אל הקורא    🔗

הנה בכרך הששי הזה הנדפס פעם ראשונה בפראג, נדפס על הגליון כמה הערות ותיקונים אשר היו כתובים בכתב יד על הגליון, וגם איזה תיקונים אשר תיקן הרב המדפיס בפנים הספר והדפיס את אשר מצא בכתיבת יד המחבר בגליון הספר. – ובדפוס ווארשא ת“ר העתיקו כל אלה ממקומם והציגו באותות בכל מקום התיקון ונדפסו בסוף הספר. וכן עשינו גם אנחנו בהוצאה הזאת. – המל”ה

א) בכתב יד על הגליון:

איך נפשו ממצוקות רבות נבהלה,

תשכח כי מלכות אל בכל משלה,

ב) בכתב יד על הגליון:

גם בעדת זדים יקרא עז מצח,

ג) בכתב יד כתוב:

אם עלילות אל, את לב מורדי אור הרגיזו,

דברו און ושוא ובנאותם נועצו,

ד) על הגליון כתוב:

נשיאי אלהים בעמים יקראו,

ה) על הגליון כתוב:

ולמתהלכים בם רוח קדשי אתן עלימו,

ו) על הגליון כתוב:

כי ציר נאמן אתה לי כי אני שולחך,

ז) בכתב יד כתובים הטורים האלה בלי סדרים ואחר הטור המתחיל

כי גם יום זה, כתוב:

לנו האות הזה עי עיני בשר לנו,

כי גם בעת ההיא אין מקום שם אינך,

ואני הכינותי פעמי השיר כפי הענין,

ח) על הגליון כתוב:

אם לירוא את גדלו וכבודו לא תבחרו,

מאימתו תחתו ומפחדו תגורו,

הן נסיתם כי לו הכבוד לו הגודל,

נסו גם זאת כי מפחדו הרם יעשנו.

ט) שני השירים האלה סוגרו בחצאי לבנה, ואולי לא ישרו בעיני המשורר, כי גם שורש רשה לא נמצא בכל התנ"ך.

י) על הגליון כתוב:

אך לבות ממרים על מרים ידאבו,

יא) על הגליון כתוב:

אל! הצליחני, נפשי גם זאת הפעם

לשיר על יום הקהל היא חומדת,

יב) על הגליון כתוב:

וכגורלם יהיה גם גורלנו,

יג) כן כתוב בכתב יד. ולולא יראתי לשלוח יד במלאכת משורר כמוהו, הגהתי:

כי אל מבלעדי כהם תעבודו,

יד) במקום את ספרו כתוב על הגליון: אמרות קדשו.

טו) אולי צ"ל, לערוך לחם, או שהוא על דרך לשון ארמית עבד לחם רב (דניאל ה' א):

טז) על הגליון כתוב:

במליצה הקטנה תכיל עצות אלפים,

ומלה אחת חדשות אלף מגדת,

בכל הדפוסים הקודמים, השמונה שורות מן אחרי יעברו את הירדן כו' עד רבה תפארת, הנמצא בדפוס זה בצד 104 נדפסו (בטעות המעתיקים) לפני פסקא מה ישמח לב משה כו', בצד 108, מה שאין שם מקומם, ופה תקנתי כראוי.

המדפיס, יג"מ

 

תולדות החכם המליץ הגדול והמפואר המנוח כמוהר“ר נפתלי הירץ וויזל זצ”ל ¹    🔗

ההולדה הזאת נעתקה (בכמה שנויים) מספר זכר צדיק אשר חבר ר' דוד פרידריכספעלד (אחד מילדי קהלתנו המתגורר ימים רבים באמשטרדם) לזכר הצדיק והחכם הנ“ל. ופה נעתק אך הקיצור, רק דברים הנוגעים בספורי חיי המנוח, תולדותיו וקירותיו, וספריו ושיריו אשר חבר. אמנם יתר דבר ספר זכר צדיק הזה, אשר הוסיף רד”פ ללמוד לספור התולדה זאת, וכמה מאמרים ומשפטים בענין מעמד ומצב הלשון, ומעמד הזמן וכו', עזבנו למען הקיצור, והחפץ בהם הלא יקראם בספר ההוא:

כסמים יקרים, נטף ושחלת, מור ולבונה, אף כי אש אכלתם ואינמו, עוד תעל קטרתם ריח ניחוח, עוד ישמחו אלהים ואנשים, כן אדם גדול צדיק וחכם, גם אחרי צאת רוחו ואחרי שובו לאדמתו, דברי חכמתו הכתובים בספר, חכם ישמעם ויוסיף לקח, ורבים מדלת העם יתאוו האוה, ישקדו על דלתות המשכילים, ילכו ולא ייגעו, ירוצו ולא ייעפו, למען דעת קרוא ספר ובין דבר, ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים. על כן היתה למנהג מימי קדם, בין כל העמים אוהבי דת מוסר וחכמה, במות איש חיל הגדול מאחיו, הן ביראה תורה וחכמה, או בגבורותיו ובמלחמתו אשר נלחם פדה ויושע את עמו ואת מולדתו, אשר צוה לשלום לאמר: בוא הנה! ויחזקהו בחכמה בל ימוט, ויקימהו ביושר למען יעמוד ימים רבים, לכתוב בספר את דברי ימי חייו, את כל אשר עשה, ואשר השכיל ואזן וחקר ותקן, למזכרת תהלת הנאסף, וזכר צדיק לברכה:

נודע ביהודה ובישראל גדול שם הרב החכם השלם, המליץ הנפלא, המשורר הנשגב, איש צדיק תמים, מוהר“ר נפתלי הירץ וויזל ז”ל, אשר עלה השמימה בעיר מולדתו האמבורג כבן שמונים שנה לימי חייו, ונקבר ביום א' כ“ב אדר שני תקס”ה לפ“ק, בעיר אלטונה, בבית עלמין של הספרדים. אביו היה איש נכבד כהר”ר יששכר בער זצ“ל, והוא ישב ימים רבים עד יום מותו בעיר קאפענהאגען קרית מלך רב בדענעמארק המדינה, ויהי מהקרובים בהיכל, ומהרואים פני המלך והגבירה והשרים היושבים ראשונה במלכות. ואב אבי זקנו ר' יוסף זצ”ל היה אוד מוצל מאש במהומת הצורר חמיל ימ“ש, שנת ת”ה לפ"ק, מעיר באר במחוז פאדאליען:

