באה לידי העתקה ממכתבו של רב גאון וגדול בישראל, אשר בו הוא מחוה את דעתו נגד התנועה הציונית. ואחרי כי הדברים האמורים בהעתקה המה גסים ביותר ואינם ראוים למי שאמרם, הסיתני לבי בשפק אם נכונה העתקה או אולי היא אחת מעלילות המזייפים אשר בקאוונא, בכדי לנאץ את התנועה הציונות ולהתלות באילן גדול, ואפן אל הרב בשאלה על הדברים האמורים בהעתקת מכתבו שנשלחה בכל תפוצות ישראל, ומדוע איננו מגלה את דעתו ברבים על־דבר התנועה הציונית אשר כבר הקיפה את כל גבול ישראל. על־זה באתני תשובה מהדר"ג, והנני מוסר בזה את תורף דברי מכתבו אלי, וגם את תשובתי עליהם מצאתי לנכון לקבוע בדפוס למען יבחנו הדברים. וזה לשונו של הרב

“אחדשה”ט באהבה וברכה, יקרתו מט' דנא קבלתי ובחשבי את כבודו לדורש אמת אמצא לנכון להשיבו על שאלתו. והנה אם נכונה העתקת מכתבי לקאוונא או לא אינו נוגע לגוף הדבר (?). כי אמנם מתנגד גמור הנני להציונות המדינית, באשר כי אחשבה לצוררת ומהרסת לרעיון ישוב אה“ק, אשר זאת משאת נפשי מימי נעורי ועד היום הזה. הפומבי והפרסום שעשו ראשי הציונים בהכרח להרוס את אשר בנו מחוללי הרעיון הקדוש הזה, אשר גם אנכי אחד מהם, בעמל רב ויגיעת נפש. דא חדא. ועוד שנית, אשר כשאני לעצמי הנני חושב גם־כן לדבר ודאי, אשר בעלי ספרות החדשה שנסחפו אל זרם הציונות, כונתם ניכרת ובולטת מכל מאמריהם להלהיב את רוח הלאומי ולדכא את רוח התורה הקדושה. ואת אשר אני כובש את נבואתי ואינני מגלה את דעתי הוא כי מצאתי יפה השתיקה מפני שכמה כתות נתהוו בישראל אך מפני הנגוד” וכו'.

וזאת תשובתי להדר"ג:

"שלום עליך רבי ומורי!

אורו עיני לראות את מכתבך מן יום א' י“ד שבט ובקראי את האמור בו שמח לבי להבין ממנו כי אמנם קלעתי אל השערה באמרי שלא מפי עטך הטהור יצאו כל הדברים בהעתקת מכתבך, ורק זייפני קאוונא ראו את המציאה ונפלו עליה ויעשו ממכתב כת”ר מטעמים כאשר אהבו. אך ביותר שבעתי עונג ונחת לשמוע מפי הדר"ג כי רעיון חבת ציון הוא משאת נפשך הטהורה מימי נעוריך ועד היום הזה, ומאהבתך שאהבת את הרעיון הנך מתנגד להציונות המדינית באמרך כי הפומבי והפרסום של הציונות המדינית יזיקו לרעיון חבת ציון אשר כבודו הסתר דבר והצנע לכת. אולם עוד טעם אחד לפגם מצאת בהציונית המדינית והוא: “כי בעלי ספרות החדשה שנסחפו אל זרם הציונות מרימים את הלאומיות ומדכאים את רוח תורתנו הקדושה”.

והנה לא אבוא לדין ולהתוכח עם כת“ר על־דבר “הפומבי והפרסום” עד היכן הם מזיקים להרעיון מחוץ או מועילים בפנים למטרת הציונות, אחרי כי דעת כת”ר היא כדעת חובבי ציון לפני הקונגרס הראשון, אשר כבר ראו עתה גם המה ונוכחו לדעת כי להתפשטות הרעיון הועיל מאד הפרסום, גם נתן לנו את “האוצר היהודי” בלונדון, אשר אליו נשאנו את נפשנו זה כבר, ומיום שיצא לציונות מוניטין בעולם לא נגרע¹ כחה של חבת־ציון באמונה. כל הכנסות החברות לישוב ארץ־הקדושה נתרבו במשך שתי השנים האחרונות, ובחיי המושבות בארץ־הקדושה גם־כן לא נראתה כל פעולה לרעה חלילה, כי הלא הדעת ניתנת אמנם שאחרי שהציונות אוסרת ליסד מושבות עד אשר תשיג רשיון על־זה מאת השער העליון בקושטא, הלא תוכל תוגרמה אך לכבד אותנו כאנשים ישרים ולהביט אלינו בעין יפה. אך בזה יגעים הדברים מאד והדעות שונות. ועוד זאת כי מנקודת השקפתך זאת הלא ציוני אתה בלב ונפש ואינך מוצא לזה מעצור מצד התורה והדת, ורק לדעתך היינו צריכים לעשות את מעשינו בחשאי, ועל־כן כבר מלתי אמורה שאין להאריך בזה ובמופלא ממנו אל נדרוש.

