א. אמן שטנים    🔗

הסופר ההולנדי סימון פסטדייק¹ נחשב ע"י רבים לטוב שבסופרים ההולנדיים של מחצית המאה ה־20. הוא אף היה מועמד בשעתו לפרס נובל, אלא שלא זכה בו. הסבה, אולי, טמונה יותר בעובדה שהשפה ההולנדית אינה מדוברת בפי רבים, ופסטדייק כמעט ואינו מתורגם, מאשר ברמת כתביו. פסטדייק הנו סופר פורה ביותר. משנת 1932 זרם בקביעות שטף ספרים משלו ממכבש הדפוס. ספרו הראשון היה “ילד בין 4 נשים”². זהו אינו ספר בפני עצמו, אלא הראשון בסדרת הרומנים על אנטון וכטר, שמאחוריו מסתתר הסופר עצמו. מלבד רומנים, שהם עקר יצירתו, כתב גם שירים, מסות, דברי בקורת וספורים. בתערוכה הנערכת עתה לכבודו בהאג אפשר ללמוד פרטים מעניינים. המנוסקריפטים של זרועים תקונים לכל ארכם. מפניו של הסופר, שיש בהם קשיות ויובש לא מעט, אי אפשר היה להסיק כי אהבתו הגדולה היא המוסיקה. הוא עצמו פרט על הפסנתר, ובספריו מוצאת המוסיקה מקום מרכזי.

בסוף שנות החמישים השלים את הטרילוגיה שלו “סימפוניה של ויקטור סלינגלנד”³, בסיימו את הכרך האחרון “הנרי המסכן”. לא בלבד הכותרת של הטרילוגיה לקוחה מעולם המוסיקה, אלא אף המבנה יש בו משום קרבה לצורות הבעה מוסיקליות. גבור הטרילוגיה הוא אמן־מנצח, ובעיתו העקרית היא מזוג עולם המציאות ועולם האמנות – דבר שאינו עולה בידיו. הנגע הגופני אינו מרפה ממנו אלא בשעה שהוא נכשל מבחינה אמנותית. הקבצים של ספורים קצרים של פסטדייק שונים במהותם מן הרומנים שלו. ברבים מספוריו הקצרים שלטת הרגשת חלום הבלהות הקפקאית. כך למשל בספור “מפגן אוירי”, הנכלל בקובץ “עדים אלמים”,⁴ ונכתב בשנת 1939. יש בו בספור זה מתחושת המלחמה המתקרבת. תחלה מתואר מפגן רגיל, שהסופר הוזמן אליו כידידו של אחד הטייסים; לאט לאט מתחילים הדברים להתעוות. אחד האוירונים הצולל יתר על המדה קוצץ את ראשה של אשה מקהל הצופים, מבלי שאיש יתענין במיוחד בדבר. וכך מתפתח הספור מתאור חגיגת טייסים לתאור מחזה הרס ורצח. עלינו לזכור כאן שהמלחמה נפתחה, לגבי ההולנדים, בהפצצה נוראה של העיר רוטרדם, הזכורה לאנשים עד היום ושעדין לא סלחוה לגרמנים.

ברומנים נימת הזועה הדמיונית מתבלטת הרבה פחות. יש אף שהיא נעדרת כליל. הרומנים של פסטדייק הם רבים ומגוונים. הוא כתב רומנים אבטוביוגרפיים, כמו הסדרה של הרומנים המתרכזים סביב דמותו של אנטון וכטר. אגב, בכרך של סדרה זו מופיעה תלמידת בית ספר, אהבתו הראשונה של הגבור.

פסטדייק כתב כמה וכמה רומנים היסטוריים: “עובדי האש”,⁵ “פוריטנים ופירטים”,⁶ “החותמת החמשית”,⁷ ועוד. כפי שציינו, כתיבתו רב־גונית. אם ידע לעורר מחזה אימים קפקאי בספורים שונים, ידע לכתוב רומן היסטורי “יבש” כמו: “פוריטנים ופירטים”, המזכיר במדה מסוימת את רוברט גרבס. פסטדייק אף אינו מתעלם ממאורעות זמנו. הוא כתב ספרים שמגמתם לשקף את הזמן והדור, כשם שגם כתב ספרים שהיחיד, ללא קשר לתקופתנו, הוא העקר בהם. כמו כמעט כל סופרי הולנד, הגיב בחריפות על הכבוש הגרמני ושנות השעבוד. לאחר המלחמה יצא ספרו “פסטורלה 1943”, הסובב על ציר מרכזי זה. כסופרים הולנדים רבים אחרים, דן הוא ברותחין את רדיפות היהודים ודכויים. דומני, שמבחינה זו הספרות ההולנדית הנה יחידה במינה. אפשר למצוא רמזים לכך גם בספרויות אירופאיות אחרות, אך חזית מאוחדת בדעתה לגבי הנושא היהודי כספרות ההולנדית – אין.

אחד הרומנים הטובים והאופיינים של פסטדייק הוא “שומרי שנהב”⁸ שנכתב בשנת 1944. העלילה מתרקמת סביב מאורעות יממה וחצי בחיי נער מתבגר, תלמיד המחלקה הגבוהה של הגמנסיה. הכוונה בשם המוזר אינה אלא לשניו של האדם, ובהמשך הדברים מתבררת לנו חשיבותם של שומרי שנהב אלו, שאינם שומרים על פיליפ קורבג, מסבה פשוטה זו, שרובם ככולם מושחתים או חסרים. למום גופני זה חשיבות ומשמעות סימבולית. בסופו של דבר מהווה הוא גם סבה בעקיפין למות הנער. אנו חודרים רק לאט לאט למהותו של המתרחש. איננו מקבלים מלכתחלה תאור והסבר מפורש, אלא הדברים מתערטלים לעינינו רק טפח אחר טפח. אנו פוגשים בפיליפ הצעיר לראשונה כשהוא קונה אגוזים ושוקולד ומשלם פחות מן המחיר הדרוש, כשהוא משפיע שטף דבורים רטוריים וציטטות לטיניות על הנערה המוכרת, הרוצה למחות על התשלום הנמוך. לאחר מכן הוא נעמד בפנת הרחוב ומפצח את אחד האגוזים בשניו. בהזדמנות זו הוא שובר שן (רקובה בחלקה) ויורק אותה, עם כמה טפות דם, על המדרכה. זוהי לנו פגישה ראשונה עם שניו של פיליפ. אנו תמהים במקצת על הטפול המשונה שפיליפ מנחיל להן. בהמשך, מתוך פגישה ברחוב עם כמה מחבריו לכתה, אנו עומדים במקצת על פשר הדברים, אם כי הסבר מפורט מפיו של פיליפ ינתן לנו רק למחרת בערב. הסופר מתעכב על מראהו החיצוני של הנער: דק וארוך, מעודן ותרבותי, מצח גבוה, אריסטוקרטי, שערות זהב ארוכות – והפה הזקן והנפול, המסתיר שנים רקובות, נגועות ומושחתות כשל ישיש. מעט מן הדמויות המופיעות בספר שמות לב לכך. אך האם אין כאן הבחנה שאינה רק חיצונית בלבד? לא רק שניו של הנער נגועות וזקנות. יש גם משהו בנשמתו שאינו מתאים לגילו ולשערות הזהב התמימות והנוצצות שלו. אשה צעירה, הנותנת לו את הנשיקה הראשונה שיש בה טעם ארוטי (פיליפ, המדבר בבטחון, ושופך נאומים מבריקים משרוולו ויודע היטב כיצד לעשות רושם על נערות, נרתע עד עתה מלנשק אשה, מבושה על שניו הרקובות) רואה בפיו הנפול מן הטרגי. מבחינה מסוימת היא צודקת, כי פיליפ מוצא את מותו באותו לילה. המורים בגמנסיה, המכירים אותו כתלמיד מבריק ומשורר לעתיד, רואים כאן רק סיבה לרגישות מיוחדת. מורה חדש, חסר נסיון, דמיון והבנה, רואה בפיו הפעור של הנער מעין התגרות, ומעליבו בצורה גסה. עלבון זה הופך לרועץ לאותו מורה, סחוטל דה בי. מותו, בנסיבות בלתי מובהרות, של הנער עוד באותו ערב, המתפרש כאבוד לדעת, נראה לאחדים כתוצאה מן העלבון. סחוטל דה בי מרגיש עצמו אשם. אמנם הוא אגואיסטי מדי, קטנוני מדי מכדי להרגיש באמת צער וחרטה על גורלו של מי שהוא אינו סחוטל דה־בי, הכואב לו כמובן אינו מותו של פיליפ, אלא כשלונו האישי כמורה לדוגמא, מבין ללב תלמידיו. ואף שמנסים להרגיעו ולהקל מעליו, שוב אין לעצור את תהליך התמוטטותו האטית. למעשה אין פיליפ מושפע במישרין מדברי המורה. עם זאת, הרי השתלשלות הענינים באותו יום נובעת במדה רבה מדחף ראשוני זה. כך יש בענשו של סחוטל מן הצדק האבסטרקטי, אך לא מן הצדק השקול, וכן, למרות הכל, מן הנכון בהבחנת ותגובת סחוטל הראשונית. פיליפ אינו אחראי למום הגופני. אך המום הגופני קשור למום נפשי; במקצת – אף תוצאה ממום נפשי. לאט לאט אנו עומדים על כונת הסופר בכותרת הספר. פשר המלה “שנהב” היה כמובן, ברור לנו מתחלה; ענין השומרים הוא הקשה יותר. האם עלינו לקבל את הדימוי כפשוטו? לכאורה, הרי השם כולו לקוח משיר קצר של פיליפ. פיליפ, הסובל מכאב שנים, הולך אל הרופא, ומנסה לשלם לו בשיר על שניו, במקום בכסף. “שומרי שנהב” היא כותרת שירו של פיליפ (יש סבה לנסיונו של הנער. דודו – אין לו הורים – מסרב לשלם עבור רופאי השנים, בטענה שפיליפ עצמו אשם בהשחתת שניו). אך הפרוש עמוק מזה: השומרים הללו אינם שומרים על חלל הפה בלבד. ישנן השפעות חוץ, שפיליפ אינו יכול לעמוד נגדן, כי חסר הגנה הוא. במשך הערב הגורלי מושפע הוא, למרות יתרונו האינטלקטואלי, ע"י אנשים שונים, שיחדיו ממיטים עליו לבסוף את האסון (הגם שרק אחד מהם באמת נתכוון לכך). למראה ראשון מוזר במקצת לייטמוטיב זה של רומן, אולי אף דוחה. אמנותו של פסטדייק היא ההופכת נושא בלתי מבטיח זה לאקורד סימבולי וטרגי, שסביבו הולכת ונבנית סימפוניה שלמה.

שאלת הדת מעסיקה, בצורה זו או אחרת, רבים מסופרי ארופה. למעשה, הרי הישראלי הממוצע מתענין הרבה פחות בדת מאשר האירופאי הממוצע; והסבות לכך היו מצריכות דיון בפני עצמו. אך גם בין העמים האירופאיים השונים יש הבדלים נכרים. ההולנדים הם מן האדוקים שבהם. לא יפלא, על כן, כי אספקט זה מתבטא מדי פעם בספרותם. אחד הרומנים הבולטים שהופיעו בשנים האחרונות, המבוסס על בעיות הדת הוא הרומן של סימון פסטדייק: “המלצר והאנשים החיים”⁹ (ספר שהוצע בשעתו לקבלת פרס נובל, אך לא זכה בו). הדת אינה תופשת מקום מרכזי ביצירתו, כמו למשל ביצירת גרהם גריין או אוולין וו. אכן, שני האחרונים הינם קטולים, ורחוקים מעולם המחשבה שלנו יותר מפסטדייק, שהוא פרוטסטנטי. תהיה על מהות האמן והאמנות מופיעה בספריו יותר מתהיה על מהות הדת. רק רומנים מעטים עקרם בעיה דתית; ביניהם “המשתחוים לאש”, רומן הסטורי שענינו המאבק בין קטולים לפרוטסטנטים בארצות השפלה בזמן השלטון הספרדי.

“המלצר והאנשים החיים” הוא ספר מוזר, מקורי ומעורר מחשבה. הדירים השונים של בית מודרני בעיר מובהלים לעת ערב מדירותיהם ומובלים ע"י שוטרים למקום יעוד בלתי ידוע. קורותיו של הלילה העובר עליהם, והם רצף מאורעות פנטסטיים, מהוים את תכנו של הספר, ההוצאה, כמעט בכוח, בשעות הערב המאוחרות מן הדירות, הנסיעה בעיר, הנראית תחילה כמתה, עד שנראות מבעד חלונות המכונית תהלוכות אנשים מוזרות בבגדים אחידים, מקום הרכוז באולם קולנוע ענקי, תעיה אין סופית בדרכים אפלות וישיבה מיגעת בתחנת רכבת עצומה – כל אלה מעליים בדעתנו תחילה־אסוציאציה ועולמו של קפקא. אך למעשה רב כאן השוני מן השוה. “המלצר והאנשים החיים” מתחיל ומתפתח כחלום בלהות. אך הנימה היסודית, במשך כל הלילה המוזר, אף מאים, היא זו של בטחון. והבטחון נובע מן האמונה. אמונה של אדם מודרני, עם הסתיגויות, ספקות, יותר משמץ של לגלוג, אך בכל זאת – אמונה.

קורות קבוצת האנשים, כפי שכבר צינו, מוזרים במקצת. תחילה מובאים הם לבנין קולנוע. סמל הציביליזציה המודרנית? הם נתקלים בהמוני אנשים, אך חיבים להשאר בקבוצה סגורה, מסבה שעוד תתברר לנו. בקולנוע מפנים אותם למעלית, אשר, לחרדתם, נזרקת בכוח מעבר לתחומי הבנין, ועולה בקפיצות משונות באויר החפשי (עליה השמימה במעלית של בית־קולנוע). לאחר שמגיעה המעלית, מתחילה דרכם של בני הקבוצה בדרכים אפלות וחשוכות, רצופות מראות זרים של כוכבים וגופים שמימיים. בסופה של הדרך מתבררת להם עובדה מדהימה: שאר המהלכים הנם – מתים. מתים שקמו לתחיה. בני הקבוצה מהססים בין אמונה לכפירה במראה עיניהם. הדרך מסתימת בתחנת רכבת ענקית. בחדר המתנה שבאחד הרציפים עליהם לחכות לבאות. כאן מתפתחת ביניהם שיחה ארוכה, המהוה, מבחינת הכמות ומבחינה רעיונית, את עקרו של הספר כולו. אופים השונה של האנשים, שקובצו יחד בדרך מקרית־שרירותית, מתחיל להסתמן בבהירות יתרה. צרוף האנשים מקרי בהחלט: דירים של בית, הרי כרגיל שאינם מהוים חברה מגובשת. שני שחקני כדור־רגל לשעבר, שהאחד מהם הפך לכתב עתון, הגברת שוקינג, אמו של אחד הכדור־רגלנים־לשעבר, רופא שנים, פקידה ומורה, שתיהן בלתי נשואות, כהן זקן (פרוטסטנטי), שחקן תיאטרון בגיל העמידה, בעל חנות נעלים, אשתו, בנו ומר מאיר, פקיד ראשי בחנות הנעלים, שאמנם אינו מתגורר באותו בית, אך בא לשיחת עסקים עם ה“בוס” שלו. כמעט כל האנשים פרוטסטנטים, חוץ ממשפחת קוטס (בעלי חנות נעלים), ומאיר, שהם קטולים. פסטדייק אינו יכול להמנע כאן מלהביע את זלזולו בקטולים (הסיעות הדתיות השונות בהולנד מנהלות ביניהם מלחמה קרה בלתי פוסקת), והבעיות המתעוררות מתאימות לכך במיוחד. כי לאט לאט באים האנשים לידי הכרה, שהם מצפים בחדר ההמתנה, לא לרכבת, אלא ליום הדין הגדול, יום הדין האחרון. הראשונה מביעה דעה זו היא הגברת שוקינג, שהיתה מתחילה מורת הדרך של הקבוצה כולה. כולם נכנעו למרותה בלי טענות, כדבר מובן מאליו. רק בנה, טילקו שוקינג, כבן שלושים לערך, משמיע מדי פעם רטונים ועקיצות נגדה, כדי לכסות על הקשר העמוק מדי שלו אליה; כדי לכסות על רגשותיו האמיתיים גם בפני עצמו. רקמת היחסים בין האנשים בכללה מסובכת, וסטיות מיניות מהוות בה יסוד חשוב. כאמור, יחסו של טילקו לאמו הנו אמביוולנטי; הגם שהגברת שוקינג עצמה מעשית ומיושבת בדעתה – עובדה המרגיזה את טילקו במיוחד. והנה השחקן, ריכרד האק. הוא הומוסקסואלי. בצעירותו נאלץ לעזוב את הבמה, בשל מעשה שהיה, ורק בגיל העמידה, עקב קשיים כספיים, חזר לשחק – בהצלחה גדולה. ריכרד חש סימפטיה רק אל אחד מבני הקבוצה, אל הילד, ווים קווטס. אין בחיבתו של ריכרד כוונה מוסתרת, אך מדוע שם הוא לב דוקא אל הנער? ורופא השנים, אדם דתי במיוחד המלבן יחד עם הכהן את השאלות התיאולוגיות המעוררות לרגלי המצב המיוחד – הרי הוא בוגד באשתו (שאינה נוכחת באשר היא שוכבת בבית חולים) עם הפקידה, ובפקידה עם המורה. היות וכולם גרים באותו בית, הפקידה והמורה אף באותה דירה, מוצא הרופא מתח מיוחד בחייו הסודיים. מן הראוי להוסיף כאן, כי אף אחת מן הנשים אינה יפה, ולא עוד, אלא שלכל אחת מהן איזה קו דוחה במיוחד. הכהן אינו חוטא. הוא זקן, כמעט עובר בטל. האדון והגברת קווטס אינם בוגדים זה בזו במובן המקובל. הם אינם מסוגלים לכך. הם אגוצנטריים במדה מחלטת ואינם יכולים להתענין במי הוא מחוץ לעצמם. ולמעשה, אינם מסוגלים לקבל אחריות כל שהיא, אף לא על עצמם. וכאן מוצא פסטדייק הזדמנות טובה לירות את חיציו בקטולים. כי כאשר על בני הקבוצה להחליט מהו המצב המיוחד בו הם נתונים, ואף לעשות את חשבון הנפש שלהם – נשארים הקווטסים באחת: ללא כוהן אינם יכולים להביע דעה כל שהיא, אומרים הם. כאן, כמובן, נקודת התורפה של הקטוליציזם לעומת הפרוטסטנטים: הדת הקטולית שוללת בהכרח מן המאמין בה את עצמיותו ומגבילה את כושר השפוט שלו. בזאת האמונה הפרוטסטנטית קרובה יותר ליהדות מאשר הדת הקטולית: בהכרת האחריות האישית של כל אדם ואדם.

