ברטט ובחרדה ציפו המוני החברים לועידת המפלגה. מתיחות רבה שררה בכינוסים לקראת הועידה ומתיחות לא מעטה שררה גם בין ספסלי הצירים למאותיהם. שנים של קיום מפלגה ללא כינוסים, ללא חיי תנוּעה רעיוניים אינטנסיביים, ללא מגע של בירורים בין חלקי התנוּעה השונים – הטביעו על הועידה חותם מיוּחד. כולה הופנתה לטיפול בשאלותיה הפנימיות של המפלגה. כל הנסיונות להפנות את תשומת לב הועידה לשאלות ה’גדולות' (למצב בארץ, בציונות, בגולה וכו'), עלוּ בתוהוּ. הועידה עסקה בעיקר בבעיה המרכזית: עצם קיוּם המפלגה ותנאי התפּתחוּתה לעתיד.

מה הביאה הועידה לתנוּעה? אין ספק, שכל מי שציפּה לפתרון מהיר לשאלות הכאובות התאכזב מרה. מקום הועידה הזאת וערכה בתולדות תנוּעתנוּ ייקבע רק בעתיד, כשכל השטרות אשר עליהם חתמה הועידה יוגשו (אם יוגשו) לגוביינא. ניתן לסכם את ששת ימי הועידה בשני משפּטים קצרים: לא היה לנוּ בשנים האחרונות כינוס מפלגתי, שיחשוף במידה כזאת, אכזרית לעתים, את נגעי התנוּעה. היה זה כינוס שלא שימש אזעקה לסכנה המאיימת מאחר שעמד כבר בתוך תוכה. עדיין לא היה לנוּ כינוס, אשר כך יצביע על התהום הנפתחת בהישמט ההגה של אחדוּת פועלית, ככינוס ברחובות. אוּלם, אילוּ זאת בלבד עשה, היה ערכו קטן, באשר לא ייתכן שתנוּעה בעלת תפקידים היסטוריים הקובעים חיי עם ומעמד לא תעסוק אלא בהלקאה עצמית בלי לגלות מוצא קונסטרוקטיבי מן המבוך הסתום. הכינוס ברחובות הראה גם דרך להתגברות, הוּא סימן את האפשרוּיות הקיימות ליציאה למרחב.

שלושה הם פרקי החלטות אשר בהגשמתן יעשו את ועידת רחובות לועידת מפנה והכרעה בתנוּעתנוּ: א. איחוּד התנוּעה הקיבוּצית; ב. אחדוּת תנוּעת הנוער הארץ־ישראלית ברשוּתה העליונה של ההסתדרות הכללית; ג. ההחלטות הארגוניות.

שאלת איחוּדה של התנועה הקיבוצית עברה כחוט השני בכל הדיונים בועידה. במישרין או בעקיפין נגע בה כל חבר שהשתתף בדיון והיא נהפכה לשאלת התנוּעה כולה. העוּבדה, שמישהו הצטרף לתביעת האיחוּד מתוך חשבונות תכסיסיים, או שעשה אותה קרנים לנגח חלק מן התנוּעה – אינה מפחיתה כמלוא נימה מערכה המוסרי הגדול ומחיוּניוּתה של התביעה. רעיון אמיתי וצודק אינו נפסל משום שמצטרפים אליו גם אנשים בעלי חשבונות צדדיים. על התנוּעה לשאול למקורו של הרעיון ולנושאיו האמיתיים, ועל אלה אין תשוּבה אלא אחת: המקור הוּא בלי ספק טהור והוּא נזון ממיטב מאמציה ויצירתה של תנוּעת הקומוּנה זה חצי יובל שנים. ונושאיו – הם אנשי הקיבוּץ והקבוּצה החשים את אסון הפּירוּד ואת האפשרוּיות הכבירות הגלוּמות במעשה האיחוּד למפעל הקיבוצי ולתנוּעת הפועלים כוּלה.

ודאי, בתנוּעה כתנוּעתנוּ יש ערך רב לסגנון של ויכוח ולתרבות של יחסים בין החלקים השונים. ובכל זאת, לא אִמרה זו או אחרת, או האשמה איזו שהיא שהושמעו מעל במת הועידה קובעות את תוצאותיה, אלא הסיכּוּמים המשוּתפים שנתקבלוּ על אף הויכוּח ולאחר יסורים ולבטים פנימיים מרובים. העוּבדה, שהועידה גילתה את דעתה המאוחדת, כי הגיעה השעה לאיחוּד התנוּעה הקיבוצית, העלתה את השאלה לגובה שממנוּ קיימת רק דרך אחת: פגישה בלתי־אמצעית של חלקי התנוּעה הקיבוצית לשם בחינת דרכי האיחוּד ואופן הגשמתו.

תנוּעה שיש לה המשך – יש לה עתיד. דורות ממשיכים הם ערובה לנצחון המטרה. תנוּעה פוליטית, חברתית, בלי נוער – נדונה, במוקדם או במאוחר, לעקרות ולאבדן העמדות. קיימת דיספרופורציה משוועת בין כוחה הקובע והמכריע של ארץ־ישראל העובדת בנוער העולה מן הגולה וּבין מיעוט כוחה של תנוּעתנוּ בנוער הגדל בארץ. תנוּעת הנוער והחלוץ בגולה וציבור העובדים המאורגן בארץ העלו את תנוּעתנוּ הפוליטית לעמדת ההנהגה בישוב ובציונוּת. וכאן בארץ, גדל לעינינו דור ‘אשר לא ידע את יוסף’, דור אשר חדל להתבייש בהווי־חיים פיליסטרי, ‘אזרחי’. תנוּעה אבנטוּריסטית תוכל להשתמש בנקל במרצו וב’מרד הנעורים' שלו למלחמה ב’סכנה האדומה'. לתופעה זו נראים כבר כיום סימנים בולטים למדי.

כדי לראות את העובדות הללוּ, אין צורך כלל להפחית מערכן של התנועות הקיימות ושל יצירותיהן, כגון: נען, בית־השיטה, אלונים ותל־עמל. אוּלם, לצערנוּ, לא אלה קובעים את פרצוּפו של החלק המכריע בנוער הארץ־ישראלי. כבר היום עולים עליהם האיגוּדים האזרחיים למיניהם בכמותם וּבכוח התפשטוּתם.

