ואלה הן השאלות העיקריות: למה אתה כותב סיפורים. מה המניע שלך. ולמה אתה כותב אותם בצורה כזאת. איזה תפקיד ממלאים סיפוריך ואיזו תועלת הם מביאים. למה אתה מרבה לעסוק בצדדים השליליים ולמה הכל קודר אצלך. מה אתה בעצם רוצה להגיד. מדוע באתה הנה הערב.

יש תשובות יפות ויש תשובות שונות. תשובה פשוטה וישרה אין.

על כן יתעכב המחבר בבית־קפה צדדי, מקום נמוך ולא־נקי, וישתדל להתרכז מעט בשאלות האלה. לשווא תתאמץ מלצרית בחלוק מוכתם למחות למענו במטלית את טבלת שולחנו: המִשטח יישאר דביק. אל המחבר יגיע בינתיים ריח זיעת המלצרית, ריח נשיות עייפה, היא תבחין במבטיו על חזה, על מותניה, על רגליה, ותתנשף בסלידה גסה. כמו בתחנונים שלאחר־יאוש: הלא אלף פעם כבר הסתכלתם עלי ככה ואלף פעם אמרתי לכם מספיק כבר, מה יש לכם אתם גם־כן, הלא אלף פעם כבר עשיתם לי ככה וגם ככה ואפילו ככה ועוד לא מספיק לכם ממני אבל אני אין לי כבר כוח אליכם תרדו ממני אולי תתנו כבר מנוחה תרדו ממני משוגעים מספיק כבר נמאס נמאס.

בנימוס יסלק איפוא המחבר את מבטיו. יזמין חביתה עם לחמניה וכוס קפה. ישלוף מחפיסתו סיגריה וכבויה יחזיקנה בין אצבעות שמאלו התומכות את לחיו: ארשת של הגות עם שרעפים טמירים.

אל שולחן סמוך יושבים שני אדונים שאינם ממהרים, כבני חמישים שניהם. האדון העיקרי הוא עבה, תקיף וקירח לגמרי. דומה לעושה־דְברָם של נבלים בסרטי הקולנוע. האדון הקטן נראה משומש ואף מרופט, מנהגו רעשני, פניו נוטים להעניק הערצה או רחמנות לכל מי שצריך להן ובלי חשבונות יתירים. המחבר מניח שזהו מתווך זעיר או אולי סוכן של חברה המפיצה מכונות־כביסה. השניים משוחחים, כמדומה, על ההצלחה באופן כללי. עוזר־הנבלים אומר: “וחוץ מזה עד שאתה מגיע לאיזה דבר רציני בחיים בין כה החיים נגמרים לך”.

והאדון המשני:

“זה מאה אחוז נכון מר בגדדי ואני בשום אופן לא אחלוק עליך בנקודה הזאת. רק מה? אתה בטח תסכים אתי שלחיות זה לא הכל בחיים כי הבן־אדם מוכרח שיהיה משהו בשביל הנשמה שלו גם כן. זה באופן הגיוני”.

“הדיבורים שלך”, מציין האדון העיקרי בקרירות, “הדיבורים שלך הם יותר מדי תעמולתיים. יותר טוב תתן פה איזה דוגמא מהחיים, שנדע מה ההתכוונות שלך”.

“טוב למה לא”, מציית האדון הקטן, " הנה תיקח למשל את עובדיה חזאם מחברַת ישראטֶכּס: אתה מכיר אותו. התגרש, התפרפר, לקח הלוואות משוגעות, שם פס על כל העולם, גם כן נכנס במפד“ל, חי כמו מלך, מה מלך. לורד. בסוף חטף סרטן בכבד והתאשפז באיכילוב במצב קריטי”.

האדון הראשי עיווה את שפתיו במיאוס ואמר כמשתעמם:

“בטח. איזה שאלה שאני מכיר אותו. רחמנות עליו. אבל מה, יותר טוב תעזוב אותו בצד. הוא לא דוגמה בשבילך. סרטן, חביבי, לא בא מהרגלים רעים. סרטן היום המדענים כבר יודעים שהוא בא מליכלוך. אפילו נתנו על זה לא מזמן הסברה של פרופסור בראדיו. זה הכל שטויות מה שאתה מדבר, כוהן, תסלח לי מאוד. עובדיה חזאם פה לא קשור בכל העסק. תרד ממנו ותדבר לעניין בבקשה”.

