ושוּב אנוּ חוגגים, זו הפעם הששית, את יום יסוּדה של מדינת ישראל; ושוּב אנוּ מכוונים את מוחותינוּ, לבותינוּ והגיגינוּ אל מאורע מופלא זה שזכינוּ להתרחשותו בימינוּ אנו, ושאליו ציפו, התפללוּ, ועליו חלמו דורות בישראל אלפי שנים; ושוב אנוּ מעבירים נגד עינינו את מאמצי היצירה, הכיבוש, הבנין, המאבק והמלחמה הכבירים, אשר הושקעוּ על־ידי תפארת העם והנוער בשנים שקדמוּ למאורע זה; ושוּב אנוּ מתיחדים עם זכרם היקר של חברים, אחים ואחיות, בנים ובנות, ממיטב האדם והדור הזה, אשר חירפוּ נפשם במערכה כבירה זו וממנה לא שבוּ; ושוּב אנוּ עומדים גאים ומשתאים על נס תקוּמתה של מדינת ישראל.

האומנם נס היה כאן? – המדינה הזאת לא קמה בנסים, וחשוב כי נחרות על לוּח לבנוּ את הידיעה הברוּרה, כי לא בנסים נבטיח את קיומה האיתן בשנים ובתקוּפות הבאות. עם כעמנוּ, שאבד ממנו בגלוּת של אלפי שנים טעם העצמאוּת והממלכתיוּת ושהיה נתוּן בעצם קיוּמו לשבטם ולחסדם של ממלכות וגויים זרים – טבעי הוא שהציפיה לנסים ולגאוּלה, שתבוא על־ידי כוחות עליונים, בלתי־רציונליים, הפכוּ לחלק מהוָיתו ומעולמו הרוחני. אולם דורנו החלוּצי מרד בפטליזם היהודי המסורתי, מרד בכניעה לגורל העיור, וחתר עשרות שנים לגילוּי כוח יהודי עצמי ולגיבוּשו, להתערבוּת אקטיבית במהלך ההיסטוריה היהודית כדי לשנות אחת ולתמיד את כיוּונה, מתוך אמוּנה גדולה בכוחות הטמירים הרבים הטמונים בעם הזה לכל שבטיו ועדותיו, כוחות שיש לעוררם לפעילוּת. דפי החלוציוּת העברית בעם ובארץ כתוּבים בהרבה עמל, יזע ודם, וכל פרק בהם היה שלב הירואי עשיר־עלילות, עלילות שבסיכוּמן הביאו עמם את היום ההיסטורי של ה' באייר תש"ח.

לא! לא בנסים קמה מדינת ישראל!..

אך הנה באוּנוּ ימי שפל אחר הימים הגדולים של תש“ח, אחר התקבץ הגלוּיות בהמון רב ואחר יסוד ישובים חדשים למאות. עתה אנו יודעים את אשר ידעוּ לפנינו תנועות שחרוּר של כל העמים, כי המבחן האמיתי והסופי של כל מהפכה, אינו ביום התחוללה, אלא במידת הכוח הפנימי שהיא מגלה לשמור על הישגיה, להתמיד בעקרונותיה ולהדוף את הסכנות הרבות האורבות מכל עבר לחיסוּלה; עתה אנוּ יודעים כי הכוחות הדרוּשים לנוּ לקיומה של המדינה, להגנתה, לעצמאותה, לניצוּל כשרה הכלכלי ולמילוּי התפקיד העיקרי שלשמו נוסדה – ריכוז העם היהוּדי והתישבוּתו בה, חייבים להיות חזקים לא פחות ואולי אף יותר מן הכוחות שפעלו עד ה' באייר תש”ח; עתה אנו יודעים, שהכוחות העוינים לנו שנאבקנוּ עמהם לחיים ולמוות זה שנים רבות לפני קום המדינה ובתקוּפת מלחמת השחרוּר, לא רק שלא ויתרוּ על מזימת השמדתנוּ, אלא הם עלוּלים, במסיבות מסוימות, בין־לאומיות, להתחזק פי כמה, גם אם הם עורכים, לפי שעה, מלחמה זעירה נגדנו, העולה גם היא בקרבנות מרוּבים ויקרים.