העלאת שאלת הנוער בועידת רחובות כאחת השאלות המרכזיות היתה איפוא דבר בעתו. לשבחה של מפלגתנו בארץ ייאָמר, שהיא לא ראתה כמעט מעולם את שאלות הנוער בשפופרת הצרה של ‘יוּגנד’ מפלגתי שנועד לשמש את ה’אינטרסים' של המפלגה. בניגוּד למסורת המפלגות בגולה, ידעה המפלגה הארץ־ישראלית להבין לרוח העצמאות של תנוּעת הנוער וליסודותיה החלוציים המובהקים. גם ועידת רחובות לא הלכה בדרך הקלה של החלטות על יצירת ארגון נוער ‘נאמן’ למפלגה ו’קשור' בה. השאלה שהתיצבה במלוא קומתה היתה: כינוּסו והאדרתו של כוח תנוּעת הפועלים המחנך בנוער הארץ־ישראלי. הדרך לכך: אחדות תנוּעת הנוער הקיימת ברשוּתה העליונה של ההסתדרות הכללית.

איחוּד ארגוניו הקיימים של הנוער הלומד ימנע את פיצוּלו לפי הזרמים ההתישבותיים, ימנע את ההתגודדות האידיאולוגית העלולה להעמיד בסכנה את שלמוּת המפלגה; והעיקר, הוא ישמש מנוף כביר להסתערות על המוני הנוער הרחוקים מדבר התנוּעה ומרוּחה. התקוּפה שאנוּ חיים בה אינה מצטיינת בזרימה ספונטנית של נוער אל שוּרות התנוּעה הסוציאליסטית. על במת החיים והציבוּריות עלוּ תנוּעות אשר למדוּ את מלאכת כיבוש הנוער בפתוס של לאומיות מתרברבת המביימת פוזה של ‘גבורה’ במקום שינוּי ערכין פנימי. כך מנהגו של ‘העולם’ בימינו, וכך מתחיל הדבר גם בתוכנוּ. אוּלם, ייאָמר מיד: אין כל הצדקה ואין כל אמת אובייקטיבית בהנחה, שאין מנוס ואין מפלט מ’הכרח' הפאשיזציה של הנוער הארץ־ישראלי. תפקידיה של הציונוּת החלוצית, המתגשמת בתקופה הרת סכנות זו – מסוגלים לגייס את הנוער ולכוונו לאפיק היצירה והגבורה האמיתית. דרוש רק שהכוח המחנך של תנוּעת הפועלים יתגלה במלואו, מאוחד ומלוכד, משוחרר מפטליזם מיאֵש ומרגשי תבוסנות. ואז – יוקם הסכר בפני גידולי פרא בשוּרוֹת הנוער.

בחינת המצב הקיים, ראיית הסכנות האורבות, ביקורת עצמית (לעתים מופרזת) – לא חסרוּ בועידת רחובות בשעות הדיון על הנוער, אך ערכם של הדברים ייבחן במידת הגשמתם של הסיכומים אשר נתקבלו. בועידה ניתן האות לאיחוד חלקי התנועה, לביצור ולכיבוּש. למעשים אלה מצפה התנוּעה כוּלה.

אחת החולשות החמוּרות של מפלגתנו טמונה בהעדר משטר ארגוני המקיף את חיי התנוּעה על כל תאי רקמתה. אוּלם, אליבא דכולי עלמא, אין התפקידים הגדולים המוּטלים עלינוּ מרשים המשכת התשישות והרפיפות הארגונית אשר ציינה את המפלגה בכל שנות קיוּמה. משטר ארגוני אשר יבטיח מוסדות מרכזיים פעילים וקבוּעים, כינוס המועצות והועידות למועד המשמשים ערובה כלשהי לחיים רעיוניים אינטנסיביים של כל חלקי התנוּעה והכרעה דמוקרטית בשאלות הנדונות; משטר ארגוני אשר יקיף את כל שליחי המפלגה במוסדות הישוב, בתנוּעה הציונית, בעיריות, בקהילות, בהסתדרות, בנוער וכו' – ויתאם אתם את קוי הפעוּלה; משטר ארגוני אשר ייצור קשר חי וממשי בין המרכז וּבין הסניפים ויכוון את הפעוּלות וההנהלה בסניפים עצמם (ביחוּד בגדולים), יצירת משטר כזה נעשתה להכרח חיים שבלעדיו עלולות חוליות רבות של גוף המפלגה להתפרק לחלוּטין. נדמה, שועידת רחובות קבעה גם בשטח זה כללים חשובים אשר בהגשמתם יתוקן מעוּות חמור ביותר.

לכאורה מוזר הדבר שועידת המפלגה שנתכנסה בעת כזאת התרכזה כולה בשלושת פרקי השאלות שנזכרו לעיל, ואילוּ שאר השאלות לא זכוּ לדיון ממצה. יש לזכור שהועידה הזאת היתה פרי המצב במפלגה בשנים האחרונות והיא היתה מוכרחה, כנראה, לעסוק אך ורק בבדק בית פנימי. אוּלם, מאז הועידה חלו שינוּיים רציניים במצב בארץ. מאורעות הדמים הוגברו ובמערכת הכוחות הפנימיים של הישוב נִבעה פרץ מסוכן: קבוּצות בריונים מנסות לחקות את דרכי הכנוּפיות הערביות ותוקעות על־ידי כך סכין בגב הישוּב. לא מעטים החוגים האזרחיים המחפים מתוך חשבונות מפלגתיים על מעשי הצעירים אחוזי הטירוף. הסכנות האורבות מכאן לשבירת חזית הישוב – עצמוּ ורבּוּ. יש מי שעומד מוכן ‘לסתום את הגולל’ על מפא"י אשר נתגלתה ‘בכל כשלונותיה’ בועידת רחובות. הבריונות הרביזיוניסטית שוב מרימה ראש לאחר שהצליחה להעלות צעיר תמים לגרדום ולצבור מעט רווח מפלגתי על־ידי מעשה ‘הגבורה’ של ראש־פינה.¹ אין לשער כיום את ממדי ההתקפות מבחוץ בימים הקרובים ומה גודל הפרובוקציה הנזרעת יום יום והמתפתחת מבפנים. לעוּמת כל אלה לא תוכל לעמוד אלא תנוּעת פועלים מלוכדת ומאוחדת, מודרכת על־ידי מפלגתה הפוליטית המותחת את כל כוחותיה למילוי התפקידים האובייקטיביים, ילידי התקופה.

אם ועידת רחובות עסקה בהתקנת המכשיר של מלחמת מעמד הפועלים, חייב המכשיר עתה להתחיל לפעול במלוא כוחו: כלפי פנים – לבצע את דבר איחוּד התנוּעה הקיבוצית ושל תנוּעת הנוער ולהקים את מכשירי ההדרכה והארגון למפלגה על כל תאיה; כלפי חוץ – להיות החומה החיה בישוב, אשר אליה יתנפצוּ מזימות ההשמדה של הכנופיות הערביות ותכניות ה’שבירה' של הבריונים הרביזיוניסטים ושל המזדנבים אחריהם.