בחדר ההמתנה נמצאים, מחוץ לאנשי הקבוצה, ארבעה מלצרים. המלצר הראשי הוא שמן מאד, הילוכו הילוך ברווז וגולגלתו משונה בצורתה, – שטוחה כמעט בחלקה האחורי. שני מלצרים נוספים, חסרי קוים אופייניים מיוחדים, סובבים סביבו ומחניפים לו. המלצר הרביעי במקום נמוך, צעיר, בעל חיוך אדיב ועמדה כנועה, ששיני הניבים העליונות שלו בולטות ומסתמנות על שפתו התחתונה (פסטדייק מתעכב לעיתים קרובות על תאור שיני הדמוית שלו. חלק זה של פני האדם, שמוזנח בדרך כלל על ידי הסופרים, טעון לגביו בסמליות ומשמעות מיוחדת). המלצר הצעיר, האדיב, הוא הדואג לאנשי הקבוצה, לאחר שהשמן, בלווי הטרבנטים שלו, מפנה את גבו ויוצא לרציף. מסתבר שהמלצר מפחד פחד מות מפני לנדרטס השמן. הוא מעיז לדבר אל האנשים וליעץ להם רק כאשר הלז אינו בסביבה. כדי לעודדם, הוא מבטיח למזוג להם מים לכוסותיהם; במקום מים נוזל יין מן הכד, שדומה ואינו מתרוקן כלל – כוסות כה רבות מצליח המלצר למזוג. לשאלות אנשי הקבוצה לא עונה המלצר בדברים ישירים. תשובותיו מתחמקות, מהססות, לא, הוא אינו יכול לומר בבטחון, יש דברים רבים הנעלמים אף ממנו, בסופו של דבר אינו אלא מלצר קטן, אף אם מקום עבודתו אינו מקום רגיל כל עיקר; וגם אל לאנשים לצטט דברים בשמו, שסכנת פיטורין צפויה לו בשל כך. יכול הוא רק להציע הצעה בלתי מחייבת: שמא, למקרה שאכן זהו יום הדין הגדול, יתוודה כל אחד על חטאיו – מעין חזרה כללית לפני שיקראו אל מקום נכבד מזה? ההצעה מתקבלת על לב אנשי הקבוצה, וכל אחד קם, בהגיע תורו, להתודות. הודויים הם תערובת משונה של גלוי וכסוי, צניעות והתרברבות. החטאים שמתגלים מתגלים כאילו בהסח הדעת – מצורת דבורם והתנהגותם של האנשים, הנובעות מאופיו של כל אחד ואחד. אך כולם מקבלים האחד את פשעי השני בסבלנות. אגב, הודוי אינו נעשה במלוא הרצינות. חלק מן האנשים מודיע, כי אינו מאמין שאכן זהו יום הדין האחרון, ומסתירים את רצינותם אחר מסך ציניות ובדחנות. עובדה זו אינה לרעת הודויים: בשל כך הכל טבעי יותר, והאנשים אינם נזהרים בלשונם. השיחה המענינת נפסקת לפתע עקב השתחררותם של שדי השאול, שהיו אסורים ברציף אחר, תאור הרגשת הזוועה המתקרבת מושלם מבחינה אמנותית. שהרי בנושא מעין זה קל מאוד להגיע לתחום הגחוך. האנשים מאבדים את מעטה הגאוה והלגלוג, מהם משלימים עתה את ודוים ומונים פשעים שהסתירו. המלצר האדיב מצליח להבריחם ממקום הסכנה – אך הם נופלים לידיו של לנדרטס השמן, המתגלה כשטן עצמו; או מתימר להיות השטן. הוא דורש מהם לקלל את האלוהים, ומראה להם שלושה צלבים, ישו עם שני הרוצחים. הדמות האמצעית, דמותו של ישו, היא דמותו המעונה של – המלצר. לשני צדיו צלובים שני המלצרים הנוספים. חסרי ההבעה. השאול נצח לבסוף, טוען לנדרטס, הצלוב שוב לא ירד מן הצלב. הוא מאים על קבוצת השנים עשר בענויי נצח, אם לא יכנעו. הוא מפחיד אותם במראות זועה. שגיאתו היא שנותן הוא לזעמו להשתלט עליו, פורץ בדברי חרוף וגדוף, ומנמיך בזאת את ערך המעמד כולו. אולי בזאת דוקא מאפשר הוא לשנים עשר להשאר במרים; ובטרם באים הם על ענשם, מופסקת הסצינה כולה בחרפה: לנדרטס נקרא לרציף אחר, לשרת כמלצר במסיבה. השנים עשר חפשיים ומוצאים עצמם בדרך לביתם. הם חסרי משקל; מתעופפים בהלוכם; מרחפים בעולמות עליונים אף במחשבותיהם. כשם שנתגלו בחרפתם בשעת הוידוי, מתגלים הם עתה בכל מחשבותיהם הטובות – שתפרחנה ותעלמנה, זאת הם יודעים, בנגעם שוב באדמה. הם מגיעים לביתם. אך הלילה הארוך עם מאורעותיו המוזרים עוד לא נסתים. מפתח הבית צועד לקראתם המלצר. ולאט הם כורעים כולם על ברכיהם לפניו. כל אחד מתוך מניעים אחרים; מהם בהכנעה ומהם במרי. לא היה זה יום הדין האחרון, אומר המלצר שאינו מלצר, המלצר שהיה כנוע ותפקידו לשרת ועתה הוא גבוה מעל גבוה; אך השנים עשר נדונו בלילה זה, ופסק דינם יצא לחסד – להמשיך לחיות.

1958

 

ב. אנה, אנה, כיצד יכולת לדעת?    🔗

בלילה שבין השנים עשר לשלושה עשר ביולי מתה בביתה שבעיר רוטרדם הסופרת ההולנדית אנה בלמן. עתוני הולנד כולם הזכירו בצער את מותה, והקדישו לזכרה רשימות קצרות וארוכות. בימי חייה עוררו ספריה לא הערצה בלבד, אלא אף התנגדות חריפה. עתה, לאחר מותה, נשמעו רק קולות הערכה למפעלה הספרותי; מפעל שיש בו מן הייחוד, מן הזרות ומן הבדידות.

אנה בלמן הוא למעשה כנוי ספרותי; כאשר נולדה ב־31 בינואר בשנת 1905 ברוטרדם, נקרא עליה השם יו פ. פרוכט. מנהג הכנוי הספרותי נפוץ ביותר בספרות ההולנדית והפלמית, ואין להכחיש, כי שמה של הסופרת, שהיא עצמה בחרה בו, צלצולו נאה יותר מזה שקורא לה בילדותה. היא למדה צרפתית ולאחר קבלת התואר עסקה בהוראת לשון זו, בשעורים פרטיים. לאחר הופעת הרומנים הראשונים שלה, זנחה את ההוראה והתמסרה לעבודתה הספרותית בלבד. בצעירותה החלה לכתוב ולפרסם שירים וסיפורים קצרים. אך גדולתה האמיתית היתה בכתיבת רומנים. הרומן הראשון שלה, “אשה וחבר”,¹⁰ יצא לאור בשנת 1941 בהיות הסופרת בת 35. כבר רומן ראשון זה עורר תשומת לב רבה; הערכה והתנגדות כאחת. בפרסום רב עוד יותר זכה אותה הרומן השני שלה, שהופיע בשנת 1948: “הרפתקה בודדת”.¹¹ היה זה פרסום שלא גרם רוב נחת לסופרת. הספר עורר סערה של ויכוחים והתנגדויות. אנה בלמן, עוד לפני שכתבה את הרומנים הגדולים שלה, הכריזה כי בעיניה הכתיבה היא עיסוק קדוש וחסר בושה כאחד. ואכן, היא לא נרתעה מעולם מתאורים מכוערים, חושפניים ואכזריים. תכונה שהיא נדירה ביותר לגבי סופרת – אשה. מה שכתבה מתוך הכרח, כמצוו פנימה, ראו מבקרים רבים כ“חסר בושה” בלבד. וכאשר בשנת 1949 זכה ספרה הנזכר, “הרפתקה בודדת”, בפרס ספרותי חשוב, – לא היה גם בזאת פיצוי לרגשותיה. כי הפרס הוצע מתוך הסתיגות, והתנגדות חריפה של כמה מחברי הועידה. אנה בלמן דחתה את הפרס. רק שמונה שנים לאחר זאת קבלה עבור כלל יצירתה את הפרס הספרותי החשוב ביותר הקים בהולנד; הפעם ללא הסתיגות השופטים. בפרס זה זכתה בעקר בעטיו של הרומן “לחיים ולמות”¹² משנת 1954, הנחשב ע“י רבים לספרה הטוב ביותר. חוץ מרומנים פרסמה גם שני קבצים של סיפורים. עד יום מותה עבדה על הרומן האחרון שלה, “המנוצחים”;¹³ ענינו, כענינם של שאר ספריה, המות והבדידות. למרות שמלאכת הכתיבה לא שלמה, יראה הספר ודאי אור בקרוב. שנים רבות היתה חולה במחלת לב, אשר הכריעה אותה לבסוף; בספריה, בפרט ב”לחיים ולמות", הצליחה ביותר בתאור מחלה זו. רבים ההולנדים שהכירוה לא מספריה בלבד. אלא אף מערבי קריאה, שהיתה נותנת. קולה העמוק והחם חביב היה על שומעיו. היא קראה לאט ובבהירות גדולה, ודומה היה שהיא פונה אל כל אחד ואחד משומעיה באופן אישי. בחייה ובאמנותה. לא ראתה מעולם את ההמון, אלא תמיד את הפרט בלבד.

רבים הספרים והסיפורים של אנה בלמן, בהם הגיבור המרכזי הוא גבר, המספר את העלילה בגוף ראשון. אנה בלמן היא אחת הסופרות המעטות, היודעות לתאר גברים. רבות הסופרות שניסו כוחן בכתיבה מסוג זה; ורבות הן שנחלו כשלון חרוץ. זכור לנו הכשלון המחפיר של שרלוטה ברונטה בספרה “הפרופסור”; אותה שרלוטה ברונטה, שכה היטיבה לתאר את ג’ין אייר. אנה בלמן מצליחה לתאר גברים; ביכולתה אף לתאר נשים דרך עיניהם של גברים. היא אינה נרתעת, כסופרות רבות, מתאור היחסים שבין גבר לאשה; לא נרתעת אף מתאור המשיכה בין אשה לאשה, בין גבר לגבר. גישתה הישירה והבלתי מהססת לנושא המתקרא, מכוח השגרה, “אהבה”, היא שזכתה אותה במימרתו הקצרה והשנונה של ההומוריסטן וים קן,¹⁴ מימרה שהעלתה חיוך מאופק על פני כל הולנדי ששמעה: “אנה, אנה, כיצד יכולת לדעת?!” מובן שוים קין לא נתכוון בדבריו אך ורק לעובדה שאנה בלמן לא היתה נשואה; הוא הגיב, בדרכו שלו, על חדירתה לנפש ועל האינטואיציה המטפיזית כמעט של האמנית.

כפי שציינו, הרי כבר ספרה הראשון, “אשה וחבר” עורר הד ניכר עם הופעתו, שחלה בימי מלחמת העולם. יש להניח, כי מלאכת הכתיבה כבר שלמה רובה לפני המלחמה. הספר, על כל פנים, אינו משקף את רקע הזמן המדויק – אלא אם כן נרצה לראות התרשמות כללית בהלך הרוח הקודר. למעשה, חיים גיבורי הספר כל אחד בחלל הריק של בדידותו, ואינם משתבצים ברקע של זמן וחברה. את דעתה של הסופרת, שהביעה אותה בחריפות גדולה, על מאורעות המלחמה ועל הגרמנים, נוכל למצוא ביצירות מאוחרות יותר, במיוחד ב“לחיים ולמות”. אין זה מקרה, באשר הרומן הנזכר מסמל מפנה מסוים בדרך יצירתה; למרות שנושא הבדידות הוא עדין ציר מרכזי, הרי מתרקם, בכל זאת, יחס מסוים בין הגיבורים ובעיות הזמן. אך על כך נתעכב בבואנו לדון ב“לחיים ולמות”. אשר ל“אשה וחבר”, הרי, כפי שכבר ציינו, אין בו רקע זמן מדויק. רקע המקום, לעומת זאת, הוא טיפוסי הולנדי. האופנים, שכל הגיבורים רוכבים עליהם, הבתים הקטנים בעלי קומותים, המדרגות המעוקלות, הוילונות הכבדים לפני החלונות, המאכלים המיוחדים, ריח הכרוב והבשר העומד במסדרונות.