אכן הרשני נא מורי ורבי להשיב על דבריך במה שנוגע ללאומיות שהיא לפי דעת כת“ר צוררת להדת, וכאילו אחדים מבעלי הספרות החדשה חפצים לבנות את הלאומיות מחרבנה של תורתנו הקדושה, חלילה. אמנם עבד אני לגודל תורתך ואני יושב ודן לפניך בקרקע כתלמיד היושב לפני רבו, אך אהבתי לציונות אשר לא תדע כל גבול וקצב היא תרהיב עוז בנפשי לחלוק על כת”ר בזה ולהגיד לך כי לחנם חשדת את הציונות במה שאין בה, ואדוני חכם כמלאך אלקים והאמת נר לרגליו ואור לנתיבתו ולכן ישים לבו לדברי ויקבל את האמת ממי שאמרה. והנה גלוי וידוע לכל יודע פרק בציונות, וביותר לי, עבדך, העומד לפנים מן הקלעים מיום הקונגרס הראשון ועד עתה, כי הד"ר הרצל בנה את מגדל הציונות על בסיס חזק אחד והוא: על התאחדות כל מפלגות בית־ישראל, ועל־כן כאשר עלה על הבמה הרב מבזל ושאל על־דבר יחס הציונות אל הדת, ענהו הרצל, כי שאיפתנו האחת היא תקומת בית־ישראל, ולהתערב בענינים המסורים אל הלב אין אנחנו רשאים; אין לנו עסק בשאלות ממין זה, כי כמו שיכול להיות ודבר ברור הוא אשר אם נועזנו לפגוע באיזה ענף של הדת, היו עוזבים אותנו המון בית ישראל החרד אל דבר ד‘, כמו־כן קרוב לודאי הוא אשר אם באנו לכוף הר כגיגית ולאמר קבלו עליכם, יהודים², שמירת הדת לכל פרטיה, סעיפיה ודקדוקיה ואם אין צאו מן המחנה, היתה התנועה הציונות לגזרה שאין רוב הצבור יכול לעמוד בה והיו נשמטים והולכים מאתנו מבחרי כחות האומה וטובי בניה אשר זה עתה שבו אלינו. וגם בקרב החרדים הגמורים היתה פורצת מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים, כי החסידים היו אומרים לצרף גם את החסידות לעיקרי הדת ומתנגדיהם היו אומרים ההפך, ואדרבה עוד היו מוצאים לנחוץ לטהר את דת מורשה מכל צל ושמץ של חסידות. והיה אלה משימים תהלה בצדיקיהם ומלעיבים בקדושיהם, ואלה היו מדברים ברבניהם וגדוליהם, וגם בקרב עדת החסידים פנימה היתה בוערת אש המחלוקת בעצם תקפה, כי יאמרו אלה חסידותו של רבי זה קרויה חסידות ושל רבי אחר – אולת, ואלה יאמרו ההפך. מלבד זה הלא גם בלעדי הדת נמצאות הרבה מפלגות בין אחינו יושבי אירופה, מהם ביוראקראטים, אריסטוקרטים, דימוקרטים וכו’, ואם באנו ליסד את הציונות לפי רוחה של איזו מפלגה הלא בהכרח תסורנה מעליה המפלגות הנותרות. על־כן גזר אומר מנהיגם של הציונים ומחולל הקונגרס לבלתי התערב כלל בענינים של כל מפלגה ומפלגה, כי על דגל הציונות יהיה כתוב: “כל בית ישראל למפלגותיו” בלי הארת פנים למפלגה זו וכפיה ואונס למפלגה אחרת. תראה כל מפלגה את הגות רוחה בציונות, תתאמץ כל מפלגה לטבוע את חותמה על התנועה הציונית, אך הקונגרס לא יתערב בעניני המפלגות, הוא ילך לבטח דרכו, הדרך העולה ציונה.