אין זה למעלה מיכלתה של התנוּעה להתיצב במערכות הללוּ בכוחות מחודשים ומוּגברים.

1938

¹

כינוסה של סיעה ב' המתקיים היום אינו בעצם אסיפה מיסדת של מפלגה חדשה. ההתחלות לכך נעשו למעשה לפני שנים מספר – שעה שהתחילו לאסוף ‘נאמנים’ בקיבוץ המאוחד לכינוסים סגורים.

מתולדותיהן של תנועות שונות למדנו, כי אחרי מעשי פילוּג נוצרת ספרוּת עשירה, המסייעת לטשטש את הסיבות האמיתיות לפילוג. הוא הדין בפרישת סיעה ב'.

מתוך גילוי הדעת שפירסמה הסיעה, אנו לומדים כי שתי סיבות מנעו השׂגת הסכם בינה ובין המפלגה: א. המפלגה אמרה להטיל עליה מרוּת (בלשון סיעה ב': ‘מרוּת שלטונית’), ב. אין מחַסלים קיומה של סיעה בדרך אדמיניסטרטיבית – בדרך של כניעה.

המסקנה מכך היא שההסכם במפלגה לא קם – לא משום שבפני סיעה ב' התבהרה דרך פוליטית נפרדת, אלא מפני שסיעה ב' דוגלת ב’מרוּת מַצפוּנית‘, כביכול, ואילו המפלגה דוגלת ב’מרוּת שלטונית’. האמת היא, שתפיסתה של סיעה ב' היא כי טובה המרוּת כל זמן שהיא באה לשרת אותה – ולא בשעה שהיא נמצאת במיעוט. ייתכן שמחר תיעלם סיבת ‘המרות השלטונית’ ובמקומה תופיע אידיאולוגיה חדשה, כדי להצדיק את המסגרת החדשה.

הפילוג במפלגה מכה קשה הוא לקיבוצנו ולתנועתנו, מפני שאנו קשרנו את גורלנו במידה גדולה מאוד במגמת האחדות הכללית.

– – – רק האופטימיוּת הטבועה באָפיי לגבי עבודה ציבורית עדיין מחזיקה אותי על רגלי, אבל יש מקום ליאוּש.

– – – ועתה אגלה לך את סודי: כשאני משרך דרכי בסימטאות תל־אביב בשעות הלילה המאוחרות אחרי ישיבה עולה הרהור במוחי – כמה כוחות ומרץ מכלים אנו לשוא בשל הטירוף הגדול, ששמו פילוּג. השטן עצמו לא היה יכול להמציא קללה גדולה מזו לפועלי ארץ־ישראל ולנוער, וההרגשה המדכאת ביותר היא זו הנוסכת בך ודאוּת, כי אכן קרה הדבר, ואין כוח בעולם המסוגל לשנותו. כולנו רוקדים את מחול השדים, ואין קול אשר יצווה: הרף! גורל הוא. לי במיוחד קשה לשחות במים אלה, כי מעודי קשה לי לעשות דבר שאינני שלם עמו לגמרי.

במערכת הבחירות לועידת ההסתדרות האחרונה סער במחננו ויכוּח גדול על תכנו ועל מהוּתו של ‘החלוץ’ בגולה. כבשאר שטחי חיינוּ נתגלה גם כאן אותו חזיון משונה של תהום פעורה בין המציאוּת הממשית וּבין הלבוּש החיצוני של נושא הויכוּח. עברה כמעט שנה מאז ועידת ההסתדרות, ומן הראוּי שנבחן בעיה זו לאור הנסיון הממשי של פעוּלת השליחים והתפתחוּתה של תנוּעת ‘החלוץ’ בארצות שונות. היוּ שלחמו ב’חלוץ' האחיד בנימוּקי ‘החלוץ’ ההסתדרותי ובצורך של שמירה על עצמאוּתה של תנוּעת הפועלים וערכיה המעמדיים. עוד אז סברה מפלגת פועלי ארץ־ישראל, או רוּבה, שהויכוּח האמיתי איננו על ‘חלוץ’ הסתדרותי או לא הסתדרותי, אלא על חלוץ' הסתדרותי אחיד ומאוחד או חלוץ מפורק, פדרטיבי, מחולק בין גושים וזרמים שונים הפועלים בקרב ההסתדרות. יתירה מזו: כל הנושא את נפשו להעלאת סמכותה, כוחה המוּסרי המחנך של ההסתדרות בעיני הדור הצעיר הגדל בארץ ובעיני שארית הפליטה בגולה, לא ייתכן שיתגעגע לחידוּש מפת התפצלוּתה של התנוּעה החלוצית על כל תגיה כפי שהכרנוּה באירופה לפני המלחמה.

ועידת ההסתדרות נתקיימה חדשים מספר לפני גמר המלחמה, אך משהרגשנו בתמונת הזוָעה, העתידה להתגלות לעינינו עם הרמת המסך מעל גיא ההריגה, אמרנו כי ‘יש להעמיד את חינוך הנוער החלוצי על ערכי יסוד חלוציים אלה: הגשמה אישית, עליה, עבודה, עברית, חקלאוּת, כיבוּש עבודה, הגנה, התישבוּת עובדת לכל צוּרותיה, עזרה הדדית ושיתוף, אחדות פועלים חלוצית, חברות להסתדרות הציונית, חברוּת להסתדרות העובדים הכללית’. ועוד נאמר בהחלטות הועידה: ‘ההסתדרות תחייב את שליחיה ל’החלוץ’ לכוון את פעוּלתם לאחדוּת ולהתלכדות חלוצית ממשית. אסור על שליחי ההסתדרות ועל חבריה להקים מסגרות נפרדות ב’החלוץ' בסניפיו ובמפעלי ההכשרה שלו'.

אין ספק, שהחלטות אלו, שלא נתמכו על־ידי האופוזיציה, היו ביטוּי נאמן לרצון הרוב המכריע של פועלי ארץ־ישראל ונתנוּ עם זאת את התשובה היחידה האפשרית ההולמת את מאוַיי האחדוּת העמוקים התוססים בקרב שרידי המחנות, לוחמי הגיטאות והפרטיזנים.

