הרהורים ביום חג

אכן, חג היום. חג לפרט בקיבוץ, לחברה כולה, לילדיו, לחניכיו, לממשיכי דרכו בכל פינות הארץ – לתנוּעה כוּלה.

25 שנות עמל ויצירה – מחצית יובל למאמצי אנוש: לכיבוש עבודה ולכיבוש עצמנו לעבודה, להקמת משק מגוּון ומפותח, לטיפוח חברה שיתופית, לגידול דור שני, להיאבקות רעיונית בתנוּעה, להיחלצות ולעמידה בכל מערכות הגורל, שפקדוּ את ארצנו ועם ישראל מימי ה’מאורעות', מלחמת העולם, המאבק וההעפלה ועד ימי מלחמת השחרוּר.

25 שנים… והדרך זרוּעה תחנות: ווּזיה¹, בית־גן, עפולה, חיפה, טירה, זכרון־יעקב, הירקון, ה’רפת' של כנרת החדשה, נהריים, חצר־כנרת ‘ההיסטורית’ – אפיקים. כל שם מעלה שפע של חוָיות. כולם יחד היווּ שלבים עיקריים בהתפתחותו של הקיבוץ, מלוּוים הישגים וכשלונות, משברים פנימיים ומאמצי התגברות עליהם.

גמול למאמינים

25 שנים לפרט ולכלל מה הן? תחנות נופש, או תחנות הצטיידות?

ודאי הדבר, שלפרט בתוכנוּ, אשר עבר כברת־דרך זו, כולה או מרביתה, אשר שיקע בה את מיטב אונו הגופני והנפשי, אשר זיהה את חייו האישיים הזדהות מלאה עם המפעל הקיבוצי־הקולקטיבי, – אשר כל צמח בשדה, אשר כל ענף ואשר כל פינה במשק, הם חלק מדמו ומחלבו – לפרט בתוכנוּ מהווה התקוּפה שעברה – עולם וּמלואו, מפעל חיים, נצחון לרוּח יוצרת, לכוח התמדה, לחזון חברתי אנושי גדול – גמול למאמינים.

ואף־על־פי־כן עומדים אנוּ ככלל קיבוצי בראשית הדרך ועל פרשת הדרכים.

25 שנים… קדמה להן מסכת גבורה עילאית של קומץ נערים ונערות עברים במחתרת הרוסית. המהפּכה חוגגת את נצחונה. מיליוני אדם ניתקו אזיקי עבדות, סיסמות עולם חדש מהדהדות באזני כל. חופש ושויון לכל. באוירה זו נמצאו צעירים עברים, שברק זה לא סינור את עיניהם, ונפשם כלתה לציון. שנות מחתרת, רדיפות, גירושים – רק חישלו את כוח רצונם לעליה. תחילה עלו יחידים, אחר־כך בקבוּצות גדולות יותר ובתקופה מאוחרת יותר – שוּב יחידים עד שהורד מסך הברזל, ויהדות בת מיליונים נותקה לחלוטין מגוף האומה.

אוד מוּצל מאש.

ה’פרולטריזציה'

עיר חדשה נבנית בלב העמק. כאן הקים הקיבוץ את מחנהו. כאן ה’פרולטריזציה' האמיתית. שכירי יום. השפה השליטה – רוּסית. הזרוּת לארץ ולתרבות העברית – רבה. אף־על־פי־כן, מפעמת בלבבות אידיאה גדולה: הקמת קומוּנה עברית מעורה בציבור הפועלים, כחלק אורגני בתוכו. מתרקם הווי חלוצי, לילות הורה סוערים אחר יום עמל מפרך. חיפוּשים ראשונים אחר ביטוּי אמנותי וספרוּתי (עתון רוסי…). מופיעים ראשוני ה’קנאים' לדיבור עברי. מופיעה השליחות התנוּעתית הראשונה (הקמת תנוּעת נוער בארץ)².

בנדודיו מגיע הקיבוץ לחיפה. טועם לראשונה טעמו של משבר כלכלי. רובם של פועלי ארץ־ישראל נתון בחוסר־עבודה וב’סיוּע'. העזיבה רבה, ורב ממנה היאוש. כאן מתחיל להתלכד גרעין חקלאי השואף לקרב את הקיבוץ להתישבות חקלאית על־ידי הכשרת חבריו.

וּבו בזמן הופיעה ‘סיעת’ עירונים, הרואה את התגלמותה המעמדית היחידה בבנין קיבוץ עירוני קבוע.

הקיבוץ מתפצל לפלוּגות ולכיווּנים שונים: הכשרה חקלאית בטירה, כיבוּש עבודה בזכרון־יעקב, חדירה ראשונה לעבודת־ים בפלוגת הירקון. קיננה התקוה בלב, כי מאות חברים מן התנוּעה ברוסיה, יעלוּ לארץ, – והקיבוּץ חייב להכין מקומות קליטה…

תקוה זו נכזבה. לרגל המצב הכלכלי בארץ העמיק המשבר הפנימי יותר ויותר. הקיבוץ הגיע למבחן עליון. עצם קיומוּ הועמד בסימן שאלה. ההליכה ל’מפעל רוּטנברג'³ היתה עוגן הצלה ונשאה בחוּבּה את סיכוּיי ההתישבות בעמק הירדן.

גיבוש הדמות החברתית והפוליטית

כך הגענוּ לתקופת ה’רפת' של כנרת. ה’רפת‘, נהריים, כנרת הישנה היווּ את הפרוזדור ל’טרקלין’, הפרוזדור להתישבות־קבע. 4 שנים תמימות ארכה ההליכה בפרוזדור. בתקופה זו עוּצבה דמוּתו החברתית והציבוּרית של הקיבוץ. אוירת עמק־הירדן, המגע אל אנשיו, נסיונן המשקי והחברתי הגדול של קבוּצותיו הותיקות – מילאוּ תפקיד רב־ערך בהחשת תהליך ‘התאקלמוּתו’ של ‘קיבוּץ השומר הצעיר מססס"ר בכנרת’.

בתקופה זו הגיע הקיבוץ ליציבות חברתית, ובשלה ההכרה הפנימית לקראת התישבות חקלאית עצמית בעמק הירדן. מוקם משק־עזר, עשרות חברים מקבלים הכשרה חקלאית במשקים שונים, קמה ה’נגריה' (הגרעין הראשון של ‘קלת’), קמים ענפי מלאכה אחרים. ה’פורד' הראשון – ‘מבשר’ ענף התובלה. השלטת הדיבוּר העברי, צעדים ראשונים בחינוך הילדים, פעילות אמנותית ובימתית גוברת, ליכוד חברתי תוך התגברות מתמדת על ‘ירוּשת’ הפיזור של חיפה וּפלוּגותיה, בירורים רעיוניים, השתתפוּתנו בהקמת הקיבוץ המאוּחד, הגברת השליחוּת לגולה, גידול הקיבוּץ על־ידי חברים מליטא ולטביה. מלחמה רעיונית בתנוּעה העולמית של ‘השומר הצעיר’ על מגמות איחוּד ופירוד בתנוּעת הפועלים – כל אלה מילאו את חללו של הקיבוץ, צרפו בכוּר־היתוּך אחד את חבריו, גיבשו את דמוּתו החברתית והפוליטית בתוך מחנהו של הפועל העברי בארץ.