המחבר מציץ בשעונו. קם. משלם למלצרית הזועפת ומודה בנימוס על העודף. פונה לצאת וחוזר בו ויורד בשתי המדרגות אל בית־הכיסא המעופש. נורה שרופה, טיח קלוף וצחנת שתן ישן בחושך מזכירים לו כי בעצם אין הוא מוכן לַפגישה ומה ישיב על שאלות הציבור.

בצאתו אל הרחוב הוא מדליק לו סיגריה. תשע ועשרים. זהו ערב קייץ חם ולח ונודף אדי בנזין שרוף. אין רוח. נורא הדבר בעיני המחבר, להיות חולה חשוך־מרפא בין סדינים מיוזעים בערב אשר כזה. לשווא פתחו לרווחה את כל חלונות בית־התרבות: האוויר הרע עומד קרוש במקומו. הקהל שטוף זיעה. אנשים פוגשים מכרים ומתיישבים בעייפות על כיסאות קשים, צעירים עם צעירים, ותיקים בחבורות קטנות, בגדיהם דבוקים אל גופם, איש־איש וריחו וריח שכניו באוויר הרע. מחליפים בינתיים דעות על חדשות־הערב ועל המצב הכללי. שלושה מאוורים ישָנים ועייפים מסתובבים לשווא מעל ראשי הקהל ואינם מביאים רווחה. חם מאוד. אל תוך הצווארון נדחקים חרקים חצופים כאילו היתה זו אפריקה הטרופית. מבחוץ ממרחק שני רחובות עולה ויורדת ושוב עולה עד דכא צפירת אמבולאנס ממהר או מכבי־האש. האם ישמיע המחבר הערב איזו מילה חדשה. האם יוכל לגלות לנו כיצד הגענו עד כדי כך או מה עלינו לעשות כדי להיחלץ מציפורני מצבנו? האם הוא רואה דבר־מה שנסתר מעינינו? האם יבוא ויגיד?

יש שהביאו עימם לכאן את הספר שבו ידונו הערב, ולפי שעה הם משתמשים בו – או בגליון ‘מעריב’ – כבמניפה. לשווא. וכבר יש איחור ועדיין אין סימן לבואו. אבל ממילא אין הטלביזיה מציעה הערב אלא משחק־חידון נדוש. וכאן נכללים בתוכנית דברי־פתיחה מפי מומחה ידוע לענייני ספרות, קריאת קטעים מתוך היצירה עצמה, דבר המחבר, שאלות, פולמוס, תשובות ודברי־נעילה. הכניסה היא חופשית ומחבר זה מעורר, כידוע, סקרנות ציבורית מסויימת.

והנה הוא מגיע סוף־סוף.

זה חצי שעה ממתין לו בחוץ לרגלי המדרגות התרבותניק המקומי, איש מבוגר כפליים מן המחבר, איש אדמדם ומדולדל שלחייו מרושתות נימים כחולות חולות עד להבהיל אך נפשו עודנה שוחרת כמימים־ימימה חן וחסד והתלהבות חברתית. בלי דיחוי יפתח התרבותניק ויקשור אל המחבר קשרי חיבה עם הוקרה עליזה, מעין אינטימיות מבודחת: הלא אנחנו שנינו כוהני־הרוח מסורים בהחלט לאותו רעיון עצמו ואילו הם שם יושבים ומייחלים למוצא־פינו. ובכן, ובכן, ובכן, ברוך הבא ידידי. איחרת. לא נורא. כולם מאחרים אצלנו. שלום עליכם. ואנחנו כבר חששנו שמא המוזות השכיחו אותנו מליבך. אבל לוותר לא ויתרנו, חביבי. לא אנחנו. אנחנו עקשנים גדולים.

המחבר, מצידו, ימלמל איזו התבדחות רופסת: הלא יכולתם להתחיל בלעדי.