אולם, לאסוננוּ, גדול, כנראה, גם כוחו של פילוג. ואם לפני חדשים מספר היו בקרבנו חברים לא מעט, שהתנחמו בכך, שהגולה לא תיכנע לרוּחות הפירוד המנשבות מן הארץ, באו העובדות של הזמן האחרון וטפחו באכזריות גם על פני תקוה זו. הנה כך כותבת חברה מפולין¹, אחת מאלה שעמדו בראש מלחמת הגיטאות ואשר נצרפה עם רבים בכוּר היסוּרים שאין דוגמתם בתולדות האנושוּת:

‘אחרי שוב חברינו מלונדון² חלו שינויים בעבודתנו. חברי ‘השומר הצעיר’ קיבלו הוראות מיערי לפלג את התנוּעה המאוחדת ולהקים תנוּעת ‘השומר הצעיר’. החברים בפולין קיבלו את ההחלטה הזאת ופילגו את התנועה. לאיחוד עם ‘גורדוניה’ בלבד לא הסכמנו, ולכן עובדות כיום כל שלוש התנועות במסגרות נפרדות, תוך שיתוף פעולה מכסימלי, בשטחים שהדבר ניתן. חילקנו בינינו ‘דעם אָרעמען פּעקל’ ³ : מ־16 קיבוצים, הקיימים בפולין, קיבלה ‘גורדוניה’ 4, ‘השומר הצעיר’ – 6 ואנחנו – 6. לא הסכמנו לחלוקה זו. והויכוחים נמשכו ימים שלמים, ולבסוף קיבלנוה בלית ברירה. איננו יודעים מה דעתכם בענין זה. לפי דעתנו, במצב הקיים בפולין – הפילוג הוא אסון. חלמנוּ, שהאיחוּד כאן ישפיע אוּלי במשהו גם על האיחוּד בארץ, אך, לדאבוננו הרב, לא עלה לנוּ’.

וחבר אחר, מראשי המרד היהוּדי ומארגניו⁴, כותב:

‘ובכן, מה שהיה בפולין כבר לא קיים. ‘השומר הצעיר’ עשה הכל למען הפוך את הקערה ועלה לו הדבר. כל זה התחיל ימים מספר אחרי שוּבי מלונדון. קוים כינוס מיוחד של אנשי ‘השומר’ ובסופו בא לידי חלוקת האנשים והקיבוצים. מי עשה ‘געשעפט’⁵ יותר רע? אינני יודע. כולנו עשינו ‘געשעפט’ רע. ברור לי, שאבד לנו דבר גדול ויקר, שלשוא השקענו בו מאמץ רב. בפולין התהלכנו ימים כמשוגעים. היה פשוט קשה לחיות ולעבוד. לוּ היה כלב מלקק את לבי, היה נרעל. פשוט קשה לחיות’.

וחבר שלישי, אשר נוכח בכינוס המיוחד של ‘השומר הצעיר’ בפולין, כותב:

‘רוב באי הכינוס התקוממו להוראות שנתקבלו מלונדון, אבל כרגיל ב’שומר הצעיר’ ניצח הקו וסוּכם, כי יש להציע איחוּד ל’דרור' רק בתנאי שיגדירו עצמם כהמשך לסיעה ב‘. אם לא – על ‘השומר הצעיר’ להקים תנוּעה עצמאית’.

ברטט קדושה שמענוּ בועידת ההסתדרות את החברה רוז’קה,⁶ שהגיעה משם וסיפרה על אחוַת הלוחמים היהוּדים, על אחדוּת חלוצים, על טשטוש התחוּמים הישנים. מי שיער כי לא יעברוּ חדשים מספר ועל אחדוּת זו תונף יד מן הארץ, מן ההסתדרות, ותצליח להביא לידי הפרת שבוּעת האמונים שנחתמה בדם לבם של אחים לנשק, אחים לגורל איום ולמטרה אחת.

איך קרה הדבר, שהפילוג ב’החלוץ' בפולין, המתפשט גם בארצות אחרות, התרחש ללא הד וללא זעזוּע כלשהו בציבוּר הפועלים בארץ, בהסתדרות? היכן כל אלה שחשבו כי הם, ורק הם, נאמנים על ‘החלוץ’ ההסתדרותי, מדוּע אינם מגיבים על הנעשה בפולין נוכח הפירוק הברוטלי של ‘החלוץ’ ההסתדרותי, אשר עתה זה התחיל בצעדיו הראשונים בקרב השארית הזעומה של 80 אלף יהודי פולין? האומנם יקר יותר שלום־בית פנימי ‘באופוזיציה המאוחדת’ משמירה נאמנה על אחדותו ושלמוּתו של "החלוץ' ההסתדרותי?

נודה על האמת, כי גם מפלגתנו, אשר יזמה את הבירור ואת ההחלטה ההסתדרוּתית הנכונה לגבי בעיות ‘החלוץ’, אינה נקיה מאשמה. ידענוּ כי יש בהסתדרות זרמים ומפלגות המדברים גבוהה, לצרכי פולמוס, על סמכות עליונה הסתדרותית, אך במציאות החיים מוצאים הם דרכים לחתור תחת כל החלטה, ואפילוּ נתקבלה בפורוּם העליון, אם איננה לפי רוּחו של מיעוט זה או אחר. בענין הנדון כאן הושמעה בועידה הודעה מפורשת מפי הח' יערי, כי תנועתו לא תקבל את הדין ולא תפעל לפי ההכרעה שנפלה בהסתדרות. ידענוּ איפוא כי מכשולים אין־ספור ייערמו על דרך ביצוּען של החלטות הועידה, והיה זה מחובתם של האחראים בהסתדרות, והשלמים עם החלטותיה, לשקוד נאמנה על ביצוען ולגייס כוחות הדרכה ושליחוּת רבים כדי למנוע את התהווּתה של המפה החלוצית המפוררת בגולה, המוסיפה כיום אסון על אסון, צער ובוּשה גם יחד.

1945

עם התקרב מועד הבחירות לקונגרס הציוני הכ"ב, הקונגרס הראשון אחר המלחמה ואחר התמוּרות הענקיות שחלוּ במצבו של העם היהודי – החל הדיון והויכוח על אופן הליכתם של פועלי ארץ־ישראל לקונגרס: במאוחד או במפורד. זכינוּ, וכל המפלגות הציוניות הסוציאליסטיות מצהירות על עמדתן החיוּבית להקמת רשימה מאוחדת של פועלי ארץ־ישראל. ואם לא קמה עד עתה הרשימה המאוּחדת הרי יש לבדוק לא את העמדות המוצהרות להלכה, אלא את תכנן למעשה.

