יש ותנוּעה טוֹעה בּדרכּה, אין כּל כּשלוֹן בּטעוּת, אם כּוַנתה היתה רצוּיה. ידוּע: כּי רק מי שאינוֹ עוֹשׂה כּלוּם, אינוֹ טוֹעה לעוֹלם; רק מי שעוֹמד על נקוּדה אחת, על נקוּדת הקפּאוֹן, אינוֹ טוֹעה בּדרך. על אחת כּמה וכמה מוּתר להתיחס בּסבלנוּת לשגיאוֹת התנוּעה הציוֹנית, המצוּוה לפי תנאי חייה לחפּשׂ בּלי הרף אחר האמצעים והאפשרוּיוֹת להחיש את פּעוּלתה הישוּבית. בּמה דברים אמרים? כּשיש כּוֹח נפשי להוֹדוֹת על הטעוּת, אם כּעבוֹר זמן מתגלה כּי מתוֹך החיפּוּשׂים הקדחתניים נעשׂה משגה, אוּלם אם מתוֹך כּל מיני חשבּוֹנוֹת, פּנימיים וחיצוניים, וּמתוֹך אי-רצוֹן להוֹדוֹת בשגגה, מסתירים אותה מעיני עצמם ומעיני אחרים, ממשיכים להיאחז בה ולתמוך בּה, כּאילוּ לא קרה דבר, וּמאבּדים כּוֹחוֹת וּזמן לבטלה וּמסלפים את העמדוֹת, אז, רק אז מאיימת השגיאה ליהפך לכּשלוֹן, כּי בּתנאים אלה חדלה הטעוּת להיוֹת טעוּת והיא נעשׂית אשלָיה בּכוַנה תחילה.ללא-אמת.
בּמצב כּזה נמצאת עתה התנוּעה הציוֹנית בּשאלת הרחבת הסוֹכנוּת היהוּדית.
אשר עשׂינוּ, אחרי עיוּן ודיוּן רב עשׂינוּ, גם מתוֹך פּקפּוּקים קשים. ידענוּ, כּי סכּנוֹת אוֹרבוֹת לנוּ וקבּלנוּ אוֹתן על עצמנוּ מתוֹך רצוֹן-אמת להגיר את העבוֹדה הישוּבית. בּגלוּי הכרזנוּ: אנוּ מוַתרים על חלק גדוֹל של הרכוּש היקר אשר צברנוּהוּ בּמשך שני דוֹרוֹת של עבוֹדה ציבּוּרית וחינוּכית רבּת-מאמץ ורבּת-סבל. אנוּ מוַתרים על חלק הזכוּיוֹת שיש לנוּ בּקרב העם העברי וּבקרב העוֹלם הבּין-לאוּמי – משוּם שלא לרכוּשנוּ אנוּ ולא לזכיוֹתינוּ אנוּ, אלא למפעל החי של העם העברי בּארץ-ישׂראל נשׂאנוּ לב. וּמשוּם שזאת, ורק זאת, היתה הכּוַנה ושוּם חשבּוֹנוֹת צדדיים, - נגיד, חשבּוֹנוֹת של שלטוֹן, - לא היוּ לנגד עינינוּ, לא היתה זאת בּלתי אם טעוּת בּדרך והתנוּעה לא התחיבה בּה בּנפשה.
אוּלם עתה כּבר הוּברר – אפשר להניח: לרוב התנוּעה אם לא לתנוּעה כּוּלה – כּי אמנם טעוּת היתה כּאן. בּמקוֹם להרחיב את ההיקף וּלהגבּיר את המאמץ הכּללי להחשת המפעל העברי בּארץ-ישׂראל, ירדנוּ מטה-מטה, בּכל שנה ירידה גדוֹלה יוֹתר, עד שהגענוּ לידי כּך, שאין בּכוֹחה של הנהלת הסוֹכנוּת לארץ למוֹעד הדרוּש את העוֹלים אשר רשיוֹנוֹת-הכּניסה כּבר ישנם בּידיהם, וּלהבטיח להם כּאן, לכל הפּחוֹת, קוֹרת גג מעל לראשיהם.