הקיבוץ מתארס עם אדמתו

ליל קיץ לוהט בעמק הירדן. 2–3 צריפים על חלקת אדמה צחיחה. אבק מיתמר ועולה מעלה מעלה. גוּפות מיוזעים מתנועעים בקצב גובר והולך. הרגלים רוקעות, והמנגינה חוזרת על עצמה וחוזרת ללא קץ ותכלה. הקולות בוקעים מגרונות ניחרים. המעגלים מתפתלים כנחשים. והדמוּיות נאחזות זו בזו ומצטרפות לגוש אחד – הקיבוץ מתארס עם אדמתו.

מווּזיה עד אפיקים – 7 שנים תמימות.

בראשית היתה ‘נקודה’⁴. עדיין רוּבו של הקיבוּץ חונה בכנרת, עדיין הוא מוציא את לחמו בעבודת חוץ, אך ה’נקודה' כבר ספגה לתוכה את מיטב המאוַיים, את יזמתו ואת מרצו של הקיבוץ. מיום העליה על הקרקע ועד ריכוּזו המלא של הקיבוץ על אדמתו עברו 4 שנים נוספות. ספק אם במפת ההתישבות בארץ קיים עוד קיבוץ, אשר התקיים כקיבוץ 11 שנה עד הגיעו למקום התישבותו.

אכן רבים וקשים היוּ חבלי המעבר, אך משניתן הסדן ליצירה הלמו בו פטישי הקיבוץ בחזקה. כאן ניתן לראשונה פורקן מלא לכוחות היצירה הרבים שהיו חבוּיים בקיבוץ. כאן אירע גם אותו הדבר המיחד את אפיקים, כאשר קצר המצע החקלאי מהשתרע עליו – חיפשוּ לעצמם כוחות היצירה של הקיבוץ שדות פעוּלה נוספים בחרושת, במלאכה ובתובלה. היה זה כורח כלכלי, אך לא פחות מזה – פרי יזמה ומרץ שהצטברו בחברתנו.

25 שנים – ואף־על־פי־כן אנוּ עומדים ככלל קיבוצי בראשית הדרך.

הסתירה בין היכולת המשקית והחברתית

הגענוּ לאחת הבעיות המרכזיות של אפיקים (ושל התנוּעה הקיבוצית כולה): חוסר האיזוּן בין היכולת המשקית והכלכלית המרובה שנתגלתה בקיבוץ לבין מכשירי הארגון החברתי. קצב ההתפּתחוּת הכלכלית, שפיתחה אפשרוּיות קליטה בממדים שלא חלמנוּ עליהם, חזק פי כמה מקצב ההתפּתחוּת החברתית. מוסדות המינהלה, הרחבת מעגל הפעילות והאחריות הציבוּרית, העלאת סיפוק צרכי החברים על שלב גבוה יותר, המותאם לחברה מגוּונת וּבוגרת יותר, תוך נאמנוּת ליסודות הקיבוציים והשתחררות משגרה כובלת ומשַמרת, הדמוקרטיה הקיבוצית הפנימית ותפקידו של המוסד העליון – האסיפה הכללית – כל אלה וגורמים דומים אחרים, פיגרוּ פיגור רב בהשוואה לפריחה הכלכלית, לותק החברים, לרב־גוניוּתו של הישוּב, לצרכים האישיים המסתעפים וגדלים.

לכל אלה היה חלק רב ביצירת הרגשה של ‘משבר’ ושל ‘עייפות’. אין ספק, כי מבחינה אובייקטיבית יש למשבר זה פתרון, וכל עין בוחנת תכיר את התמוּרות הפנימיות, המתחוללות בקיבוצנו (ובמקומות רבים אחרים). אמנם התמוּרות הללו נכפוּ בחלקן עלדידי ה’סטיכיה' מלמטה, עלדידי ‘התמרדות’ החבר ויצירת ‘עובדות’. אך הן הביאוּ, בסופו של דבר, לדיון ציבוּרי ולהסדר קיבוצי. בשטח סיפוק הצרכים האינדיבידואליים והתאמת תנאי הדיור לגיל ולותק עשה הקיבוּץ צעד גדול קדימה, ויש בזה משוּם תיקון מעוּות, אף־על־פי שגם כאן לא מיצינו את כל האפשרוּיות להפחית סבל מיוּתר, לשמור במידה מכסימלית על ‘הרגשת בית’, בתנאי ישוב גדול וגדל. נראה הדבר, כי הקו לתיקונים בשדה זה נטוּי, והמחשבה הקולקטיבית תדע להבחין בין הרצוי והמצוּי: בין תיקוּן קונסטרוקטיבי הנשען על יסודות קיבוציים לבין ‘מוקשים’ המסוגלים לקעקע את הבסיס. דבר אחד יש להגיד בתוקף: הפחד מ’מוקשים' אסור שיגרום להסתלקות מעצם החיפוּשים אחר תיקוּנים הכרחיים. כל החרד לגורלה של התנוּעה הקיבוצית, להפיכת הקיבוּץ לצוּרת חיים קבוּעה לדורות, חייב לכרות אוזן לכל הגילוּיים, הצרכים והקשיים הנובעים מעצם תהליך הביצוּע של הרעיון המהפּכני.

אין חידוּש ברעיון השיתוף, אך בשוּם דור ובשוּם תקופה לא נבחנה אידיאה גדולה זו בהתגשמוּתה בהיקף כזה ובתנאים כאלה. ודווקא משוּם שאידיאה זו מתגשמת לעינינוּ, ועל־ידי אנשים רבים, אנוּ עדים למכאובים ולחבלי לידה של החברה החדשה.

משברים קוניונקטורליים

לתנוּעה הקיבוצית לא חסרוּ משברים, שהיוּ פרי גורמים חיצוניים, אוּלם לאחר כל משבר באו תקופות עליה ושגשוּג. המשבר הקוניונקטורלי בתנוּעה הקיבוצית היה לרוב צמוּד לתקופת שפל בציונוּת. והיתה קיימת זהות בין האינטרס הכללי והעליון של האוּמה במאבקה לשחרוּר, לבין האינטרס ה’קטן‘, כביכול, של האדרת התנוּעה הקיבוצית. מערכות בטחון, ישוּבי חומה ומגדל, מלחמה ב’ספר הלבן’, הבריחה וההעפלה, הבריגדה והמגע עם שארית הפליטה, הפלמ"ח, המאבק ולבסוף מלחמת השחרוּר, – בכל אלה התיצב איש הקיבוץ והקבוצה בראש, מתוך תחושה עמוקה, שבכל שלב ושלב מהמערכות הנזכרות לעיל עמד הוא בנקוּדת המוקד העיקרית של האומה ועמידתו זו הביאה פרי־הילולים גם לביתו ולתנוּעתו.