בתוך התקוּפה האיוּמה אשר עברה עלינו, כשהעולם כוּלו נתחלק לשני חלקים: חלק המכלה ומשמיד וחלק העומד על דמנוּ, התגבשה הכרתו הלאוּמית של העם היהודי, והתנועה הציונית הניפה את דגל המלחמה על פתרון מלא ודחוּף של בעית היהודים בדרך של יציאת הגולה, על־ידי מסירת השליטה בעניני עליה והתישבות לידי הסוכנות היהודית ועל־ידי כינון ארץ־ישראל כמדינה יהוּדית. מאחורי התביעות המדיניות המנוּסחות בתכנית בילטמור־ירושלים עומד כיום רוב העם היהוּדי והתנוּעה הציונית. הפועל העברי, הנושא את שליחות העם ויעוּדו, חלוּץ ההגשמה הציונית, הוא אשר מילא את התפקיד המכריע ב’גילוּי רצונו של העם היהודי' (כביטוּיו של ברל כצנלסון). עובדה זו – יש לראותה כניצוץ מניצוצות האורה המעטים בתוך המחשכים האופפים את בית ישראל. ועתה הגענוּ לימי הכרעה שלא היו כמוהם לחוּמרה. ארצנוּ נתונה בתוך זירת התגוששוּת כבירה, התגוששוּת המתנהלת כאן בין איתני עולם. מתוך אינטרסים אימפריאליסטיים אמיתיים ומדוּמים, מתנכלים עתה בשארית תקוָתנוּ ואומרים לגזול את כבשת הרש. הועדה האנגלו־אמריקנית אומרת לגזור על תקוָתם המדינית של הציונות ושל העם היהוּדי ‘אחת ולתמיד’ ולהוסיף חיזוּק מחוּדש לשלטונה הבלתי־מוגבל של האדמיניסטרציה הבריטית בארץ. מסקנות הועדה, המשאירות לשיפוּטה של האדמיניסטרציה בלבד את מכסות העליה וגבוּלות ההתישבוּת, מסגירות את עניניו החיוניים של העם היהודי לידי אותם הכוחות המצֵרים את צעדינו זה 25 שנים והן מבליטות ביתר שׂאת את הקשר האורגני שבין המשטר המדיני בארץ ובין גורל העליה וההתישבוּת. מסקנות אלו זורעות אור חדש על תביעותיה המדיניות של התנועה הציונית והן מגבירות את הצורך הדחוּף במלחמה על הגשמתן המלאה.

והשאלה הנשאלת בראש וראשונה היא: היעמוד הפועל העברי בארץ ובני בריתו בגולה כמקודם בראש ההיאבקוּת החמוּרה על הגשמת מלוא תביעותיו של העם היהודי, או לא?

בתוך ציבוּר הפּועלים קיימת מפלגה אחת, ו’השומר הצעיר' שמה, העורכת מלחמה חריפה ללא פשרות בתכניתו המדינית של הרוב המכריע בתנועה הציונית ובתנוּעת הפועלים; וכשמפלגה זו באה כיום ומדברת על רשימה מאוחדת לקונגרס, הרי השאלה הראשונה המתבקשת היא: מה התוכן אשר יצדיק את השם רשימה מאוּחדת? בא הח' מ. יערי ומספר ב’משמר' מיום 3.5.46, שמפלגתו הציעה רשימה משותפת על יסוד שני מצעים, פירוּש הדבר: מצע הרוב הדוגל במאבק על הגשמת מלוא תביעותיו של העם היהוּדי ובכינוּן ארץ־ישראל כמדינה יהודית, ומצע של המיעוּט הדוגל בתכנית המדינית הדוּ־לאוּמית. ואם ישאל הבוחר, איך תכיל רשימה ‘מאוחדת’ כזאת דבר והיפוּכו, ואיך אפשר למסור את הקול האחד לרשימה המתחייבת ללחום בעת ובעונה אחת בעד מדינה יהודית ונגדה, בעד מדינה דוּ־לאוּמית ונגדה? ומה היסוד המוסרי, הציבוּרי והפוליטי לרשימה דו־פרצוּפית מעין זאת? ומדוּע מוּתר לקרוא בשם פרוגרמה כזאת לציבוּר פועלים בלתי־מפלגתי ולהמוני העם להצביע בעדה? ברוּר כי כל אחד החרד חרדת־אמת למעמדו של הפועל בציונוּת חייב לדעת, כי לא בויתוּר על תביעותיהם המדיניות של העם היהוּדי ושל התנועה הציונית ולא בטשטוּשן ירכוש הפועל העברי את אֵמוּן העם, אלא רק אם יוסיף לעמוד בראש מלחמתו המדינית בכל כוחו החלוּצי המתגלם ביצירתו הקוֹנסטרוּקטיבית ועוז מאבקו כאחד.

היש להסיק מכאן. כי לא תיתכן רשימה מאוּחדת ממש בבחירות לקוֹנגרס הציוני, אשר תכלול גם את ‘השומר הצעיר’? – לאו דווקא! הענין תלוּי אך בו ובעמדתו. הויכוּח על הדרך המדינית, בה צריכה ללכת התנוּעה הציונית במוצאי מלחמת העולם, נמשך בתוכה שנים מספר, והוא נסתיים בהכרעה דמוקרטית. גם תנועת הפועלים העברית נתנה את תשובתה הברוּרה התומכת תמיכה נאמנה בתכנית המדינית של התנוּעה הציונית, ותשוּבה זו מקיפה כ־80 אחוּז מפּועלי ארץ־ישראל. השאלה היא איפוא אם בדעתו של ‘השומר הצעיר’ להוסיף, על אף ההכרעה, ולהילחם מלחמה אַקטיבית בתכניתו של הרוב. לצערנוּ, מעידים כל הסימנים כי פּני ‘השומר הצעיר’ למלחמה בתכנית הרוב. וזהו הרס כל בסיס לשוּתפוּת, וחסימת הדרך להקמת רשימה מאוּחדת ממשית. רק לפני ימים מספּר כתב ‘משמר’ ¹ : ‘ישנם בתוך הציבוּר הציוני המוסיפים להביע אכזבה על אשר הועדה לא העניקה לנו מעמד של מדינה. ישנם המצביעים על קוצר השגתה של הועדה. על הבלתי־מרוּצים האלה יש לומר: יותר משהועדה לקתה בשטח זה בקוצר השגה, לקוּ הללוּ בחסידות שוטה’. ולהלן מוסיף ‘משמר’: ‘באיזו מידה היתה זאת הצעה בלתי־מעשית תעיד העוּבדה, כי – לפי הידיעות – לא נמצא לה בועדה אף תומך אחד’. צאוּ וראוּ, מה מזהיר הניתוּח (היטען ‘משמר’ כי הוא סוציאליסטי?..) של עתון פועלים עברי המעניק לשנים־עשר ג’נטלמנים אנגלו־סכסים את תעודת ההבנה וההשגה של הבעיה היהוּדית לעוּמת החסידים־שוטים (שהם, כידוּע, יהודים וכוללים ‘רק’ מיליונים אחדים) אשר לקוּ בקוצר השגה ונתפסוּ, רחמנא ליצלן, לרעיון המדינה היהוּדית. הוכחה ‘ניצחת’ לאי־מעשיוּתו של הרעיון צריכה לשמש העוּבדה, כי לא נמצא לו לרעיון זה בועדה אף תומך אחד. לא נתוַכח עם אנשי ‘משמר’ על הטעם הרב להסתייע באנגלו־סכסים אלה ולראותם כקנה־מידה לצדקת שאיפותינו ותביעותינו. אין הדבר בא אלא להעיד עד היכן הרחיקוּ לכת חברי ‘השומר הצעיר’ במלחמתם בתכניתה המדינית של התנועה הציונית.