אי-אפשר להאשים בּכּשלוֹן הגלוּי הזה את יחסוֹ של החלק הציוֹני לבּן-הבּרית החדש. את ההתחַיבוּת שקיבּלנוּ על עצמנוּ מילאנוּ. את החלטוֹת הקוֹנגרס הציוֹני – והוּא היה לנוּ תמיד המוֹסד העליוֹן לעם העברי, מוֹסד שאין למעלה ממנוּ! – הבאנוּ למוֹעצת הסוֹכנוּת לאישוּר וקבּלנוּ את גזר-דינה. פּינינוּ מחצית הכּסאוֹת בּהנהלת התנוּעה וּבהנהלת המפעל לאנשים אשר ציין אוֹתם בּן-הבּרית, ואנחנוּ – לא רק התנוּעה הציוֹנית אלא גם כּל הציבּוּריוּת היהוּדית – גם לא ידענוּ אפילוּ את שמוֹתיהם, של רבּים מהם, ולא ידענוּ מה תכוּנוֹתיהם וכּשרוֹנוֹתיהם וּבמה זכוּ להיוֹת קבּרניטי תנוּעת השחרוּר של עם העברי, וּבכל זאת הכּרנוּ בּהם, התחשבנוּ בּקוֹלם בּהכרעת השאלוֹת החיוּניוֹת בּיוֹתר שהיוּ לתנוּעה וּלמפעל, כּקוֹל נבחרי התנוּעה. אף לא גילינוּ קוֹצר-רוּח מוּפרז לגבּי תוֹצאוֹת ההסכּם. נתַנוּ לזמן לעשׂוֹת את שלוֹ. חשבנוּ: האנשים החדשים האלה צריכים להיכּנס לאט לאט לענינים ואז יתעוֹררוּ בּתוֹכם החוּשים הבּוֹנים. נחכּה, אכן חיכּינוּ, שנה ושנתים ושלוֹש שנים. בּקיץ הזה, כּשיתאסף הקוֹנגרס השמוֹנה-עשׂר ואחריו תתכּנס מוֹעצת הסוֹכנוּת, תמלאנה ארבע שנים מאז נחתם ההסכּם. זמן-נסיוֹן מספּיק, בּיחוּד אם נזכוֹר מה עבר על ראשנוּ בּמשך ארבּע השנים הללוּ.
לא, את הצד הציוֹני אי-אפשר להאשים. הוּא לא גרם לאכזבה. עתה, משנתגלתה האכזבה למדי, תחדל הטעוּת להיוֹת טעוּת, ותיהפך לאי-אמת אם לא נוֹדה עליה בּגלוּי ולא נחפּש לה תיקוּן. וּבעד אי-אמת זו נשלם שעה-שעה ויוֹם-יוֹם, הקנינים אשר עליהם ויתרנוּ – הסוּבֶרֶניות של הקוֹנגרס הציוֹני, מסירת עניני-התנוּעה לנבחרי התנוּעה בּלבד – כּלוּם דברים של מה בּכך היו לתנוּעה? כּלוּם לא איבּדה התנוּעה על-ידי הויתוּרים האלה את צירה המרכּזי, את הסמכוּת הציבּוּרית שלה? כּלוּם לא נחלש מאמצה היא, של התנוּעה, משוּם שנמצא לה גוֹאל אחר? כּלוּם לא ירד משקל הקוֹנגרס, זאת נקוּדת-האחיזה של עם בּפיזוּרוֹ, כּלוּם לא ירד משקל ההנהלה, זאת ממשלתנוּ בּדלוּתנוּ? ההתפּוֹררוּת של היוֹם, כּלוּם איננה מסתבּרת בּהרבּה על-ידי אָזלת-היד אשר בּמרכּז התנוּעה? אמנם ודאי לא נצדק אם נטיל את האחריוּת לכל התוֹפעוֹת האלה על ההסכּם עם הבּלתי ציוֹנים ועל כּשלוֹנוֹ, ואוּלם אי-אפשר להתעלם מן העוּבדה, כּי בּמצב העגוּם הזה על הציבּוּריוּת הציוֹנית יד להם וחלק.