“חִי־חִי, בלעדיך, זה מוצלח”, יצחק התרבותניק צחוק רוסי, “נא, והלא גם אתה עלול היית להתחיל בלעדינו באיזה מקום אחר לגמרי. ואגב”, ישאל התרבותניק בעודם מתנשפים במעלה המדרגות, “–מה לפי דעתך ישיג השועל הזה קיסינג’ר אצל הרוסים? ישיג משהו?” ובעצמו ישיב על שאלתו:

“שום דבר. רק צרות חדשות בשבילנו. מיץ או לימונאדה או משהו תוסס? נא אל תתלבט בזה. משהו תוסס בשבילך. יהיה בסדר”.

וייכנסו שניהם לאולם.

התלחשות מהירה תעבור בקהל. אולי מפני שהמחבר לובש מכנסי חאקי פשוטים עם חולצת גולף כחולה־בהירה ונעול סנדלים. אין לו בכלל צורה של אמן, יגידו, אבל אומרים שבאופן אישי הוא דווקא בחור די נחמד, יגידו, ותסתכלי איזה סיפורים מתוסבכים אחד כזה כותב. בחיים אי אפשר לדעת שום דבר לפי החיצוניות של אנשים. ובתמונות הוא בכלל נראה אחרת לגמרי.

את המחבר יושיבו בין רוחלה רזניק לבין המומחה לספרות, באמצע. ילחצו ידיים. התרבותניק יפתח. יבקש שקט. יתנצל על האיחור. לשווא יתחנן בעליצותו הדהויה על חיבת הקהל, ואף יחזור בפומבי על בדיחת־הכסילות ששמע מפי המחבר בכניסתם: אומנם האורח שלנו השתומם לשמוע שאנחנו מחכים לו ולא התחלנו בלעדיו, אבל יש שורה כזאת בשיר מאת מתניה שטארקמן בספרו חוכמת־החיים, שכתוב בה בערך כך: אין כלה בלי חתן ואין משא בלי מתן. נא. ברשותכם אנחנו ניגשים אל סדר־היום. ערב טוב.

לשמע הדברים האלה יחליט המחבר שלא לחייך. ידליק לו סיגריה חדשה. יראה מהורהר וכמעט גם עצוב. כל הקהל יביט רק בו והוא, מעודן ורחוק, ינעץ בכוונה את עיניו בתמונת ברל כצנלסון על הקיר מנגד.

ברל נראה בתמונתו זו ערמומי וטוב־לב, כאילו ממש בזה־הרגע עלה בידו להוציא אל הפועל מעשה יפה ואצילי אם גם בדרכים שנונות ועקלקלות במקצת הידועות רק לו. היום הוא מלך, מהרהר המחבר בלבו, מה מלך, לורד.

וכך, באיחור קל, יופיע סוף־סוף סביב שפתי המחבר חיוך דק שהקהל ציפה לו עוד בעת שהתרבותניק השמיע את דברי־הפתיחה.

בו־ברגע מדמה המחבר לשמוע באולם מעין ציחקוק לא־נקי. אבל הכל כשורה. איש לא גיחך. ודאי אוזניו הטעוהו. הוא יניח איפוא את שני מרפקיו על השולחן, באגרופיו יתמוך את סנטרו, יתעטף ענווה ועמקות בעוד המומחה הספרותי עומד ומותח בקול נַצחני השוואות והקבלות, חושף מירקמי־מוטיבים סמויים, מצביע על התחבולות הספרותיות הנקוטות בידי המחבר, מטיל ספק בלגיטימיות של אמצעי אמנותי מסויים אך אינו כופר ברלוואנטיות העקרונית של מימד־האירוניה ביצירה וכו', עד שיגיע סוף־סוף אל בעיית המַשמעות הפנימית.