גם חברי ‘התנועה לאחדות העבודה’ מדברים על הקמת רשימת פועלים מאוחדת לקונגרס. בהצעותיהם שנתפרסמוּ התבהרוּ שתי נקוּדות חשוּבות: א. כי ‘התנועה לאחדוּת העבודה’ תתמוך בתביעות המדיניות של התנועה הציונית; ב. בתור תנאי להכללת ‘השומר הצעיר’ ברשימה המאוחדת תובעת ממנו ‘התנועה לאחדות העבודה’ ‘שלא להופיע בתכניות ובהצעות אלטרנטיביות, מקבילות, אוּלם תובטח זכוּתו להביע בצוּרה מוסכמת ובדרך חיוּבית את הסתייגוּתו’ (מתוך הצעת ‘התנוּעה לאחדות העבודה’ – ‘דבר’ 9.4.46). יצוין איפוא כי אין כל הבדל מהוּתי בין ההצעות הללוּ ובין הצעות מפלגת פועלי ארץ־ישראל, ובמידה ש’השומר הצעיר' שולל אותן הוא שולל את שתיהן כאחת. ב’משמר' מ־3.5, לאחר שהח' מ. יערי מספר מה היוּ הצעותיהן של המפלגות השונות להקמת הרשימה המאוחדת, אומר הוא בהגיעו להצעות ‘התנועה לאחדוּת העבודה’: ‘לבסוף נזדקר המרצע מן השק. הוּראינו לדעת, מהו חופש ההסתייגוּת, אשר ציזלינג תבע בשביל ‘השומר הצעיר’. הוא פסק, כי מאליו מובן, שאין אנו יכולים להופיע באלטרנטיבה ציונית אחרת. נתברר, כי בנשימה אחת זיכוּ אותנו גם בחופש־דעה וגם בסתימת־פה. כוונתם היתה, שנחייב את אשר מחייבים גם הם ונסתייג תוך התכחשוּת לעצמנו’. נמצאנו למדים, כי כל עוד ‘התנועה לאחדות העבודה’ תומכת בתכנית בילטמור ואוסרת על ‘השומר הצעיר’ להופיע בתכניתו הציונית האלטרנטיבית, מסרב ‘השומר הצעיר’ להיכלל ברשימה המאוחדת, גם לאחר מתן ההסכמה להצהרת הסתייגוּת מוסכמת; כי ‘השומר הצעיר’ תובע לעצמו לא את זכוּת ההצהרה, אלא את זכוּת ההופעה המלאה בתכניתו המדינית הנפרדת, אשר תבוא לידי ביטוּי בכל שלבי המערכה: מצע נפרד, תעמוּלה בשמו והצבעת התכנית בקונגרס הציוני.

אם זהוּ רצונו של ‘השומר הצעיר’ (ואין בכך כל ספק!) אין להתפלא על כך, שאין כל בסיס משוּתף לרשימה מאוחדת בין ‘התנועה לאחדוּת העבודה’ ו’השומר הצעיר‘, מאותה סיבה שלא קיים גם בסיס משוּתף לרשימה מאוחדת של מפלגת פועלי ארץ־ישראל ו’השומר הצעיר’. כפי שהוסבר לעיל נתוּנה ההכרעה בידי ‘השומר הצעיר’ עצמו באיזו מידה יש בו נכונוּת להימנע ממלחמה בתכנית המדינה היהודית. נכונוּת זו לא נתגלתה, ומנוּי וגמוּר (לפי עדוּתו של יערי במאמר הנזכר לעיל) ב’השומר הצעיר' להופיע הפעם בבחירות לחוּד.

המסקנה המתבקשת מאליה במצב זה היא: ילכוּ ברשימה מאוּחדת אותן מפלגות הפועלים העומדות על בסיס התביעות המדיניות של התנוּעה הציונית ואשר נבחנוּ במבחן השיקוּל וההכרעה של 80 אחוּז ומעלה מפועלי ארץ־ישראל. בתנאים הנתוּנים תשיג רשימה כזו אם לא ליכוּד של מאה אחוז, הרי לכל הפחות את הליכוּד המכסימלי האפשרי ותמנע התנצחוּת בין מחנות פּועלים שאין ביניהם, לגבי הקונגרס הציוני, כל הבדל מהוּתי; רשימה כזו עלוּלה להרעיף טיפות נחמה במחנות ‘החלוּץ’ והנוער בגולה הנתוּנים כיום בריב אחים בתוך תהליך התפצלוּת והתפוררוּת למסגרות בהתאם למכת הפילוּג בארץ־ישראל; ברשימה כזאת היה אולי פתח תקוה לחידוּש המאמצים לאיחוּד פוליטי של המפלגות המשתתפות ברשימה המאוּחדת.