עתה התחוללו בארצנו ובעמנוּ תמוּרות מהפּכניות כבירות אשר בהכרח הביאו את התנוּעה הקיבוצית לא למשבר קוניונקטורלי, אלא למבחן עליון של עצם קיומה ויכלתה להוות גם במציאות החדשה את המסד העיקרי, שעליו יושתת מפעל האדירים של קיבוץ הגלוּיות והפרחת שממות הארץ. ייתכן שדורנוּ אשר חזה מבשרו – גם את השואה הגדולה ביותר שהתחוללה על עמנו, וגם את האושר הרב אשר נפל בחלקו להיות שוּתף פעיל בחזיון המופלא של הקמת המדינה וקיבוּץ הגלוּיות, – אינו מסוגל לראות נכוחה את התהליכים והחזיונות המתרחשים לעיניו, ובאלף דרכים ינסה להתחמק מראיית ההר התלול, שאל פסגתו חייב הוּא להגיע בכל מחיר.

שליחוּתה של הקבוצה

מהו סוד המבוכה שהשתררה בתנוּעה הקיבוצית? האומנם בתנאים החדשים נשלם יעודה? האם שליחוּתה הכרחית היתה רק להנחת היסודות הראשונים של מפעל ההתישבות בארץ ואילוּ הקירות והטפחות יוכלו להיבנות בלעדיה?

בשחר ימיה של התנוּעה הקיבוצית נטוש היה ויכוּח אם הקבוצה היא מטרה בפני עצמה כיצירה חברתית וצוּרת־חיים מוסרית־סוציאַליסטית או הקבוצה משמשת אמצעי יעיל להגשמת הציונוּת. במרוצת השנים הוּכח, כי לא היה כל ניגוד. לא היתה כל אפשרות להקים חברה־כת, פרושה ונבדלת, שכל מעייניה יהיו נתונים אך ורק לטיפוּח יסודות השויון והצדק בין חבריה, ללא קשר עם סבלות העם כוּלו, דאגותיו ומלחמותיו. וּבאותה המידה אין לקיים לאורך ימים קבוצה כמכשיר, המשמש מטרות לאוּמיות וסוציאליות כלליות בלבד, בלי שאנשיה יחושו בה גם את טעם חייהם האישיים כמגשימיו וּמטפּחיו של חזון חברתי גדול.

בחינה מדוּקדקת של מצבנו כיום מוכיחה כי גם בתנאים החדשים לא רק שלא תם תפקידה של התנוּעה הקיבוצית, אלא גם גדל פי כמה וכמה. אמנם מתוך רבבות העולים מופנים חלקים למקומות נטושים בגבוּלות, מהם עושים מאמצים להיאחז במקום. אוּלם לא כל היאחזות בקרקע עלולה להבטיח לנוּ את שני הדברים העיקריים, שבהם תלוּי עתידה של מדינתנו: התישבות בריאה וּבטחון. הרי אנוּ מכנסים את פזורי עמנו למדינת ישראל המוקפת אויבים, הזוממים לקום עליה בהזדמנות ראשונה ולהשמידה. ואם נזניח את בעית הבטחון במדינה זו, אנוּ מתחייבים בנפשנו.

מעמדנוּ בחבל עולם זה מחייב אותנוּ לאורך ימים ליצור כאן עם עובד ולוחם. אין כל אפשרוּת לפתור את בעית הבטחון של ארצנוּ בלי התישבות צפופה בספר ובנגב. לצערנוּ, לא כל התישבות עשוּיה ליהפך מאליה להתישבות בטחונית. הארץ זקוקה לדמות מתישב בעל ערכים חלוציים, חברתיים והגנתיים, דמות סינתטית של יוצר ולוחם. אחרת יקרה אתו מה שקורה לכל איכר בעולם בשעת מלחמה, כאשר המוני המתישבים נהפכים לעדת פליטים. אפילוּ כיום, כאשר קיימת ‘רק’ מכת המסתננים, יש שורה של מקומות, שאליהם מוכרחים לבוא גוּפים חלוּציים מאורגנים בעלי כושר הגנתי.

מסתבר איפוא, כי לא רק לשם מטרות ‘רחוקות’ של הקמת חברת עובדים חפשית, סוציאליסטית, זקוּקה המדינה לתנוּעה חלוצית, קיבוצית.

נתגבר על המבוכה

המבוכה בתנוּעה הקיבוצית נובעת מן העוּבדה, שזו הפעם הראשונה בתולדותיה היא הועמדה פנים אל פנים לפני אפשרוּיות בלתי־מוגבלות בשדה ההתישבות, אלא שהיא טרם הצליחה להפיל את המחיצה הקיימת בינה לבין המוני העולים הזורמים ארצה. ‘פתאום’ ‘שוחררה’ התנוּעה הקיבוצית מתפקידיה הקודמים, כאשר היא היתה ראש ומרכז בימי ההעפלה והעליות על הקרקע בשטחים אסורים. העליה חפשית והאדמה חפשית, ונקוּדת המוקד החדשה היא כיבוש רוּחו ונפשו של העולה החדש וילדיו ושל הנוער העברי הישראלי, למפעל הקיבוצי, כדרך גדולה ורחבה לפתרון בעיות קליטת העליה, ההתישבות והבטחון.

אעיז לומר, כי ברחבי התנועה הקיבוצית טרם חדרה ההכרה, כי ההכרעה נתונה בין קיום וחדלון, בין האפשרות להשתלב השתלבות של ממש בתהליך האדיר של קיבוץ הגלוּיות, המשנה את פני הארץ ונופה במשך שנים מעטות, לבין הסיכוי האיום להישאר בצדי הדרכים כמצבת זכרון לימים עברו.

חוק הוא, כי כאשר אדם נתון בסכנה גדולה הריהו מסוגל לגלות כוחות גדולים ביותר כדי להדפה. הוא הדין בציבוּר. אילוּ בא אדם כמה חדשים לפני פרוץ מלחמת השחרוּר והיה מתאר מה הכוחות והאנשים אשר יופרשו מהמשק לצרכי המלחמה היו רואים אותו כהוזה בהקיץ, ואם כיום אף לא מחצית ולא שליש מזאת מוקדשים למלחמה באמצעים חיוביים, על המשך המפעל הקיבוצי בארץ, סימן הוּא לחוסר תחושת הסכנה לעצם קיוּמו של המפעל.

מה מצבנוּ? הרזרבה ההתישבותית של התנוּעה הקיבוצית אפסה כליל. אחוז הנקוּדות הקיבוציות בעליות על הקרקע יורד פלאים. ההתישבות הצעירה הקיימת מתלבטת קשה בגלל חוסר רזרבה לקיוּם מסגרת חברתית מינימלית. והנה נקטוּ הגופים הארציים בשיטה של ‘קיצור החזית’. ומרצון למנוע את ‘חרפת החיסול’ של נקוּדה קיימת, מַפנים כל גרעין, המתלקט בקשיים עצומים, ל’השלמה'.