לשווא. הלא כבר בנקודה זו יהיה המחבר שקוע עד למעלה־ראש במעשה־הנכלים הקבוע שלו: יחדל כליל להקשיב וישלח את מבטיו לשוטט באולם ולגנוב פה ושם גניבות פעוטות, ארשת־פנים מרירה או מטופשת, שוקיים יפהפיות שלובות, בלורית־שיבה חלוצית, פרצוף קשוב בחסידוּת, ריחות הגוף באוויר הרע. כאילו את ארנקיהם מכייס לו המחבר הזה בעוד הם שקועים היטב בסתרי יצירותיו בהדרכת המומחה לענייני ספרות. הנה יושבת מולו בפיסוק רגליים עבות אשה רחבה, מבוגרת, את כל ההשתדלויות והדיאטות כבר זנחה מזמן, מה לה ולנָשיותה, גופה רך ותפוח כעגבניה שעבר זמנה. זה־כבר ויתרה על הבלי־הצורה והעפילה לספֵירות נשגבות הרבה יותר ועכשיו עיניה נעוצות במחבר המפורסם ועל פניה פרושה הבעת מתיקות תרבותית עילאית. והנה ממש מאחורייה נער ענוג אחד כבן שש־עשרה, ודאי משורר נכלם, עור־פניו מקולקל בפצעונים מכוערים, נער מורעב ונכמר. שערותיו הקשות מקורזלות וכמו מאובקות, מבעד למשקפיו הוא ממעמקים אוהב את המחבר הזה אהבה חשאית מיוסרת, נשמתי נשמתך סבלותיך סבלותי אתה ורק אתה תוכל להבין הלא אני אני הוא הנפש הקסומה שבסיפוריך.

לעומת הנער הזה מבחין המחבר בדמותו הזועפת של אדם בעל צורה מפא"יית ודאי מחנך ותיק ותקיף ואכוּל־אידיאלים בבית־ספר עממי בשכונה מבוססת ואולי אף סגן־מנהל. הוא בלי ספק בא לכאן בכוונה לומר אחת־ולתמיד את דעתו השלילית הנחרצת על אודות הספרות העברית הצעירה שאין בה ולא כלום ממה שאנחנו צריכים ויש בה מה שאין אנו צריכים כלל ועיקר.

המחבר, מצידו, מחליט לייחס לדמות זו את השם דוקטור פסח יִקְהַת. המלצרית מבית־הקפה תהיה ז’אקלין. האדונים בגדדי וכוהן יוכלו לשמור על שמותיהם. הנער המשורר יהיה יובל דויטש או יובל דותן. הגברת צמאַת־התרבות תיקרא בשם מרים נהוראית. סיפור־המעשה עיקרו שערוריה: הגברת והנער. זימה, חרטה וזעם. השפלת הבשר, נמיכות הרוח, התחסדות החברה ומוסכמותיה, חוכמת־המסכנים, התבוסָה ולעג־הגורל. ואולי כל זה בגוף ראשון מנקודת מבטו של התרבותניק המרופט השוכב לו גלמוד בלילות־נדודיו בדירתו בת חדר אחד נזירי בשיכון פעילי ההסתדרות וזומם לחשוף בבוא היום בלי רחמים את פרצופם האמיתי והנורא של החיים מאחורי כל המסכות. אפשר ואפשר להשקיע בו כמה קוים שיילקחו בגניבה מאת המומחה לענייני ספרות: למשל, שיער־השיבה הקלוש שמעטר בחצי־סהר את קרחתו המנומשת. חיתוך־דיבורו הנצחני כמי שהטיחו בו בזה־הרגע טענה ניצחת והוא בחרונו הרך לא נכנע אלא מצא להשיב טענה ניצחת כפליים. המחבר נוטה להניח דמות זו בשולי העלילה, בתפקיד הנפש הנמוכה שהמאורעות פגעו בה באכזריות יתירה.

כאלה וכאלה יעולל המחבר בעוד המרצה הולך ומגיע אל העיקר בהצביעו על הראיה הפאראדוקסאלית המופעלת בדרך כלל בתיאורי־הטבע של מחבר זה. ושוב נשמע אי־כאן מין גיחוך או צחקוק חנוק עד שהמחבר מתחיל לזוע בכסאו, מתמלא אי־שקט, בשאט־נפש ידליק לו סיגריה חדשה עד שיסיים המומחה את דבריו במשפט שנון שיש לו פנים לכאן ופנים לכאן, שבח שאיננו בלתי־מסוייג ולו גם בעקיפין.