טכניקת הכתיבה היא משוכללת ומסובכת. זהו ספר בשל, ולא יצירה עם כל המגרעות הדבקות בפרי ביכורים. אין לשכוח, כי הסופרת פרסמה את ספרה הראשון בגיל מאוחר יחסית. גיבור הספר – אם אפשר להשתמש במינוח “גיבור” לגבי הדמויות שבספרי אנה בלמן – הוא גיאורג בלנקה; בן 23, עובד במערכת עתון. כרוב הדמויות בספרי בלמן, גר הוא בחדר שכור, בבית שאינו שלו. הספר נקרא “אשה וחבר” על שם אהובתו הבלתי אוהבת של גיאורג, היא שרה אוברין וחברו של גיאורג, הוא יונס קלינקה. גיאורג אוהב את שרה למרות שהוא מבחין בכל חסרונותיה; למרות שאינה אוהבת אותו; למרות שכל אחת מפגישותיהם היא סבל והשפלה – לשניהם. האהבה לשרה היא כפיה נוראה; גיאורג מנסה להתנגד, אך אינו יכול להשתחרר. בבוקר אפרורי הוא מהרהר בגורלו:

ושרה? גם היא אינה אלא יצור סובל ונענה; גם היא “לא שייכת”; גם היא גרה בחדר שכור, אצל בעלת בית זרה, המתנכלת לה באלפי מעשים קטנים יום יום, באלף עקיצות קטנות, שרק אשה חשה בהן, ורק אשה נעלבת מהן. לא רק עתה היא בודדת; מעולם לא היה לה בית הורים. אמה מתה בקטנותה, ואביה, לאחר שדאג לעתידה החמרי, כלומר לחשבון בבנק, עזב את הילדה בבית דודה, שגדלה אותה ללא רגש וללא אהבה. אך לא זאת הסיבה היחידה, בגללה הפכה שרה לאשה צעירה־זקנה, ממורמרת, בודדה, מוזרה מעט, העלבון הקשה ביותר שסבלה, ושהטיל מום בנפשה, היה הקשר בינה ובין צ’רלס הולם. היה זה כאשר עמדה על סף הבגרות, תמימה וביישנית. צ’רלס הולם היה אחיה של בת כתתה; הוא השתלם בנגינה על פסנתר, נגינה אשר ברבות הימים עשתה אותו לאמן מפורסם. הוא חיפש פורקן ליצריו אצל שרה, הנערה הצעירה הבלתי־מושכת; לא משום שנשאה חן בעיניו; אלא משום שהיתה מטרה נוחה לכיבוש. הוא אינו בא על ספוקו אצלה, ואף נותן לה לחוש זאת היטב, במשך שלושת השבועות בהם הוא חוזר אליה מדי לילה. בשנים מאוחרות יותר הוא עתיד לגלות, כי לא בשרה היתה האשמה: מה שחפש לשוא אצל אשה, ימצא אצל גבר. גם שרה מבינה זאת, מאוחר מדי. תמונת צ’רלס תלויה בחדרה; גיאורג, הנוכח והאוהב, אינו יכול לגרש את הצל. לא רק תמונתו המכוערת של הולם תלויה על הקיר; אף שורה של מסכות מיניות, המגחכות עם שפתים עבות, אכזריות, יש בה בשרה משיכה פרברטית לכיעור. משיכה זו מעוררת את זעמו של גיאורג, כנטיות רבות אחרות של שרה. שרה של גיאורג שוב אינה אותו יצור עלוב שנפל לידיו של הולם. זוהי אשה צעירה ואלגנטית, נאה כשהיא מטופלת, יודעת לעשות רושם. אינה עוד ביישנית – לעיתים היא עלולה להגיע לגסות בהתנהגותה. עיסוקה – תרגומים מאנגלית להולנדית, עיסוק שהיא גאה בו ביותר. גיאורג רואה אותה ואת חסרונותיה בעין חדה. וכך הוא מתאר אותה, בבואה לבקר אותו בחדרו. לאחר מריבה ארוכה לא יכלה לעמוד בבדידותה; למרות שגיאורג מאושר על בואה, אהבתו אינה מעלה לה ארוכה:

ציינו את הטכניקה המסובכת של הכתיבה. הספר כתוב חליפות בגוף ראשון ובגוף שלישי. גיאורג הוא הפותח, בגוף ראשון. אך כשאור הזרקור מופנה כלפי שתי הדמויות האחרות החשובות שבספר, ה“אשה” וה“חבר”, וזה בשעה שגיאורג אינו נמצא על הבמה, הרי הספור מסופר בגוף שלישי. העמדת דמויות מתחלפות במרכז העלילה היא טכניקה רגילה; ראית דמות אחת דרך סגנון גוף ראשון, ואילו דמות אחרת דרך סגנון גוף שלישי היא טכניקת כתיבה נדירה. התוצאה מענינת. בנוכחותו של גיאורג אנו חשים ביתר שאת מאשר בנוכחות האחרים. אלא שראיה חיצונית – גופנית בהירה יותר אנו רואים דוקא את שרה ואת החבר, יונס קלינקה שהרי הם מתוארים תאור אוביקטיבי ואילו גיאורג – תאור סוביקטיבי. מענינת ביותר הפונקציה של החבר, יונס, בספר. כל המצפה למשולש המסורתי לא יבוא על סיפוקו, שכן יונס כמעט שאינו מכיר את שרה ואינו מתענין בה כלל. תפקידו אחר, אופיני לתפישת העולם של בלמן: ה“חבר” אינו אלא מפגין עד כמה ריק המושג “חברות”; עד כמה כל אדם חי לו לבדו, בתוך עולמו המיוחד. וזאת לא משום שיונס אינו אדם בעל ערך, או אינו נאמן ביחסיו עם אנשים, נהפוך הדבר. יונס הוא אחת הדמויות המעטות המתקרבות למהות הטוב, אם גם טוב פאסיבי בעקר. יונס רואה את עצמו כידידו של גיאורג. אולם גיאורג אינו יכול לחלק עמו את דאגותיו, כשם שאינו מצליח לעוץ ליונס עיצה טובה כאשר זה בא אליו בצר לו. ההתקרבות שבין האנשים מגבלת מעקרה.

פונקציה אחרת של יונס נובעת מהיותו שונה מאוד מגיאורג וביחוד – משרה. הוא אינו מסוכסך ומסובך. הויותו הפשוטה משמשת מעין רקע בהיר עליו מתבלטים צבעיהם העזים, החורגים, של האחרים. כך גם ספור אהבתו הפשוטה והישרה. אך לאהבתו של יונס אין עתיד; יונס הוא חולה חשוך מרפא. לאחר תקופות של הטבה מדומה, שוב מובא הוא, במצב של אפיסת כוחות גמור, לבית החולים. אם אצל שאר הדמויות המעצורים לחיים תקינים הם נפשיים, הרי אצל יונס הם גופניים. אם כך ואם אחרת, אין תקוה לאיש מאנשי הספר. לעולם לא יהיו מאושרים – ולעולם גם לא ירפו מכל צל קלוש של תקוה לחיים ולאושר.

הספר, הנחשב ע"י מבקרים רבים ליצירתה החשובה ביותר, הוא הרומן “לחיים ולמות”. ברגע הראשון עלול השם להראות מנופח במקצת; עם הקריאה מתברר, שאינו מגזם כלל וכלל. סטפן, הדמות המרכזית שברומן, נתקף לפתע בהתקפת לב קשה, וכאן ואילך הוא יודע כי חייו תלויים בשערה. התקפת הלב מתוארת לפרטיה, בצורה ריאליסטית ביותר; התאור מתעכב על הרגשתו של סטפן בזמן ההתקפה. (סטפן מספר את ספורו בגוף ראשון). אנה בלמן עצמה היתה חולת לב; היא מתה ממחלה זו, אחר סבל של שנים. ודאי הוא, שאנה בלמן תארה בסטפן חלק של עצמה; היא לא נרתעה מתאור הסיוטים אותם עברה, והיא העיזה לתאר את מותה – כפי שיתרחש ביום מן הימים.

ב“לחיים ולמות” מדגש הצד הרעיוני הרבה יותר מאשר ב“אשה וחבר”. דרך פיו של סטפן, משמיעה אנה בלמן את דעותיה, בחריפות גדולה. הגרמנים זוכים לאיפיון הורס: היא דנה ברותחין את הסנטימנטליות האכזרית שלהם, את רגשנותם סרת הטעם, את דרך המחשבה האי רציונלית והמעורפלת שאינה יודעת להבחין בין טוב לרע. דעתה על הגרמנים לא נתקלה בהתנגדות – בנקודה זו זהים רוב ההולנדים בהרגשותיהם. לעומת זאת, עוררו דבריה על הדת והאמונה סערה, במיוחד הגיבה הבקורת הקטולית. ואלה הם דבריו של סטפן על המאמינים באלוהים: המאמינים הרי הם אלה, החסרים את האומץ לראות את הדברים כפי שהם. על כן עליהם להמציא עולם אחר. את החולשות האנושיות שלהם סבורים שיוכלו לכסות ע"י הלואות מריבונו של עולם… האמונה, על כן, היא נחלת החלשים בלבד. סטפן, העושה את חשבון הנפש שלו, מסרב להתפש לחולשה מעין זו. הוא מוכן לקבל רק את העובדות כמות שהן. אם נזכור, כי סטפן יודע שימיו ספורים, נבין כי במקרה שלו חוסר האמונה קשה הרבה יותר מן האמונה; האמונה עלולה היתה להקל עליו את אימת המות – אולם הוא דוחה מוצא זה כחולשה.

למרות גזר הדין המאים על סטפן; למרות העובדה, שמתברר לו מעבר לכל ספק כי אשתו, שנתגרש ממנה ועדין הוא אוהבה אהבה עזה, לעולם לא תחזור אליו – למרות אלה, הרי “לחיים ולמות”, שלא כ“אשה וחבר”, מסתים בפיוס מסוים עם המציאות. ספטן מבין, שאם ברצונו להתגבר על מחלתו, ולו אך לזמן מסוים, הרי עליו להשלים עם העולם. אימת המות היא היא המולידה בו ראות חדשה. רק עתה הוא מסוגל להבחין ביפה שבחיים.

למרות שלמן הרומן הראשון שלה הלכה אנה בלמן בדרכה המיוחדת והאופינית, ששמרה עליה בכל יצירתה, יש התפתחות מסוימת בכתיבתה. התמטיקה היסודית אינה משתנה: במרכז עומדת הבדידות, האהבה כנסיון בלתי מצלח לחרוג מן הבדידות, והמות כבדידות המשלמת. דרך התאור היא היא המשתנה. מן הקשיות והיאוש היא נעה לקראת הרכות והרזיגנציה. להדגמה נביא כאן שני קטעים מתוך שני קבצי ספורים; הראשון נתפרסם בשנת 1951, והשני בשנת 1957. הקטע הראשון לקוח מן הסיפור “רוזלי”, ספורה של בתולה זקנה עלובה, שמימי ילדותה נתברכה בקרחת מבהיקה.

רוזלי מחליטה שבלי פאה נכרית היא יותר גבר מאשר אשה; על כן היא מוציאה מן הארון את בגדי אחיה התאום, שמת לפני שנים, ויוצאת בבגדים אלה לרחוב. במכונית המביאה אותה לבית מחסה לחולי רוח יורדת עליה שלוה, שלא ידעה כמותה בחייה הכעורים."

מן הסיפור “רוזלי”, הגדוש פרטים מבחילים, במידה מוגזמת אולי, נפנה לסיומו של הסיפור “הוטל בוניר”, בו הצרימה הפכה לעצב:

(ה“אני” המספר משוחח עם בעלת המלון על בעלה, פסנתרן במקצועו, שנסע זה עתה לאחד ממקומות הנופש, שם נתחייב לנגן מוסיקה־של־בידור משך העונה כולה).

בתחילת דרכה הספרותית הבטיחה אנה בלמן, לנסות להיות תמיד היא עצמה, בכנות וללא רתיעה. מתנגדיה ומוקיריה כאחד חרצו עליה את משפטם: אנה בלמן, הסופרת שהיה לה העוז לכתוב ולפרסם.

ספטמבר, 1960

 

ג. ספקנות אלגנטית    🔗

ככל שארץ קטנה יותר, ופחות אנשים שולטים בשפתה, כן נמצאים פחות מתרגמים לספרותה. חלק ניכר מאוכלוסית העולם שולט בשפה האנגלית, וחלק ניכר מספרות זו מתורגם לשפות אחרות. הרבה פחות אנשים שולטים בשפה הפלמית, ואף אין להם אפשרות להכיר את הספרות הכתובה בשפה זו, מאחר וברובה אינה מתורגמת. התרגומים, באם קיימים הם, מייצגים לרוב את הספרים הזולים, רבי המכר, כספרי וילי קורזרי, אך לא את הספרות הרצינית. וצר הדבר, משום שקיימת ספרות רצינית בשפה זו, שהיא, בשינויים קלים, שפת ההולנדים ושפת החלק הפלמי של העם הבלגי.

רבות נכתב על האשה הבוגדנית. כדי לצאת משגרה זו, כתב מרניכס גייזן, הסופר הבלגי, רומאן על האשה שהיתה תמיד נאמנה – ועל האספקטים הפחות משמחים של נאמנות זו. מרניכס גייזן הוא כינוי ספרותי של הפרופסור י.א. גוריס, נולד באנטורפן בשנת 1899. הוא כתב רומנים, שירים, מסות וספרים על תולדות הספרות והשירה הפלמית; חבר אנתולוגיות. כיאה ליצירותיו של אחד הסופרים המעודנים והתרבותיים ביותר בשפה הפלמית, מצטיינים ספריו בדקות המבנה והביטוי. העלילה משנית לחויה, שאלות מוסר, דת ואמונה חשובות ביותר (גייזן עצמו היה קתולי ואבד את אמונתו). הדברים נרמזים יותר משהם נאמרים, והנאמר – נאמר בקול דממה דקה. אירוניה תרבותית וטרגית מורגשת בכל. הרומאן שלו המונח לפנינו נקרא “יואכים מבבל”¹⁵; יואכים זה אינו אלא בעלה של סוזנה המפורסמת מספרי האפוקריפים, שלא נתפתתה לזקנים הרשעים ולבסוף זרחה כשמש צדקתה ותומתה. ואין להכחיש, כי רעיון נאה עלה על דעתו של הסופר, רעיון שרב בו החידוש.

בשמו המלא “הספר של יואכים מבבילון, (יהויכים מבבל), סיפור חייו וחיי אשתו המפורסמת, סוזנה, אשר נתגלה זה מקרוב בחפירות נת־תה־נס, תורגם ופורסם לראשונה בדיוק נמרץ ע”י חובב האנטיקה". ובכן, תולדות בעלה של סוזנה, השלמה לספר תולדותיה שבכתבים החיצוניים. מן הספרים החיצוניים יודעים אנו את מעשה סוזנה (אני משתמשת בשמות בצורתם הלועזית, כפי שהם מופיעים בספר), סוזנה הצדקת, שלא נתפתתה לזקנים הרשעים וכמעט הוצאה להורג באשמת שוא, עד שברגע האחרון נתגלו תומתה ויושרה. בניגוד לשמו, אין לרומן כל כוונה לדיוק היסטורי. הסיפור הוא אנכרוניסטי במכוון; הגיבור, יואכים, הוא אדם מודרני קוסמופוליטי, למרות שהוא מזהה עצמו כבן־העם היהודי שחי בתקופת התלמוד.

שתי דמויות מופיעות בספר: יואכים, וסוזנה – כפי שהיא נראית לו. שאר האנשים המוזכרים, אף שני הזקנים המפורסמים בכלל זה, אינם אלא דמויות שוליים בלתי חשובות. סוזנה היא השלמות עצמה. היא משלמת מבחינה גופנית ורוחנית. היא האשה היפה ביותר בכל ישראל, יופיה שלם וסימטרי ואין בו כל פגם. יואכים, שנדד וראה ארצות ועמים בנעוריו, מתאהב בכלתו סוזנה המזומנת לו מיד בראותו אותה. נדודיו הפכוהו לאדם עשיר בחומר וברוח, בכסף וזהב, בנסיון ודעת. גם נכס בלתי רצוי הביא אתו, כפי שקובע הרב המקומי: בנדודיו בניכר אבד את שורשיותו ושיכותו למקום מסויים ולעם מסויים. והנה מופיעה בפניו סוזנה, היצור השלם ביותר שראה אי פעם, אשה שכמוה לא פגש בשום ארץ ובשום עם. יואכים נושא את סוזנה, ואינו משער את גורלו העתיד. רק כעבור זמן מה מתברר לו, מהו המס שיש לשלם עבור החיים עם השלמות עצמה: השלמות היא מטרה כשלעצמה. במילים אחרות, סוזנה, האשה המושלמת, חייבת להיות עקרה מכל הבחינות. עובדה יסודית זו טמונה בטבע הדברים. יצור שלם אינו מחפש השלמה אצל אחרים, ואף אינו יכול להוליד בן אשר חייב לעמול לקראת השלמות שלא הושגה ע"י הוריו. סוזנה עומדת בסוף הדרך. אין לה צורך לחדש עצמה ביצור חדש החייב לצעוד צעד נוסף לקראת השלמות.

כל זה מתברר ליואכים, שהיה סבור כי הוא נושא את האשה היפה ביותר בעולם לאשה. יואכים עצמו, האדם הנודד בעולם החומר ובעולם הרוח, הפקפקן המחפש לו אחיזה כל שהיא בחיים, הרואה בשרשרת המשכיות קיום האדם את הבטחון היחיד בעולם ודאי שאינו הבעל המתאים לאשה כסוזנה.

