בספר ‘הנחשונים’ על קורות המושבה האמריקאית ביפו, מתאר ריד הולמס את פרשת הקמת המושבה עם בואם של 157 האמריקאים ב-22 בספטמבר 1866, בהנהגת הכומר ג’ורג' וושינגטון אדאמס. בהקדמת רחבעם זאבי לגרסה העברית, הוא מתאר את אדאמס כ“ציוני נוכרי בעל תפישה ציונית פשוטה ותמימה, שהיה בחזקת נביא שהאמין בשיבת ציון של היהודים ורצה להיות חלוץ להם, אולם חולשות אנושיות ערערו את מנהיגותו והביאה להתפרקות המושבה תוך זמן קצר”. אלא שאדאמס לא היה נביא ולא בן נביא, הוא היה שרלטן בעל כריזמה ויכולת משחק שסחף אמריקאים תמימים להרפתקה שהרסה את חייהם לאחר שנות מלחמת האזרחים שהותירו רבים פגועים וחסרי תקווה. אדאמס היה שוליית חייטים, שחקן, ואחד מעשרות מטיפים שפשטו על פני אמריקה בעקבות “האכזבה הגדולה” שהותיר הכומר הבפטיסטי וויליאם מילר, אשר החל להפיץ את חזונו על שיבתו השנייה של המשיח ישוע בין השנים 1844–1843. אלפי מאמינים המתינו לחזרת המשיח, אלא שמשיח לא בא. תורתו של וויליאם מילר זכתה לכינוי “מילריזם” והיא הייתה הכר עליו צמח הזרם הכנסייתי המורמוני.

ריד גדל במשפחה מורמונית, אך לא הזכיר זאת במפורש בספרו. הוא תיאר את ראשית דרכו של אדאמס כאחד מחסידיו של ג’וזף סמית שהחל בשנת 1836 להפיץ את חזונו על החזרת מלכות ישראל וקימום ירושלים כציון החדשה בידי חסידיו בני אפרים, כדי להתכונן לשובו של המשיח ישוע בן האלוהים. אלה האמינו כי עם שובו של ישוע יכירו בו היהודים ויעברו לחיק הכנסייה הנוצרית. בקרטלנד שבמדינת אוהיו הקים סמית מקדש שהיה ראשיתו של הזרם המורמוני. הוא עורר עליו מתנגדים רבים כשהכריז על עצמו כמועמד לנשיאות ארצות הברית, וסופו שנרצח בשנת 1844. ריד כתב כי מות גיבורו הנערץ זעזע את אדאמס והוא חזר לשחק בתיאטרון, וכי “משנה זו ועד שנת 1861 חייו היו תערובת מבולבלת וסוערת של משחק על הבמה, הטפה ושכרות שהחמירה מחמת מות בנו השני. תודות לאשתו חזקת הרצון נגמל אדאמס מן האלכוהול וחזר להתמסר לרעיונותיו הדתיים-משיחיים, ובשנת 1861 יסד את ‘כנסיית המשיח’”.¹ אלא שהולמס שכתב על פרק חייו של אדאמס כשחקן תיאטרון שייקספירי בבוסטון במהלך שנות השלושים, השמיט מספרו את פרק חייו של אדאמס בשלהי שנות הארבעים לאחר מות ג’וזף סמית. הוא חבר לדמות הזויה ומפוקפקת אחרת, עורך דין שהכריז על עצמו כבן אלוהים. בתקופה זו גם נטש את אשתו הראשונה וחבר לאשתו השנייה המכונה לי"ל בספרו של ריד. השילוב ההרסני בין בני הזוג הוא שהוביל לטרגדיה הגדולה של המושבה האמריקאית, כשחלום על ארץ זבת חלב ודבש התגלה כהזיה והתנפץ כבר לאחר שנה.