והאוּמנם כּה מחוּסרי-אוֹנים הם הבּלתי ציוֹנים הללוּ? והלא אוֹתה שעה שחלקם בּמאמץ המשוּתף ירד פּלאים והגיע כּמעט לאפס, התאמצוּ אוֹתם החוּגים עצמם להקים להם כּלים משלהם וּבאלה השקיעוּ כּוֹחוֹת לא קטנים. מחלקת העבוֹדה של הסוֹכנוּת משוּללת כּל יכוֹלת של פּעוּלה. לעוּמת זאת שמוּרים ל“קרן העזרה”, אשר עליה השתלטוּ אוֹתם החוּגים, אמצעים ואפשרוּיוֹת, וגם חוֹפש של פּעוּלה, עד לשימוּש בּעבוֹדה הערבית ועד בּכלל. מחלקת ההתישבוֹת של הנהלת הסוֹכנוּת, אין לאֵל ידה לעזוֹר בּמשהוּ להתישבוּת הלאוּמית, ואוּלם מנהלי “התישבוּת האלף” שוֹלטים בּכיפה על המתישב היהוֹדי וכוֹפים עליו משטר אפּוֹטרוֹפּסוּת מחפּיר. יש וערכים גדוֹלים נתוּנים בּסכּנה – בּשטח הקרקע בּיחוּד – ואנוּ נחנקים ממש מחוֹסר אמצעים. והקרקע הוֹלך ונשמט מתחת רגלינוּ, ושם, אצל בּני-הבּרית, ישנוֹ הכּסף הזה והוּא מוּנח ללא צוֹרך ואין לאֵל ידינוּ להשתמש בּוֹ, כּי על “מוֹסד לחוּד” זה אשר לבן-בּריתנוּ אין לנוּ שליטה. ואין זאת שאלת מרוּת בּלבד ולא שאלת סמכוּת ושאלת עבוֹדה משוּתפת כּנה וּשלמה, מרוּכּזת וּמכוּונת, אלא גם שאלה של סדרים וּמנהגים אשר הם כּכתם על מפעלנוּ ואנחנוּ כּאילוּ נוֹשׂאים בּאחריוּתם ללא כּל גמוּל. האם בּמקרה נעשׂה המאמץ הזה להקים כּלים עצמאיים וּלהזניח את הכּלים המשוּתפים, למען יתרוֹקנוּ כּליל ואפשר יהיה לזרוֹק אוֹתם לאַשפּה ואת מקוֹמם יקחוּ הכּלים “העצמאיים” החדשים, על סדריהם ועל מנהגיהם, על משטר-האפּוֹטרוֹפּסוּת שלהם ועל בּזבּוּזם המבייש והם יהיוּ השוֹלטים היחידים בּשׂדה ההתישבוּת היהוּדית בּארץ-ישׂראל! כּלוּם אין כּאן תכנית מכוּונת בּדעה צלוּלה? הן סוֹד גלוּי הוּא לרבּים, שאם כּרגע עוֹשׂים עסקני החלק הבּלתי ציוֹני משהוּ – חברי הסוֹכנוּת היהוּדית – הרי הם עוֹשׂים זאת לא כּדי להחזיר את הכּוח להנהלת הסוֹכנוּת המשוּתפת, כּי אם להגבּיר את הכּוֹח של כּליהם הם בּלבד.
ועדת-הארגוּן של ההסתדרוּת הציוֹנית התאספה בּימים האלה בּברלין וסיימה את ישיבתה בּהצעוֹת לרֶאוֹרגנַיזציה של הסוֹכנוּת היהוּדית, טרם נוֹדעוּ פּרטי ההצעוֹת האלה. יש רצוֹן לקווֹת שהנן בּהירוֹת ואמיצוֹת. כּי הן בּרוּר: התנוּעה הציוֹנית איננה רשאית להמשיך במּצב שאיננוּ מכאיב וּמבייש בּלבד, אלא הוּא גם מסוּכּן למהוּתה הציבּוּרית של התנוּעה. הנסיוֹן נעשׂה מתוֹך כּנוּת מַכּסימַלית מצדנוּ. הוּא לא הצליח. הוּא התנוון. חוֹבה להכּיר גלוּיוֹת בּטעוּת שנעשׂתה.
למצב כּזה יש לשׂים קץ, וּבעוֹד מוֹעד, כּל עוֹד ישנה האפשרוּת לתקן.
ד' אדר תרצ"ג (2.3.1933)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.