והנה תיכף אחרי נעילת הקונגרס הראשון התחילו חלק הסופרים במדינתנו להתאונן, כי ראש הקונגרס פנה מקום צר מאד להעסק בחכמת ישראל, דברי ימיו ספרותו, אשר לזה קראו קולטורא לאומית (לא קולטורא כללית אירופית – כ"א קולטורא של לאומנו אנו). ועל הקונגרס השני באו מזוינים בטענות ותביעות, ביחוד אלה אשר דעתם כדעת אחד־העם, והעמידו קול זועות ויתאמצו להציב יד ושם לקולטורא הלאומית ולתת לה מקום בראש כל עניני הקונגרס. אך הרצל באחת, כי אם אמנם שפת ישראל, דברי הימים וספרותו המה קנין כל המפלגות יחדיו, אך גם את זאת אין לנו לקבל אל תוך תנועתנו פנימה, ורק מחוצה לה הרביצו תורת השפה וספרותה ודברי ימינו ככל אשר תאוה נפשכם. ומה עשו? עמדו ויסדו להם ועד מיוחד בשם “אגודת שפת עבר” ויסדו להם גם שקל מיוחד, כי מן השקלים הציונים אינם נותנים להם אף גרה אחת ופעולות הועד הזה לעת־עתה זעומות מאד. ועל הקונגרס השלישי התגעשו הרבה מהחושבים כאחד־העם כאשר אמר הרצל מעל הבמה, כי הד“ר נסתר שאלהו מה יהיה על-דבר הקולטורא הלאומית? ועל־זה ענהו הרצל: “אינני יודע מה היא קולטורא”, כלומר, לו, בתור מנהיג הקונגרס, אין עם הקולטורא ולא כלום. ולאחד הסופרים אמר, כי לוא היה הקונגרס מספח אל הועד הפועל הויני את הועד לתחית השפה, היה הוא חושב את הועד לאסון גדול, כי לשר הממונה על עניני חוץ אין להתערב בענינים הנוגעים להשכלת העם, וכן נשאר הדבר עד היום הזה. ביום ג' כ”ב שבט התראיתי פנים עם הד"ר הרצל בוינא וישאל אותי על־דבר מהלך הציונות במדינתנו, אם השקלים מתקבצים ואם כבר שלמו את הפרס השני של מניות הבנק? גם ספר לי על־דבר התחזקות התנועה בארצות שונות, ועל־דבר קולטורא, תחית השפה וכו' לא שאלני מאומה וגם אנכי לא הגדתי לו דבר, כי ידעתי את האיש המורם מעם הזה ואת רצונו החזק מצור חלמיש, וכי הוא לא ינטה מן התכנית אשר התוה לו אף כמלא השערה. ושיטתו של הרצל, זאת אומרת שיטת התאחדות המפלגות באיזה דבר משותף לכלם, תהיה חיה וקימת כל ימי הציונות על הארץ.

ועל יסוד זה דחה הקונגרס את תביעות המשכילים האמורים. ועל אותו היסוד בעצמו נדחתה גם הצעת צירלסאהן על־דבר ועד רבני. כי כשם שאין אנחנו רשאים לכוף את החרדים ללמוד דברי ימי ישראל, כן אין לנו לאנוס את הנאורים לקבל אה חוקי הועד הרבני, אם כי באמת גם ידיעת דברי הימים גם חוק הועד הרבני אולי נחוצים המה. אך משני אלה, אם יהיו נחתכים על־פי הקונגרס, נשקפת סכנה להאחדות, אשר עליה כל כבוד הציונות נשען.