והנה קורות ימי עלומי המנוח הנכבד ר' הירץ ז"ל לא נודעו לנו, כי מרוב ענותנותו לא העלה על לוח וספר, והזקנים אשר היו בני גילו, מעטים הם כעת על פני האדמה, וגם המעטים הנשארים האלה, מהם לא נתנו זכרונו על לבם בימם ההם, ולא השגיחו על קורותיו הקדומות, כי לא ידעו הארז הגדול אשר יעלה ויצמח מענף רך וקטן, ומהם לא התערבו במשפחתו הרמה, לדעת ממנה תולדות איש וביתו. אך כולם ידעו ויודיעו, כי מנעוריו הלך בדרך טובים, והיה נוח לשמים ונוח לבריות, ובמעלליו יתנכר נער כי זך וישר יהיו מעשיו מאחרית הימים:

בימי בחורותיו שמש המנוח הנכבד הזה כמה ישיבות ישראל וחכמים ותורני זמנו הגדולים. מעודו לא פנה אל רהבים ושטי כזב, ואף כי בנעוריו תמיד היה לו די מחסורו אשר יחסר לו, כי החזיקו אביו באשר השיגה ידו המלאה כל טוב, בכל זאת לא רמו עיניו ולא גבה לבו ללכת בארחות כמה בחורים מבני קציני עם, השבעים ודשנים והאוהבים בימי עלומיהם המשתה והתענוגים והשחוק וליצנות, ולבבו הזך לא כן ידמה, אך מנעוריו שם חפצו ומגמתו, ללמוד תורה וחכמה ולאסוף בינה ודעת. קרא הרבה ושנה הרבה, וביותר בספרי מחוקקי דתנו. גם למד וידע לשונות חמשת עמים², וידיו רב לו בשאר ידיעות וחכמות, דרוש דרש בתוצאות מדינה ומדינה, מעשה עבודתם, תחבולות חכמתם, בכל מלאכת מחשבת, והבין והשכיל במעשה המסחר. גם אל צורת הארץ, בימים ובנחלים, ואל ההרים והעמקים נשא את עיניו. אמנם בכל אלה רבים היו הנצבים אצלו והיו כמוהו, ויש מהם אשר שגבו ממנו; אכן המעלה אשר עלה עליה כמעט גבוה מכל העם, והיה למופת בקרב ישראל, היא עזוז נוראותיו במליצה ובשיר העבריה:

מעת נסתם חזון הנביאים, ופסו דוברי צחות, ועל ערבים נתלו כנורי משוררי קדם, משוררי אלוה, היתה לשון עבר המסולאה הולכת הלוך ודלה, התקדרו פני המליצה הנשגבה, נשחת הדרה תארה ויפיה, מהתערבותה בשפתי עמים, ומרוב התלאות אשר עברו על עמה, אין חזון נפרץ, ורוח המשוררים והמליצים האחרונים היתה בוקה ומבולקה, ואף אם כתבו שירים וחרוזים על לוח וספר בשפת עבר, אין עוז ותעצומות במליהם, וכל קורא זמירותיהם יראה בהשקפה ראשונה כי מך ערכם מערך שירי קדם, הן במחשבות והתמונות הנשגבות, הן בערך תהלוכות הלשון ותועפותיה. גם הגאונים הגדולים, המופלאים בכל סתרי תורה, אשר סרבו לחבר ולתקן שירים וזמירות, אם אמנם כי לפעמים מאד עמקו מחשבותיהם, ויש החביאו במעמקי פיוטיהם סתרי סודות ממדרשים ומאמרי חז“ל, וכהנה, בכל זאת בערך נעימות השיר ותפארת מחמד הלשון והמליצה לא בא כבושם הזה אשר נמצא בפחות משירי קדומים. ומאד השחיתו תאר לשוננו הנחמדה ע”י הלחץ אשר עשו לה, לערוך חרוזיהם במערכת מספר היתדות והתנועות ושווי ההברות בסוף כל חרוז, כי המה הלכו בעקבות משוררי עמים בשירי לשונותיהם, אמנם לא דרכי לשון העברית דרכיהן, ותוקף עוזה הלא ימצא אך בקוצר המאמרים וסדוריהם ושליבותיהם, כידוע. לכן השתנו פני השפה הקדושה תחת עט סופרים האלה, וכל רואיה לא הכירוה כי היא בת עבר. אך בדורות אחרים אחריהם, בפרט בשנות מאה הראשונות לאלף הששי, חיו במדינות איטליא חכמים וסופרים גדולים, אשר החלו להחזיר עטרה ליושנה, ויבחרו בשפה נקיה בערך ודמות הלשון הנמצאה בנביאים הקדושים, ובראשם היה המליץ והמשורר הגדול ר' משה חיים לוצאטו ז“ל, אשר דברי שיריו מתוקים כנופת צופים לחך כל טועם בטעמיהם. אך גם הוא נכשל כמנהג המשוררים אשר לפניו, כי החזיק במדות היתדות והתנועות, וע”י זה סר גם הוא לפעמים מנועם דרכי שיריו ומתהלוכות הלשון האמתית, והיתד ברקתו, ומחצה וחלפה ראשו, לעזוב לפעמים (אמנם רק במקומות מעטים) משפט הלשון וחקיה. – עד הבקע כשחר אור בן יששכר, ויופע על מחשכי המליצה יפעת נר נשמת הקדוש המנוח הנכבד ר' נפתלי הירץ וויזל ז"ל. הוא הסיר כל חוח מבין שדי המליצה, וסקל מסלותיה, והרים כל מכשול ממלאכת שירי טבריה, והיתדות והלחץ אשר נקשר עמם גרש גרש מפניה, ותחתם העמיק לבאר ולברר תכונת כל שרש ושרש וסרעפותיהם על נכון, ותהי שפתו ברורה ונקיה, ורוח השיר אשר מכסה עליו ביתר שאת ויתר עז, היתה בעוזריו להרים מליצותיו השמימה; אמריו עצומים ונחמדים, קלים וגבוהים, כלם אהובים, כלם ברורים, אף חכמתו וידיעותיו עמדו לו כאשר נראה למטה:

בשנת תקכ“ה קם והתעודד איש גבור החיל הזה ויוציא לאור את ספרו, אשר קרא שמו בישראל לבנון, וכנה את חלקו הראשון גן נעול. בו דבר נכבדות על מקצת שמות הנרדפים, הם המה השמות הנבדלים במכתב ומבטא, אמנם כמעט יורו על מובן אחד, ויתר ויחקור למצוא גם את הנבדל הדק במובנם למחלקותם, וידבר נכבדות עליהם בהשכל ודעת, ויעד על דבריו עדים נאמנים מתנ”ך ומדברי חז"ל ומפרשיהם, והדברים עמוקים מאד:

בעת ההיא (שנת תקב"ה) עמד המנוח הנכבד ז“ל בעיר אמשטרדם בבית הגביר ר' בנימין ב"ר פייטל, ויהי לו למזכיר כותב בספרי המסחר, וירץ את אגרותיו, ויהי שכרו ככבוד האיש וככבוד עבודתו. וגם מבלעדי זאת ברך ה' אותו בכל אשר פנה וישמח בחלקו – וטוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים. וכאשר הדפיס החלק הראשון מספרו לבנון, פתח ידו ולא חמל על כספו, ויחלק בעיר אמשטרדם את הספרים לחכמים האוהבים לה”ק, חנם אין כסף. וגם העשירים הנכבדים אשר בעיר שמו לו כבוד, ויקחו מידו את המנחה אשר הביא להם. החלק הראשון הזה התפשט ענינו ובא בארצות, וישמחו בו חכמי ישראל, אשר לא ידעו קרוא בספרי לשונות העמים, מאד מאד. וכאשר מצאו במובן השרשים לדעת המחבר קשר הענינים והמשך המליצה בכמה מקראי קדש, אשר היו מלפנים סתומים וחתומים בעיניהם, ותנח נפשם וירוח להם. בעת ההיא החל שם המחבר להתודע ביהודה ויגדל בישראל מאד, לאמר: מצאה המליצה העברית גואל נאמן לה:

לתקופה השנה הזאת (שנת תקכ"ו) הוציא לאור חלק שני מספרו לבנון. בחלק הראשון דבר על עניני השכל וכחותיו, וכחי כחותיו ותוצאותיהם למיניהם כפי ערך ויחס המשיג והמושג; ויכתוב בספר חק ודבר מלת חכמה ויצב לה גדר בל תמוט, ויבאר את עניניה ברחבה. והמליצה נעימה, ומרוצתה כנחל יצהיר בין ערוגות שושנים יזלו מימיו, ויקרא את שם החלק הזה גן נעול. בחלק השני (אשר גם אותו קרא בשם גן נעול, בלתי לפתיחה אשר שם לפניו קרא בשם מבוא הגן) באר כל כתובי תנ“ך אשר נמצא שמה אחת מלשונות חכמה לפי בניניהם גזרותיהם וכנוייהם. וגם בספר הזה הראה את ידו החזקה בחכמת התורה ותורת הנפש המשכלת. הוא העמיק מאד בענין תהלוכות הנפש והשתנות טעמה, כפי מזג הענינים הרצים ושבים מחוצה לנפש, האיר לנו אור ויופע לנו בכמה מקראי קדש ומאמרי חז”ל, והיו לנו כצפיחית בדבש. וכאשר הצליח ה' בידו, לבנות את כל יסודותיו על המושכלות הראשונים, משפטי ותולדות חקי ההגיון ומהלך השכל, אשר לא יתיצב לפניהם כל מכחים וכל עונה עזות, ומבטח עוז שם לדבריו ממקראי קדש, אשר יתנו עדיהם עליו ויצדיקום, וישאו לו שלום כל בני ישראל היושבים במדינות שונות, וישתחוו לפני הדרת כבודו מרחוק, כאשר נשאו את שמו על שפתם:

ויהיה כאשר הוציא המחבר כסף רב בהוצאות הדפוס על שני החלקים האלה, לא אמר עוד לחלק גם את ספרו השני מתנת חנם כאשר עשה בראשונה, זולתי למכרם אל אוהבי חכמה; אכן – גם ששית הכסף אשר הוציא לא הושב למחבר, כי אמר העם: נבחר כסף מחכמה וזהב מתבונה. אהה! כמקרה זה יקרה לכל בעלי חכמה בעמנו, עת יחסר להם נכסם אחרים להחיות את נפשם! – ויהי מקץ שנתים ימים אחרי כן, כאשר באו דבריו בארץ איטאליא ופולין, אז שלחו רץ לקראת רץ להביא אליהם את ספרי המחבר. ומדי לכתם ובואם פעם אחת תמו נמכרו, ולא נמצאו כי אם מעט מזעיר:

כל עת שבת המנוח הנכבד באמסטרדם יצא ובא בבית חכמי ישראל אשר לקהל ספרדים ואשכנזים ובבית הגבירים, וימצא חן בעיניהם. וידע כל העם כי ירא ואוהב הוא את ה' בכל לבבו ואת מצותיו הוא שומר, ובכל מקום ועת אשר התאספו יחד נכבדי העיר, התחננו לו ויקראו לאמר: כבדנו נא, בוא ושבה אתנו למען נתעלס בחברתך, הטף אלינו אמרי פיך ונשכיל. וזה לכם האות והמופת הגדול על צדקתו ויראתו השלמה, כי רבים מאנשי חברתו אשר ראו פניו יום יום, ולבם לא נכון באמונת ישראל, ויפסחו על שתי הסעיפים, ויטו השמאל, ידע הוא לפתותם במתק לשונו ובמליצתו הנשגבה עד השיבו אותם מצלמות להתלונן בצל שדי:

אחרי הדברים האלה ימים לא כביר הלך מאמשטרדם לעיר מולדתו האמבורג במצות אביו עליו, ויתחבר שמה עם סוחרי העיר, ויברך ה' את מעשיו. אז אמר לעשות לו בית ולקחת לו אשה, וכן עשה. ויתחתן את עלמה אחת טובה ויפיפיה ויראת אלהים, מ' שרה בת המנוח ר' מענדל פאלאק [גאקיש] ז“ל, חתן הגביר ר' אליהו שייער ז”ל, ממשפחה רמה וידועה בישראל, ויולדו לו ממנה בנים ובנות. ויחי בהאמבורג ארבע או חמש שנים בשלום והשקט. ויהי לו היום למלאכה מחית ביתו, והלילה להבין ולחקור בתורתנו הקדושה ובדברי חכמים וחידותם. בעת ההיא דרש וחקר וכתב ספרים רבים, ורובם הוציא אחר זה אחד לאחד לאורה:

בשנת תקל“ד קראהו הגביר ר' יוסף ב"ר פייטל ז”ל, לבוא אליו ברלינה להיות לפניו בבית המסחר אשר לו ולעשות את מעשהו, ויעד לו שכר כפי הראוי למחית ביתו. ויואל המנוח הנכבד ז“ל, וילך לעיר הזאת המלאה חכמים ומשכילים בכל מדע. שם מצא את עטרת תפארת ישראל, ר' משה בן מנחם זצ”ל, ותהי אהבתם נפלאה מאד:

בשנת תקל“ה הוציא לאור באורו על מסכת אבות, ויקרא את שמו יין לבנון. ורבים מבני ישראל, כיושבי ברלין וכיושבי ערים אחרות, קדמו פניו וימהרו לקראתו ויבטיחוהו בכתב ידם לקחת ממנו הספר הזה במחיר אשר יושת עליהם ממנו, ויחזיקו על ידו הרבנים הגדולים אשר בישראל בהסכמותיהם להעיד על יראתו וצדקתו ועל עוצם חכמתו בחקירת התורה והמליצה העברית. בספר הזה הראה נפלאות בביאור מאמרי בעלי אבות ותוכחת מוסרם, וירד לעומק מחשבתם ע”י זך רעיוניו ורוב מדעיו כמורה ובשרשי הלשון:

בשנת תקל“ז הוציא לאור ספר חוכמתא רבתא דשלמה מלכא, אשר העתיק מלשון צרפת ללשוננו, ויבארהו באר היטב, ויקרא שם באורו רוח חן. וגם הספר הזה נתן אל המתנדבים בעם, אשר שלחו את ידם בחתימת שמותם לקחתו במחיר קצוב. כל רואה ומבין לשון העתקתו יגיד: אלה הדברים נכתבו אלפים שנה טרם הולד המחבר, כי לשונו לשון עבר האמתית. הספר הזה כולל משלי מוּסר ותוכחת מישרים, ודברי שבח ליוצר כל ב”ה. ובבאורו הוסיף המחבר אמרי לקח ודעת לבאר תעלומות שרשי לשון המקרא, וידבר נכבדות על מעשי ה' ונפלאותיו בארץ חם, ועל בקיעת הים וכו', לך וקרא את הדברים מעל הספר ותשבע נועם:

בעת ההיא והגביר ר' יוסף ב"ר פייטל הנ"ל בא בימים, וירא מנוחה כי טוב, ויחדל מסחור עוד, וישבות ממלאכתו ויבחר בחיים שלוים ושאננים, ויעזוב את המנוח הנכבד, וילך וישב לביתו. – אז החלו ימי עוני ומחסור להחכם הצדיק הזה, כי גם שכר גם עבודה לא היה לו עוד. אהה! מדוע גורל הצדיקים עוני, חבל חכמים דאגה ויגון! – הצדיק הזה היה יודע מאד גודל ערכו ויקר תפארתו, לכן כסתהו כלימה ולא יכול לגלות מחסורו לבני אדם, או להוריד כבודו לאחוז באחת מעבודות הפחותות למלאות נפשו כי ירעב; גם כח ומקום לא היה לו להיות פועל עובד, כי כל עצמו כבר הורגל לשבת באהל חכמה ותורה, לדרוש ולחקור. ובכל צרותיו ומרודו לא התלונן על פגעו ומקרהו, רק בכה בכל עוז על אלהיו, אשר בו ובתורתו האמן בכל לבבו. מחסורו ותמרורו לא נגלה לעין איש, כי אך בסתר העלים את צרותיו, ומי יודע אם אחת לשבוע היו מאכלים מבושלים בביתו? אכן הבגדים הכתנות והצעיפים אשר עליו ועל אשתו ועל בניו ובנותיו בלכתם לרחוב העיר, כלו אמר כבוד, ותואר מלבושיהם כתאר פניהם:

אך בפעם הזאת מהר שלח לו אלהים ישע ועזרה, כי נתן בלב נדיבים רבים, אוהבי תורה חכמה ומוסר, ויבקשו את פני המליץ הנכבד ז"ל לקרוא לפניהם מעל ספר תורת משה שתים ושלש פעמים בשבוע, מקרא מפורש מפיו ושים שכל, ונלוה אליהם כל בחורי חמד ונטעי שעשועים. ובזה החזיקו אותו ואת בני ביתו בכבוד, כי התעשת להם ויעש כרצונם, וירוח לו:

אז אמר להוציא לאור מדרש מלים בלשוננו הקדושה, והוא באור שרשי הלשון וגדריהם, יסודותיהם הוצאותיהם ומובניהם, ראשונים שניים ושלישים. אמנם מאשר המלאכה רבה וכבדה, והזמן והכסף הנצרך לה עצום מאד מאד על כן שב ממחשבתו, ולא יזם בה עוד, בלתי התאמץ במועדו, לקרוא ולפרש כתובי התורה באזני הנאספים אליו:

והנה כאשר החל המנוח הנכבד ז“ל לבאר את המקרא ומליצותיה ע”פ חקי השכל, ויהי העם נדון, כלם העידו והגידו, שנפשו נפש חוקרה ונשגבה מאד, גם את אחותו המליצה תואמים יולד. אכן התלוננו ורבו עליו בדברים אשר חדש במעשה בראשית. יש אשר אמרו: שגה האיש בחכמת המבע, דרכה נסתרה ממנו, על כן דבר עליה כזבים. אל בופאן ואל באנעט ואל שאר חכמי הטבע ואל אשר הביאו בספריהם לא הביט. והוא אמר: גם אני התבוננתי אל מהלך הטבע ודרך זאת כחותיה אל הפועל, ועל דברת בני אדם לא אחוש, מבן ניקאמאכוס עד לוואאזיע, כלם מחומר קורצו כמוני, רוח היא באנוש, וה' האיר עיני בתורתו. והנה כל איש אשר ידע את נפש הנכבד הזה, וירא לכתו שבתו וקומו ובן לרעו מקרוב ומרחוק, יענה בו צדקתו, כי בלבב שלם ולא בנפש רמיה ירא ואהב את ה' ותורתו, על כן בהקבץ רעיונותיו יחד, ויעלוהו עשתנותיו בלבת אש השמימה, ויהי כאשר חזק עליו כח דמיונו, אז ינובב מליצות נשגבות, יגיד עצומות. – והאמין בה' מידו כי נתנו לו. – מנעוריו לא פנה ביחוד אל אחת מחכמות חיצונות, כי אם בתורת ה' לבדה. ובמליצות לה"ק היה חפצו, ואליה שם לבו ועיניו כל הימים. וגם כי הגדיל ויקרא בלשונות העמים ובספריהם, לא ללמוד ולגלות נסתרות עשה זאת, אך אמר להציל את נפשו מן הבטלה ולהתענג את הימים כי ארכו לו. לכל החכמות אשר קרא בספרי העמים אמר שהמה רב עמל ואון ושטי כזב, אך בתורתנו לבד בחרה נפשו, באמרו: היא אם כל החכמות כלהן. על כן ידיו לא היו אסורות כאשר חקר באחד המקומות בתורה, במעשה בראשית, כמו בחקות השמים והארץ בהבראם, בשטף מי המבול וכדומה. וכאשר הנחהו דרכו אל אחת מחכמות הטבע, לא שאל את פי רבבות החכמים אשר היו מלפניו. אמנם בחר לו לבדו את הדרך הישר בעיניו, ויתהלך בה לארכה ולרחבה, ויעש לעיניו את הבריאה.

בשנת תקל“ח בשר החכם ר' משה בן מנחם ז”ל בקהל עדת ישראל להוציא לאורה חמשה חומשי תורה עם תרגום אשכנזי שלו, ועם באור ותיקון סופרים, וכן עשה. בספר בראשית ושמות החזיק על ידו המדקדק הנודע לשם ולתפארת בישראל מוהר“ר שלמה מדובנא שיחי', לפתר לנו המתורגם ע”פ התרגום, ויגד לנו הטעם מדוע ככה תרגם המתרגם, ויתקנהו בתיקון סופרים, אכן מספר שמות והלאה הרחיק מהר“ש הנ”ל את נפשו מעבודה זו, ויחדל מפזור עוד לרמבמ“ן ז”ל, אז קרא המתרגם להמנוח הנכבד מ. הירץ ז“ל, לאמר: עזרני נא! וישמע בקולו וירץ כגבור לקראתו ויבאר לפניו את חלק תורת משה, ויקרא³. וכבר העידו גדולי התורה אשר לא נעלם מהם כל מחבא וסתר בסדר קדשים, על המנוח ועל באורו לספר ויקרא, כי פלא הוא מעשה ידי אמן. וע”פ הרוב הוכיח בכח שרשי המלות ודתי המליצה, דינים רבים ותולדות תולדותיהם, אשר העלו חכמי המשנה והתלמוד בפלפולם העצום, וברוח ה' אשר עליהם. ויוסיף המבאר לשמוח בזה, ואמר: כל התורה שבעל פה כבר נכללה בתורת משה, וכל מבין בהוראות שרשי הלשון יקראוה מעליה.

עד כה צדיק באמונתו חיה השקט ושאנן באהלו אהל תורה וחכמה, תורתו שעשועיו יום יום, והתענג באלהיו, אשר שוה לנגדו תמיד בכל רגע. מפרי פי תבונתו אכל, אם אמנם לא לשובע ומותר, בכל זאת טוב מעט לצדיק, וטוב ארוחת ירק ושלוה בו; כי שלום היה לו עם כל אדם, כלם כבדוהו וינשאוהו, כאשר יאתה לחכם צדיק וישר כמוהו. – אמנם משנת תקמ"ח והלאה, המה ימי זקנתו ושיבתו, רעים היו ימי חלדו, צרות ומצוקות רבות עברו על ראשו, הוצאות ביתו התרבו, ופרנסתו הלכה ומתמעטת, הציקוהו עוני ומחסור, רבו אנחותיו ולבו דוי! – וימיו ימי הרעה החלו באש קנאה וריב, אשר התלהב בין איזה חכמי תורה מילידי מדינת פולין, ויסבו עליו הרובים לתת שמצה בשמו הטוב; וגם אותם בעצמם אשר לפנים לעין כל שבחוהו וירוממוהו בהסכמותיהם על ספריו, נהפכו לאויבים לו, ותחת תהלה שמו תהלה, וכבודו המירו בקלון. (ימחול להם אב הרחמים שופט צדק! כי גם המריבים וגם האיש אשר לו הריב כלם צדיקים, אך תעו ברואה, שגו פליליה, וכבר מחלו איש על שגגת רעהו, ורבם מהרודפים כמו הנרדף שוכנים עתה בצל שדי ומתלוננים בסתר עליון). ומעשה שהיה כך היה:

בשנת תקמ“א נתן ה' רחמים בלב הקיסר החכם והצדיק יאזעף השני, (נפשו צרורה בצרור חיי עד), ויחמול על בני ישראל הגרים בארצותיו, ויגל מהם חרפתם, והקל מעליהם עולם הקשה אשר סבלו המרודים האלה במלכות הזאת תחת ממשלת אבותיו, והנחה עשה למסים הגדולים אשר הכבידו עליהם, ודבר המלכות יצא מלפניו ופתשגן כתב הדת נתן בכל מדינות עסטרייך, להיות היהודים חפשים כשאר תושבי ארץ, לבנות בתים, לקנות שדות וכרמים ולעבדם, ולרעות צאן ומקנה, ולעשות בכל מלאכת עבודה ובכל מלאכת מחשבת כפי אשר תשיג ידם בהם, למען יחיו איש איש באמונתו ביגיע כפיו. ויהי כטוב לב המושל על עם ישראל חשב ג”כ להפקידם על משמרת פקודות הגבוהות בערים ובמדינות ובצבא, אם ידע ויש בם אנשי חיל ונבוני דבר. אך בהיות כי עד הנה עוד מחסור לישראל בלמד ודעת תפקידים כאלה, כי לא נסו בהם, לזאת השכיל הקיסר ז"ל לתקן ולהיטב בתי החינוך לבני ישראל, ויצו להכין ולבנות בתי תלמוד בכל מחוז ופלך, והמה יעמדו תחת השגחת פקידים מיוחדים, ובם ילמדו ילדי העברים אמונת ישראל כחקם ודתם, ויוסיפו לקח גם בשפת המדינה ללמדה על נכון בכלליה ודקדוקיה, ודרכי הכתיבה והחשבון, וידיעת הארץ וספרי הקורות ודברי הימים, עם שאר הידיעות המיקרות נפש יודעיהן, לקרבו פני נדיבים, ולפני מלכים יתיצב:

ויהי בצאת הפקודה הזאת מלפני הקיסר, והדת נתנה בוויען הבירה להכין בתים לנערי בני ישראל ללמדם חכמות ולשונות עמים,וירגנו יהודים רבים באהליהם, וייראו ויאמרו: מי יודע את הרעה אשר תצמח מרוב הטובה הזאת! פן יגרע ח“ו ע”י זה ממשמרת הדת הישראלי אם יוסיף השליט להיטיב אתנו, הלא שכוח נשכח כל תלאות הגלות וכל הרעה אשר הדביקתנו עד הנה, והיינו שמחים. אהה! ואיך נשמח ורחל מבכה על בניה. – והחכמים היראים השלמים אשר בתוכם פחדו וחרדו מלעבור על דת המלך, אשר מחשבתו אך טוב לבני ישראל, וייראו מאוד פן יחרה אף הקיסר בהגיע תלונות ישראל לאזניו, ופן יאמר: אך מרוע לב לא יאבה עם ה' פנות למשמעתו. ויכתבו בעבור זה לחכמי ישראל במדינות אחרות, ויבקשו את פניהם להחזיקם בעצה טובה ונכוחה, כדת מה לעשות? וכן כתבו ראשי היהודים אשר בטריעסט להמנוח מהור“ר הירץ וויזל ז”ל, ושאלו את פיו:

זאת הטה לב המנוח הצדיק הזה לכתוב על ספר דברי אגרת ליושבי עיר הנ“ל, ויקרא את שמם דברי שלום ואמת שם שם להם חק ומשפט, ויראה את הדרך לאחוז ולהחזיק בתורת אלהים ככל חקיה ומשפטיה, ולבלי הנח ידם מלמלאות פקודת הקיסר בכל אשר צוה אליהם בתורת אדם. והוסיף לבאר לברר וללבן מהות ונדרי תורת אלהים ותורת אדם, ותכלית וחובת שניהם. והמכתב הזה כלו נעים אף יפה, לשונו נחל שוטף, מחשבותיו עמוקות, ומערכת מליצותיו כמוהר פני שחק בליל יאיר הסהר. ויט ר' הירץ ז”ל את לבב היהודים לשמוע אל מצות אדונם הקיסר, ויהס אותם מכל החרדה אשר חרדו, וינחם את רוחם בדבריו, דברי שלום ואמת:

אז עלה עשן באף שלשה או ארבעה מגדולי התורניים אשר בימים ההם ויכתבו עליו שטנה ומרורות, ויתנוהו לאיש בליעל, אשר יחפוץ ויתאמץ למהר שכחת התלמוד והפוסקים והפלפולים, יען כי כתב במועצות ודעת, שראוי לחנך את הבנים על סדר נאה, וללמד עודם רכים מקרא ודקדוק לשון עבר, ולשון המדינה ודקדוקה, ואחרי כן משנה, ואחרי כן כשיגיעו לשנת י“ג ומעלה גמרא ופוסקים וכהנה, וזה מתנגד לדרכי הלמוד הנהוג עד הנה. והדבר אשר החרה אפם עליו ביותר הוא אשר דבר בבאור המאמר: כל ת”ח שאין בו דעה וכו'. (ובאמת הפריז המנוח על מדותיו, כדרכו לרוב בעת התלקח להב עשתנותיו באחד הענינים, והוא תפש מחשבה אחת, אז נדמה לו כאלו רוח ה' דבר בו, והרדיף סברתו עד קצה האחרון בלי מעצור, ושגיאות מי יבין?). והנה כי הרבו לגעת בכבודו בקללות חרופים וגדופים אף הוא לא שם ידו למו פיו, וילחם נגד מתקוממיו ויקלעם באמרי פיו העצומים החדים והשנונים, ויכתב מכתב שני מדברי שלום ואמת, פעם הצטדק ופעם הוכיחם על פניהם. ארבעה מכתבים כתב בענין הזה. ויהי הוא הרבה לכתוב והמה הוסיפו לשפוך עליו בוז וקלון. ותהי מריבה וצעקה גדולה במחנה חכמי ישראל, עד קמו חכמי איטאליא הגאונים ויתעשתו לו, וישפטו עם אחיהם הרבנים המתנגדים על אודות הדבר הזה, והראו להם צדקת הנרדף, וכי לחנם שמו אותו למטרה לחשבהו לאיש בליעל, ולבבו לא כן ידמה, כי הוא תמים עם אלהיו. עד כבתה לאט לאט אש המדון, ותשקוט המריבה ויהי שלום בישראל:

בשנת תקמ“ג יצאה לאור בעיר קעניגסבערג במדינת פרייסען מגלה אחת קטנה, ושמה נחל הבשור. בה הודיעה חברת חכמים אוהבי ודורשי לשון עבר, את אשר יזמה לעשות, להוציא לאור מדי חדש בחדשו מחברת ממכתבי לה”ק, כוללים שירים ומליצות ומאמרים יקרים בחכמה ומדע, תולדות גדולי ישראל וכהנה, להודיע לבני ישראל אשר לא ידעו קרוא בספרי לשונות עמים, וקראו מכתביהם בשם המאסף, לאמר: מאספים אנחנו יחד את כל הבא לידינו מן חכמי המליצה ויודעי תורה וחכמה. והמה שחרו את פני המנוח הנכבד ז"ל, להחזיק ידיהם בפרי תבונתו, ומכתבי מליצתו אשר לא באו עוד לאור היום. ויעתר להם וימלא משאלותם, ויכתוב וישלח להם מכתבים רבים ושונים, כלם יקרים, כלם נשגבים, מלאים נגה ומפיקים רצון בדעת שיר ומליצה:

מה נכבד מאמר אחד, נקרא חקור דין, להמנוח הנ"ל. בו גלה עמוקות וידבר נכבדות על ענין שכר ועונש לנפש אחר מות האדם. במאמר הזה הביא דעות חכמי התלמוד ודעות החכמים הקדמונים והאחרונים בנגלה ונסתר, ויקרבם בשכל דק יחד, אחד אל אחד, לדבק הנפרדים ולקבץ הנפזרים, והאיר לנו במחשכים:

בשנת תקמ“ח הוציא לאור המחברת היקרה עד מאד, ושמה מוסר השכל והוא ספר המדות. בה שפתותיו כמלאך ה' צבאות דוברות, ונובעות יראה חכמה ומוסר, וכל אמריו כלם מן השכל, מדתי ההגיון ומחקות הנפש המשכלת, והעיד עליהם עדים נאמנים מתורה שבכתב ושבע”פ, ומספרי הקדמונים האחרונים. ודברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב, ישמעום ישרים וישמחו, וידומו המכחישים, אויבי מוסר עפר ילחכו, כי שפתי צדיק ידעו רצון, ותוכחותיו יורדו חדרי לב:

וגם שירים רבים שר המנוח המשורר הגדול ז“ל לעתים שומת על ענינים שונים, ורבים מהם נדפסו ובאו לאור. ונעלה על כלמו השיר עודך חי במרומים וכו' אשר שר לכבוד נשמת הדרת יקר הדוכס לעאפאלד פרינץ מברוינשווייג וואלפענביטטעל ז”ל, בשנת תקמ"ה (ונמצא במאסף לשנה הזאת), עת פרצו מי נהר האדר על הארץ, וישטפו בתים וכפרים אדם ובהמה, וישם בן המלך הזה נפשו בכפו וילך אצל עיר פ"פ דאדר באני שיט אל זרם שטף מים רבים להציל נפשות הנטבעים, ושם מצא הוא עצמו את מותו מות ישרים, כי עברו הגלים על האני שיט וצלל במים אדירים. אז דרכה עז נפש המשורר והמליץ הגדול, וישר שיר נהי כלו מחמדים, אין ערוך אליו במחשבות עמוקות מהשארת הנפש וגמול הצדיקים בבא, וכל חרוזיו מתוקים כדבש ונופת צופים. – אמנם חותם אחד הוחק על כל דברי שיריו, מליצותם קלות ונעימות, משולבות ואחוזות אשה באחותה, בלי לחץ ודחק, ועשתנותיו נשגבות, נקיות וטהורות כטוהר השמים.

בהיותו קרוב לששים שנה החל רוח ה' לפעמו, אז ישיר שירי תפארת, בהם התנשא ממעל לנפשו, כי גאה גאה במלאכה הזאת מכל אשר לפניה. וידבר על רדת בני יעקב מצרימה, ואיך ענו אותם בני חם, ויתנו עליהם עבודה קשה, ומלדת גואלם הגדול, משה אדון הנביאים, ומנפלאות אשר נעשו לו עת הושלך בים סוף, ואיך גדל והצליח, והתודע לו מראה אלהים בסנה, וכל מעשה תקפו וגבורתו אשר עשה לעיני, ישראל במצרים בסיני ובמדבר, והנחיל למו תורת אמת, וכהנה. כל איש אשר חננו אלהים לב להשכיל ולהרגיש, וחיך לטעום מטעמי המליצה, יתן עדו ויצדק, כי יקר וכי רב הוא ערך שירי תפארת האלה, ותפארת עולם ישארו לכבוד שם המליץ המנוח הגדול הזה.

משירי תפארת האלה הוציא המחבר חמשה חלקים בחייו, והחלק הששי נדפס לאחר מותו. וימים רבים עברו בין הוצאת החלק הרביעי לחמישי, יען כי קצרה יד המשורר להוציאם מכספו כי אזל מכליו. עד קם והתעודד הנגיד המהולל והחכם ר' ראובן גומפערץ שיחי' (פרנס ומנהיג בקהלת ברלין) והתנדב לתת סך מסויים להדפסת חלק החמישי, ולקחת מכסף הכנסה להוצאת החלק הששי, ואחרי כן יותן כל כסף ההכנסה לטובת המשורר. כן חשב הנדיב המטיב, אך לא עלתה לו מחשבתו, כי הכסף אזל במחברת החמישי, ועד הששי לא בא. –

שירי תפארת האלה נעתקו ללשון אשכנז מבן המנוח הנכבד ז“ל, איש משכיל ויקר רוח ר' מנחם יצ”ו, וגם נדפסו. ראו עמים ויהללו אותם, וישתוממו על רוממות עשתנות המשורר, על כח דמיונו אשר עלה כלבת אש אוכלת, ועל יראה אלהי אמת הנשקפה על פני כל אמריו, ויתנו כבוד לשמו, ויאמרו עליו: איש קדוש הוא זה המדבר אלינו.