עתה יגיע תורה של רוחלה רזניק לקרוא באוזני הקהל שני קטעים מתוך הספר החדש. יפָה ומבויישת, יפה ולא־מושכת, נערה כבת שלושים בנוסח ישָן ולה צמה עבותה אחת ושמלה עדינה וצנועה עם הדפסי רקפות קטנות בסגול. והיא קוראת כאילו לא היו בספר אלא רוך ורחמים, כאילו המדובר הוא בכיסופים טמירים, כאילו בא הסיפור מלב רגָש ואל לבבות כאלה הוא מבקש להיכנס.

בו־ברגע יתמלא המחבר בושה וכלימה. למה באת הנה הערב. הלא היה עליך לשבת בבית. חדר בחדר. מה בעצם, מסוגל אתה להגיד לכל האנשים האלה. למה אינך מהנדס מתכנן מסילות־ברזל בתוואי־קרקע קשים כאשר חלמת להיות בימי ילדותך. וכי לעולם שקר. כשטופת געגועים קוראת רוחלה רזניק מתוך ספרך החדש והיא כמעט נערה יפה להפליא ואך בלתי־מושכת.

יש בקהל בחור – לא אין זה בחור כי אם איש זקוף ורזה כבן שישים וחמש, איש מחודד, מוזר, דומה לעסקן מפלגתי נדוש שגורש ממזכירות הסניף שלו מפני שמסר אי־אילו פרטים חסויים לעסקני מפלגה יריבה. וכי אפשר הדבר שזה הוא הטיפוס הבזוי שהשמיע כרגע, זו הפעם השלישית לפחות, מין צחקוק או גיחוך חנוק? ומה פשר הדבר הזה, ישאל המחבר את עצמו בתדהמה, וכי זדון כאן, או טמטום קטנוני, או קינאה, או מיאוס, ואולי הם־הם היסורים עצמם?

כל אלה ימלאו את לב המחבר. וכך בבוא תורו לדבר, הוא יופיע במיטבו: ישיב בשנינות ובהומור על שאלות הקהל. ישתמש פה ושם במשלים קטנים מן החיים. יטיל ספיקות. דק־דק יעקוץ היטב את המומחה לענייני ספרות. פה ושם יחשיד את הספרות בכללה ואת כתיבתו־שלו בפרט במניעים אפלים ואף מגוּנים במובן ידוע. יפרוש באוזני הקהל את השקפתו הידועה שעל פיה יש לראות את מצבנו (האנושי, הלאומי, האקטואלי, האישי) ראיה שלאחר־יאוש ואז, אולי, תתאפשר עמדה חייכנית. בתוך דבריו אלה יתחרט המחבר מרה על שבא לאסיפה הזאת, על שניאות לדבר, כל שפלותו־שלו, על שמעולם לא עלה בידו לכתוב מה שהיה עליו לכתוב באמת, על שאיננו יודע מי בתוך הקהל יושב וצוחק לו חרש ועל שהלעג אכן מוצדק, על שלטש מבט אל המלצרית העייפה בבית־הקפה.

הכל לשווא.

הוא ישתתק לרגע. יסתור את בלוריתו בידו. רוחניות, בדידות ותוגה יירשמו על פניו והוא ישוב לדבר וישקר כפליים.

אחר כך יקיפוהו המעריצים. חתום יחתום בקלילות על כמה עותקים של ספרו האחרון. בענווה ישמע את שבחו בפניו. יעודד את הנער הענוג־הנכלם לשגר אליו בדואר את ביכורי נסיונותיו בכתיבת שירה. מן המומחה הנזוף ייפרד המחבר בלחיצת־יד חמה וכמו קריצת־עין: יודעים, יודעים. אחר כך יודה לתרבותניק המודה לו שנעתר לבוא. במדרגות בדרכם החוצה יקדיש כמה מילים חמות לרוחלה רזניק לבדה.

ויילך לדרכו.