אך כל היחסים המסובכים הללו בין בני הזוג אינם אלא הקדמה למאורע הגדול המעצב את כל קורותיהם למשך חייהם. יואכים עוקר עם אשתו לבבל האדירה, שם הוא מצפה למצוא מאורעות בקנה מידה גדול יותר מאשר ביהודה הקטנה. חיש מהרה הופך ביתם למקום מפגש לאנשים שונים: יהודים בגולה, משורר צעיר, דניאל, החורז ללא הרף את שבחיה של סוזנה, חלכאים ונדכאים המשמשים נושא טוב לצדקותיה של סוזנה, נשים בבליות, אלגנטיות ומושחתות, המקנאות בסוזנה על יופיה ובזות לה עקב מעשיה הטובים. בין הבאים גם שני זקנים נכבדים, נבו ואכד. הם משפטנים במקצועם, והגיעו לגדולה וחשיבות בבבל. כל אלה נראים לנו דרך עיניו של יואכים, שהרי הסיפור כתוב בגוף ראשון ואין לו כל טענה לאוביקטיביות של גוף שלישי. לעיתים אנו עומדים על אופיו של יואכים יותר משאנו עומדים על תכונותיהם של האנשים המתוארים. גם תמונת העיר היא מטושטשת וסוביקטיבית. כאמור, אין כל כוונה לדיוק הסטורי. לרומן היסטורי במובן המקובל. האנכרוניזמים מוסיפים אף חן מסויים, בהיותם בולטים ומכוונים. אנו נהנים מאי דיוקים היסטוריים, בדיוק כפי שאנו נהנים לשמוע במחזהו של אנוי “אנטיגון”, כיצד מספרת אנטיגון על אחיה המתבגרים, הלובשים בפעם הראשונה מכנסים ארוכים חלף הקצרים שקדמו להם. אצל מרניכס גייזן יש למעשה כוונה מיוחדת בטשטוש התחומים; כוונת הדגשת הקוסמופוליטיות של יואכים מבחינת המקום והזמן.

בבבל מתרחשת הדרמה הגדולה של סוזנה. הזקנים הנכבדים, נבו ואכד, שאינם יכולים לעמוד בפתוי, מאשימים אותה ביחסי זנות עם המשורר דניאל, לאחר שלא נענתה להפצרותיהם. למעשה רבצה עליה אשמת גרוי אותם זקנים אשמאים. מחוסר הבנה כל שהיא לחולשות אנוש היתה מפנקת את שני הזקנים וקוראת להם בשמות חיבה, עד שבא הרגע ששוב אי אפשר היה לחזור. הזקנים לא האשימוה באשמה מופרכת לגמרי: הם הפתיעו אותה עם דניאל בגן בית־יואכים; אלא שדניאל פשוט ציטט שירי תהילה לסוזנה, ללא כוונות גופניות – טמיאות. הזקנים קפצו להסקת מסקנות בפזיזות יתרה, משום שנוח היה להם הדבר וקוו לזכות סוף סוף בסוזנה. אך לא אשה כסוזנה תבגוד בבעלה ותחלל את תומתה; וודאי שאיומים של הוצאת דיבה עשויים היו רק לחזקה בדעתה ולעורר בה את הרצון להפוך למעונה וקדושה. אחת משאלותיו הראשונות של יואכים אליה, לאחר שהוא שומע את הענין, היא, מדוע לא ניסתה להרוויח זמן, לדחות את הזקנים בהבטחות שוא, לנהוג לפי התחשבות והבנה של תכונות וחולשות אנושיות. על כל אלה אין בידה של סוזנה לענות. היא בוכה ומסכמת את חשבונותיה עם האלהים בעולם זה; עוד מעט והבבלים יוציאוה להורג, עקב דיבת השוא של שני הזקנים. בדרכה לגרדום מראה היא הרבה שקט, שלוה, אף שעור קומה. היא אינה מיללת, מתחננת, אינה מראה את פחדה. היא שרה זמירות ומשבחת את האל, ואולי ברגע זה היא קרובה יותר ליואכים, המלווה בדרכה הקשה, מאשר אי פעם לפני כן ואחרי כן. אולם ברגע האחרון באה ההצלה: דניאל המשורר מעיר על תומתה וע"י חקירה קלה של שני הזקנים, בה כל אחד נותן עדות שונה, מתבררת האמת. נבו ואכד הם הם שיעלו על המוקד. ולא מבלי לתת לפני כן את עצותיהם האחרונות ליואכים.

הטרגדיה חלפה. נשאר רק הגיחוך. יואכים מלכתחילה לא הסביר את כל המעשה אלא בחוסר גמישותה של סוזנה, בחוסר הבנתה את האדם כיצור חי ובלתי מושלם. יש להניח, כי אין הסבר זה מוצא חן בעיני סוזנה, למרות שאין אנו שומעים את דבריה במישרין. אך למזלה השאר אינם מקבלים את דעתו של יואכים, – דעה שהוא כמובן אינו משמיע אותה בפני אנשים זרים. בני הזוג, החוזרים מבבל ליהודה, מתקבלים שם בצורה נלהבת ביותר. סוזנה הופכת לסמל הצניעות. בכל מקום היא מספרת על המעשה שארע, ומיעצת לנשים כיצד לשמור על תומתן. לגבי אשה קרה כשיש, כסוזנה, ודאי לא היה זה מעשה קשה ביותר. יואכים עורך מנין של מספר הפעמים בהם דברה בפומבי על הצניעות. נערות צעירות נשבעות את שבועותיהן בשמה של סוזנה. במשך השנים, מציין יואכים, נוטה סוזנה להשמיט יותר ויותר את הפרט, שמפתיה הרעים שלא הצליחו במזימתם, היו זקנים דוחים בצורתם, שממילא לא היו מעוררים את יצריה של כל אשה שהיא. אך יואכים כבר מזמן אינו משמיע דיעות, ואף אינו בטוח שיש טעם כל שהוא להשמעת דיעות.

לאט לאט מזדקנת סוזנה ומאבדת, ללא צער ויסורים, את יופיה המופלא. איש שוב אינו בא לשמוע את ספורה. במשך חייו ניסה יואכים מספר פעמים להמלט מפני סוזנה, ולא הצליח. את נסיונו האחרון הוא עושה, כאשר סוזנה הזקנה קונה זוג חתולים ומחליטה לקרוא להם נבו ואכד, לזכר הימים הטובים שחלפו. אנשים רבים פוגש יואכים בנדודיו האחרונים. שוב אינו סוחר העסוק בעסקיו, אלא אדם המנסה ללמוד ולהבין את סוד החיים שעה קצרה לפני מותו. אכזבתו מחייו נכרת בו; אחד התאורים היפים בספר הוא תאור האשה המנסה לנחם את יואכים הזקן והבודד. ודאי אשתך בגדה בך, אומרת היא לו, אך זו דרכן של רוב הנשים, מוסיפה היא, אין לקבל זאת בצער רב כל כך. אכן, כיצד תוכל לדעת, כי האשה שהסבה צער כה רב ליואכים, היא אשה שמטבע בריאתה לא תוכל לבגוד!

יואכים חוזר לביתו ומוצא את סוזנה גוססת. גם ברגעיה האחרונים היא מלאה שביעות רצון עצמית, יודעת מה לומר; אין לה כל ספיקות על חייה שחלפו. הייתי לך אשה נאמנה, היא אומרת ליואכים, ואינה יודעת, ולעולם לא תדע, מהי משמעותה האמיתית של נאמנות.

יואכים נותר לבדו ומצפה ליומו האחרון. את טעם החיים לא מצא. לדבר אחד התגעגע בכל מאודו – לבן; אולם מבוקשו זה לא ניתן לו. רק כמה דברים נתבררו לו במשך חייו: האדם אינו יכול לרכוש את השלמות; ועל האדם להיות אמיץ, כדי שיוכל לשאת בהכרה זו.

“סירי הבשר של מצרים”¹⁶ אינו רומן היסטורי על רקע תנכי, כפי שאפשר היה אולי להסיק מן השם. אך משמעות השם סמלית בלבד. זהו ספורו של מלומד צעיר, בן תקופתנו (הספר נכתב בשנת 1951). הצעיר מרצה את דבריו בגוף ראשון. בתחילת ספורו מזכיר הוא את שם משפחתו רוביינס, פעמים אחדות, את שמו הפרטי איננו שומעים כלל. אין זה מקרה, כשם שאין כל דבר מקרי אחר בכתיבתו של גייזן. אמרנו שד"ר רוביינס מספר את קורותיו. אך עם זאת קשה להחליט אם אמנם הוא גבור הספר. אם הדפים הראשונים והאחרונים מקדשים לתולדותיו של רוביינס, הרי חלק הארי של הספור מקדש לפרשת יחסיו עם דמות אחרת – אנדריאס, הברון האחרון לבית ון בוור. ושמו של אנדריאס הוא שממלא את דפי הספר. נוסף על אלה מופיעות עוד דמויות מעטות. עלילת הספר דלה: זהו בעקר תאור נסיעתם של המספר ואנדריאס לארצות־הברית. הפגישה בין שני ילדי אירופה אלה והעולם החדש – היא היא נושא הספור.

הספר פותח, בצורה יאה ביותר, בנסיעתו של המספר מן האוניברסיטה, בה זכה זה עתה בתואר דוקטור עבור מסתו ההיסטורית המלומדה, לעיר מולדתו. התעודה בכיסו, שהוא גאה בה ושעלתה לו בעמל כה רב, אינה מספקת כדי לנטוע בטחון בלבו; הוא מספר לנו: “נצחוני על הבורות, שנקבע לבסוף בתעודה רשמית שנמצאתי ראוי לה על סמך פרסום עבודה מדעית עם הערות שולים רבות, משפות שונות, חיות ומתות, לא יכול היה, לאמיתו של דבר, לשחרני מדאגה אחת גדולה: הדאגה ליום המחרת”.

פסוק זה, הפסוק השני בספר, משמיע כבר אחדים מן ה“לייטמוטיבים” של היצירה. הרגשת חוסר הבטחון, הלגלוג הקל, הפקפוק בערכו של הישג כל שהוא – כל אלה כבר מזומנים כאן לגלוי העין הבוחנת. אופיני גם המקצוע, שהמספר בחר בו: ההיסטוריה, תולדות הימים והזמנים שחלפו; העבר גלוי לפניו, ואילו העתיד מעורר את אימתו. אנו שומעים, כי רכש לו כבר עמדה במקצועו, למרות גילו הצעיר. הוא מומחה לחקר תעודות עתיקות ומסמכים מאובקים. הוא הספיק כבר לפתור כמה בעיות של שלשלות יוחסין מסובכות לצורך משפטי ירושה וכיוצא באלה. הוא מוצא את דרכו ללא עמל בארכיבים בלים מיושן; אך, כאמור, אינו יודע את אשר יעשה למחרת. ישנם סיכויים שיקבל משרת הוראה, ואולי צפויה לו קריירה אוניברסיטאית ברבות הימים; אך מטרה ברורה אינה קיימת. הסיכויים המפורטים אף אינם קוסמים לו ביותר. בעיר מולדתו איש אינו מחכה לו. הוא היה יתום ולא הכיר את הוריו. דודה טובה גדלה אותו, אך אף היא אינה עוד בחיים. אין לו כל קשר אנושי. רק בארכיב היסטורי מסויים, הידוע לו, ימצא מכירים, חברים למקצוע העתיקות ושכחת החיים. והנה מזומנת לו פגישה מוזרה ביותר דוקא בארכיב זה, פגישה אשר מעצבת את גורלו לימים יבואו. הברונית פן בוור, אשה זקנה שלא מבנות התקופה הזו, אשה שלטת הרגילה אך לצוות, באה לחפשו, ריב מיושן לה עם העיריה. היא רוצה לחדש את אחת הפריוילגיות המיושנות של בית פן בוור, וזקוקה להסטוריון להוכחת צדקתה. בדיון עם זקנה זו, שהיא בבחינת כוח קדומים, אין בכלל אפשרות לסרב. המספר נכנס לשרותה, ופוגש בבנה אנדריאס. אנדריאס בן השלושים אין בו ולא כלום מכוח השכנוע של אמו. נצר אחרון לגזע מפואר, “נר אחרון לבית עיף” כפי שהוא עצמו מנסח זאת, הריהו רואה עצמו כסיום, כסוף פרק. הברונית נאחזת בצפורניה בעבר, נלחמת לזכויות העתיקות של בית פן בוור; אנדריאס אינו אלא שולל את ההווה בלבד. הוא מבטל הכל בציניות וחוסר אמונה כל שהיא; או אולי, אם אפשר לומר כך, באמונה בכוח השלילה בלבד. ה“אידיאה פיקס” שלו היא איבוד לדעת; לדבריו, אינו מחכה אלא להזדמנות מתאימה. בחדרו אוסף מיוחד במינו: צירוף הדברים המכוערים וחסרי הטעם ביותר, שיכול היה למצוא. כל זאת להוכחת חוסר הטעם והטפשות של האנשים, החיים והעולם כולו. היחס שבין המספר לאנדריאס הוא מוזר ואינו ניתן להסבר רציונלי. בסיפורו הוא מכנה את דעותיו ודבוריו של אנדריאס כשטויות. הוא מנסה לבטלו, לראותו כילד שלא נתבגר כל צרכו, כמוכה שגעון קל, כאדם חסר ערך – אך אינו מצליח. עצם התיאור המדוייק של דבורי אנדריאס והתנהגותו מעידים, עד כמה הדברים משפיעים עליו בניגוד לרצונו. הוא מנסה לבוז לציניות של אנדריאס; אך האם באמת היסטוריון החי בעבר הינו האדם המתאים להראות לבן משפחה שעבר זמנה את הדרך לעתיד? האם המספר עצמו אינו נאחז ומפרפר ברשת העבר והחלוף כמו אנדריאס, אם גם בצורה אחרת?

הברונית היא המעלה הצעה בלתי צפויה: למספר הזדמנות לנסוע לאוניברסיטה אמריקאית להשתלמות. היא מבקשת הימנו ליטול את אנדריאס איתו, ומקבלת על עצמה לממן את נסיעתם של השנים. ההיסטוריון נראה לה כאדם מתאים לשמור על אנדריאס מפני שגעון האיבוד לדעת. בין אם יש סימוכין לדעתה, ובין אם אין, הרי אין מסרבים לברונית פן בוור. וכך אנו מגיעים לעצם הפרשה: שני ארופיאים, בני העבר, נוסעים לאמריקה, ארץ ההווה והעתיד, רשמיהם וחוויותיהם, רוחניות ונפשיות בארץ זו, הם המהוים את עיקר הספר.

יש לציין כאן שמוכרים לנו כמה וכמה ספרים מפורסמים, המתארים את החוויה ההפוכה: האמריקאי החי את החוויה של הפגישה עם העולם האירופיאי. בראש הסופרים האמריקאיים, המקדישים מקום לחוויה זו, נמצא ללא ספק הנרי ג’מס. ספרו “השגרירים”, מוקדש כולו לאמריקאים הנכנעים לתרבות הארופיאית העתיקה ושוב אינם יכולים לחזור למולדתם. גם בספרים רבים אחרים עומד המפגש בין האמריקאי לעולם הארופיאי במרכז ההתענינות. עתה זוכים אנו לתיאור הנגדי. אין כתיבתו של מרניכס גייזן דומה כלל וכלל לכתיבתו של הנרי ג’מס, אך אף הוא סופר מעודן ותרבותי ביותר, כך שלעתים מתענין הוא באותם אספקטים.

אי הנוחות שמרגיש ההיסטוריון ביחסיו עם אנדריאס מתחזק עקב המגע הקרוב יותר ויותר. הוא מלגלג על אנדריאס הנוסע לפתע לארצות הברית, במקום לאבד עצמו לדעת. אך לאנדריאס יש הסבר לכל: מתכוון הוא לאסוף פרטים וסטטיסטיקות על הנושא האהוב עליו בארץ ענקית זו. יש בה חומר רב יותר למחקרו מאשר באירופה הקטנה. בין יחסי שני הצעירים מתהווה סיבוך נוסף. המגורים המשותפים מביאים אותם גם במגע גופני קרוב יותר. תכונות גופניות ותיאור ערום, ערום כסמל, הינם נושא חשוב בספר. ההיסטוריון מגלה את גופו הכחוש והמדולדל של אנדריאס. הוא עצמו רחב כתפים וצר מתנים, בנין גופו מתאים לאידיאל הקלסי היווני. שהרי הוא לא נצר לשושלת יוחסין עתיקה, כאנדריאס. הוא צאצא משפחת אכרים פשוטה. עול העבר שלו אינו גופני אלא נפשי, מותנה בתלמודו ובמקצועו.