היכולה ידיעת העובדות הללוּ ליאש אותנו? – בשוּם פנים ואופן לא! בנים אנו לעם עתיק, רווּי סבל ויסורים ללא אח ודוגמה בתולדות האנושות. אין מזבח בעולם, עליו לא הועלינו קרבן, ואין פורענוּת שלא פגעה ביהודים באשר יהודים המה. אך זו הפעם הראשונה בתולדותינו, מאז גלה ישראל מארצו, שאנו נתוּנים במערכה שיש בה טעם ותכלית וכשאנו עומדים במאבקנוּ, ההופך לעתים למאבק־דמים, אנוּ יחד גם בונים ויוצרים, מתקדמים ומבססים את עתידנוּ. עלינוּ לראות ראיה מפוכחת את המציאוּת האכזרית של העולם בו אנו חיים ולדעת כי נכונו לנו ימים קשים. ייתכן ושוב יוּטל הכל על כף המאזנים, ויידרש כל שיוּר של כוח כדי להחזיק מעמד ולשוב ולנצח. דווקא משום כך, קובע ומכריע מה ייעשה ומה לא ייעשה בשנות מעבר אלו, שנות ביסוסה ההכרחי של מדינת ישראל; הנזוּז מנקוּדת הקפאון המסוכנת בגידול האוכלוסיה? התחוּדש העליה מארצות הגולה ה’שליוות' והבלתי־שליוות? התקום תנוּעה חלוּצית מחוּדשת? הנצליח לישב את אזורי הספר והנגב העומדים בשממונם ומשמשים מטרה נוחה ומגרה להסתננוּת, לשוד, לרצח ולמזימות מדיניות? הנפחית את תלוּתנוּ בסיוּע חיצוני ונתקדם בצעדים מהירים ובוטחים לקראת עצמאוּת כלכלית? הנדע לבנות עם אחד מתוך בליל העדות והשבטים, שנתקבצוּ כאן מכל קצוי תבל, על אף המחיצות ומרחקי הדורות הקיימים ביניהם? העושים אנו את המוּטל עלינוּ כדי להציל, לפחות, את הדור השני הגדל בארץ, משיני הבערוּת, הנחשלוּת והשנאה העדתית ולמזגו מזיגה תרבוּתית וחברתית מלאה כערובה ראשונה, הכרחית לעצם קיוּמה של המדינה ולהבטחת עתידה? הנדע לטפח בתוכנוּ תרבוּת עם דמוקרטי השוקד על ערכי הרוּח, המוּסר, המדע ועל דרכי ממשל נאור ומתקדם חדוּר רעיונות סוציאליים ומשמש מופת להמוני העם? –

ושאלת השאלות – האם ייעשו כל הדברים שמנינוּ במגמה ובדרך שיעלוּ בהתמדה את כשרנוּ הבטחוני והצבאי, כדי שנוכל להדוף, בשעת ההכרח, כל התנקשוּת אויבים המתנכלים לקיומנוּ? –

מאז ומתמיד ידע מחננוּ לא רק להציג את השאלות המרכזיות המשמשות נקוּדות מוקד לעם, אלא גם לתת את התשוּבות עליהן מתוך התאזרוּת עצמית והתגייסוּת מכסימלית. כיום, ‘חשבוננוּ עם עצמנו’ מורכב ומסובך יותר, ואף־על־פי־כן, גם כיום אין תחליף אחר לתנוּעה החלוּצית; גם כיום קשה להניח כי השליחוּת בעם ובנוער תקוים, והנגב יתמלא מתישבים, ובטחוננוּ יהיה יציב בלי שתעבור במחננוּ רוח חדשה וגדולה, רוח של התגייסוּת למעשים גדולים ולמפעלים נועזים.

נעלה את חג העצמאוּת על ראש שמחותינוּ, כי יום גדול הוּא. ואשרי הדור שזכה לו, ובכל ימות השנה נטרח, נעמול ונדאג לכך שחג זה – ערכו, קנינו וחזונו המיוחד – לא ייעקר מקרבנוּ לעולם.

1954