אולם שריפה גדולה אי אפשר לכבות בטיפות מים בודדות. האם במצב זה הברירה שהועמדה כיום לפני התנוּעה הקיבוצית היא התחפּרוּת בעמדות ‘עד יעבור זעם’, או הסתערות? הברירה הראשונה יכולה היתה להיות מתאימה בתקוּפות שנכבלנו על־ידי שלטון זר. כיום הברירה הראשונה מוכרחה להוביל לאבדון, כי ‘הזעם לא יעבור’. העליה תימשך במלוא הקצב ואת הארץ מוכרחים לישב ומהר. ההתחפרות בעמדות קיימות תהיה איפוא מעשה הרה־סכנה לקיוּמה.

אם נכונה ההנחה (ואני מאמין שהיא נכונה) שאין לבצע קליטת עליה, התישבות רבתי ודאגה רצינית לבטחון המדינה בלי להעמיס על שכם התנוּעה הקיבוצית חלק נכבד מן המשימות הללו, הרי אם לא הסתלק ממנה יצר הקיום והגידול, היא חייבת בתנאים החדשים לבחור אך ורק בדרך השניה: ההסתערות.

לשם כך שוּמה עליה: א. לראות ראִיה בהירה ואכזרית את פרשת הדרכים שאליה הגיעה. ב. לערוך תכנית נועזה של פעוּלות ומעשים אשר יבקיעו את החומה הקיימת בינה לבין המוני העולים. ג. לבצע גיוּס גדול של המוני חברים בממדים של שעת חירום, אשר יעמדו לרשוּתה לשם הגשמתה של התכנית.

אין לומר בשוּם פנים, כי בעליות החדשות, המגיעות ארצה, טיפוּח תנוּעה חלוצית רצינית הוּא חסר סיכוּיים מראש. עדיין לא השקענו בהן אפילוּ חלק־האלף ממה שהיינוּ משקיעים בעיירה הפולנית והליטאית. המעט שנעשה, מוכיח, כי בכל גל עליה ובכל שבט מישראל גלומים כוחות חלוּציים חבוּיים, אשר בעזרת פעוּלה חינוּכית, חברתית ותרבוּתית ענֵפה, אפשר להביאם לידי התגלוּת ולוּ גם ביטוּיָם וצוּרתם יהיוּ שונים במשהו מהרגלינוּ ומוּשגינוּ אנוּ.

וכאן אנוּ מגיעים לאחת מנקוּדות המפתח העיקריות להבנת המציאוּת החדשה בה נתונה התנוּעה הקיבוצית. גם אם תעצור כוח לחולל את המפנה בתוכה ותצא חמושה להסתערות גדולה, היא לא תוכל כיום לקצור את פרי המאמץ בלי שיהיה שותף לה עוד גורם אחד – המדינה.

המדינה כגורם מסייע

מדינתנו מונהגת על־ידי ממשלה עצמאית, שהיא ברובה פועלית. במרכזו של שלטון זה עומד וחייב לעמוד דבר קיבוּץ הגלוּיות והפרחת השממה. אין לתמוה על כך, אם כל תופעה, כל ארגון וזרם חברתי נמדד כיום בשיעור תרומתו לביצוּע המשימה העיקרית. השלטון אינו יכול לצוות על חלוציות, אך בידו אמצעי התחוקה, השליטה על אדמת הארץ ואוצרותיה, האמצעים הכספיים לפיתוּח, תכנון ההתישבות באזורים השונים, הפנית זרם העולים לשטחי תעסוקה והתישבות. וכל האמצעים הכבירים הללו יכולים בתנאים מסוּימים לסייע להתפּתחוּתה ולהתפשטוּתה של התנוּעה הקיבוצית. ‘תכנית ההסתערות’ אינה יכולה להתגשם במציאוּת החדשה בלי שיתוף פעוּלה הדוק, ולאורך ימים, בין התנוּעה הקיבוצית, המדינה והשלטון הנבחר בה באורח דמוקרטי.

השותפות הזאת היא כורח־חיים וגורלית לשני ‘הצדדים’ כאחד. ואם עד עתה היא טרם באה לידי גילוּיה המלא, הרי הסיבות לכך נעוצות הרחק הרחק מן האינטרסים האמיתיים של התנוּעה הקיבוצית.

הפירוד המחבל

לצערנו, לרגל הפילוג הממאיר והמעמיק בתנוּעת הפועלים, קיימים בחלק מסוּים של התנוּעה הקיבוצית מעצורים מדיניים להכיר בהכרח עליון זה של צורך בקואופרציה מלאה עם השלטון, המַתוה את דרכו של קיבוּץ הגלוּיות. חלק בתנוּעה הקיבוצית מעדיף את ה’צורך' באופוזיציה פוליטית, למטרות התמודדוּת על השלטון, על יצירת התנאים הנוחים היחידים המסוגלים לקדם את גידול התנוּעה הקיבוצית. בחלק זה יכולה למצוא לה מהלכים הדעה הפטליסטית, כי בתנאים הנוכחים של ממשלה ‘סוציאל־קלריקלית’ ‘מכוּרה’ למערב, לא נשארה לתנוּעה קיבוצית בעלת החזון המהפכני אלא הברירה הראשונה של התחפּרוּת בעמדות, תוך ציפּיה לקונסטלציה פוליטית מהפּכנית חדשה. פה ושם אתה שומע, כי רק מי שקושר ברוּחו ונפשו את חזון הקומוּנה הישראלית עם חזון נצחונו של הקומוניזם בעולם, מחוסן, מבחינה אידיאית, בפני תבוסנות כלפּי תפקידה ויעוּדה של התנוּעה הקיבוצית.

להוותנוּ, מסתתר מאחורי גילוּיים אלה של ‘אמונה גדולה וחזקה’ בתנוּעה הקיבוצית, יאוש וחוסר אמונה לכבוש היום את המוני העולים לחיי קיבוּץ, ואז עלוּל להימצא התחליף של ראיית ישוּבים קיבוציים כעמדות ומכשירים של מלחמה מדינית עבור ‘מחר גדול ונכסף’. יש מי שסבור, כי תחליף זה עלול לשמור חלקים מסוּימים בתנוּעה הקיבוצית מהתפוררוּת. אין טעוּת וסכנה גדולה מזו.

לקח העבר והנסיון של ימינו מלמדים אותנוּ, כי רק במידה שהתנוּעה הקיבוצית נצמדת בכל כוחה ולהט אמונתה בנקוּדת המוקד העיקרית של האומה כולה, ולה היא מקדישה את כל מסירוּתה והפוטנציאל האנושי היקר המרוכז בתוכה, ללא חשבונות כיתתיים – באותה מידה נמצאת היא עצמה נבנית, גדלה וצועדת בראש מערכות ישראל. ואם מסיבות אלו או אחרות יקרה האסון והגשר בין התנוּעה הקיבוצית לבין נושאי המשימה העיקרית של קיבוץ הגלוּיות לא ייבנה בהיקף ובממדים הנדרשים, תחלופנה 4–5 שנים והמאזן בהכרח יהיה שלילי.