אמריקה פועלת בצורה שונה על שני הצעירים. אנדריאס בא טעון דעות קדומות ותכניות מוזרות. מלכתחילה אינו רוצה כלל לראות את אמריקה אלא אך את הצדדים המגוחכים והמעוותים, כדי שימצא אחיזה נוספת לציניזמים שלו. המספר הינו איש מדע. הוא מחפש רשמים חדשים, רוצה להרחיב את אופקיו, וגישתו, על כן, חייבת להיות שונה ביותר מזו של אנדריאס, הברון מן העולם הישן. אגב, התואר דוקטור שוב אינו נשמע. תוארים הולמים את העולם הישן יותר משהם הולמים את החדש.

והנה חלה נקודת מפנה חשובה. פגישה שכמעט ואינה מן העולם הזה משנה את אנדריאס, ועם שינוי זה – את היחס שבין שני הצעירים. זאת נקודת השיא בספר, ובדרך סימטרית מוחלטת היא נמצאת בדיוק בפרק האמצעי. שני הצעירים נמצאים בדרך מניו־יורק לסן־פרנסיסקו, שם עומד ההיסטוריון להשתלם באוניברסיטה. עקב קלקול קטן במכונית הם נעצרים לימים מספר בעיירה קטנה שעל שפת הערבה, ועורכים טיול במרחבי הערבה האמריקאית. ענקית, כמעט אין סופית, משתרעים המרחבים. יד האדם הפעילה, המסדרת, אינה ניכרת כאן. דומה, הכל כאן נשאר כפי שהיה בימי בראשית. האדמה בבתוליה – מחזה קדומים. מחזה שאפשר לראותו רק בארץ חדשה, ענקית, בעלת מישורים רחבי ידים, ארץ בעלת אפשרויות חדשות, בלתי מוגבלות וצפויות מראש. ערבה ומרחבים בלתי מעובדים אין במערב אירופה. נפלו המחיצות שהוקמו ע"י האדם. כאן חשים השנים את מגע ידו של האלהים. באופק מופיעה אילה ועומדת דומם, מתבוננת באנשים בעינים תמימות. ואנדריאס בוכה. הדמעות שוטפות את מעטה הציניות המלאכותי שהעטה על נפשו. הדמעות שוטפות את מעמסת הדורות שהכבידה עליו. הטבע, שעמד כאילו עצור נשימה בפני הרגשת האין־סוף של היחיד, משתתף אף בפירוק משחרר זה של רגשות האדם. סערה, רעמים, ברקים, וגשם סוחף לאחר מכן, המרטיב את השנים עד עורם.

ככל הספר כולו, מסופרת אף סצינה זו ע“י ההיסטוריון, והוא שמקשה עלינו להעריכה כראוי. בכתיבה בגוף ראשון קיימות כמה וכמה בעיות. אנו נוטים להזדהות לגמרי עם המספר, ולקבל את הסיפור בגוף ראשון כאילו באמת סיפורו של הסופר עצמו הוא. והרי לא בכל המקרים נכונה הזדהות זו. היא במקומה ברומנים הראשונים, הבלתי סופיסטיים, שנכתבו בגוף ראשון. אך אצל סופרים מעודנים ומתורבתים, כהנרי ג’מס, למשל, עלינו, ברוב המקרים, להסתייג מן המספר בגוף ראשון, ולהעביר את נקודת השקפתו תחת שבט בקורתנו. ב”סירי הבשר של מצרים" מזדהה הסופר לעתים תכופות עם המספר בגוף ראשון; אך בסצינות מסויימות, כגון סצינת הערבה, מקבלים אנו את הרושם, כי אין המספר מעריך את אנדריאס בצורה נכונה, ואינו חודר לעומק נשמתו. הוא מתפלא על בכיו של זה האחרון; למרות שאף הוא עצמו נרגש מן החויה, הרי לא זועזע עד עומק נשמתו, כאנדריאס. שניהם צועדים בכיוון העיירה בגשם השוטף, אנדריאס נסחב כמה צעדים אחר ההיסטוריון. ההיסטוריון מעיף בו מבטים בהם הבוז והזלזול מהולים ברחמים. גופו החלש של אנדריאס נראה בברור תחת הבגדים הרטובים, הוא צועד לאטו, מפזם בגמגום את השיר אותו שר ההיסטוריון במלוא אונו, מתוך הכרת מבנה גופו המוצק, כוחו ובריאותו. נדמה לו כי הפעם גבר על אנדריאס, הפעם, לבסוף, הראה אנדריאס חולשה רוחנית בצד החולשה הגופנית. וכאן מונחת טעותו של המספר. הוא מדמה לראות חולשה, כאשר ראה, לאמיתו של דבר, התגלות כוח נפשי בלתי צפויה מראש. אנדריאס מצא אמונה בארץ החדשה. הוא מצא אמונה בטבע, אשר ברבות הימים תכלול גם את האדם. ואילו המספר עצמו נתרשם, אך לא נולד מחדש. והענין ברור לגמרי: אנדריאס עמד כבר על פי התהום של השלילה המוחלטת. לא היה לו דבר להפסיד. לכן, בבוא השעה, לא היה דבר שעצר בו מלהתמסר בכל נשמתו לחדש, למה שחורג בעצמתו הרבה מעבר לגבול המוקצב לאנוש. ואילו ההיסטוריון, אשר מעולם לא הרחיק כה לכת כאנדריאס, לא היה, מאידך גיסא, בשל עדין לחזרה מארץ התוהו והלא־כלום.

מכאן ההתפתחות ברורה. המספר אינו מתערה בחיים האמריקאיים, אף לא בחוג המצומצם יותר של האינטלקטואלים, בהם הוא פוגש באוניברסיטה. הוא מתרשם מדברים הרבה. בראש ובראשונה, כמובן, קנה המידה. הכל ענקי בהשואה לאירופה. היחס בין מורה לתלמיד הוא טבעי וקרוב יותר מאשר בעולם הישן. בשעורי ההתעמלות נפגשים פרופסורים ותלמידים במערומיהם, – סמל הערום, כפי שכבר ציינו, חשוב ביותר בספר. דפוסי החיים המעיקים כל כך עוד לא הספיקו להיווצר. נוסף על כך יכול כל אדם למצוא את החברה, את הנוף ואת הסביבה שהוא מבקש, שהרי רב הגוניות היא כמעט בלתי מוגבלת. שיטת הלימוד וההוראה טבעית יותר מבאירופה, שהרי היא אינה נעצרת בפני ערכים מקובלים ביראת כבוד, אלא מבקשת להסביר הכל ולהשמיע בקורת, אם יש צורך בכך. ועוד תופעה שאינה מובנה לאירופאי – האנשים מדברים על הדת, על נושא זה שהוא קדוש מכדי להיות נושא לדבורים, ואינם מרגישים כלל בחילול הקודש שלהם. ההיסטוריון אינו מפיק תועלת מלימודיו באוניברסיטה. הוא יכול, אמנם, להתרשם מן החדש, אך אינו יכול לקבלו. הוא מתבונן במחזה שאין לו חלק בו. אשר לאנדריאס, הוא עלה על דרך המלך, הדבר מתבטא בגופו, שהולך ומבריא, הולך ומתחזק, ובהלך מחשבותיו. הוא אינו מדבר עוד על איבוד לדעת. יתירה על כך, הוא מתאהב בוויוויאן, נערה אמריקאית טיפוסית. וויוויאן מחליטה מיד, שהיא תנשא לאנדריאס, ותהפוך אותו לאמריקאי אמיתי; כל זאת בשעה שאנדריאס עוד לא החליט כלל מה הם רגשותיו. ההיסטוריון אינו מתפעל ביותר מוויוויאן. הוא רואה את מיגבלותיה, את טיפשותה וחוסר השגתה, את דעותיה שאינן אלא צירוף לא מעוכל ובלתי הגיוני של דעות קדומות. במה שאינו חש מלכתחילה, הוא כוח הקדומים הראשוני הטבוע בוויוויאן, בדיוק כמו בערבה הענקית. מובן שאנדריאס נכנע לוויוויאן מיד; ועתה מגיע תורה של הנציגה החזקה ביותר של העולם הישן; הברונית פן בוור יוצאת לאמריקה כדי לחרוץ את משפטה, שאין עליו ערעור, על גורל המשתתפים. ההיסטוריון שמח במקצת לאיד. הוא סבור, שצפויים כמה וכמה קשיים בדרך הנאהבים. והנה מתארע הבלתי צפוי: הברונית נכנעת ללא כל קרב. לאחר כמה ימים במחיצת וויוויאן היא פושטת את בגדיה המיושנים, השחורים כולם (וויוויאן אך שאלה: האם את באבל?). הולכת למספרה ולמכון יופי. מעתה היא נראית בדיוק כמליוני הנשים העשירות בנות גילה שבאמריקה. כל המיוחד שבהופעתה, שמשך את תשומת לב הכל אליה בבואה, נעלם כליל.

מרניכס גייזן אינו מחפש את הפתרונות הפשוטים והזולים. אנדריאס אינו הופך לאיש עסקים מצליח, “אריה” חברתי או משהו בדומה לכך. רחוק מן ההמון ההומה, הוא מתישב עם וויוויאן, שנשאה לו, במקום שהוא על הגבול בין תרבויות שונות – בין אמריקה של היום ובין האינדיאנים שמימי הכובשים הספרדים. הוא אינו יודע, ואף אנו איננו יודעים, מה יעשה בעתיד. אמנם, עשיר הוא למדי עד שאין לו צורך לדאוג לפרנסתו. דבר אחד ברור: הוא הגיע לביתו.

וההיסטוריון? אנדריאס מציע לו לשהות עמו. אך הוא אינו יכול לעשות זאת. הוא אכל מסירי הבשר של מצרים, אך דיו; עליו להשאר נאמן לעצמו. וויוויאן היא המוצאת את המלה הנכונה: רק דבר אחד לא למדת, אומרת היא. לא למדת כיצד להיות מאושר.

ההיסטוריון חוזר לאירופה הערפילית. שם מצפה לו נערה חיוורת, חסרת דם, הכותבת ספרים מדעיים עם הערות מדעיות; הוא קורא לה אנה־עם־הערות־השוליים. לפני עזבו את אמריקה, נרשם הוא כמתנדב לנסיעה אל הירח – אולי שם ימצא ברבות הימים את מקומו. והדמעות שעולות וצפות בעיניו, כאשר הוא מגיע לחופי מולדתו, אינן מולידות עתיד חדש ואמונה חדשה, כאלה של אנדריאס. הן דמעותיו של מי שלא הגיע, ולעולם לא יגיע, לביתו האמיתי.

פברואר, 1958

 

ד. יאוש וחידלון    🔗

את הלך מחשבותיהם של כמה מן הסופרים ההולנדיים בני התקופה מבטא שמו של ספר של אחד מהם, מקס דנדרמונדה: “העולם נהרס בשל החריצות”¹⁷. זהו רומן אירוני־פנטסטי, שבו מתמודדים עולם הטכניקה המודרני המתקדם וחסר המנוחה, ועולמו של גבור הסיפור, הוא אלק י. וותרהוד, שלכל הדיעות אינו סובל בשום אופן מעודף של חריצות. אף מבלי להתעמק בתכנו של הספר, אנו יכולים לפרש את הכותרת: יש כאן משום כפירה ביעילות ומטרתיות. החריצות, הנחשבת, כרגיל, כאחת התכונות החיוביות ביותר, מאבדת לפתע כל משמעות. וזאת משום שכדי ליצור, דרושה גם מטרה מסויימת. באין מטרה, הופכת כל פעילות לתנודה חסרת מובן בחלל ריק.

אולם לא בספרו של דנדרמונדה אנו רוצים לעסוק הפעם, אלא בספריהם של שנים מחבריו לעט, בנוף הספרותי ההולנדי. ובשניהם אנו מוצאים כעין מסקרדה של אחרית הימים, עולם מתפורר והולך. הרי מוליש¹⁸ נולד ב־1927 והספיק לפרסם עד עתה כבר שבעה ספרים, מהם רומנים ומהם קבצי סיפורים. המקרים המוזרים, המתרחשים בספריו, אינם כפופים לחוקי הסבתיות המקובלים עלינו. אולם המסגרת היא המציאות הרגילה, ובשל כך עוד מתחזקת תדהמתנו. “המאור השחור”¹⁹ נדפס לראשונה בשנת 1956, ויצא תוך שנים מעטות בשבע מהדורות. הסופר מגדיר את יצירתו כ“רומן קטן”. אולי השתמש בהגדרה זו מבחינה כמותית – הספר משתרע על 113 עמוד בלבד; אולי משום שזהו סיפור אדם אחד ומאורע מרכזי אחד; מבחינת ערכו האמנותי של הספר, על כל פנים, אין הרומן “קטן”. ענינו של הספר – תולדות יום אחד והלילה שלאחריו, בחייו של מאוריץ אקליי, נגן הפעמונים שבכנסית העיר. אנו אף שומעים מיד, מהו התאריך המדוייק: העשרים באוגוסט אלף תשע מאות חמישים ושלוש. מתברר לנו גם מדוע התאריך חשוב כל כך – זהו יום הולדתו ה־46 של מאוריץ, וזהו אף היום שכת דתית מסוימת מנבאה בו לקץ העולם. נושא היום המיוחד הולך וחוזר משך מהלך הסיפור כולו. תחושת יום ההולדת מלווה תחושת הזדקנות, יאוש וסלידה. וברקע הולכות וגוברות ההכרזות הרמות על קץ העתים. היום מסתים במסיבת יום ההולדת, הנמשכת מרביתו של הלילה, ונגמרת בסיוט. למסיבה מזמין מאוריץ אנשים מספר, ביניהם ידיד נעורים, שהפגישה עמו מעוררת זכרונות מן העבר. במשך הזמן אנו קולטים שברירים שונים מחייו של מאוריץ בעבר, עד שהידיעות שבידינו מצטרפות לתמונה שלמה, כפסיפס. רומן המספר תולדות יום אחד, והמעלה אגב כך קטעים מן העבר, אינו בבחינת חידוש. סופרים הרבה אחזו בסממן טכני זה, כאשר נראה להם סיפור כרונולוגי של מהלך הענינים משעמם מדי. זכותו של מוליש היא, שהוא מצליח להכניס לקונבנציה ספרותית נדושה למדי תוכן חדש. כי עברו של מאוריץ אינו מופיע בפנינו קטעים קטעים מסודרים. ברמזים ורמזי רמזים אנו שומעים עליו; למהלך העלילה מתלווה תחושת זרות ואי נוחות, בשל ההערות וחצאי ההערות, המשתלבות אמנם בעלילה, אך עדין אינן מובנות לנו. עם תחילת הספר, השכם בבוקר, אנו מפתיעים את מאוריץ אקליי החולם חלומות טרופים. בין השאר הוא חולם כי הוא מתחפש לכושי. הוא רוקד, הוא מאושר. אשה צעירה נדרסת תחת גלגלי הרכבת. האם זאת מריוליין, שואל מאוריץ את עצמו. לאחר מכן, בבקרו של אותו יום, כאשר הוא מזמין את ידיד הנעורים למסיבת יום הולדת, הוא טוען בפני זה האחרון בעקשנות שהוא בן עשרים ושלוש בדיוק. רק לאחר שאנו מתקרבים כבר לסיום הספר, אנו מבינים כי מאוריץ היה בן עשרים ושלוש, כאשר במסיבת סטודנטים פרועה מצא את מריוליין, אהובתו מילדות, בזרועותיו של כושי – לאחר שעזב אותה כשעה לבדה. לאחר תגרת ידים עם מריוליין, ולמחרת היום מצאו את גוויתה של הנערה צפה על פני אחת מתעלות המים. ההיה זה מעשהו של מאוריץ? או שמא אבדה מריוליין עצמה לדעת, מחרטה, או דוקא משום שלא התחרטה, כגירסתו של חבר הנעורים? הסבר אחרון זה אין אנו עתידים לקבל. אין גם צורך בכך: סבת התנהגותו המוזרה של מאוריץ אקליי, בדידותו, אורח חייו המרושל, והלך מחשבתו הסבוך מתבררים לנו בלאו הכי.

