצב במפלגה בשנים האחרונות והיא היתה מוכרחה, כנראה, לעסוק אך ורק בבדק בית פנימי. אוּלם, מאז הועידה חלו שינוּיים רציניים במצב בארץ. מאורעות הדמים הוגברו ובמערכת הכוחות הפנימיים של הישוב נִבעה פרץ מסוכן: קבוּצות בריונים מנסות לחקות את דרכי הכנוּפיות הערביות ותוקעות על־ידי כך סכין בגב הישוּב. לא מעטים החוגים האזרחיים המחפים מתוך חשבונות מפלגתיים על מעשי הצעירים אחוזי הטירוף. הסכנות האורבות מכאן לשבירת חזית הישוב – עצמוּ ורבּוּ. יש מי שעומד מוכן ‘לסתום את הגולל’ על מפא"י אשר נתגלתה ‘בכל כשלונותיה’ בועידת רחובות. הבריונות הרביזיוניסטית שוב מרימה ראש לאחר שהצליחה להעלות צעיר תמים לגרדום ולצבור מעט רווח מפלגתי על־ידי מעשה ‘הגבורה’ של ראש־פינה.¹ אין לשער כיום את ממדי ההתקפות מבחוץ בימים הקרובים ומה גודל הפרובוקציה הנזרעת יום יום והמתפתחת מבפנים. לעוּמת כל אלה לא תוכל לעמוד אלא תנוּעת פועלים מלוכדת ומאוחדת, מודרכת על־ידי מפלגתה הפוליטית המותחת את כל כוחותיה למילוי התפקידים האובייקטיביים, ילידי התקופה.

אם ועידת רחובות עסקה בהתקנת המכשיר של מלחמת מעמד הפועלים, חייב המכשיר עתה להתחיל לפעול במלוא כוחו: כלפי פנים – לבצע את דבר איחוּד התנוּעה הקיבוצית ושל תנוּעת הנוער ולהקים את מכשירי ההדרכה והארגון למפלגה על כל תאיה; כלפי חוץ – להיות החומה החיה בישוב, אשר אליה יתנפצוּ מזימות ההשמדה של הכנופיות הערביות ותכניות ה’שבירה' של הבריונים הרביזיוניסטים ושל המזדנבים אחריהם.

אין זה למעלה מיכלתה של התנוּעה להתיצב במערכות הללוּ בכוחות מחודשים ומוּגברים.

1938