הנה לפי זה נמצינו למדין, כי הציונות בעצמה אינה נוגעת בשאלות הדת לטב או למוטב, ורק לפי דברי כת"ר “כונת בעלי ספרות החדשה שנסחפו אל זרם הציונות להרים את הלאומיות ולדכא את רוח התורה”. אך נניח כי באמת נסחפו אל זרם הציונות אנשים כמו אלה, האם מפיהם אנו חיים? וכי בזה נגרע³ כחה של הציונות? ואם יתפרצו אנשים כמו אלה להרכיב את שיטתם בלמודי הדת, האם בשביל זה תגרע מנת הדת במאומה? צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין. ולאידך גיסא, האם בזה שמלהיבים את הרוח הלאומי –מדכאים את רוח התורה? והאם רק מיום שבאה ציונות לעולם באה גם לאומיות לעולם? הן לאומיות קדמה גם לחבת ציון, כי ראה סמולנסקין את מעשי בן מנחם אשר גזר אומר, כי לא עם אנחנו רק כתה דתית, וירם את הלאומיות על נס, וטעמו ונמוקו עמו. בן מנחם אמר שרק קבוץ אנשים שיש להם ארץ, שפה ודת מיוחדות, רק קבוץ כזה בשם לאום נקרא. והנה עם בני ישראל אבדו את ארצם והמה מפוזרים ומפורדים בארצות שונות, גם שפה מיוחדת אין להם, כי שפת הנביאים היא שפת התורה והדת והשפה המדוברת היא שפת־העמים אשר בתוכם הם יושבים. ואם כן נשארה להם רק הדת המשותפה לכולם, ובעד הדת הלא אין להתחלק כלאום מיוחד, ורק ככתה דתית. נמצא זכינו לכתה דתית, אשר חבריה הם גרמנים, צרפתים, פולנים בני דת משה. ואם אמנם כשנתהה על קנקנם נזכה לדעת כי כופרים הם בדת מורשה, אך בכל־זה קוראים הם את עצמם כתה דתית, לאמר: אין לנו חלק ביעקב ולא נחלה בעם ישראל, כי עממותנו היא גרמנית, צרפתית ופולנית ורק דתנו היא ישראלית. והתוצאות מן השיטה הזאת ידועות: בשעה שבני עמנו בארץ אחת נתונים בצרה אומרים האנדרוגינוסים בעלי לאום פולנית, גרמנית או צרפתית, מה לנו ולהם? המה רומינים ואנחנו גרמנים ועלינו להושיע להם רק במדה שיושיעו בעלי־לאום שונים איש את רעהו, כי הכתה הדתית רק אמתלא בעלמא היא, אחרי שבאמת אין להם ולהדת דבר ורוב המחזיקים בשיטה הזאת אמנם כבר הלכו אל מקום אשר משם לא ישובו עוד. את זאת ראה סמולנסקין וירם את דגל הלאומיות. ומני אז ועד עתה דוגלים הרבה מטובי העם בשם הלאומיות, כי הלאומיות כוללת בקרבה גם את השפה, גם את הדת, גם את החבה היתרה לארץ אבות. והנה השפה שפת קודש שבה לתחיה בפי רבבות עמנו, וגם זכרון הארץ הקדושה היה בלבות רבבות בני ישראל, וגם הנאורים שבנו התקרבו יותר אל היהדות אך ורק מפני הלאומיות, והלאומיות הזאת התיצבה כמו חיה לעינינו בדמותה של הציונות בטפוסה האחרון, אשר כרתה ברית אחים בין אחינו בני ישראל היושבים בכל אפסי תבל וים רחוקים. והנה הלאומיות הזאת היתה לצנינים בעיני בעלי הכתות אשר העמידו חיץ להפריא בין אחים ולאמר לאחינו בני ארץ אחרת: לא עמי אתם, וגם דכאו את רוח הדת, עד שקמו הריפורמים וחפצו לחייבה כליה, חס־ושלום. והרבנים הגאונים לא שעו אל שטי כזב אלה, המה אמרו, כי כל ישראל חברים וערבים זה־בזה. וטבע הדברים גם־כן מחייב כן, כי בכל מדינה ומדינה שהלאומיים מתגברים שמה גם הדת מתחזקת ובמקום שהלאומיים מתרפים שמה גם הדת נחלשת, כי הא בהא תליא. ואם אמנם אמת הדבר, כי יכול אדם מישראל להיות לאומי אף שאיננו זהיר במצוות ביותר. אך אמת היא גם זאת, שמי שהוא לאומי ושומר דת ישראל הוא לאומי יותר מן הראשון, כי להראשון חסר דבר אחד מסמני הלאום – הדת – ולהשני לא חסר דבר. כן הדבר גם עם השפה. מי שאיננו יודע שפת עבר גם הוא יכול להיות לאומי, ואך היודע את השפה הוא לאומי יותר.