בשנת 1836 הצטרף אדאמס למאמיני ג’וזף סמית, ובשנת 1840 הוטבל עם אשתו הראשונה קרולין והפך למורמוני. בשנת 1841 בחר בו סמית לנסוע עם אורסון הייד לארץ הקודש, אך הוא נשאר בבריטניה והחל להרצות בכנסיות. לאחר שנתיים חזר עם אישה חדשה, ובשנת 1844 בחר בו סמית ל’מועצת החמישים' של כנסייתו. סמית שעורר התנגדות רבה בציבור האמריקאי בעקבות עידוד הפוליגמיה נאסר, וב-22 ביוני 1844 נורה בבית הכלא. לאחר מותו טענו ארבעה כי הוא הבטיח להם שימלאו את מקומו; בריגהאם יאנג, סידני ריגדון, ג’וזף סמית השלישי, וג’יימס סטראנג‘. באפריל 1845 גורש אדאמס מהכנסייה באשמת שתייה מופרזת, גנבת כספים והתנהגות מופקרת. כשהציג סטראנג’ מכתב של ג’וזף סמית כביכול, בו ציווה כי הוא יהיה ממשיך דרכו, הצטרף אליו אדאמס. בשנת 1847 החליטה הכנסייה המורמונית כי בריגהם יאנג יעמוד בראשה, והוא הוביל את מאמיניו לעיר סולט לייק סיטי שבמדינת יוטה שם הקים את כנסייתו, ‘כנסיית ישוע המשיח של קדושי אחרית הימים’. ג’ימס סטראנג' לעומת זאת התמקם עם אלפי תומכיו באי ביבר שבאגם מישיגן. שמו של אדאמס כבר נפוץ אמנם בעיתונות כרמאי ונוכל החייב כספים רבים, אך אישיותו תאמה לזו של ג’ימס סטראנג' שראה עצמו כשליח אלוהים הנועד למלכות. בשנת 1850 הכתיר אדאמס את סטראנג' כמלך ג’ימס הראשון, ואילו הוא מונה למשנה למלך. בטקס ההכתרה הוא עטה על סטראנג' גלימת מלכות בה השתמש בתפקידו כריצ’רד השלישי בתיאטרון, ועל ראשו הניח כתר זהב תיאטרלי. סטראנג' התיר פוליגמיה לעצמו ולתומכיו, ובפרק זה של חייו נטש אדאמס סופית את אשתו קרולין ובנו ג’ורג' אוסקר ונשא לאישה את פילגשו לואיזה איזבלה קוגסוול. זו היא לי"ל אשר חלקה בפרשה העגומה של המושבה האמריקאית לא נופל מזה של בעלה. ב-16 ביוני 1856 נורה סטראנג' בידי תומס בדפורד כנקמה על כך שהלקה אותו בפומבי. עונשו של בדפורד היה קנס של דולר ורבע בעקבות המוניטין המפוקפק של “המלך ג’ימס” שרבים שמחו במותו.

אדאמס נותק מהזרם המורמוני בסוף 1857 וחזר לניו-יורק לנהל תיאטרון קטן עם אשתו לואיזה ושם נולדו בנם קלרנס והבת ג’ורג’יה אוגוסטה. המחלוקת בנושא העבדות הגבירה את המתח החברתי בארצות הברית בראשית שנות השישים והביאה קהל לכנסיות בימי ראשון. ב-4 במרס 1861 הושבע אברהם לינקולן כנשיא ה-12 של ארצות הברית, וב-16 במרס כינס ג’ורג' אדאמס את הכנס הראשון של ‘כנסיית המשיח’ אותה ייסד בספרינגפילד שבמסצ’וסטס. בפרסומיו ובדרשותיו טען כי אלוהים הורה לו לעשות זאת. באוקטובר 1861 הוא הגיע עם משפחתו לאיסט רוצ’סטר שבניו-המפשיר ללא פרוטה בכיסו וחסר כל, ושם הוא פגש לראשונה את ג’ון טיבט שסייע לו כספית ובגיוס מאמינים. אירועי המלחמה ותוצאותיה היו הנושא המדובר במפגשי הכנסיות בימי ראשון. הצבא הגביר את משלוח הודעות הגיוס, והופיעו גם פרסומים המזהירים מגיוס וממוות. אדאמס החל לנדוד על כרכרתו בין עיירות ניו-אינגלנד ומשך אליו מאזינים. בראשית 1863 נחלש מאוד הגיוס לצבא האיחוד כשבמפלגה הדמוקרטית קם מחנה שקרא לסיום המלחמה. הם הואשמו כבוגדים וכונו בשם ‘ראשי נחש’ (COPPERHEADS), ביניהם היה גם ג’ורג' דריסקו. אדאמס החל להוציא לאור את עיתונו ‘חרב האמת’, ובשנת 1864 העביר את ארגונו לאינדיין ריבר והתגורר עם משפחתו של איב מקנזי שהפך ליד ימינו. הוא החל לקבץ סביבו אוהדים בעיירות וגייס תרומות. במרס 1865 הודיע על כוונתו לצאת עם איב מקנזי לארץ הקודש כדי להכשיר את הקרקע לחזונו על חזרה לציון.