לדאבוננו יש סימנים המעידים, כי ‘התנועה לאחדות העבודה’ מתכחשת ביודעים למסקנה המוצדקת היחידה הזאת. חוזר כאן החזיון הידוּע ההולך ונשנה מאז הפּילוּג במפלגת פועלי ארץ־ישראל. בשם ‘איחוּד כולל’ של מאה אחוז פילגו את המפלגה שהקיפה 70 אחוז מציבוּר הפועלים. הסכמת ‘השומר הצעיר’ לאיחוּד כולל מעולם לא הוּשגה תוך שנתים אלו, אוּלם בשם האיחוד הכולל הכשילוּ חברי ‘התנועה לאחדוּת העבודה’ כל נסיון וכל מאמץ לאיחוּי הקרע. כך היה לגבי נסיונות האיחוד בתקוּפה האחרונה וכך בדיוּק חוזרת אותה תופעה לגבי הענין האקטוּאלי של הקמת רשימה מאוחדת לקונגרס הציוני. לפי החלטות המרכז של ‘התנועה לאחדוּת העבודה’ נקבעת מראש עמדה ‘פרינציפיונית’, ללא כל בירוּר של הנחות ותנאים, האומרת: או כל המפלגות יחד, או כל אחת לחוּד. ונשאלת השאלה. מדוּע? הרי ‘השומר הצעיר’, כעדוּתו של ‘משמר’, שולל את תנאי ‘התנוּעה לאחדוּת העבודה’ להכללתו ברשימה, ותנאים אלה ‘מכשילים’ את הקמת הרשימה המאוּחדת הכוללת, לא פחות מתנאי מפלגת פועלי ארץ־ישראל. מהו איפוא היסוד המוּסרי, הציבוּרי והפוליטי להחלטת המרכז של ‘התנוּעה לאחדות העבודה’ להכשיל את הקמת הרשימה שתהא מאוחדת לרובם המכריע של פועלי ארץ־ישראל? האם אין היא חייבת לתת תשוּבה ברוּרה לציבוּר הפועלים על שאלה זו, במקום לעסוק בתכסיס הנפסד של חיפוּש ה’אשם' בכשלון המאמצים להכללת ‘השומר הצעיר’ ברשימה המאוחדת ולהצדיק בכך את ההתבדלוּת ואת החרפת המלחמה הפנימית בציבור הפועלים? ואם ההליכה הנפרדת של המפלגה ‘לאחדות־העבודה–פועלי־ציון’ היא תוצאת ההכרח של שמירה על ‘שלום בית’ פנימי – יהא נא האומץ להודות בכך בגלוּי, אך בל תחזור שנית ושלישית ההלכה המכסימליסטית של איחוד כולל ובצדה המעשה המינימליסטי של הקמת מפלגה נוספת, ההלכה המכסימליסטית של רשימה מאוחדת כוללת ובצדה המעשה המינימליסטי של הליכה נפרדת לקונגרס הציוני.

1946

במערכת הבחירות לקונגרס הציוני מילאה המפלגה ‘לאחדוּת־העבודה’ תפקיד מיוחד במינו, אשר לא במהרה יישכח מזכרונם של פועלי ארץ־ישראל. דרכי תעמולתה, הסיסמאות שבהן השתמשה, אופן דיבוּרה וכתיבתה העידוּ עליה כמאה עדים, כי אי־שם בסוד חכמיה ועסקניה נקבעה ההנחה ה’וַדאית‘, שכל התנאים המדיניים, החיצוניים והפנימיים כאחד, הבשילוּ את הצורך ואת ההכרח ה’היסטורי’ ממש לעליית מפלגת סיעה ב' להנהגת הישוב והציונוּת. הואיל ובדרך להשגת המטרה הזאת קיים ‘מכשול’, הנקרא מפלגת פועלי ארץ־ישראל, נפתחה עליה הסתערוּת אדירה, רבת אמצעים ועשירת המצאות, אשר כמוה לא היתה בתוכנוּ זה שנים רבות.

השדה הרחב, אשר בו לקטה סיעה ב' בשפע רב את אבני בליסטראותיה היה, כמובן, אותו המצב האובייקטיבי הקשה בו נתוּנים הישוב והתנוּעה הציונית בהיאבקוּת הגורלית עם ממשלת הכּחש והמרמה. כל רגשי המרירוּת והאכזבה שהצטברוּ בישוב ובנוער זה שנה ומחצה בעקבות מדיניותו של בוין היו צריכים, לפי תכניתה של סיעה ב', להירתם במסע השבירה של מפא"י.

להתקפה התכניתית הגדולה הזאת היו שלוש מטרות: המדינה היהודית, המאבק וההנהגה.

מתוך התכחשוּת גמוּרה לעובדה הידוּעה של חתימת סיעה ב' על תכנית בילטמור־ירושלים, בשעת קביעתה ובמועצת ההסתדרוּת – כוּונוּ אליה חיצי הביקורת והערעור, עשוּה לאב הכשלונות והצרות, שניתכו על ראשנו, והכל כדי לקטרג ולהשמיץ את מחולליה.

כדי להמציא ניגוּדים וכדי להגביה מחיצות מלאכותיות הצמידה סיעה ב' את הבעיות הקשות של המאבק לפולמוס הבחירות והמציאה סיסמה מתגרה בשם ‘מאבק רצוּף’, ומאחר שהוציאה אותה לרחוב מבריקה ומצוּחצחת – השתעבדה לה כליל. הסיסמה הלכה ו’השתכללה' עם כל אסיפה ועם כל כרוּז עד שהתחילוּ בוקעים מתוכה קולות משוּנים השאוּלים ממקורות אחרים וזרים לגמרי…¹ ולבסוף גוּלת הכותרת ומטרת המטרות: חילוּפי ‘ההנהגה הכושלת’ ב’הנהגה לוחמת‘. כאן נעשתה מלאכת חתירה והשמצה מיוחדת במינה, ואוצר המונחים הפוליטיים שלנו התעשר במושג חדש שנתחדש בבית־מדרשה של סיעה ב’: ‘הזחילה לשולחן העגול’. כאן פרחו הדיבוּרים ‘הבגידה’ ו’וישיזם‘², ואתם עלילות וסיפּורי בדים; כאן נהפכו נציגי עם לסוחרים העוסקים ב’מיקח וממכר’; כאן דוּבר ונכתב הכל מתוך בטחון מסתורי, כי כעבור יום יומַים יצעדוּ המוני הישוב אל הקלפי ויטאטאוּ את ההנהגה הזאת מעמדתה, ועל כן שוב אין חייבים לה לא יחס של כבוד מינימלי ולא משמעת (ראה י. נודד, בעתון המפלגה ‘לאחדוּת העבודה’, על אי־חובת המשמעת להנהגה).

שלושת סממנים אלה היווּ את מרקחת התעמוּלה של סיעה ב‘, וכל מי שהקשיב לדבריה או מי שקרא את כרוזיה ברחובות עיר השתומם על הרגש, שנטעה בקהל חסידיה, כי שלושה סוסים אלה מובילים את מרכבת סיעה ב' ישר לשער הנצחון. ואם הנצחון בטוח וּודאי כל כך, הרי מוּתר לשלוח כל רסן, לדהור לקראתו במלוא הקיטור. זו האוירה הפסיכולוגית בה נשתכרו חברי סיעה ב’ עצמם וניסוּ לגרור לתוכה את הציבוּר הרחב.