היום מסתים, כאמור, במסיבה עכורה, שמשתתפים בה מלבד אקליי ארבעה אנשים בלבד. למרות המספר הקטן של משתתפים, הרי האוירה טעונה ודחוסה תחושת הוללות, שכרות, פריצות, – ומעל לכל, אכזבה ושממון: לפנות בוקר מסתכל אקליי מן החלון בעיר שמתחת. והוא זועק. השמש עומדת בשמים, אולם האדמה שחורה ושרויה בחשיכה. השמש שוב אינה מאירה. מאחוריו זועקים ידידיו כי הוא משוגע. ואילו אקליי מטפס מן החלון למטה. בהגיעו לאדמה הוא נבלע בהמון אדיר של אנשים, המון הנע קדימה לקראת יעוד שחור. ואין אנו יודעים, אם קץ הימים מתקרב ובא, או שמא הזיות מוחו המבולבל של מאוריץ אקליי חורגות מכל גבול של הגיון מקובל, ובולעות עולם ומלואו בתמונת אספקלריה מעוותת.

רמקו קמפרט²⁰ נולד בשנת 1929; הוא צעיר מהרי מוליש בשנתים. הוא התחיל לכתוב שירה. ב־1951 הוציא את קובץ השירים שלו, שירים שיש בהם תערובת של רומנטיקה ואירוניה. במשך הזמן פנה גם לפרוזה וב־1958 פרסם קובץ סיפורים בשם “הנער עם הסכין”²¹. מלבד סיפורים, יש בספר גם תסכית, בשם “קץ עיר אחת”; לאחר קריאה בו, אנו משתכנעים שהקץ הקיץ לא רק על עיר בלבד. אנו בוחרים להדגמתנו בתסכית זה, משום הקבלה מסוימת שיש בו לספרו של מוליש. מלבד התסכית ישנם כמה וכמה סיפורים בקובץ, הראויים מאוד לקריאה. הסיפור “הנער עם הסכין”, על שמו נקרא הספר, מתאר מסיבה פרועה ומליאת שממון כאחת. האדם היחיד התמים באותה מסיבה הוא הנער עם הסכין, היכול לקלוע בדיוק נמרץ לכל מקום. מסמנים לו מקום בין רגליה של בחורה ערומה, העומדת נשענת על דלת. הוא פוגע במטרה מבלי לפצוע את הנערה, אולם כאשר זו האחרונה (ששתתה יותר אלכוהול מיכולת הקבול שלה) מנשקת לו בהתפעלות, הוא מסמיק ומחזיק באי נוחות את הסכין מאחורי גבו, מחשש שמא יפצע אותה. אך נחזור נא לקץ עיר אחת. כמו ספרו של מוליש הרי אף תסכית זה יש בו מן הפנטסטי. אלא שכאן היסוד הפנטסטי־גרוטסקי מתבסס על המציאות. אין כל ספק, שיש קשר בין המתרחש בתסכית ובין מאורעות מלחמת העולם השניה. אמנם אין התאור נטורליסטי כל עיקר. אנו מצטטים להדגמה קטע מן הפתיחה:

לאחר מכן אנו נתקלים בגדודי החיילים, ההורסים וטובחים. אולם כוחות הטבע, הנותנים את תמיכתם לנעשה, הם הם ההופכים את המתרחש לקטסטרופה כלל עולמית.

מעשי הטבח והאכזריות אינם מזעזעים באותה מידה, כמו הדיבורים המלווים את המעשים: הכרזות רמות שאין מטרת המעשים אלא הקמת עולם טוב יותר.

התסכית מסתיים בהודעתו של הקרין, כי הוא עצמו עומד עתה להיות מוצא להורג. כל החיים עדין, מודיע הוא, הם בוגדים – בוגדים במות. מטר יריות. שקט. תקתוק שעון הסטודיו. סוף. ואנו פונים לקריאה בשאר ספוריו של רמקו קמפרט, על ענינים רגילים יותר, אך עצובים לא פחות.

יולי, 1961

 

ה. ההולנדים ותורת הגזע    🔗

לפני שנים יצאו הארופאים למסעות כבוש בחלקי עולם נרחבים וזרים. בני בניהם של הכובשים הם המרצים את עוון אבותיהם. בעית המושבות היא אחת הבעיות הכאובות ביותר עתה אצל ארצות רבות. ההולנדים, למעשה, עברו כבר את המשבר, – הם נאלצו לעזוב את מושבותיהם הגדולות והעשירות ביותר, והשלימו עם המצב. האיש מן הרחוב שוב אין לו ענין רב באינדונזיה. רק מי שהיה שם, אינו יכול לשכוח את הארץ. ואי אתה יכול לטעות במבט של מי שבלה את ילדותו או אף את מרבית שנותיו באותה ארץ רחוקה, וארץ האם שלהם, בה הם יושבים עתה, אינה לגביהם אלא מקום מגורים, ותו לא. שחוק הגורל הוא, שהרבה אינדונזים ממש יושבים עתה בהולנד. הם נאלצו לעזוב את ארצם, אם משום שהפגינו בזמנו אהדה להולנדים, ואם משום שהתחתנו בהם. לגבי אינדונזים בהולנד לא קימת כל דיסקרימינציה. הם מתמזגים באוכלוסיה. בני הזוג של נשואי תערובת אינם נתקלים בכל הגבלה חברתית. לא נזרקים לעומתם אותם מבטים מבטלים, תוהים ועוינים הנופלים על זוגות דומים בארצות אחרות. באינדונזיה עצמה, בזמן השלטון ההולנדי, היו פני הדברים שונים.

יש ספרים הרבה שנכתבו על נושא האהבה בין גבר ואשה שלא מאותו “גזע”, ועל בעיותיה וסבוכיה של אותה אהבה. הרבה פחות ספרים סובבים על ציר הידידות; ידידות בין בן גזע “עליון” וגזע “נחות”. הספר “אורוג”²² הנו ספור ידידות בין נער הולנדי, לבן, ואינדונזי מבני הילידים. זהו ספור ילדות ונעורים; כי הידידות חסרת הבעיות של ימי הילדות שוב אינה יכולה להתקים בין המבוגרים. והיות ו“אורוג”, כפי שאמרנו, הוא תאור תולדותיה של ידידות, הריהו מוצא את סיומו בהתבגרותם של הגבורים ובהפסקת ידידותם.

ההולנדי הוא שמספר את זכרונותיו, בגוף ראשון. והוא מכניסנו מיד לעובי הקורה עם המשפט הראשון של הספר. “אורוג”, פותח הוא, “היה ידידי”. לשון עבר. אורוג שוב אינו ידידו. אורוג היה ידידו עוד מבטן אמו, באשר שתי האמהות עברו הריון ראשון באותו זמן ועובדה זו קרבה אותן. קרבה זו נפסקה, כמובן, לאחר ילדותם הראשונה של שני הילדים. אך הנערים נשארים קשורים אף לאחר שנפסקת הקרבה בין האמהות. הנער ההולנדי הוא הוא הזקוק ביותר לידידות, שהרי הוא נשאר בן יחיד, והוריו, האם הסובלת תדיר מחולשה וכאב ראש, והאב, המתעניין רק בנעשה במטעים אותם הוא מנהל, אין ביכולתם לספק את הנהיה לחברה שבלב הילד. אלמלא אורוג, היה בודד ומבודד. שני הילדים עוברים יחד את כל חויות הילדות. מסעות התגלית לעולם הסובב, תכניות לעתיד – הכל משותף. ההולנדי הקטן מרגיש עצמו כבן משפחה בביתו של אורוג, שם סועד הוא לעתים קרובות. העובדה שהוריו אינם מרוצים ביותר מקרבה יתירה זו עדין אינה חודרת להכרתו. אין לו צורך בהגדרת רגשותיו כלפי אורוג – אורוג פשוט ישנו.

מהם רגשותיו של אורוג בכל אלה? הדבר אינו מתחור לנו. אורוג, מגיל צעיר ביותר, שתקן בקשר לרגשותיו ויחסו לעולם הסובב. גופו, מילדותו, גרציוזי, מאולף. לא כן דבורו. מבטיו מעיניו המלוכסנות מביעים יהירות, לגלוג ובישנות גם יחד.

במרומי ההרים העוטרים את המטעים נמצא אגם מוזר. ודאי לועו של הר געש משכבר הימים, שנמלא מים. פני האגם שחורים ושקטים. המבט אינו יכול לחדור מבעד פני המים ולחשוף את הסודות שבקרקעיתם. לא בכדי נארגו אגדות רבות סביב האגם, הנקרא טלגה הידיאונג, רוב האגדות עשויות להעביר צמרמורת בבשרך. באגם זה טובע אביו היפה והצעיר של אורוג, עקב אי זהירותם של הורי גבור הספר ואורחיהם. רגש האשמה גורם לאביו של הגבור לשלם דמי למוד עבור אורוג, וכך עוד מתהדקת הידידות שבין הילדים, הנוסעים יחד לבית הספר. וכך חולפות השנים. מסעות ציד לסביבה בימי שבתות, בהדרכתו של אחד מעובדי המפעל, המשוגע לדבר; למודים והכנת שעורים בצותא; משחקים, שעשועים המושכים נערים. העובדה, שהורי הגבור מתגרשים, בעקבות מעשה אהבהבים שבין האם ואחד הפקידים, אינה משאירה כמעט רושם. תמיד היתה זרה לילדה ועזיבתה המוחלטת אינה משנה הרבה. הילד אף קטן מדי לתפוש מה שנתרחש; אורוג, כמובן, מהיר תפישה יותר בענינים מעין אלו ומסתבר – אך לא נאמר – שקרנם של הלבנים יורדת בעיניו.

ככל שמתבגרים הנערים, מתרבות העקיצות ששומע הנער הלבן על ידידותו עם אורוג. אין הדבר עושה כל רושם עליו. חייו קשורים עם חיי אורוג. אורוג מסמל את ימי ילדותו היפים שחלפו. אורוג מסמל – אמנם עדין לא נהיר לו הדבר – את הארץ היפה שהיא מולדתו האמיתית. כפי שאינו יכול לנתק את הקשר בינו ובין הארץ האסייתית הקסומה, כך אינו יכול לנתק את הקשר בינו ובין אורוג – אינו יכול ואף אינו רוצה.

ואורוג? שוב אין אנו יכולים לרדת לסוף דעתו של אורוג. כאשר הנער המתבגר עובר שלב בו הוא לובש אך ורק בגדי לבנים ומנסה להעמיד פנים כאילו אביו היה לבן – אנו מבינים כי משהו מוזר מתחיל להתהוות בנער. אך עיניו המלוכסנות והשחורות אינן מגלות את מחשבותיו. סוגרות הן על נפשו כראי המים השחור של טלגה הידיאונג הסוגר על הצמחים בקרקעיתו, אותם צמחים שמשכו את אביו של אורוג בזרועותיהם ומנעו ממנו לעלות שוב ולנשום את אויר העולם.

נהיית ההדמות ללבנים אינה מחצית הדרך. מכאן עובר אורוג לקוטב השני: נטיה קיצונית ללאומנות. שלב זה בהתפתחותו חל בלומדו־רפואה באוניברסיטה. הוא נמצא עתה בעיר אחרת, והידיד הקרוב לו הוא עבדאלה, צעיר מוסלמי לאומני קיצוני. לאט לאט מתחיל להתחור לגבור הספר, שאין לו כל חלק בנפשו של ידידו האינדונזי. האם ידידותם מלכתחילה לא היתה אלא דבר חיצוני בלבד, מעין קרבה גיאוגרפית, מותנה ע"י תנאים ולא רגשות? אין הדבר כך לגבי ההולנדי. הוא ספג את אורוג לתוך נפשו, מבלי לשאול שאלות רבות. אין לו ערכים אחרים בחייו. הוא נוסע להולנד ללמוד הנדסה בטכניון. המלחמה הפורצת אינה מגבירה בו את רגשותיו הפטריוטיים, הגם שמצטרף הוא לתנועת המחתרת מתוך נמוקים מוסריים. מיד לאחר גמר המלחמה נוסע הוא חזרה, למרות המהומות ואי הבטחון. הוא מוצא את בית אביו והמטעים הרוסים ושרופים. אביו נהרג. עבדאלה אינו עונה על ברכת השלום ומתחמק לתוך ההמון הזורם ברחובות. ואורוג? ליד טלגה הידיאונג מופיע בפניו אורוג ומאים באקדח שבידו; רק קולות חולית המשמר הקרבה מניסים אותו טרם הספיק לירות.

האם זהו הפתרון הסופי? הספר מסתים בשאלה. השנים שחלפו מאז הביאו פתרון, אך לא בהירות. כיסופים למזרח הבלתי מובן מכרסמים עדין בלב אנשי המערב שגורשו מגן העדן של ילדותם. אף אורוג עצמו וידידיו, מסתבר, לא מצאו את הדרך לאושר; והם תוהים ושואלים, מבקשים ותועים.

1958

 

ו. בארצה של אנה פרנק    🔗

ישנו ספר קטן וצנום אשר הועיל לעניין היהודי יותר מאשר הרבה קונטרסים עבי כרס: הלוא הוא יומנה של נערה צעירה, שנכתב בזמן שבו התחבאו היא ובני משפחתה מפני הגרמנים בעלית גג שבאמסטרדם. אנו, בארץ, מתרשמים מן הספר אולי דוקא פחות מאשר נוכרים: שהרי לגבינו גורלה של אנה פרנק הוא אחד מרבים, אחד מששה מליון, בכל משפחה, בכל בית חי זכרם של נכחדים. שמה של אנה פרנק הוא אינו השם היחיד: הוא שם נוסף ברשימה הארוכה. לא כך אצל שאינם יהודים. אנשים רבים אינם מתענינים אף במעט שבמעט בסיפור השמדת היהודים בארצות הכיבוש הגרמניות. אולם כמעט כל תושבי אירופה שמעו את שמה של אנה פרנק. בהולנד הפכה למעין גיבורה לאומית. אין אף חנות ספרים אחת, בה לא נראה ספרה, שתמונת השער שלו היא התמונה רבת המבע של הנערה־שאינה־עוד־נערה, נשענת בזרועותיה על השולחן, כשלפניה מונח יומנה, והיא נושאת אל המתבונן זוג עינים כהות, שהחיוך נלחם בהן עם התוגה. הבית באמסטרדם הפך למוזיאון. אין משנים בו דבר; הכל נשאר כבימים בהם כתבה אנה את יומנה. אך הולנד אינה הארץ היחידה המעריצה את אנה. ספרה תורגם לשפות רבות ושונות.

מהי הסיבה, שסיפורה של אנה זעזע את מצפונם של אנשים יותר מכל הספרים, התעודות, המחקרים, השרידים שנתגלו ונתפרסמו לאחר המלחמה? האם ההסבר טמון בערך הספרותי של היומן? האם היה גורלה טרגי יותר מאשר של כל הקרבנות האחרים? האם גרם לכך המיוחד שבאופיה? דומני כי לא באלה יש לחפש את התשובה. אנה היתה נערה בלתי רגילה, אך לא גאון. יומנה אינו מסתיר את חולשותיה ואת תכונותיה השליליות. היא היתה נערה מוכשרת, אך לא אדם שיש להעריצו; רמת כתיבתה מעל הממוצע, אך ספרה אינו יצירה ספרותית כבירה. אין אנו יכולים לדעת, אם באמת היתה מתפתחת לסופרת – העתיד עליו חלמה.

העובדה הראשונה הבולטת לעיניהם של קוראי היומן היא אולי החשובה ביותר בהערכת ספרה: אנה היתה ילדה. לעיניהם של אנשים שגודלו על התעמולה הנאצית, המתארת את היהודי כאויב מסוכן של האנושות, עמדה דמות קטנה, רזה, חלשה ומעוררת חמלה: ילדה קטנה. מובן, במחנות הריכוז הושמדו זקנים, נשים וילדים, אך לא כל אנשי אירופה ראו את מחנות הריכוז מבפנים. לגרמנים היה נוח לעצום את עיניהם ולהאזין לתעמולה. לגלוריפיקציה עצמית כדאי להאמין, שנלחמים באויבי האנושות, בילידי השטן, באנשי תככים מסוכנים ונוראים שזוממים להרוס את גרמניה. וכפי שנוכחנו לדעת, הרי תעמולה מוצאת לה מאמינים ככל שהיא פרימיטיבית, טפשית ומלאת שקרים. תעמולה טובה אינה פועלת על ההגיון, אלא על הרגש. ובתום המלחמה, כאשר נפסקה התעמולה הנאצית ועם מפלתה של גרמניה, לא אצו האנשים לקרוא סטטיסטיקות וספרי מחקר, כדי לקבל מושג מדוייק על מה שארע. אף לא היתה כל סיבה לצפות לכך. ואשר לאנשים אחרים, שאינם גרמנים: הרי סבל היהודים לא היה הדבר שעניין אותם מעבר לכל נושא אחר.