אלה דברי החכמה והשירים והמוסר אשר נבעו מלב איש צדיק תמים, חכם נבון ומליץ הגדול ר' נפתלי הירץ וויזל ז"ל, מבלעדי מכתבי חכמתו הנמצאים בכתיבת יד ביד יורשיו. עד עולם חקוק יהיה זכרונו בלב כל שוחרי לשוננו הקדושה והמסולאה, ובלבות כל אוהבי חכמה ויראה האמתית. וגם המעטים אשר התלוננו עליו בחייו, יחד כלם יגידו עליו צדקתו וחכמתו, וכי הוא היה אחד מגדולי ישראל אשר בימיו, ויקר יהיה גם בדורות הבאים אחריו. הוא היה אוהב אלהים ותורתו מכל מעמקי לבו, ולא היה לו בעולם הזה שמחה גדולה משמחת דבר אלהים ותורתו, אך בה היה חשקו וכל מגמת פניו, גם הון ועושר בוז יבוז למו, גאון ושררה לא חפץ, אך תורה ויראת ה' היתה אוצרו.

מנעוריו מעת שבת אביו בקאפענהאגען התנהג הוא ז“ל בעניני בהכ”נ במנהג אחינו הספרדים, וגם אוה לבחור לו מבטאם בלה“ק בתפלתו לאל ב”ה. אך בכל זאת חס מאד על כבוד הבריות, ובהיותו בברלין לא הרחיק את נפשו ממנהג העיר הזאת, כי אמר: פן אתראה חלילה כלועג להם, וכמתגאה לאמר: חכמתי יותר מכם. וזה דרכו תמיד, כל עוד הוסיף להשכיל ולחכום כן השפיל את רוחו. גם בגדיו ומלבושיו היו כבגדי אחד האדם, ולא נודע בהם גדלו ומעלת תורתו וחכמתו.

בכל התלאות אשר עברו עליו לא התלונן על קשי יומו, אכן בטח בה' כבן נשען על אהבת אבותיו, ויהי כי חזק עליו העצב וישב ודרש בספרים הקדומים וישמח בהם, ורוח לו. וכאשר מצא באור נכון על אחד מכתובי המקרא, או מאמר אחד ממאמרי חז“ל אשר העמיק לדעת סודו, אז בשמחתו לא התערב זר, ויבז להון ועושר משחק לו, ויאמר מאת ה' היתה לי זאת, נפלאות לא תעשינה ידי אדם. בלתי בשנת תקמ”ה כאשר מתה עליו אשתו ז"ל אשת נעוריו אשר נפשו קשורה בנפשה, ויפלו פניו מאד, וילך שחוח ודומם ימים רבים, בסוד עליזים לא בא, ממנחמים התרחק, ותשתפך נפשו בתיק יגון ובכי, עד אשר נתן לו ה' מרפא בלבו ושקוי לעצמותיו, וירחץ את בשרו בדמעותיו וישב אל ה' ויקדשהו:

בשמונה ושבעים שנה לחיי הצדיק הזה ויקרבו ימי נפתלי למות, וה' אמר לו: רב לך שבת בעמק הבכה, רבת שבעה נפשך היגון והתמרורים בחיי שפל, עלה אלי השמימה וקצור ברנה פרי צדקותיך אשר שם בעמל ובדמעה זרעת, בוא הנה ותשבע בנעימות נצח. אך למען הראות ליושבי חלד, כי יש גמול לפועלי צדק ורב טוב צפון להם בחיי עד, לכן עודך עלי ארץ אראך בישע אלהים, מכוס ישועות תטעם גם שמה ברגעי חייך האחרונים, עד תבא למשכן אלוה ותתענג בנעימות נצח. ויהי בשנת תקס“ד כאשר השיא אחת מבנותיו לאיש חמודות ה”ה החכם הרופא מאיר בהאמבורג, וילך הוא ובניו ובנותיו עמו לעיר הזאת לשמוח ביום חתונת בתו ושמחת לבה, ויחרדו נכבדי הקריה לקראתו, ויקבלוהו בשמחה ובכבוד גדול. ויפגעו בו לאמר: שבה אתנו, היה לנו לאב ולכהן והיטבנו לך, ויחזיקו גם חתנו ובתו בכנף בגדו לאמר, אל תעזוב אותנו, ויעתר להם ויואל לשבת בהאמבורג. גם בטרם נסע מברלין, רבים מאוהבי חכמה אשר ידעו יקר ערך איש הגדול הזה באו לביתו לבקרו ולראות פניו עוד הפעם, כי ידעו כי לא ישוב אליהם עוד. וירע להם מאד על הפרד צדיק וחכם זה מבין חומות קריתם, אך לא יכלו עוד השיבו ממחשבתו, ויחבקוהו וינשקוהו באחרונה, ודמעותיהם על לחייהם. – ויחי ר' הירץ וויזל ז“ל בהאמבורג. כשבעה ושמונה ירחים בהשקט ומנוחה, ולא חסר לו מאומה. אך אלהים צוה עליו לעלות השמימה, להביאו בסוד חכמים ונבונים הבאים לחזות בנועם פני אלוה ולהשתחוות לפניו בהדרת קדשו. ויהי בעשרים ושנים לחודש אדר שני תקס”ה, ויגוע וימת הצדיק אחרי מעט ימי חולי, ותשב נפשו אל צור חצבה להסתופף במחסה וצל עליון. ויקברוהו אנשי האמבורג בכבוד גדול, ויספדו עליו: הוי אדון הוי הודו! זכרו לברכה ולתפארת עולם!