כן הוא ענין הלאומיות, אשר רבים מבלי דעתם אותה שמוה למפלצת, בעוד אשר באמת רק היא יש בכחה לאחד את כל בית ישראל למפלגותיו. כי החרדים הלא בודאי לאומיים הם והנאורים, אם יהיו לאומיים למצער, הלא כבר יש לשניהם דבר משותף אחד. ולפלא היא בעיני, שכת“ר יאמר שרק אלה שנסחפו בזרם⁴ הציונות הרימו את הלאומיות על נס. הלא באמת דברו בלאומיות עוד לפני ובראשית תנועת חבת ציון, אשר כת”ר היה אחד ממחולליה. ומי ילד לנו את אלה הבנים שהרחיקו לכת מאתנו? מי השיב אותם לאומתם, אל חיק הורתם אם לא הלאומיות, אשר זו כחה לאלוה! חייך, רבי ומורי, כי בהיותך יושב על התורה ועל העבודה אינך יודע עד כמה נחוצה לנו ה“לאומיות”. ולוּ ידעת את טיבה אל נכון כי אז היית יושב וקושר לה כתרים. הדבר היה בימי בכורי התנועה הציונית ובבית אחד התאספו תלמידי האוניורסיטה עברים במספר גדול מאד לדין על התנועה הציונית. והנה הפרוגרמה של הציונות אומרת: “הציונות תשאף להמציא מקלט בטוח לעם ישראל בארץ אבותיו”. והנה התעוררה השאלה: האומנם יש לנו הצדקה להקרא בשם עם או לאום? ואיה הם סמני לאומנו? הלא ארץ אין לנו, כי גלינו מארצנו, והשפה העברית איננה שגורה בפינו, ואם כן נשארה רק הדת, אשר כבר איננו שומרים אותה, ואם כן, אם אין לנו לאום מיוחד, מה לנו לדאוג בשביל האישים הישראלים יותר מבשביל אנשים אחרים הנתונים בצרה? ככה ישבו ודנו בכובד־ראש אנשים ישרים מצעירי עמנו, משכילים על דבר אמת. ורק בבואנו להראות להם, כי לאומיותנו לא מתה לשחת, כי היא חיה וקימה, כי צרותינו ותקוותינו המשותפות לכולנו מאחדות אותנו, כי אם אמנם גלינו מארצנו, בכל זה נערוג ונכסף אליה זה כמה בכל חום לבנו, כי רבים מבני עמנו כבר חיו את השפה מערמות אפרה, כי רבים מאחינו בני־ישראל הפכו מדבר שממה לגן־עדן בארץ אבותינו, – בהראותנו להם את כל זאת שבו אלינו בני ציון היקרים אלה, והתחילו ללמוד שפת עבר ודברי ימי עמנו, ובלי ספק עוד ילכו בכחם זה הלוך והתקרב אל היהדות. אך לו היינו חפצים לקרב אותם אלינו רק בעבותות הדת, האם היו שבים אלינו?

ידעתי מה שיאמר לי פלוני הרב, כי מוטב שיהיה ברור גמור: יפלו מאתנו האברים המדולדלים האלה ואנחנו החרדים נלך ונתחזק בשם אלהינו. אמנם כן, האמות הזרות אשר לא הרו ולא חלו ולא ילדו, תאמרנה: גזרו את הילד! הנה לא תדענה רחם ונפשן עליהן לא תאבל אם יגזרו את הילד לגזרים; אך האֵם שהרתה וחלתה וצירי לדה אחזוה עדי ילדה לה את בנה, היא לא תאמר: גזרו את הילד; היא תתחנן לאמר: תנו לה את בני והמת אל תמיתוהו. הרבנים רועי ישראל מלפנים נשאו עליהם את משא העם, כאשר ישא האומן את היונק; להם יקרה גם כבשה אחת צולעת ונדחה מצאן קדשים; המה דאגו לבל ידח ממנו נדח, ולכן אמרו חז“ל: “כל הכופר בעבודה־זרה כאילו מודה בכל התורה כולה”. ועל כן כתב גם הרמב”ם ז"ל באגרת השמד, שגם אלה שקבלו עליהם דת האיסלאם מתגרת יד המציק, גם המה יהודים המה, ולא אמר: “יפלו נא אלה בנופלים ויהיה ברור גמור”!