חשבון נפש

הגיעה איפוא השעה לחשבון נפש ברור. אין חידוּש בעצם רעיון השיתוף. בארצות שונות ובתקוּפות שונות נוסדו קומוּנות. הן נבלו משום שהן לא מצאו אחיזה בהמוני עם רחבים ולא היו להן התנאים הנאותים להתפּתחוּתן. אין לומר, כי אצלנו ‘נצח הקבוצה לא ישקר’. גדול כוחה של הסטיכיה והיא עלוּלה לגרוף אתה גם מפעל מושרש ואיתן. למזלנו, גורל הקבוצה הישראלית היה אחר ויכול להיות אחר גם בעתיד, משוּם שבתנאינו המיוּחדים של בנין ארץ ושיקום עם, שיקום גופני, רוחני, חברתי וסוציאלי, ישנם, מבחינה אובייקטיבית, התנאים הנהדרים להתישבות שיתופית, בממדים של מפעל אדיר, מרכזי, המטביע את חותמו על חלקים גדולים של הארץ, יוצר תרבות חדשה ועשירה, תרבות האדמה ותרבות האדם. רק מפעל בהיקף כזה, ומשוּם שהוּא נענה לצרכים המרכזיים של הדור והתקופה, יוכל לשגשג, אפילוּ בצד משק הבנוּי ומתפתח על יסודות קפיטליסטיים, עד הקמתו של המשטר הסוציאליסטי המלא במדינתנו. בהכנסת חובת ההכשרה החקלאית בשנה הראשונה של השירות הצבאי בחוק המדינה, היה משוּם עידוּד כביר לתנוּעה החלוצית בכלל ולתנוּעה הקיבוצית בפרט. זוהי דוגמה נהדרת של שימוּש חיוּבי באפשרוּיות הקיימות במדינה.

אך בזה לא סגי. נגע הקרייריזם, המתלווה באופן ‘טבעי’ למאורע כביר מעין זה, של הקמת מדינה לעם נטול עצמאות במשך אלפי שנים, קיבל ממדים גדולים. והעיקר שהוא מרעיל את נפשו של הדור הצעיר, הנדרש למלא תפקידים חלוציים. יש ומשתכרים מגינוני מלכות, יש והנצחונות הצבאיים שלנו מעבירים על הדעת ומטפּחים אשליות בטחון, יש ונוהרים להיכלי המדע בהנמקת ‘השירות היעיל ביותר למדינה’. יש ומכריזים בראש חוּצות, כי ‘תקוּפת החלוציות נגמרה’. ויש החושבים כי ישנן כיום דרכים ‘חדשות’ ו’ריאליסטיות' יותר ליִשוּב הארץ.

אין השלטון כל־יכול, אך בידיו אמצעים רבים ללחום נגד הלכי־רוח אלה, המתפשטים במדינה והעלוּלים לסכן את ביצוּע כל המטרות שלשמן היא הוקמה. שלטון המנצח על מלאכת הגשמת הציונוּת בדורנוּ, ממילא לא תהיה דרכו סוּגה בשושנים, משוּם שלא יוכל להבטיח בשנים אלה רווחה ונוחות לכל, והוּא נאלץ להעמיד תביעות והגבלות חמוּרות לציבוּר. השלטון חייב יהיה לחזור ולשנן לעם, וביחוּד לנוער, כי 8–10 האחוזים מן העם, שנתקבצו כאן, בונים את ביתם החדש על הר געש, אם חייו לא יהיוּ קודש לקליטת עליה, התישבות ובטחון. הבעיה היא איפוא: שינוּי האוירה, החזרת העטרה החלוצית ליָשנה, ואין להטיל את המלאכה הזאת על שכם השליחים של התנוּעה הקיבוצית בלבד. לא תקום כיום תנוּעה חלוצית גדולה וראוּיה לשמה, בלי שהמדינה תחפוץ ביקרה. כי במאה דרכים אפשר לסייע לה ובאלף לחבל בה. המאמץ חייב להיהפך נחלת כל הגורמים המעוניינים בה.

זמן רב ויקר הלך כבר לאיבוּד, אך טרם איחרנוּ את המועד. הימים היוּ גדוּשים מאורעות. ההתפתחוּת היתה מהירה, מסַחררת. ייתכן שמתוך פחד להיסחף בגלי הסטיכיה, שפרצו בכוח רב, ציוה האינסטינקט הפנימי של התנוּעה הקיבוצית על חפירת עמדות מגן סביבה; אך לאורך ימים אין להחזיק מעמד בהן.

שוּם תנוּעה חברתית רצינית אינה יכולה להתקיים בזכות העבר בלבד, ויהיה הוּא מפואר ביותר. תנוּעה חייבת להוכיח את חיוּניותה בכל תקופה. גם בתנאים משתנים ומתחדשים, אם היא איננה רוצה להיהפך למוצג ארכיוני. יש עוד לזכור, כי המהפכנות איננה סגולה הנשמרת מאליה ובאורח אוטומטי. יש ותנוּעה שהיתה מהפּכנית מאוד בשחר נעוריה נעשית שמרנית מאוד בתקופה מאוחרת יותר ובמציאות חדשה. תופעות של עייפות, הסתיידות עורקים, חולשות גיל והזדקנות, קפאון מחשבתי אינן נחלת האדם בלבד. יש וכל אלה פוקדות גם תנוּעה. ההבדל הוּא בזה, כי לפרט מותר לעתים להיות עייף וחלש, אולם תנוּעה ‘מתעייפת’ חותמת את גזר־דינה לקפאון.

הדברים כאן נסַבוּ לא על פרטי האמצעים והדרכים, שבהם צריכה לאחוז התנוּעה הקיבוצית כדי לצאת למרחב. קודמת לכל אלה תחושת הסכנה בהמשכת המצב הקיים בתוך מציאות מהפּכנית, חדשה. אם זו תהיה – יימצאוּ גם האמצעים והדרכים.

תש"י–1950

– – – חסל סדר פסח שנת תרצ"ח. השולחנות מוּצאים החוצה, יד בכתף נגעה ומעגל ההוֹרה מסתחרר והולך… עוד חוליה אחת בשרשרת הנסיונות של מתן־דמוּת לחג בכלל ולחג הפסח בפרט. ובמוח נוקבת השאלה: האם זהו הדבר אשר אליו נכספנו, ההרותה המסיבה הזאת את צמאוֹ היוקד של הציבור להרגשת חג, בו כל אחד הוּא לא צופה בלבד, אלא משתתף בפועל ויוצר עם השאר את הוָית־השעה של שאר־רוח המבדילה בין קודש לחול…

לכאורה, היה הכל, כדאמרי אינשי, ‘בסדר גמור’. התכונה לחג הורגשה במחנה בכל פינה. עצם התפקיד להפוך את צריפנו הדל שבסביבת הלולים לכלי המחזיק ציבוּר חוגג תבע התמסרות רבה של ידים נאמנות שטיפלו בשקידה בהרחבת תחוּמיו, בכיסוּי מערומיו בירק השדה ובפרי־רוחם של ציירינוּ ופַסלינו. הקירות העלובים הללו, רבי הסדקים והחרכּים, שוּנה מראיהם הרגיל והם דובבו אלינוּ בשפת האביב והחירות, בשפת רמזים לעבר וסמלים לעתיד. גם השולחנות הערוכים יפה והתאורה המיוחדת הוסיפו לוית חן. החברים המסובים – בלב כל אחד רטט פנימי ונכונות נפשית לקדש את החג ולרוממו. מאליה נשתררה ציפיה מתוחה. מחכים. למה? – כל אחד נזכר באזהרה שקיבלנו מאת המנצח יקירנו שלא ‘להפריע’ את הסדר ב’סדר' ולהתנהג אך ורק ככתוב בהגדה. ומכאן – הציפיה להתחלת ה’תכנית', כשכל אחד מַפנה את מבטו לעבר הבמה שהוּקמה, מתוך ריכוז כל החושים בנכונות לראות ולשמוע… בלבד? –

