המאמרים המכונסים בקובץ זה, נתפרסמו כל אחד בזמנו בכתבי־עת ומאספים שונים. רובם ככלם עוסקים בעניני התחיה הלאומית שלנו, ואין לך כמעט שאלה חשובה במקצוע זה, מעשית ועיונית, שלא נגע בה המחבר מצד שהוא ושלא הביע את השקפתו עליה. רוב המאמרים אמנם נכתבו לצורך השעה וביד איש, המודה למפרע, שאין הספרות אומנתו הקבועה, ובכל זאת אין כנוסם, כמדומה, מחוסר ערך ותועלת לגמרי. בעל המאמרים זכה להיות בן־לויה נאמן לתנועת התחיה העברית כמעט בכל מסעותיה וגלגוליה הרבים ובכל “תַחנותיה” הראשיות במשך חצי יובל שנים, ולא בתור עד־ראיה או מתבונן־לתאבון בלבד, אלא בתור אחד הפועלים, “העמלים עם הצבור” לפלס לרעיון התחיה נתיב רחב בחיים ובתור אחד העודרים במערכה. בהשתתפו בעצמו השתתפות שיש עמה מעשה כמעט בכל עניני עבודת “התחיה”, יש שצורך השעה גרם לו לעתים קרובות לאחוז גם בעט ולהרצות מחשבותיו והגיונותיו גם לפני הקהל, אם כדי לברר לעצמו או לאחרים שאלה חשובה ביותר ואם כדי להגן על דעה יקרה לו. פרי המחשבות וההגיונות הללו במשך כמה שנים של עבודה התחיה – הם הם המאמרים המקובצים בספר הזה, ומי שירצה לעמוד על תולדותיה של התפתחות הדעות בתקופת “התחיה” ימצא, כמדומה, לצורך זה חומר לא מעט גם במאמרים מעין אלה, שלפי תכונתם הכללית לא ללמד על עצמם בלבד יצאו אלא גם ללמד על הכלל כלו.

המאמרים באים בספר לא לפי סדר זמן כתיבתם אלא לפי עניניהם, והם מחולקים לפי זה לחמש קבוצות מיוחדות, ששם כל אחת מעידה על תכנה הכללי. מקום גדול ביותר תופסים המאמרים שבקבוצה IV, אלה המוקדשים לשאלות התרבות העברית, – שאלות שמלאו ביותר את לב המחבר בשנים האחרונות ובלעו חלק גדול גם מעבודתו המעשית בשדה “התחיה”.

ניסן התרע"ז.

(למר צירלסאהן רב בפרילוקי).

ב“המליץ” (נומ' 94) במאמרך המכוּון ביחוד נגד הרב “אחד המרגישים”, נגעת בדרך אגב בהציונות ואמרת, “כי בעודה רכה וענוגה כבר נתעוררה בה התשוקה לעגוב על רגשות מוזרים”. ובשולי הגליון ציינת את המקור אשר ממנו שאבת את הידיעה הזאת, והוא מאמרך “קוץ שבקץ” (המליץ 93–97 שנה עברה). והנה כאשי נזדמנתי עמך לפונדק אחד בבאר־שבע הראיתיך לדעת, כי אבן השתיה, שממנה הושתת מאמרך “קוץ שבקץ” הלא היא עדותו של מר אחד־העם, וזה האחרון הודה ולא בוש, כי נכשל בטעות ומסר את הדברים שלא בדיוק, ואם־כן נפל היסוד ועמו גם הבנין, אשר בנית עליו. אך לפי הנראה לא שמת את לבך לדברי, על־כן הנני רואה חובה לעצמי להראות את משוגתך הזאת שנית, וזה הדבר:

ב“השלח” (חוברת י"ג, ע' 8) העיד מר אחד־העם. כי שמע על הקונגרס הראשון בבַזל את קריאת הפרוגרמה לאמר: “שהיהודים המערביים מוכשרים יותר מן המזרחיים להתקרב אל הציונות, יען אלה הראשונים עזבו כבר את הגאַטטער־קולטור”. העדות הזאת אמנם היתה דיה להקדיר את שמי הציונות ולהעיר חשד בלבות החרדים, פן תחתור הציונות תחת הדת, חלילה, ואתה ראית את המציאה הזאת ונפלת עליה, והיא היתה לך לאבן פנה לבנות עליה את מאמרך “קוץ שבקץ”. אכן ב“השלח” חוב' ט"ז, ע' 369, מעיד מר אחד־העם בעצמו, כי נכשל בטעות ומסר הדברים שלא בדיוק, ובמקום המלים “גאַטטער־קולטור” נאמר שם “נהעטא־קולטור”, וכן כתוב בהפרוטוקול. נמצינו למדין, כי הציונות לא תצור את הדת, חלילה, ורק עם העבדות הגיטואית אינה יכולה לדור בכפיפה אחת, וזאת היתה כוונת הפרוגרמה הבזילאית.