ומה אנחנו רואים עתה בקרב רבנינו? מעבר מזה מטיפים הרבנים הריפורמים לטמיעה והתבוללות גמורה, ויבראו להם בדמיונם “משלחת” ו“תעודה” להיות לאור גויים, ללמד תועים בינה ודעת ה‘, ואחר־כך להתערב ולהתבולל ולא יזכר שם ישראל עוד. והמה מבטיחים לנו שכר־למוד הגון מתן שכרנו בצדנו פירותינו בעולם הזה, הלא המה זכיות אזרח ושווי גמור בחוקי המדינה, ומעבר מזה קוראים הרבנים הקנאים מהמין הפחות: חדלו ממנו, צעירים ועולי ימים, הלאה לאומיים וציונים, צאו מן המחנה לבל תטמאוהו בהשכלתכם האירופית, שעו ממנו, אברים מדולדלים, ולכו בדרך הכבושה לפניכם והתבוללו בעמי אירופה אשר אהבתם סלה! רק כל זקן וחלש, כל נחשל ורפה אונים החי בשמים ומת בארץ, רק אלה בנים נאמנים הם המה לד’ ולתורתו, ואתם, בני ממר, לא מעוקצכם ולא מדובשכם, עזבו אותנו לנפשנו, לא נחפוץ בכם! ובין כך, מסטרא דא כח הדוחה ומסטרא אחרא כח המושך ושני הכחות האלה גורמים לנו שילכו מאתנו בנים מלאי כח עלומים לרעות בשדה אחר, והיה כאשר יפקחו את עיניהם וראו אור כי יהל, כי כגן־עדן היתה הארץ לפניהם, והלכו והיו לעם אחר! הלב ישבר לרסיסים והעין תדמע דמוע! ובמי הקולר תלוי? במי האשם והעון הגדול הזה אם לא ברבנינו רועי ישראל?! אמנם כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא.

ידעתי אמנם מה שיאמר לי הפרילוקי והפאַלטאַבי, כי עד שלא באה לאומיות לעולם היה אדם מישראל יודע שעליו להיות נוצר תורה ושומר דת, ולא – אז איננו יהודי. ועכשיו כאשר בראתם לנו בריאה חדשה, תורה חדשה מאתכם תצא, כי אם לא יהיה אדם מישראל נזהר בדקדוקי סופרים ואם גם לתורת משה יפנה עורף, ובלבד שיאמר לאומי אני, אוהב אנכי שערי ציון מכל משכנות יעקב ואהלי שם, כבר יצא ידי חובת יהודי. אך מורי ורבי! מלפניך משפטי יצא, הגידה נא, הצדקו אלה הרבנים ואם לא שוא פחדו פחד? הן למי יזיק הדבר? אם לחרדים שומרי תורה ומאמינים בשכר ועונש, הלא המה לא יסתפקו בזה שהמה קרויים יהודים. אחדים מהם יחפצו עוד חתיכת השור הבר ודג לויתן, ואחדים יעשו דבר קטן וגדול בשביל עולם הבא וגן־עדן רוחני ולאומיותם לא תעבירם על דת חלילה; ואלה אשר לא חונכו בדרך התורה והמצוה או שמטבעם הם קלים בדעת ותועים בדרכי החיים, מה בצע כי נוציאם מכלל ישראל? ואם עוד יתעקשו ויאמרו לי כי גם לבן ישראל חרד עם אל ועם קדושים נאמן תהיה הלאומיות לפוקה ולמכשול, יראו נא לנו אות ומופת על דבריהם. הן זה יותר מעשרים שנה נתפשטה הלאומיות בישראל, האם הרבה חרדים עזבו את הדת ודבקו בלאומיות, ולהפך כמה מן הנאורים נגועי ההשכלה הברלינית היו עומדים על עברי פי יפחת והיו נכונים לצלע ורק הלאומיות השיבה אותם לנו. הן רבים מאד היו אתנו אשר ישבו להם בדד מחוץ למחנה, לא היו לוקחים כל חלק בחיי הצבור הישראלי, בשר כשר לא בא אל פיהם, ויפטרו ממס הצבור, אל בתי התפלה לא באו, בניהם חונכו ללא דעת שהנם יהודים. ומה אנחנו רואים כעת, אחרי שאלה הנאורים היו ללאומיים? מה הפסידה בזה היהדות ובמה נגרע כחה של הדת, אם הנאורים חוגגים כעת חמשה־עשר בשבט לילדיהם במקום שחגגו עד כה את ה“אילן”? מה הפסידה תורתנו הקדושה אם רבים מנאורינו, אשר עד כה היו נעורים מכל דבר תורה, אם עתה, באותם ללמוד את השפה, המה הוגים במקרא ובדברי הימים ומבלי משים המה מתחילים להביט בעינים אחרות לגמרי אל היהדות, אל אותה היהדות שחשבוה עד כה למפלצת איומה עוד יותר מאשר החרדים חושבים את הלאומיות.