ריד מזכיר “כי רק שלושה אנשים זיהו את השטן למרות תחפושתו”; טים דריסקו, מוריי ואס, וג’ורג' דריסקו שכתב “כי תכניתו של ג’ורג' אדאמס להחזיר את היהודים לאותה ארץ שכוחת-אל הייתה מתיחה, הגרועה ביותר שבוצעה אי פעם בחלק זה של ארצות הברית”.² הוא היה גם זה שעמד על אישיותה של אשתו בעלת הקול הנעים לדבריו, העיניים היפות ולשונה המתגלגלת במרץ, וכי “כאשר אינה מתרגשת ואינה נרגזת נוכח התנגדות, שיחתה נבונה תרבותית ונעימה למדי. אבל נסה להתנגד לתורות שהיא מאמינה בהן, והערת קן צרעות מתרדמתו. הופעתה חדלה להיות כשל גבירה ולשונה מתחילה לטחון כמטחנת פלפל”.

בהתכתבויות הקונסוליה האמריקאית בירושלים נמצאים מכתבי תלונה רבים של אנשי המושבה כנגד בני הזוג, ומהם עולה כי הגברת אדאמס היא שמשלה למעשה במושבה כשבעלה ג’ורג' היה רוב הזמן בגילופין. בפברואר 1868, כשהחלו מתיישבי המושבה האמריקאית ביפו לבנות את בתיהם, ביקר במושבה הפוליטיקאי האמריקאי ג’ון פרנקלין סוויפט (Swift)³ שהגיע לביקור בארץ הקודש עם קבוצה של עשרים וחמישה תיירים. את רשמי ביקורו במושבה והפגישה עם מנהיג המתיישבים ג’ורג' אדאמס ורעייתו, כתב בספר ‘נסיעה ליריחו’ שפרסם בשנת 1868. הוא וחבריו יצאו מיפו העתיקה לביקור במושבה שהחלה להיבנות על גבעה לצד דרך שכם. בהיכנסם בשער המושבה פגשו מתיישבים שעסקו בבניית בתים, ואלה הפנו אותם לביתו של מנהיגם אדאמס. תיאורו של סוויפט, זמן קצר לאחר הגעת הקבוצה ליפו, מאיר בעדות אישית את דמותם של ג’ורג' אדאמס ורעייתו:⁴

הדלת מיד נפתחה והתגלתה בפנינו דמותה הסמכותית של גברת הנשיא אדאמס. מבט חטוף בגברת הספיק לנו כדי להבין שהאירוח בבית הוא בידיים טובות, וכשהיא אפשרה לנו להיכנס, לא צריך היה אישור נוסף מאיש. גברת אדאמס היא אישה רחבה עם התנהגות פיקודית נחושה. גילה הוא בין שלושים ושלוש וחמישים. ראשה הנאה ניצב היטב על כתפיה, באופן שהחזה והסנטר בולטים יותר מאפה ועיניה. זה משרה את הרושם שהיא מביטה עליך מתחת למשקפיה כאילו ממרחק רב. אולם צפייה מקרוב שכנעה אותי שהרושם מתעתע, והיא הביטה בנו באופן נוקב וישיר דרך המכשיר שעל פניה. אדם עם ארשת בטוחה כזו לא פגשנו מעולם. אם הנשיא אדאמס יחדל פעם את עבודתו בשינוי פני פלשתינה לשיטה האמריקאית, יהיה מי שימשיך אותה מהמקום בו יפסיק. הדבר הראשון שעשתה הגברת לאחר שראתה אותנו, היה להורות לנו להיכנס לסלון. היא עשתה זאת בהנפת יד סמכותית באופן שהמלכה ויקטוריה הייתה מתקנאת בה. כולנו צייתנו מיד והושבנו בכיסאות שנצבו בשורה בחדר הרחב, ואילו הנשיאה נעמדה לפנינו ונאמה נאום, שאם מסירים ממנו את הנימה המתנשאת, הרי שתוכנו הוא שנשר החרות האמריקאי, לאחר שניצב במרום הרי מולדתו, הגיע העת שיפרוס את כנפיו לעוף במסע מרהיב מהעולם החדש אל האדמה הישנה בתבל. שם, כשינוח על פסגות סוריה, הוא יצבור כוח להרפתקאות אוויר נוספות שינחילו תרבות לממלכות הנחשלות חסרות התקווה של העולם הישן, באמצעות האמת של הנצרות. היא תונחל להם באמצעות לימוד שיטות החקלאות שהפכו את ארצנו לנודעת. לפני שהתיישבה היא ספרה לנו שמידי יום היא מקבלת מידע מודיעיני חיובי על פעילותה. לא רק שעיני בריטניה נשואות אליה, אלא שגם לואי, או יותר נכון לואי נפוליאון כשם ההטבלה של קיסר צרפת, היה מודאג כשנודע לו על מטרתם של המתנחלים האמריקאים בפלשתינה. כשסיימה, הועילה בטובה להושיב את עצמה לפני הקהל על כיסא נדנדה צבוע והחלה להתנדנד קדימה ולאחור בתנופה עזה. היא המשיכה להרצות לנו על תכניותיה שלה בסוריה, שלדבריה אינם סוד. אולם לפני שהמשיכה להרצות על התכניות שלה, היא בקשה לספר לנו מעט על ההיסטוריה שלה. [ההדגשות במקור]… כשגברת אדאמס הרצתה בפנינו, נכנס לחדר מר אדאמס והוצג בלחש. כל עוד ההיסטוריה דוקלמה בפי אשתו, האיש ניצב בשקט. בשלב זה החלה לספר על אמונת הכת החדשה, וכאן התגלה באופן ברור מקומו של האיש במשפחה. בעוד הגברת אדאמס היא הזרועה המבצעת של הממשלה, ובידיה נתונות הסמכויות החומריות, היה ברור שמעיל הכהונה היה על כתפי הנשיא. אם היא הייתה המושל, הוא היה הכומר.