והנה עולה ומבצבץ גרעין השאלה הראשונה: האם לא גזלנוּ על־ידי ההקפדה היתירה בהתנהגות לפי ה’תכנית' את החופש הפנימי המינימלי הדרוּש לכל אחד כדי לרקום את מסכת החוָיה החגיגית בצוותא? –

ביחוד הובלט הדבר בחלק הנהדר של הסדר, בטקס הבאת העומר על־ידי הילדים, כשרב כל כך היה הצורך (ורבות היו האפשרוּיות לכך!) בשיתוּף הציבוּר כוּלו, תוך חדוָה עמוקה, בשירת הקוצרים הקטנים המביאים את העומר.

‘בא השמש?’ – הקוצר ישאל. 'האקצור? – בזה המגל? – חלקה זו? – יוסיף וישאל. ‘הן והן!’ – יענה הקהל¹.

והקהל, האם ענה? – החוּטים שנותקו עם קביעת המסגרת שוב לא התאחוּ, לא הרעידוּ את המיתרים, והשירה לא פרצה בעוז כפי שהיתה צריכה (וגם יכלה) לפרוץ. ובזאת, דווקא בזאת, לא עזרה אזהרתו של יקירנו המנצח, ימים אחדים לפני כן, שלא יֵשבוּ כב’הצגה', אלא שכל אחד ישתף עצמו בפעילוּת לפי המקומות המסוּמנים בהגדה: ‘שירת הציבוּר עם המקהלה’…

אחר הסעוּדה שוב מתלקט הציבוּר. רובה של התכנית עדיין לפנינו. האזהרה הראשונה ‘להתנהג לפי ההגדה’… וכו' – זכורה יפה. אין מפריעים ואין המסוּבין ‘מעיזים’ לתת קולם בשיר ומחכים למנצח אשר יתן את האות.

השמעת קטעים מפרקי אגדה וספרות, דקלומים, שירת המקהלה, התזמורת, תנועה ושירה לפי ‘עלי, באר, ענו לה²’, ביוּם דרמתי לפי ‘וַיִלונוּ העם’ – כמה עמל, מסירות ואהבה הושקעו בכל דבר לחוּד, ואכן גם נהנינוּ משירתה המלוכדת של המקהלה. וראינוּ את התקדמותה הרבה של התזמורת ואת הקטע הדרמתי שעלה יפה. ברם, דווקא משום כך חובה עלינו לשאול את עצמנוּ, האם גם שילוּבם של כל האלמנטים הללו בדרכי ‘ההוצאה לפועל’ של ההגדה עלה יפה; באיזו מידה העשירוּ וגיוונוּ כל החלקים הללוּ את שעות ה’סדר' ובאיזו מידה גרמוּ להסחת תשוּמת לבו של הציבוּר ועקירתו מתוך הרקמה החברתית המתהווה במסיבה; ייתכן, שהסרת כמה ליקויים טכניים, כגון ההפסקות היתירות, התאמת הבמה וכו‘, עשוּיה לשפר בהרבה את ביצוּע התכנית, אוּלם נדמה שעצם הפרובלימה שבדרכי שילוב כל האלמנטים הנזכרים לעיל ב’סדר’ זקוּקה לליבון נוסף לאור הנסיונות שעשינו.

אבל, ‘איך ומה צריך להיות?’ – ישאלו חברים. אודה, שאין עמי רצפּט בדוק ומוּכן מראש לעריכת ה’סדר' בישובינוּ החדשים, כי בשלב זה של התפתחותנוּ עדיין אין רצפּט כזה יכול להיות ואף אינו צריך להיות.

אנחנוּ דור ראשון לתנוּעת החיים השיתוּפיים. לפתח כל ישוּב קיבוּצי מרגיש אתה את חבלי התהוותו: בקביעת הבית לבוגר ולילד, במתיחת תעלת ההשקאה, בסימון הדרכים והשבילים, בנטיעת עץ הפרי ועץ הנוי, בחיפוש הדרכים להנהלה עצמית ולסיפוּק צרכי החברה – בכּל אתה רואה עמל־נמלים ליצירת יש מאין, ללא מסורת עבר ובניגוּד זועק לרוחות המנשבות בעולם.

וכלוּם יהא מוּצדק לומר, שמצאנו את צוּרת החג ההולמת אותנו. חג, אשר בעצם טבעו הוּא פרי לחוָיה מושרשת של עם וחברה בת אלפי שנים; חג, אשר כל מנהג, כל אגדה וכל ביטוי הקשוּרים בו, הם תוצאה של גלגולים רבים, שעברו עליו מגרעינו הראשון – איך נרצה לראותו מושלם תוך שנים מועטות ובחברה שעדיין היא שקוּעה כוּלה ביצירת המסד?

אין כוונת הדברים להטיף למצוַת ‘שב ואל תעשה’ מתוך הרגעה עצמית, ש’הכל יבוא עם הזמן וההתפתחוּת'. אדרבה, מצוּוים אנו על חיפוּשים עוד תקוּפה ארוּכה, מתוך הכרת הקשיים האובייקטיביים אשר נכונו לנוּ.

גם כל מה שנעשה עד עתה – לא היה בכדִי. עברנוּ דרך ארוכה: התחלנוּ בשלילה גמוּרה של ציון חגים מסוּימים, המשכנוּ בפרודיות ובחיקויים היתוליים לצוּרותיו הדתיות של החג והגענוּ לידי ברירת הגרעינים החיוביים, הלאוּמיים, החברתיים וההיסטוריים של החג, כשהם לובשים צוּרה חדשה, עממית, אמנוּתית.

ייתכן, שביסוד ובפרינציפּ עלינו בדרך הנכונה לגבי עריכת חג הפסח, אולם שׂוּמה עלינוּ לזכור, שכל הסתפקות ביש וכל היאחזות בשבּלוֹנה נושאות כיום בחוּבּן את סכנת ההתנוונוּת.

הדברים שנקבעו (ושאנוּ חזרנוּ עליהם זו השנה השניה) עוד רב בהם הגישוש, הניסוי. ועליהם לשמש רק שלבים בסוּלם העליה אל החג על תכנוֹ ועל צורתו הקבוּעים.

כך אנוּ מצווים לאחוז את החבל בשני ראשיו: גם בשאיפה לצוּרות קבוּעות, באשר מהותו של חג מחייבת אותן, וגם בהמשך החיפוּשים והשינוּיים.

עד מתי?