הזכרתי לפניך, מורי ורבי, את דברי ימי הלאומיות למען תזכור כי לוּ חיו אבותינו בדרכי התורה והמצוה כאשר היו מלפנים כי אז לא היה לנו כל צורך לדגול בשם הלאומיות, אך מכיון שבאה לעולם שיטת הכתה הדתית, כלומר: לא דת ולא לאומיות, החלו המשכילים בעם הדואגים לחיי האומה לדגול בשם הלאומיות, לחזק ברית אחים ולהשיב לבצרון אסירי התקוה.

הגדתי היום את כל אשר היה עם לבבי. ואתה, רב נכבד, הא למדת:

א) כי הלאומיות נולדה על ברכי האהבה העזה והחבה היתרה לעמנו ולכל קניניו הרוחניים.

ב) כי בעצם וראשונה לא נולדה הלאומיות כי אם לטפח על פניהם של אחינו מנדינו המתבוללים הדוגלים בשם “כתה דתית”. ואחרי כי מטרת האחרונים היא לעקור את הדת משורש, חלילה, כאשר כבר נוכחנו לדעת ממעשי אחינו הריפורמים, הנה ברור הדבר, כי בהתנגדותנו להם הננו מחזיקים את הדת. ולפי זה לא די שהלאומיות איננה צוררת את הדת, כי, אדרבה, עוד היא מחזקת אותה בלבות רבבות אלפי ישראל.

ג) כי לא על ברכי הציונות נולדה הלאומיות, כי זה עשרים שנה עברו מעת אשר הורם דגל הציונות בישראל, ומני אז ועד עתה השיבה הלאומיות הרבה בנים בונים אל היהדות.

ד) כי לאוהבינו האמתיים אין לחפש עלילות עלינו כאשר יעשו האנטישמים, ולמצוא תואנות, כי פלוני כתב כך ופלוני כתב אחרת, ועל כן מותר להלשין חלק גדול של עמנו ולגזור כליה חס־ושלום על תנועה קדושה וכבירה, אשר יש בכחה להושיע את עמנו תשועה עולמית. ואם באמת לא אלמן ישראל מרבנים אוהבי עמם באמת, הלא עליהם לקחת חלק בהתנועה הזאת, אשר לפי דבריהם בעצמם לא רחקה כל כך מלבותיהם, ואם אץ דעתם נוחה מבעלי הספרות החדשה שכתבו כך וכך, יבואו נא הם בכח רבנותם ויכתבו אחרת. ואם באמת רבתה אמונת העם ברבניו הלא היה העם שומע להם יותר. ועל אחת כמה⁵ וכמה שעליהם לגעור בהמשטינים והמקטרגים אשר כבר הלשינו ואכלו קורצא על חלק גדול של עמנו, ולא לתת להם יד בדרך ישרה או גם בדרך עקלתון על־ידי מכתב לאיזה גביר שנלכד בשחיתותם. ואם רבנינו עותו הישרה, מה יעשה המון העם? ואחרי שגם אתה, רב נכבד, נאחזת בסבך התחבולות של “הלשכה השחורה”, ועל ידי זה הנם קוראים בשמך את הציונים בשם “כת ש”צ שר“י”, עליך ראשונה לגעור בהם בנזיפה בריש גלי, וכזקן הרבנים וגדוליהם בזמן הזה עליך לגול בזה את האשמה מעל ראש הרבנים והחרדים, למען לא תצא מזה תקלה גדולה חלילה.

והיה אם כה תעשה והיית נקי אתה וכל החרדים חבריך הסרים למשמעתך בתוכם גם עבדך הנאמן, הדבק בה' ובתורתו ואשר כלמה תכסה פניו לראות בקלקלת אחיו החרדים, אשר בכבודם יתימר.

מענטאן אשר בצרפת, שבט.