מעניינת תגובתן של מפלגות אחרות לתכנה של התעמוּלה הזאת. ‘השומר הצעיר’ הוקיע את צביעוּת סיעה ב' בפרשת תכנית בילטמור; מפלגת פועלי ארץ־ישראל תבעה ממנה אמירה חיוּבית לציבוּר והגדרת דגלה: מדינה יהודית, המשך המנדט הבריטי או פיקוּח בינלאוּמי, אך התגוּבה המעניינת ביותר באה מצד… הרביזיוניסטים. כאשר החלה סיעה ב' את חתירתה תחת ‘הקוֹאַליציה המַפּא"ית’ של הסוכנוּת ‘הזוֹחלת’ קמה שמחה במעוֹנם על העזרה שבאה להם מצד שלא פיללוּ, והם התחילוּ להשמיע אותות אהדה וסולידריוּת. פלג רביזיוניסטי מסוים (תנועת העם) הרחיק באהדתו עד כדי הצעות לסיעה ב' לשיתוּף פּעוּלה ולאיחוּד ‘הנוער הלוחם’. אך אָפיינית מאוד מודעת האזהרה שפורסמה על־ידי הרביזיוניסטים ערב הבחירות, בה הם מזהירים את הנוער ומתרים בו שלא ילך אחרי סיסמאות ‘כמעט רביזיוניסטיות’ (כלשון המודעה), אלא לבחור ברביזיוניזם המקורי. ביום פרסוּם מודעה זו עדיין רחוקים היו חברי סיעה ב' מהבנת תכנה, מה שברוּר היום לכל אחד בישוב, כי כל מי שחתר תחת סמכוּתה של ההנהגה הציונית, הכתים אותה בחטא ‘הבגידה’ ו’הזחילה‘, מי שדרש חילוּפים והטיל לרחוב סיסמאות ‘כמעט רביזיוניסטיות’ – לא את עצמו בנה על־ידי כך, אלא את הרביזיוניזם המקורי. במידה שהיוּ נכונים שכבות נוער וחלקי ציבור לקלוט מבחינה נפשית ורעיונית את דברי ההסתה נגד ההנהגה הציונית ונגד חוּט השדרה שלה – מפלגת פועלי ארץ־ישראל, לא פנוּ בבחירות הללוּ לא אל רוקח וברנשטיין ואף לא לסיעה ב'. הם ביכרו את המקור על התרגום, וכל מי שידו היתה במלאכת הסתה זו אחראי לא מעט לאלפי הקולות שנפלו בחיק הרביזיוניזם. זהוּ הלקח הברוּר מתוצאות הבחירות המתאשר על־ידי ניתוּח המספרים בערים ובמושבות. הרי בקושי תחזיק מפלגה זו מעמד, בהשוואה לבחירות לאסיפת הנבחרים, בה בשעה שהיא ערכה את מערכתה לקראת ‘קליטת’ המונים ו’כל הנוער’. אכן, האכזבה השוררת בחוּגי סיעה ב' גלוּיה הפעם לעיני כל, אך יש ‘לקוות’ כי עוד תימצא ‘הסברה’ לכשלונה, ובודאי תהא גם בכך אשמה… מפא"י.

הלקח השני שיש ללמוד בבחירות הללוּ הוא הפגנת בגרוּתו הפוליטית של ציבור הפועלים ואוהדיו בישוב אשר, על אף המשבר המדיני החמוּר ועל אף השיסוּי וההסתה מכל עבר, חזר והביע את אמוּנו במפלגת פועלי ארץ־ישראל הנקראת במנדט מחודש ומחוּזק להמשיך את הנהגת הספינה הישובית והציונית. הנצחון המוחלט של המפלגה מתבלט עוד יותר על־ידי העובדה, כי היא שמרה בבחירות הללוּ על האחוז שהיה לה באסיפת הנבחרים, על אף השתתפוּתן של מפלגות נוספות בבחירות לקונגרס הציוני ועל אף עליית כוחו של הרביזיוניזם. יוצא איפוא כי הרוב הגדול בציבוּר הפועלים הרגיש נאמנה, כי חיזוּק מעמדו של הפועל בציונוּת אפשרי בדרך אחת בלבד: התלכדוּת סביב מפלגת פועלי ארץ־ישראל; וכי כל החתירה תחתיה מחלישה את כוח הפועל ומגבירה ביודעים או בלא יודעים את הימין הקיצוני.

הגיעה השעה, שחברי סיעה ב' יעשו את חשבון עולמם מה רצוּ הם ומה השיגוּ בהיפרדם לפני שנתים ומחצה ממפלגת המעמד הגדולה. הם עזבו את המפלגה בסיסמת ‘האיחוד הכולל’ – והאיחוּד הכולל מהם והלאה; הם הלכו למערכת בחירות בהסתדרות כדי להוריד את מפא“י למיעוט – ונכשלו; הם חתרוּ להבאיש את ריחה של המפלגה בנוער הארץ־ישראלי, העובד והלומד, ולחסל את השפעתה בו – ונכשלו; הם יצאוּ למסע פילוג של מפלגות ‘האיחוד העולמי’ – ופרט לפולין לא הצליחוּ; הם חתרו במרכזם העיקרי – הקיבוּץ המאוּחד – אל זיהוּי הקיבוּץ עם הסיעה, והגיעוּ בבחירות הללוּ ל־56 אחוז בלבד מול 41 אחוּז של מפלגת פועלי ארץ־ישראל ושלושה אחוזים של ‘השומר הצעיר’; הם קיווּ, לבסוף, להיבנות מן המשבר המדיני, להכות את מפא”י בבחירות לקונגרס, ליהפך בן־לילה למפלגת המאבק אשר תתיצב בראש הנהגה לוחמת – והעלו במקום זה אבק רב וחרס בידם, פרט… לסיוּע ממשי לרביזיוניזם. נוכח מאזן שלילי זה, הידוּע ומוּכר היטב לחברי הסיעה בפנים ולציבוּר הפועלים בכללו, האם לא הגיעה השעה לביקורת החשבון המוּטעה? האם לא ירפו סוף סוף מאמונתם, כי לאיחוּד הפוליטי של ציבוּר הפועלים מוכרח להקדים שלב של שבירת מפא"י והורדתה לדרגת מיעוּט? בכמה נסיונות מסוּג זה עוד ינסו ומה המחיר אשר ציבוּר הפועלים עוד יהא חייב לשלם?

1946