עד שהערכים החיוּביים המצטברים בדרך נסיונית ארוּכה זאת, אגב נשירת הפסול והחולף, יתלכדוּ למסכת חג שלמה והרמונית, אשר את בסיסה יהווה ישוב עומד על תלו, ערכי חיים קבוּעים, דורות גדלים ממשיכים, הוָית אדם וחברה, שעבודת החולין קודש להם ושהקודש משלים בהם את החול.

1938

הערב מסובים אנוּ לסדר פסח תש"ה על מאות חברינוּ, ילדינוּ, הורינוּ ואורחינוּ, מעלים את זכר יציאת מצרים, את חג החירות, את זכרון הקדומים השופך אור יקרות דרך מאות ואלפי שנים – ובלבבות תוּגה ויגון. כל חג וּמועד, השנה וּבבּאות, מהוּל יהיה טיפות מרי וזעם אשר נטוף תטופנה מאותו שדה קטל עצוּם בו הועלה עם שלם לגרדום.

מצוה לספר ביציאת מצרים; וחובה תהיה לספר, וימסור אב לבנו וסב לנכדו, את אשר עוללוּ ליהוּדים על אדמת נכר. הסיפוּר לא לשם סיפוּר הוּא דרוּש. מעשה חדש ודרך חדשה דרוּשים, אך אותה המטרה הישנה־העתיקה: יציאת מצרים – יציאת אירופה.

אירופה? – החשים אנוּ גיל ושמחה כשרבבות מבני אויבינוּ נתוּנים כיום להרס ואבדון? נקם, נקם – זועק הדם היהוּדי. אילוּ ניתן לפתוח את קבר האחים הגדול ולהפיח בעצמות רוח חיים; אילוּ ניתן להעלות עור, בשר וגידים על שלדי הילדים הרכים הזרוּעים על פני שדות ומרחבים בהם דרכו רגלי הצורר; אילוּ ניתן…

וברגע זה נשוּאות עינינוּ אל חברינוּ, נושאי המדים והנשק. מקומם ייעדר כאן הערב, אך כל ישוּתם, ערגתם, הגותם – כאן, עמנוּ הם. מתוך החפירות, מגיא ההריגה, מבעד לברק היריות באישון לילה, רואים הם את האור הגדול השפוך על המשפּחה המסובה כאן, על הבית, ושומעים רננת ילדיו. רואים הם לרגע קט, חוזים בעיני רוחם וחוזרת היד במשנה תוקף ללפות את הנשק הנוקם והגואל.

מה הגמול? – תשאלו. הם יצאו לחזית (הן זאת הידיעה האחרונה). הם יבקיעו את חומת הצורר, יפגשוהו פנים אל פנים ויקמו את הדם היהוּדי השפוך. כל כדור באויב מתוך חשבון יינעץ בלבו: על דם ראובן ושמעון, על דמם של משה’לה ושלמה’לה הרכים, על דם כל בית ישראל. הם יבואו אל משכנותיו וישלחו בהם אש, וישאירו בכל מקום את עקבות הנקמה הגדולה, אך בתוך תימרות העשן יבואוּ גם אל עיי החרבות לחפּש את אחיהם, את האודים המוצלים המעטים. הם יתוַדעוּ אליהם, יסירו מעל פניהם את צלם הבלהות, ירעיפוּ טיפות נחמה, יזקפוּ קומתם השחה ויטעוּ תקוה בלבם, כי יגיעוּ לחוף מבטחים.

כך היה ברומא וכך יהיה בברלין – אם עוד שרדו בה יהוּדים.

‘חייב כל אחד לראות את עצמו כאילוּ הוּא יצא ממצרים’. חייב כל אחד מאתנוּ לראות את עצמו כאילוּ הוּא נסע בקרונות המוות, כאילוּ הוא נכלא בתאי הגזים, כאילוּ הוּא התענה בטרבלינקה ובמיידאנק. וחייב כל אחד מאתנוּ לראות את עצמו כאילוּ הוּא נושא את הנשק לנקום ולגאול, כאילוּ הוּא הקורא לפליט כי יבוא.

בלבנו תקוה, כי שוב ישובו החברים מן המערכה הגדולה ואִתם – שארית הפליטה לארץ נבנית. אז, רק אז נסב אל שולחן האחים הערוּך.

ערב פסח תש"ה – 1945

חלום דורות, ערגת מיליונים של עם נודד, המפוזר והמעונה בין גויים, תפילת ישראל זכה, חרישית מאות בשנים, תקוַת מורדים והרוגי מלכות ברגעי העליה לגרדום, חזון מעפילים גיבורים, תקות התקוות של עמנוּ, חלום זה – האומנם ניצבנו היום על סף פתרונו?

אכן, דלה שפת אנוש מהביע את ההומה בלב; אחת נדע – בהולם אחד דופק היום כל לב ישראל מקצה העולם ועד קצהו: במחנות הנידחים על האדמה הטמאה, בגירוש קפריסין, בארצות ערב הקרובות והרחוקות, באמריקה הגדולה ואף בברית־המועצות. עיני כל נשוּאות הנה, אל זו הארץ היעודה ואל זה הישוּב – גרעין תקומת עם ושחרוּרו.

טבעית ומובנת השמחה המתפרצת ועולה על גדותיה. אשרי הדור שזכה לטיפת הנחמה בים של יסורים, למעט¹

…המדינה היהוּדית, לפני שתיהפך עוּבדה גיאוגרפית ופוליטית, חייבת להיות עוּבדה נפשית ומוּסרית בלב כל יהוּדי ויהוּדי. מכאן ישאב כוח ועידוד במערכה הגדולה.

יום החג יחלוף. העבודה הגדולה, העיקרית עדיין לפנינוּ. ואת העבודה הגדולה, הקדושה תלווה כל יום, כל שעה סכנת ההתנקשות. יד אחת עושה בעבודה ואחת – תחזיק בשֶלח. נבנה תוך התגוננוּת ונתגונן תוך המשך מזורז של בניה. נפריח את שממות הארץ, והכל למען העיקר – לכנס את פזורי ישראל במולדתם החפשית והעצמאית.

30.11.47

ושוּב אנוּ חוגגים, זו הפעם הששית, את יום יסוּדה של מדינת ישראל; ושוּב אנוּ מכוונים את מוחותינוּ, לבותינוּ והגיגינוּ אל מאורע מופלא זה שזכינוּ להתרחשותו בימינוּ אנו, ושאליו ציפו, התפללוּ, ועליו חלמו דורות בישראל אלפי שנים; ושוב אנוּ מעבירים נגד עינינו את מאמצי היצירה, הכיבוש, הבנין, המאבק והמלחמה הכבירים, אשר הושקעוּ על־ידי תפארת העם והנוער בשנים שקדמוּ למאורע זה; ושוּב אנוּ מתיחדים עם זכרם היקר של חברים, אחים ואחיות, בנים ובנות, ממיטב האדם והדור הזה, אשר חירפוּ נפשם במערכה כבירה זו וממנה לא שבוּ; ושוּב אנוּ עומדים גאים ומשתאים על נס תקוּמתה של מדינת ישראל.