שעה או שעה וחצי ישוטט לבדו ברחובות חשוכים. לשווא. יעשן שלוש או ארבע סיגריות ויסכם בלבו: שמונה או תשע כבר עישנתי מתחילת הערב. בחורים ובחורות יעברו חבוקים על פניו בדרכם מן הבילויים אל המיטה, שותקים או צוחקים בקול, ואחת הבחורות אף תגעה בצהלת־פלצות כאילו אל תוך אוזנה לחשו לה אפשרות פרועה ביותר. ליד בנין לא־גמור יעמוד שומר־לילה מהרהר ומשתין בלי ניע. אחריו רק שורת פנסי־רחוב, מדרכה ריקה, קירות שותקים. אחר כך קצה העיר והשדות העזובים. סןף סוף אתה תהיה לבדך.

על ארגז הפוך תשב בחושך. תראה צל הרים. כוכבים. אין רוח. אתה שא עיניך וראה. ככלות שתיקתך סליחה תבקש בלחש. מה מעט ביקש לעצמו המומחה לענייני ספרות ואתה את המעט הזה עשקת ביד יהירה. מה מעט נחוץ היה כדי לשמח את האיש התרבותניק שאירח אותך בחיבה ולא חס על כבודו. לבדה מול הראי בחדרה רוחלה רזניק מתפשטת עכשיו ובתוגתה היא את נפשה מנחמת לו רק היו לי שדיים כל חיי היו משתנים לטובה. צדק המורה הותיק או סגן־המנהל שקם וטען כנגדי כי יעוד הספרות הוא להביא קצת נחמה ועידוד והנה דווקא בדבר הזה כל המחברים החדשים לרבות חתן־הערב נכשלו כשלון חרוץ. טעות עצומה טעה המשורר שטארקמן בכתבו שאין משא בלי מתן ואין כלה בלי חתן. אדרבא, יואיל ויטרח נא להרהר מעט בפרשת חייו של מר עובדיה חזאם, למשל: הוא הגבר אשר התגרש, התהולל, לווה כספים בלי חשבון, נכנס בלהט אל תוך חיי הפוליטיקה, לורד ומלך היה בעמיו, והנה ככלות הכל חלה בסרטן־הכבד, שב אל אשתו הראשונה, וכעת ער בין כל הנרדמים הוא שוכב במסדרון הלח והלוהט בבית־החולים איכילוב וגוסס לבדו בחושך ואולי כפעם בפעם הוא משמיע צחקוק או גיחוך חנוק וגם אלו לשווא.

הלא איש אפסי הוא המחבר הזה.

אני על עצמי אל עצמי אני צריך לדבר. ואם יבוא איזה חסד, הנה בדַבּרי אל עצמי על עצמי אולי יתרחש הדבר ותצא ממני שמועה טובה, סימן־קרבה לאבודים ריגוש חולף לשוממים חצי נחמה לאילו בעלי־ייסורים. ז’אקלין הנעלבת. דוקטור פסח יקהת. עוזר־הנבלים מר בגדדי וחברו הזוטר המשומש. הנער המשורר יובל דותן דויטש. האיש המומחה לשאלות הספרות. הגברת מרים נהוראית. עובדיה חזאם האומלל. החבר התרבותניק ירוחם שדמתי והקריינית רוחלה רזניק. לילה עכשיו, ובאה שעת שינה. את גליון העיתון ‘מעריב’ עלי לסלק בזהירות מבין אצבעותיהם העייפות. סיפור־ערש אני יודע, ואותו אספר לכולם כדי לנסות לעזור להם להירדם אם אפשר בשלום ולחלום חלומות שלום. ערמומי וטוב־לב היה ברל כצנלסון שידע להוציא אל הפועל מעשה טוב ונכון ולו גם בדרכים עקלקלות: ביש, משונה ומכאיב הוא ענייננו כאן.

ועדיין חם ולח בתוך חדרי וחושך גמור בכל הארץ. אתה, האם שמעת פעם את שמו של משורר עברי ותיק וצנוע, מתניה שטארקמן? אכן זה המשורר שטעה בשאלת החתן והכלה. והנה עכשיו בעיתון שליד מיטתי אני מוצא כתוב כי אתמול לפנות־בוקר, במושבה רעננה, בגיל שבעים ושבע ומהתקף־לב, נפטר המשורר. הלא מדי פעם מחוייבים לעשות חשבון פשוט. ובינתיים הנה השעה כבר שלוש לפנות בוקר. ליל־מנוחה לכולנו.