מדברי הגברת אדאמס, אותם אימץ גם ריד, היהודי הנכלולי לוונטאל הוא שהוליך שולל את המתיישבים בכך שלא דאג לרכישת הקרקע כמובטח והונה אותם. לדברי ריד “מצרכי המזון שקנה למענם לוונתאל, היו תמיד מאיכות ירודה. הלחם, האורז, והקמח שרצו תולעים. השמן היה מקולקל ומצחין”.⁵ הקשיים הכספיים נבעו לדבריו מכך שכמה מהמתיישבים הזמינו אצל אדאמס דלתות וחלונות, אלא שסירבו לקחת אותם ולשלם תמורתם. אדאמס מתואר כ“איש צדיק בכל מעשיו ואיש ישר דרך שיושרו איתן כסלע”, בציטוט מעיתונו ‘חרב האמת’. אלא שמהתכתבויות הקונסוליה האמריקאית בירושלים ומכתבות עיתונות, עולה תמונה שונה לחלוטין לגבי חלקו של לוונטאל בפרשה. ריד כתב כי אדאמס הופתע מסירוב ‘השער העליון’ לאפשר לאמריקאים לרכוש קרקע ולעבדה, וכי “פנה אל לוונטאל הסוחר הממולח שהבטיח כי בעזרת הכסף אפשר יהיה להסדיר הכול”,⁶ אלא שבאפריל 1867 כתב לוונטאל לעיתון בצ’רלסטון והתייחס למפגש עם האמריקאים וההתקפה עליו: ⁷

מר אדאמס שמע ממני באופן מפורט וברור על המכשולים והבעיות שיעמדו בפני המשימה שלקח על עצמו, ועל הבעיות בהן יתקלו אנשיו מבחינת מזג האוויר, האוכלוסייה המקומית, והממשלה. הוא היה עיוור בעקשנות לראות את הצפוי, וסרב לשמוע כל עצה שנאמרה לו לפני הגעתם, וגם לאחר בואם. גם ממני וגם מתושבים מקומיים, לגבי הדרך הפרקטית בה צריך לפעול כדי להקים את המושבה.

בהתכתבויות הקונסוליה נמצא גם מכתב ששלחו עשרים ותשעה מחברי המושבה ב-29 בינואר 1868 לקונסול האמריקאי בובושה, בו התלוננו קשות על אדאמס ורעייתו. הם הודו על הסיוע האישי שנתן להם לוונטאל “שהציל רבים מהם מרעב ואת החולים ממוות”. הם גם שלחו מכתב לסיוארד מזכיר המדינה בוושינגטון, בעקבות מכתבי תלונה ששלח אדאמס על לוונתאל. החותמים הביעו את הערכתם והוקרתם ללוונתאל שפעל לדבריהם ביושרה והגינות והיטה אוזן לבעיותיהם וניסה ליישב את ההדורים. “בידיעת השפה והיכרותו עם מנהגי הארץ הוא חסך מאתנו בעיות רבות והוצאות כבודדים וכקבוצה. הוא הקדיש מזמנו וניסיונו המסחרי, ועל כך מגיע לו הוקרה. רק מרושעים כמר אדאמס ורעייתו המושחתת הם שהטילו עליו האשמות”.⁸ מתילדה ריצ’רדסון התגוררה בבית אדאמס. ריד מתאר אותה כ“אישה רגישה שהייתה נפגעת על נקלה בשומעה מילת גידוף או דיבור קולני, קל וחומר בהיותה עדה לקטטות בין בני הזוג אדאמס בדירתם הצפופה”. היא תיארה את שראו עיניה: ⁹