האומנם נס היה כאן? – המדינה הזאת לא קמה בנסים, וחשוב כי נחרות על לוּח לבנוּ את הידיעה הברוּרה, כי לא בנסים נבטיח את קיומה האיתן בשנים ובתקוּפות הבאות. עם כעמנוּ, שאבד ממנו בגלוּת של אלפי שנים טעם העצמאוּת והממלכתיוּת ושהיה נתוּן בעצם קיוּמו לשבטם ולחסדם של ממלכות וגויים זרים – טבעי הוא שהציפיה לנסים ולגאוּלה, שתבוא על־ידי כוחות עליונים, בלתי־רציונליים, הפכוּ לחלק מהוָיתו ומעולמו הרוחני. אולם דורנו החלוּצי מרד בפטליזם היהודי המסורתי, מרד בכניעה לגורל העיור, וחתר עשרות שנים לגילוּי כוח יהודי עצמי ולגיבוּשו, להתערבוּת אקטיבית במהלך ההיסטוריה היהודית כדי לשנות אחת ולתמיד את כיוּונה, מתוך אמוּנה גדולה בכוחות הטמירים הרבים הטמונים בעם הזה לכל שבטיו ועדותיו, כוחות שיש לעוררם לפעילוּת. דפי החלוציוּת העברית בעם ובארץ כתוּבים בהרבה עמל, יזע ודם, וכל פרק בהם היה שלב הירואי עשיר־עלילות, עלילות שבסיכוּמן הביאו עמם את היום ההיסטורי של ה' באייר תש"ח.

לא! לא בנסים קמה מדינת ישראל!..

אך הנה באוּנוּ ימי שפל אחר הימים הגדולים של תש“ח, אחר התקבץ הגלוּיות בהמון רב ואחר יסוד ישובים חדשים למאות. עתה אנו יודעים את אשר ידעוּ לפנינו תנועות שחרוּר של כל העמים, כי המבחן האמיתי והסופי של כל מהפכה, אינו ביום התחוללה, אלא במידת הכוח הפנימי שהיא מגלה לשמור על הישגיה, להתמיד בעקרונותיה ולהדוף את הסכנות הרבות האורבות מכל עבר לחיסוּלה; עתה אנוּ יודעים כי הכוחות הדרוּשים לנוּ לקיומה של המדינה, להגנתה, לעצמאותה, לניצוּל כשרה הכלכלי ולמילוּי התפקיד העיקרי שלשמו נוסדה – ריכוז העם היהוּדי והתישבוּתו בה, חייבים להיות חזקים לא פחות ואולי אף יותר מן הכוחות שפעלו עד ה' באייר תש”ח; עתה אנו יודעים, שהכוחות העוינים לנו שנאבקנוּ עמהם לחיים ולמוות זה שנים רבות לפני קום המדינה ובתקוּפת מלחמת השחרוּר, לא רק שלא ויתרוּ על מזימת השמדתנוּ, אלא הם עלוּלים, במסיבות מסוימות, בין־לאומיות, להתחזק פי כמה, גם אם הם עורכים, לפי שעה, מלחמה זעירה נגדנו, העולה גם היא בקרבנות מרוּבים ויקרים.

היכולה ידיעת העובדות הללוּ ליאש אותנו? – בשוּם פנים ואופן לא! בנים אנו לעם עתיק, רווּי סבל ויסורים ללא אח ודוגמה בתולדות האנושות. אין מזבח בעולם, עליו לא הועלינו קרבן, ואין פורענוּת שלא פגעה ביהודים באשר יהודים המה. אך זו הפעם הראשונה בתולדותינו, מאז גלה ישראל מארצו, שאנו נתוּנים במערכה שיש בה טעם ותכלית וכשאנו עומדים במאבקנוּ, ההופך לעתים למאבק־דמים, אנוּ יחד גם בונים ויוצרים, מתקדמים ומבססים את עתידנוּ. עלינוּ לראות ראיה מפוכחת את המציאוּת האכזרית של העולם בו אנו חיים ולדעת כי נכונו לנו ימים קשים. ייתכן ושוב יוּטל הכל על כף המאזנים, ויידרש כל שיוּר של כוח כדי להחזיק מעמד ולשוב ולנצח. דווקא משום כך, קובע ומכריע מה ייעשה ומה לא ייעשה בשנות מעבר אלו, שנות ביסוסה ההכרחי של מדינת ישראל; הנזוּז מנקוּדת הקפאון המסוכנת בגידול האוכלוסיה? התחוּדש העליה מארצות הגולה ה’שליוות' והבלתי־שליוות? התקום תנוּעה חלוּצית מחוּדשת? הנצליח לישב את אזורי הספר והנגב העומדים בשממונם ומשמשים מטרה נוחה ומגרה להסתננוּת, לשוד, לרצח ולמזימות מדיניות? הנפחית את תלוּתנוּ בסיוּע חיצוני ונתקדם בצעדים מהירים ובוטחים לקראת עצמאוּת כלכלית? הנדע לבנות עם אחד מתוך בליל העדות והשבטים, שנתקבצוּ כאן מכל קצוי תבל, על אף המחיצות ומרחקי הדורות הקיימים ביניהם? העושים אנו את המוּטל עלינוּ כדי להציל, לפחות, את הדור השני הגדל בארץ, משיני הבערוּת, הנחשלוּת והשנאה העדתית ולמזגו מזיגה תרבוּתית וחברתית מלאה כערובה ראשונה, הכרחית לעצם קיוּמה של המדינה ולהבטחת עתידה? הנדע לטפח בתוכנוּ תרבוּת עם דמוקרטי השוקד על ערכי הרוּח, המוּסר, המדע ועל דרכי ממשל נאור ומתקדם חדוּר רעיונות סוציאליים ומשמש מופת להמוני העם? –

ושאלת השאלות – האם ייעשו כל הדברים שמנינוּ במגמה ובדרך שיעלוּ בהתמדה את כשרנוּ הבטחוני והצבאי, כדי שנוכל להדוף, בשעת ההכרח, כל התנקשוּת אויבים המתנכלים לקיומנוּ? –

מאז ומתמיד ידע מחננוּ לא רק להציג את השאלות המרכזיות המשמשות נקוּדות מוקד לעם, אלא גם לתת את התשוּבות עליהן מתוך התאזרוּת עצמית והתגייסוּת מכסימלית. כיום, ‘חשבוננוּ עם עצמנו’ מורכב ומסובך יותר, ואף־על־פי־כן, גם כיום אין תחליף אחר לתנוּעה החלוּצית; גם כיום קשה להניח כי השליחוּת בעם ובנוער תקוים, והנגב יתמלא מתישבים, ובטחוננוּ יהיה יציב בלי שתעבור במחננוּ רוח חדשה וגדולה, רוח של התגייסוּת למעשים גדולים ולמפעלים נועזים.

נעלה את חג העצמאוּת על ראש שמחותינוּ, כי יום גדול הוּא. ואשרי הדור שזכה לו, ובכל ימות השנה נטרח, נעמול ונדאג לכך שחג זה – ערכו, קנינו וחזונו המיוחד – לא ייעקר מקרבנוּ לעולם.

1954