והנה הופיע יומנה של אנה פרנק, וכמה שנים אחריו – העיבוד למחזה. זאת היתה תעודה אוטנטית על אחד מן האויבים הנוראים של הרייך השלישי. יומן של נערה הרוצה לחיות ואינה יודעת עוד כי גורלה כבר נחתך. נערה שאין לה השקפות פוליטיות ואידיאלים סוציאליים, נערה שהיא יהודיה משום שנולדה להורים יהודיים, ושההכרה היהודית נכפית עליה מבחוץ. היא יודעת שהינה יהודיה משום שרודפים אותה. אי אפשר היה למצוא דמות, אשר תדגיש ביתר שאת את חוסר המובן והתכלית שברדיפות. גורלה של אנה הוא טרגי במיוחד בשל השאלה שאינה מוצאת תשובה; סבל הנולד מתוך רדיפה מעורר חמלה יותר מסבל הנולד מתוך הכרה ברורה.

יודעים אנו, כי ספרה של אנה הכה גלים בגרמניה. יש ארגון נוער על שמה. מטרתו של ארגון זה אופיינית: הם אומרים, כי רוצים הם למנוע, ששוב יצטרך מי שהוא לסבול את מה שסבלה אנה פרנק. שוב, אנה היא הדמות הפאסיבית. אין אותם צעירים רוצים ללכת בדרכיה או לחקותה. הם רוצים להילחם בגורמים החיצוניים שמחצו את אנה. לא אנה היא הדוגמה, אלא גורלה. לא אנה היא, שקבעה את דמותה היא: גורלה המיוחד עיצב אותה.

אגב, אין ברצוננו לומר כי כל גרמני הושפע מספרה. ידועה העובדה על בעל מינוי של הצגות תיאטרון: כאשר התכוננה הלהקה להציג את יומנה של אנה פרנק, שיגרה את הספר לכל בעלי המינוי, כדי שייטיבו להבין את ההצגה. אחד האנשים שלח את הספר חזרה בזעם. ספר גרוע, מלא השמצות ושקרים, ציין במכתב המצורף. ומעל הכל, ספרו של סופר המתימר לכתוב יומן של נערה, ואין לו כל מושג בפסיכולוגיה ובנשמת הצעירים…

יש להוסיף, כי מותה של אנה במחנה הריכוז הוסיף לפרסומה ולהשפעתה. אם היתה בין החוזרים (וכמעט והיתה בין החוזרים: הטרנספורט בו נשלחה משפחת פרנק ממחנה וסטרבורק לאושויץ היה הטרנספורט האחרון), לא היה ספרה מעורר הדים באותה מידה. אולי אף לא היה מתפרסם. רק מותה יכול היה להטביע על יומנה את חותם הגורליות והטרגיות, הפועלים על רגשותיו של הקורא.

בעקבות המחזה התחילו אנשים רבים להתעניין ביתר פרוטרוט בקורותיה של אנה. בשנת 1958 הופיע בגרמניה, בהוצאת פישר, ספר בשם “אנה פרנק, עקבותיה של ילדה”²³. הסופר הוא ארנסט שנבל, גרמני. הוא קורא לספר, בצניעות רבה, “רפורטג’ה”. אך הוא חורג הרבה מעבר לגבולותיה של רפורטג’ה. אני הייתי מגדירה אותו כספר שירה, אם כי נכתב לכאורה בפרוזה. הספר נושא בשערו הקדשה מוזרה: “לילדי, למען ידעו…”. כדי לעמוד על כוונותיו ודרך כתיבתו של הסופר, נצטט כמה משפטים מתוך הפתיחה:

והספר מתחקה על עקבותיה של אנה. הוא מספר על ילדותה בגרמניה, על שירושה מחדש בהולנד, על החיים במחבוא, על המאסר הפתאומי, על הנסיעה לוסטרבורק, ומשם לאושוויץ, ועל המסע האחרון לברגן בלזן. דברים שהיו ידועים לנו ודברים שלא ידענו עד כה. והוא מסתיים:

1958

 

ז. חדר ההמתנה לאבדון    🔗

ההולנדים מרבים לקרוא. בכל ספריה פרטית וציבורית מזדנבים תורים ארוכים של מחליפי ספרים. וכל שנה, בתאריך קבוע, ישנו “שבוע הספר”. בימים אלה עומדים סופרים ידועים ובלתי ידועים, ותיקים וחדשים, בבית מסחר גדול באמסטרדם, ומוכרים לכל דורש ספרים. יכול כל אדם לגשת אל הסופר ולהכנס איתו בשיחה ספרותית. כל שנה נקבע ספר מסויים כ“ספר הפרס” של שבוע הספרים. כלומר: כל אדם הקונה ספרים בערך למעלה מסכום מסויים, מקבל כתוספת חינם את “ספר הפרס” של השנה. ספר זה יוצא בהוצאה מיוחדת, ושם המחבר אינו מופיע עליו. בין הקוראים המגלים מי הוא המחבר מוגרלים פרסים, המתבטאים בספרים נוספים או בכסף.

יש להניח שקוראי ספר הפרס של שנת 1957 הופתעו במידה מסויימת. שם הספר הוא “ליל הגירונדיסטים”²⁴ והמחבר, כפי שנתגלה אחר כך, הוא ד“ר י. פרסר, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת אמסטרדם, שפירסם ספרים הסטוריים מדעיים, אך לא נחשב עד מועד זה בין כותבי הספרות היפה. נושא הספר – מחנה המעבר וסטרבורק. במחנה זה ובמחנה פוגט קובצו מרבית יהודי הולנד בזמן מלחמת העולם השניה, ומשם נשלחו למחנה ההשמדה, לרוב – אושוויץ. אכן, ספר קודר במקצת כבחירה למתנה. בהקדמה מנמקים חברי הועדה האחראית לבחירת הספר את החלטתם לבחור דווקא ב”ליל הגירונדיסטים". ההנמקה מסתמכת על טעמים שונים. הברירה נעשתה הן על סמך ערכו האמנותי־אסטתי של הספר, וכן על סמך חשיבותה של הבעיה הנדונה לכל העם ההולנדי. ההזדמנות להחדיר ידיעות על מאורעות המלחמה בחוג כל כך נרחב כקוראי “שבוע הספר” הרי היא ראויה לניצול. וכך הגיע “ליל הגירונדיסטים” לספרית כל הולנדי המתענין בספרים.

“ליל הגירונדיסטים” נכתב בגוף ראשון. צעיר בן 27, ז’ק סואסו הנריק (השם מאויית על טהרת הצרפתית), ממשפחה ספרדית עתיקה, נכבדה ומתבוללת, מספר לנו את סיפורו, שעה שהוא יושב בצריף בו עצורים כל המיועדים למשלוח לאושוויץ. הכתיבה היא במיטב המסורת של סגנון זרם־ההכרה, כלומר, תיאור הדברים כפי שהם עולים במוחו של הכותב: הסדר אינו חייב להיות כרונולוגי, אלא אסוציאטיבי. וכך פותח הרומן במילים מבולבלות במקצת. ז’ק מנסה להעלות בכתב את זכרונותיו, ואינו מצליח תחילה. מחשבות מנותקות עולות על דעתו, מילים וביטויים מסויימים מבלבלים ומציקים לו. רק לאחר כמה וכמה התלבטויות נכנס הוא, סוף סוף, למסלול הנכון. קשה עליו הכתיבה מבחינות שונות. אפשר לומר, כי שתי דמויות מתרוצצות בקרבו, אם כי נוסחה זו פשטנית מדי לתיאור כה מעודן ומסובך כגיבור “ליל הגירונדיסטים”. שתי דמויות אלה אינן אלא ז’ק ויעקב. ואין אנו בטוחים, מלכתחילה, מי יגבר על מי. ודאי, ז’ק הוא בעצם יעקב, כי ז’ק הוא יהודי. והראיה – ז’ק יושב בוסטרבורק, מועמד בטוח למשלוח הבא לאושוויץ, מועמד בטוח להשמדה וכליה. אך ראיה זו חיצונית. ז’ק אינו יושב בוסטרבורק מתוך הכרה, מתוך רצון חופשי. הוא יושב שם כי הגרמנים קבעו שהוא יהודי. הכוכב הצהוב הוטבע על בגדיו – אך מה הוא שטבוע בליבו פנימה, מה הוא שטבוע בנבכי נשמתו, מקום ששוב אין בו שלטון גרמני? “ז’ק” פונה אל הגיבור וקורא לו “יעקב”; אך הוא עושה זאת בהדגשה סרקסטית, בהסתיגות ואף בבוז. ז’ק הוא המספר את הסיפור, עם פניות צד שונות אל ושל יעקב.

כאמור, סגנון “זרם ההכרה” אינו מתנה סיפור כרונולוגי. סיפורו של ז’ק, בעיקרו, כרונולוגי, אך סיפור המעשה מלווה מחשבות ורפלקציות המבוססות על מאורעות מאוחרים יותר. הנעשה בעבר מקבל משמעות עמוקה יותר, באשר אנו יודעים כבר את תוצאותיו בהוה. ואף העתיד ברור, הגם שעוד לא נתגשם: מות, אבדון וכליה. אין כל דרך אחרת, לא לז’ק ולא ליעקב, ואף לא לכל האחרים: סוחר היהלומים בעל המיליונים ופושט היד; הרב והמתבולל; האם שנרשמה למפלגה הנאצית והאב המסתמך על יחוסו הספרדי; הנערה האהובה הטהורה והזונה המופקרת; עבדי המחנה ושליטיהם מבני “המשטרה היהודית”. כולם יסעו באותה רכבת, אם במאוחר ואם במוקדם. המזל, האושר, ההצלה הגדולה – אינם נמדדים אלא בשבוע אחד, בשבוע אחד שבין משלוח למשלוח. ובאותו יום, באותה שעה, כל שבוע ושבוע מופיעה הרכבת ולוקחת את מטענה – את האנשים ההולכים למות. הרכבת…

“הרכבת היא השטן. כאשר מגיחה היא מן האפלה, עם פנסיה העמומים, כאשר מכריזה היא את נצחונה עלינו בשריקה חדה, כאשר מחליקה היא באטיות ליד הרציף, בנדנוד ובחבטה, ולבסוף נעמדת בנשימה חמה ורועדת, דומה היא לחיה קדמונית בעלת כוח בלתי משוער, דרקון מאגדה רעה. פתאום עומדת היא בלב המחנה, כאילו הועלתה במימרת אשף מן השאול.”

וכך מתרקמים חיי מחנה המעבר, משבוע לשבוע, מרכבת לרכבת. לאמיתו של דבר, הרי הרכבת היא רק המערכה האחרונה במחזה התוגה המתחולל. שיאה של הדרמה הוא הליל האחרון של המועמדים למשלוח. בערב מקריאים את רשימת השמות, ועם שחר יוצאים הנדונים לדרכם. הלילה האחרון, ליל הלילות, כפי שקורא לו ז’ק יעקב, הוא הנורא ביותר. בזמנו היה ז’ק מורה, ולימד את תלמידיו בבית הספר היהודי באמסטרדם על לילם האחרון של הגירונדיסטים שנדונו למיתה. אך מהו הליל, בכל תהפוכות ההיסטוריה, שאפשר להשוותו לליל המחכים לרכבת לאושוויץ, ליל החוזר שבוע שבוע? לילות הזוועה שבהיסטוריה היו חד פעמיים חולפים. אך הרכבת באה מדי שבוע. “הרכבת, הרכבת. היא באה והיא הולכת, אך בלתי נסבלת מביאתה ועזיבתה היא הקביעות שבדרך. סערה, שלג כפור; הרכבת נוסעת. בעלי הברית שלנו מבלבלים צומתי רכבות שלמים, הורסים גשרים ומוסכי אווירונים, מתקנים וחומרים, אך הרכבת נוסעת. שבתו באמסטרדם על משלוח כמה מאות יהודים, אך כאן משלחים ללא הפסק אלפים וכל אחד עושה את חובתו ואיש אינו מסרב. אדן אינו זז ובורג אינו מתרפה.”

ישנם שני מיני סבל. סבל רוחני וסבל גופני. ישנם אנשים היכולים לעמוד בסבל גופני. אך אין כמעט אדם היכול לעמוד ביסורים נפשיים. הסבל הפסיכולוגי הוא נושאו של “ליל הגירונדיסטים”. כי מחנה וסטרברוק הרי הוא, בעיקרו, חדר המתנה. כמובן שחיי המחנה אינם מצטיינים בנוחיות יתרה. האנשים דחוסים יחד, עובדים עבודות כפיה מסואבות, עומדים במסדרים מיגעים. משפחות מופרדות בכוח. אין סידורים סניטריים. אך – האנשים אינם נרצחים בוסטרברוק. הם רק עומדים בתור להשמדה. וכך הם נשברים בנפשם וברוחם עוד הרבה לפני שמגיע תורם. שחוקים ורצוצים הם עולים לרכבת. איש מהם לא יגלה התנגדות.

על כל היסודות האלה אנו עומדים לא תוך כדי תיאור מסודר, אלא בעיון בשברי מחשבות, הרגשות, אירועים, המתרכבים, בסופו של דבר, לתמונה אחת.

ומי הם שליטי המחנה? המפקד הוא גרמני, כמובן, ולו כמה עוזרים גרמניים. אך עיקר הנהלת המחנה מסורה לידי משגיחים יהודיים. “המלך הבלתי מוכתר” של מחנה וסטרברוק הוא זיגפריד ישראל כהן (“זיגפריד, ככל יהודי גרמני, לפני ישראל, ככל יהודי גרמני מאז היטלר”); על פיו ישק דבר. הוא הוא העורך את הרשימה מידי שבוע, לפי המספר ששאופינגר, המפקד, נותן לו; המספר נמסר לשאופינגר מחלונות גבוהים יותר בהאג; יתכן והמקור הוא בברלין עצמה; איש אינו יודע דבר לאשורו. ומהו תפקידו של ז’ק במחנה? ז’ק אינו אלא שלישו של כהן. הוא בחר בדרך זו כדי להינצל מאותה רכבת, לביאתה הוא מחכה עתה, בכותבו את זכרונותיו. הדרך למעמד נשא זה אינה פתוחה בפני כולם; למזלו של ז’ק, היה מורו של בנו של כהן ונשא חן וחסד בעיני הצעיר. הבן שלחו בדרך מיוחדת למחנה, שם הובא במישרין לשליט הכל יכול. שוב, אין אנו עומדים על השתלשלות זו מיד, אלא תוך ליקוט שברירי תאורים. וכאן, בעיקר, מתבטאת האמנות שבספר; מכאן נובע הרושם העז והבלתי־אמצעי. סיפורו של “משתף הפעולה” קשה פי כמה מסיפורו של קרבן רגיל. רבות כאן הסכנות למספר: הן מבחינה אמנותית, והן מבחינה מוסרית. ב“ליל הגירונדיסטים” אנו נתקלים בסיפורו של אדם, החייב לעורר בנו רגשי השתתפות והזדהות; וכאמור, אם המדובר הוא בסיפורו של אחד מאנשי “המשטרה היהודית” הרי הזדהות זו קשה פי כמה. והנה כאן בחר הסופר בדרך הטובה ביותר: ז’ק אינו מנסה להצטדק, לעורר רחמים, להשפיע עלינו. הוא פשוט מספר, בצורה בלתי מסודרת ובלתי מכוונת, לכאורה, את זכרונותיו. אנו נשטפים, ע"י כך, באוירה המיוחדת של הכיבוש הגרמני ושל המחנה, מבלי לחוש בכך, ומודדים את הנעשה בקנה מידה שונה לגמרי מן הרגיל. ז’ק עצמו אינו מתימר כלל להיות אדון לגורלו. השתלשלות הענינים נכפתה עליו מבחוץ. אינו מתמרד ואף אינו שופט על המתרחש. אך החלטה אחת בלבד היתה משלו: לקבל את הצעת תלמידו, בנו של כהן. אך גם כאן קיבל את ההחלטה עקב כמה וכמה ארועים שנתרחשו לפני כן.