מאחר ורציתי מאוד לבקר בארץ הקודש, קבלתי את הזמנת מר וגברת אדאמס מתוך אמונה שיעשו הכול כדי ששהייתי שם תהייה נעימה. לא רק שנאלצתי לבלות רק עם עצמי, אלא שבבית הזה שמעתי רק חירופים נוראים וחילול קודש [ההדגשות במקור]. אם שערוריות ושקרים מזעזעים הם בילוי מקובל, הרי שכך ביליתי שם. אני חייבת לומר שגיליתי שמר וגברת אדאמס הם המושחתים והמרושעים שבכל בני האדם. דבר לא עצר בהם מלפגוע באנשיהם ובכנסיה שלהם. כל מטרתם היא להרוס ולפגוע בדמותם של אנשים ולגזול את אמצעיהם. ככל שאדם ניצב גבוה יותר בחברה, כך הם משחירים אותו יותר ונחושים להביאו לרמה שלהם. מריבות וקרבות ביניהם הוא עניין יום יומי, והם מקללים אחד את השנייה שקרנים וגנבים וכשאוצר הקללות מתרוקן הם מוצאים מילים נוראות יותר. המשפט המקובל אצלו לגביה הוא: “את אישה שטן!, הקללה הגדולה ביותר על בן אדם מעולם”. לעיתים קרובות הוא אומר לה שלשונה הוא עונש מהשטן והגיהינום. הם שוכבים ערים בלילה וזוממים נגד אלה שאינם תומכים בו ובקריירה שלו כשיכור ופושע, והאמת לא חשובה להם. הוא מתגאה שיביס כל אדם, גם אם יישלח לגיהינום בגלל שקרים. הוא מקלל כל אדם החולק עליו בשם כל האלים שבשמיים, גם אם ילך לגיהינום בגלל זה. כל מטרתו היא לשלוט במושבה ואדמתה כרצונו. אם אנשים מסרבים לשתות ברנדי הם מקוללים, ואם מסרבים לחיות מבשר רגלי גמלים ומים, שילכו לעזאזל. האמת שאין גבול לאופן בו הוא מקלל גם את המכובדים שבאנשים כשקרנים וגנבים, וגם את המקורבים אליהם. אני לא יכולה לבקר ולשוחח עם איש מבלי למסור לו דין וחשבון על כך. זו הדרך בה חייתי עם משפחתם, ושאלוהים ירחם עלי מפניהם. מעולם לא הכרתי את עומק הנתעבות של נפש האדם לפני שגרתי עם אנשים אלה. קשה לתפוס את הרשעות שלהם, ואני מרחמת על האנשים המסכנים והעניים שרומו על ידו ונמצאים תחת שליטתו ופוחדים לשאול אותו מדוע הוא מתנהג כך.

הנימה האנטישמית בולטת בהצגת כישלון המושבה “הציונית” - היהודי הנוכל. סרן וויטהם היה בין אחרוני התומכים באדאמס והתכונן לנסוע לאירופה כדי לגייס כספים לקיום המושבה. הוא ו-69 הנותרים מאנשי המושבה כתבו ללוונתאל והודו לו “על המאמצים הפילנטרופיים להציל את בני ארצך, שרבים מהם הלכו בעקבות דגל הכוכבים והפסים בשדות הקרב הדרומיים, והצלת אותם מרעב קרב ובא. מעשיך לא יישכחו וייזכרו על ידי בני עמך הסובלים”.¹⁰ רולה פלויד והלן קלארק, הבודדים שנותרו בארץ מאנשי המושבה, כתבו ב-8 במאי 1868 לקונסול ג’ונסון, והתלוננו על איומי גברת אדאמס לשרוף את בתיהם ולרצוח אותם. אייב מקנזי שעמד לצד אדאמס מראשית הדרך נותר באינדיאן ריבר כדי להכין את המשלחת הבאה. כשנודע לו על המתרחש ביפו כתב ב-6 באוקטובר 1867 מכתב ארוך לאדאמס בו הביע את אכזבתו. במשפט הסיכום כתב: “צר לי לומר שאלוהים לא בירך אפילו מאמץ יחיד שלך, דתי או חילוני. שכן, במקום אחדות, שלווה והרמוניה במושבה, שררו שם רק פילוג, מחלוקת, קנאה ושנאה”.¹¹

בית אדאמס והבאר והבריכה הצמודים

בית משפחת אדאמס 1924

וויליאם מילר

ג’ימס סטראנג'

ג’ורג' אדאמס

הרמן לוונטאל