אמרנו, כי סיפור המעשה הוא זכרונותיו של ז’ק־יעקב. למעשה אין זה מדוייק. אין כאן סיפור תולדות שלם, מן הילדות ועד ההוה. הזכרונות מתחילים מבית הספר היהודי בגיטו, לאחר הכיבוש הגרמני. משפט בודד פה ושם מעלה קו רופף, רחוק, מימים קודמים, מעולם אחר. אך אנו נמצאים לאורך הספר תחת שלטון גרמני – שלטון שהתחיל מקדמת דנא, באשר כבר אין להעלות על הדעת מה שהיה לפני כן, שלטון שימשך עד סוף הימים, – כי כל הנמצאים במחנה יחנקו בתאי הגזים של אושוויץ בטרם עת. שוב, משיג הסופר את מטרתו הרבה יותר, משהיה עושה זאת בביוגרפיה מקיפה, רחבת מימדים. “ליל הגירונדיסטים” הוא ספר דקיק וקטן, ואינו מתחרה במספר עמודיו ברומנים הכרסתניים רבי־המכר, האהובים כל כך על מרבית הקוראים. עקב תכונתו זו נראה “ליל הגירונדיסטים” אוטנטי יותר, משהיה נראה לנו לו היה רב הקפי יותר. בכתיבה בגוף ראשון או בסגנון מכתבים קיימת תמיד הבעיה, במה לבחור: בדרך הקיצור, שהיא היא המתקבלת יותר על הדעת, או בדרך ההרחבה – ואז שואל הקורא את עצמו, באיזה מעשה ניסים הצליח המספר לדחוס מילים כה רבות לרשימה שנכתבה משך זמן מוגבל ומוגדר. הבחירה תלויה בסוג הספר. כאן, בספר שלפנינו, חייב הרושם להיות אמיתי ככל האפשר, ועל כן נכונה היתה הבחירה בדרך המצומצמת.

אף האהבה מופיעה ב“ליל הגירונדיסטים”. בזמן היותו מורה בגמנסיה העברית, מתאהב ז’ק באחת מתלמידותיו, מבלי כל יכולת או אפשרות של הבעת רגשותיו. העלמותה של נינון האהובה, העלמות אחת מרבות בימי הכיבוש, היא היא המשפיעה על ז’ק לקבל את הצעת כהן; שוב אין טעם בהוראה בבית הספר, או בכל התעסקות שהיא. יש לחפש עוגן הצלה כל שהוא. והנה מגיע היום ונינון מזדמנת שוב בפני ז’ק. עתה שמה לא עוד נינון, אלא שרה’לה. שרה’לה הוא השם ברשימתו של כהן – רשימת הנוסעים לרכבת. את שרה’לה מחפש ז’ק על מנת להביאה לרכבת, מבלי להעלות על דעתו מי מסתתר אחרי השם. וכאשר הוא מגלה את הנערה האהובה? ז’ק מביא את נינון אל הרכבת. הוא תומך בה בלכתה רועדת לצידו. והוא מספר לנו, כי מעולם לא אהבה כברגע זה. ומאין לו עוד מילים לתאר את רגשותיו, הוא מעלה בזכרונו את צלילי קינתו של רוול לנסיכה מתה. נינון נופלת לרגלי כהן ומתחננת על חייה, ללא הועיל. על ז’ק להרימה ולשאתה בזרועותיו לתוך הרכבת – הרכבת לאושוויץ. והוא עושה זאת. ללא מלה או תנועה מתמרדת; אולי אף במעין שיתוק. זהו סיפור אהבתו של ז’ק לנינון.

ולאחר זאת שואלים אנו את עצמנו: מה יהא בסופו של ז’ק? מה יכול עוד לבוא אחר סיפורה של נינון? במקום אחר שומעים אנו, כי אף את אמו לא יכול היה להציל מן הרכבת. אחד אחד עוברים מכרים מימים עברו – את כולם מביא הוא אל הרכבת. נחסך ממנו רק לשלוח את אביו – אביו נרצח ברחוב עוד לפני כן.

ובכל זאת – יש עוד פגישה הצפויה לז’ק־יעקב במחנה וסטרבורק, פגישה אשר מביאתהו, בסופו של דבר, למקום בו הוא נמצא עתה. מזדמן לפניו במחנה רב; לא רב מוסמך, אך רב בתוקף תפקידו והשפעתו. ירמיהו הירש קורא עם ז’ק את ספר התנ"ך. ומוזר הדבר: המתבולל, איש המשטרה הגרמנית, מי שהביא את נינון בעצם ידיו לרכבת, מתחיל להתעורר מקפאונו הרוחני. מהו הכוח המחולל פלא זה? אין אנו עומדים על כך בבירור. אף ז’ק אינו מבין לאשורו את המתחולל בו. אם לפרש את הדברים בצורה פשטנית ביותר, הרי מראה אדם, השומר על שעור קומתו המוסרית והרוחנית אף בליל העכור של מחנה וסטרבורק, הוא הוא המשכנע את ז’ק. נינון לא היתה אלא נערה חלשה, נשימת אפו הקרה של המות הקפיאה את דמה. ירמיהו הירש הוא אישיות; והוא אינו מכזיב אף בשעות הקשות ביותר, ואף בשעה בה הוא שומע את שמו נקרא ברשימת השמות למשלוח החדש. הוא אינו מאבד את שליטתו על עצמו אף בלילה האחרון.

“הוי ליל הלילות! לשוא מנסה אני לדמיין לעצמי, כיצד עברתי אותו פעם אחר פעם, הדבר אינו עולה בידי; לו היה זה ביכולתי, יתכן והייתי נופל ארצה מת. יכול אני רק לומר, שמאז לא שרד דבר ממני; אם חי אני עדיין, הרי זה הודות למה שנשגב ממני ושאיני יכול לקרוא בשם. ליל הזעם, ליל המשפט. בעצמי חייב הייתי לעתים להקריא את הרשימה בצריף שלי ויודעני עדיין: השמות הראשונים הצטלצלו בדממה – האין לפני הבריאה לא היה יכול להיות דומם יותר. והיה דומה, כי החרשים מאזינים לי, העוורים מביטים בי, כולם מוקפאים בחוסר תנועה מוחלטת. הרשימה היתה אלפבתית, אך איש לא סמך על כך לגמרי; ברגע שגמרתי, פרצה הסערה. ראיתי אנשים רוקדים, משתוללים משמחה, מונעים בכוח קדומים, נושקים איש לרעו ומגששים איש את רעו בצורה הגסה ביותר; ראיתי אחרים מתרוצצים כמטורפים, נופלים וקמים שוב ושוב, מתחבטים בספסלים, בשולחנות, בקירות, ונשארים מוטלים לבסוף, בועטים ומכים; ראיתי אישה, שנשכה את אחותה אשר שמה לא נקרא, כלומר, אשר ניצלה, בעורק הצואר, וגבר אשר ניקר את עיניו ממש לפני, שעה שאחר ישב מרחק שלושה צעדים לפני ובכה משמחה. ראיתי זאת, בעצמי, לילות רבים של כליון. ראיתי זאת”.

ומעשהו הגדול של ז’ק קורה בשעה שהרב נשלח אל הרכבת. כאשר כהן מכה את הכושל בגסות, מתפרץ ז’ק, ז’ק אשר נשא במו זרועותיו את אהובתו אל הרכבת: הוא סוטר על פניו של כהן, ומרים למען הרב מן הארץ את ספר התורה אשר נפל. ז’ק אינו יודע מה הניעו למעשה זה, כמוהו כאיבוד לדעת; הכל קרה כאילו מבלי רצונו. ועתה, בעקבות המעשה אשר עשה, מחכה הוא עצמו לרכבת הבאה – שבוע ימים.

מעתה והלאה, אומרת לו ידידה מימים שעברו, שנזדמנה לאותו צריף ומחכה לאותה רכבת, שמך – יעקב. אך שאלה אחת לה: מדוע סטר יעקב על פניו של כהן, זו בובת העץ הריקנית, ולא על פניו של שאופינגר עצמו, האויב האמיתי? חזרתי על שאלה זו בפני הסופר עצמו, והוא ענה: – לוּ היה יעקב סוטר לשאופינגר, היה זה סוף יפה מדי וחלק מדי, ואילו אני נתכוונתי לכתוב רומן ריאליסטי. לריגנרציה מושלמת של הבן האובד אין לצפות.

1958

 

ח. מרור    🔗

“דרך ראשי דוהרת רכבת מלאה יהודים. אני הופך את העבר כשטר…” זהו המוטו המתנוסס בראש סיפרה של מרגה מינקו, “מרור”²⁵. השם והמוטו דיים לרמוז על התוכן: אכן, זהו ספר על השואה. כיומנה של אנה פרנק, זהו ספר על “העורף”; על ההווי של חיי יהודים בהולנד, חיים שעל שפת התהום, חיים שאין להם המשך ועתיד. שלא כאנה פרנק, נותרה מרגה מינקו בחיים – היא לבדה מכל משפחתה; והיא מקדישה את זכרונותיה להוריה, אחיה ואחותה, שנלקחו ממנה אחד אחד. הספר יצא לראשונה בשנת 1957, וזכה להצלחה ניכרת.

בפי המחברת מתקרא הספר “כרוניקה קטנה”. הוא בנוי אפיזודות אפיזודות. אין זה רומן אפי; במרכזו של כל פרק עומד אירוע קטן, יום יומי, שהסופרת בחרה בו להצילו מתהום הנשיה, מבין אלפי ארועים אחרים שהתרחשו בימים ההם. אימתה וייחודה של התקופה הם האוצלים מובן מיוחד לכל המתרחש, שבהצצה ראשונה לעיתים אינו אלא דבר רגיל שברגילים. השפה אף היא פשוטה וענינית, נמנעת מכל עטורי לשון ומכל שמץ של רגשנות. מידת ההתאפקות והאירוניה המודגשת הם המשייכים את הספר לספרות המערב־אירופאית. במקום אחר ספק אם היה יכול להכתב ספר במידת Understatement כזו. אולם השקט, השלווה והעניניות של מה שנכתב אינם אלא באים להבליט את הפתוס והטרגיות של מה שלא נכתב. והדממה הדקה בה בחרה הסופרת לעיתים עושה רושם רב יותר מכל זעקה.

הפרקים מסודרים באורח כרונולוגי. כל פרק מהווה יחידה בפני עצמו, מעין סיפור קטן. הפרק הראשון, המתקרא “ביום אחד”, כדרך שמתקראים הרבה אגדות וסיפורים, מתחיל מיד עם כניעת הולנד, לאחר כמה ימי מלחמה והתנגדות בלתי יעילה. המשפחה, משפחתה של המחברת, העומדת במרכז התאורים, עד שבפרקים האחרונים לא נותר לה אלא לכתוב על עצמה בלבד, מאחר שלא נותר איש בלעדיה, מתגוררת בברידה. ברידה היא עיר גבול, ועל כן, פונתה מכל תושביה עם תחילת המלחמה. כל האנשים נהרו לעבר הגבול הבלגי, תחת מטר יריות ופגזים. אולם לאחר ימים מספר כבר נכנס הצבא הכובש לעיר, ובעקבותיו חזרו כל התושבים למקום. כפי שכותבת מרגה מינקו, באירוניה לא מעטה, “הסכנה חלפה, בא איש מאנשי המקום להודיענו, וחזרנו אתו”. בנקודה זו עוד איש אינו מעלה על דעתו, כי “הסכנה שחלפה”, ההתקפה הצבאית, הרי היתה כאין וכאפס לעומת העתיד להתחולל. אך כאמור, כוחו של הספר דוקא בהערות מסוג זה. העיר מלאה צבא גרמני, והשכנים – גויים, מסתבר – שואלים את אבי המשפחה מה בדעתו לעשות. זה, בתמיהה, אומר שאין להם כל תכניות מיוחדות – לשם מה? לאחר שאלות חוזרות ונשנות ורמזים שקופים מאבד האב קצת משלוותו, אולם כאשר עוברים על ידם חיילים הוא פונה לבתו ואומר לה בנימת נצחון: “הרי רואה את, הם אינם עושים לנו כלום”. ושוב חוזר ואומר: “הם לא עושים לנו כלום”.

זמן קצר אחר הכיבוש מסתבר גם לכל אלה, שאמרו תחילה “כאן דבר כזה לעולם לא יקרה. כאן זה אחרת”, כי אכן, זה יכול לקרות, – גם כאן. וכך מספרת המחברת על היום, בו הביא אביה לכל המשפחה כוכבים צהובים לתפור על הבגדים.

הראשונה, בה פוגעת הרעה, היא האחות הגדולה, בטי, המתגוררת לבדה באמסטרדם. היא נתפשת ונשלחת למחנה ריכוז. המחברת כותבת: “תמיד חשבתי שלא יקרה דבר. לכן גם לא יכולתי תחילה לתאר לעצמי שזו אמת. כשבאה באותו בוקר הטלגרמה מאמסטרדם, היתה מחשבתי הראשונה: מישהו טעה. אך זה לא היה כך”. האב אומר “אין לעשות דבר. אי אפשר להושיט יד”. המחברת זוכרת, כי לפני שנים, כאשר היו שתיהן ילדות קטנות, אחותה כמעט שטבעה בנהר. היא הושיטה יד לעזרה מתוך המים, והאב הצילה ברגע האחרון. אך עתה, – “עתה לא היה כל טעם בכך שהושיטה את ידה מתוך המכונית. ואם עשתה זאת, הרי שמשום שלא היה די מקום בפנים, כי לא היה איש שיושיט לה יד מבחוץ”.

היחיד במשפחה, השומר עד הסוף על האופטימיות שלו, הוא האב. האופטימיות שלו היתה בלתי מעורערת. הוא היה מדביק בה את האחרים. “תמיד הייתי שואלת לדעתו על המצב, רק משום שידעתי מראש שאשמע משהו שירגיעני. אם נפל עלי פחד בשל הסיפורים שהיו מספרים האחרים על הנעשה בפולין, היה הוא אומר תמיד: ודאי השד אינו נורא כל כך. מעולם לא ידעתי אם אכן אבי האמין בזאת בעצמו, או אם רק אמר זאת כדי לאמץ את לבנו”.

מזעזע הוא פרק קצר, בו מסופר על ביקור בת השכנים הנוצריה. מזעזע בשל מה שלא נאמר יותר מאשר בשל מה שנאמר. בת השכנים נכנסת כדי “לשאול” רקיטה למשחק הטניס. הרי, כך היא מציינת בנימה מעשית, חבל מאוד שהכלי יעמוד בארון ללא שימוש. היא עולה עם הסופרת לחדרה, ונוסף לחפץ המבוקש מתחילה להעמיס על עצמה בלהיטות גוברת והולכת חפצים מחפצים שונים – היהודים ממילא עומדים בפני גירוש, וחבל על הדברים הטובים. לבסוף היא מבקשת, שיסתכלו למענה לרחוב, אם אין איש – כי ביקור בבית יהודים עלול להכניס אנשים לאי נעימויות, בימים אלה. כל הסיפור מסופר בשקט, שלווה ונימוס רב.

הפקודה החדשה היא לעבור לאמסטרדם. מן המרתף בביתם החדש הם רואים כיצד לוקחים את אנשי הבית השכן.

זכרון אחר הוא – השבתות האחרונות שלוותה את אביה לבית הכנסת. האב היה יהודי חרד, שמצטער היה על כי ילדיו נוטים אחר חבריהם הלא יהודים. עתה הולכת הנערה עם אביה בשמחה לבית הכנסת, ומהרהרת בכך כי “מקודם” תמיד סבלה מכך, תמיד חששה פן תפגוש בדרך את חבריה שאינם יהודים. דאגה זו חלפה ואיננה.

אחר זמן קצר מגיע תורם של ההורים. לאחר מכן נתפסת הגיסה, והאח מסגיר עצמו כדי להיות אתה. המחברת נשארת לבדה. היא מלבינה את שערותיה וחבר משיג למענה תעודת זהות ארית. כדי שלא יחשדו בה. הוא מזכיר לה כי עליה לנהוג כאדם רגיל מן היישוב. היא מנסה לזכור כיצד נהגה כאשר עוד ניתן לה להיות אדם רגיל, ואינה יכולה.

לאחר השחרור בקרה אצל דוד אחד, שהיה נשוי לאשה נוצריה, וכך ניצל. היא מוצאת אותו, כשהוא מחכה ומצפה מבוקר עד ערב ליד תחנת האוטובוס. הוא מחכה לאביה. עד יום מותו עמד יום יום ליד התחנה. היא עצמה אינה מחכה עוד. “חסרה לי אמונתו של דודי. לעולם לא יחזרו, לא אבי, לא אמי, לא בטי, דוד ולוטה”.

במילים אלה מסתיים הספר הקטן, המתאר עולם של תחנה אחת לפני הפתרון הסופי.

אוגוסט, 1961