והנה מן הדין היית צריך לבטל את דבריך הקודמים ולאמר קבל עם: “אמנם טעיתי”, ואתה, לא די שאינך עושה כן אלא שאתה מוסיף להשען על מאמרך “קוץ שבקץ”, שהוא – אחרי הודאת מר אחד־העם – משענת קנה רצוץ ממש. וזה מעורר בי רגשי פלא ותמהון!

הלאה תאמר במאמרך “שפטו צדק”: “הפרופוגנדא הקורעת מנפש האומה את התקוה המשיחית שנתעצמה עמה למען הבנות הציונות מחורבנה”. ובשולי הגליון הנך אומר: “על דרך שהוסיף (?) הד”ר נרדוי לפרסם במאמרו “תעודת הציונות” (לוח “אחיאסף” תרנ"ט) באמרו: “יאמר נא כל יהודי בלבו כי גאולתו תבא לא מחוץ, לא ממעל, כי אם בו בעזרתו”. – מאריה דאברהם! אתה חושב, כי באמור נורדוי “לא ממעל” הוא מטיח דברים כלפי מעלה, זאת אומרת “כלפי שמיא”, על־כן הנני אומר לך, לך וקראת את מאמרו של נורדוי בעיון ובשום לב ותבין מיד, כי הוא מתכוון אך נגד אלה הבוטחים בנדיבים והסומכים הרבה על מנהיגי הציונות, כי המה יביאום לציון ברנה בעגלא ובזמן קריב ובלי שום עבודה והכנה מצד העם, ועל זה אומר נורדוי, כי לוּ גם עלתה ביד המנהיגים לעשות גדולות ונצורות ולתת לנו את פלשתינה, גם אז לא היינו רשאים לקבל אותה מפני כי איננו מוכנים כלל, ועמי אירופה היו מביטים עלינו במנוד־ראש כעל אנאַרכיה אומללה ואבק אדם, ועל־כן עלינו להשתמש בהאורגניזאַציה של הציונות להתקין את עצמנו בפרוזדור שנהיה מוכשרים לקבל רוב טובה, או אז נוכל לקוות לישועה. וכן הוא אומר: ידע כל יהודי כי גאולתו לא תבוא מחוץ או ממעל (כלומר מן הפרנסים שבדור או ממנהיגי הציונות), כי אם בו בעזרתו – נחוצה עבודה רבה מצד העם ושיתקין עצמו בפרוזדור אז יכנס אם־ירצה־השם לטרקלין.

הא למדת, כי גם הד"ר נורדוי לא דבר מאומה נגד התקוה המשיחית. ועל־כן, אם בעל־נפש אתה, מהרה להסיר לָזות־שפתים מן הציונות ואמור נגדה נא לכל עמנו, כי שמת לה עלילות דברים בטעות, אשר אם אמנם לא הרעו הרבה להציונות בכל הערים אשר אחינו נחתים שם, – אך בעירך פעלו דבריך, כפי הנראה, לרעה, ועל־כן כמעט שלא לקחה עירך חלק בחתימת המניות. ואחרי שרק אתה אשם בזה – עליך לתקן את המעוות – והיה זה שלום.

“המליץ”, סיון תרנ"ט.

בן אדם חוד חידה ומשל משל אל בית ישראל

(יחזקאל י"ז, ב').

הרעיון הציוני בדמותו וצביונו החדשים חדל מהיות נחלת אנשים מספר ויהי לקנין ההמון, ומיום ליום הנהו הולך הלוך והתפשט, הלוך והתרחב בין כל מפלגות עמנו: חכמים וסופרים, סוחרים ואומנים, זקנים ונערים. בכל עיר מושב או כפר הננו מוצאים אנשים עוסקים בציונות, קצתם בהתלהבות ורובם בלי התלהבות, הכל לפי טבעם ומצבם בחיים של האנשים ההם. ובין החונים תחת דגל הציונות נמצאים כבר בעלי שיטות ידועות וזרמים שונים ונקראו בשמותם: קולטוריים, מעשיים, מדיניים בעלי “פעלקער־רעכטליך”, “אֶפענטליך־רעכטליך” או “רעכטליך” סתם, וכל אחד מתאמץ להעמיד את שיטתו בראש, אך בזאת המה שוים בדעה: כולם מכוננים את פעולותיהם לפי תכנית הפרוגרמה הבזילאית, ממנה לא יגרעו ועליה לא יוסיפו. אמנם רבים מבקרים את הפרוגרמה, רבים אינם מוצאים קורת־רוח בפעולותיו של איזה ועד, של איזה מרכז, והבקורת מוצאת לה מקום בכתבי־עת ובמאספים שונים, ודנים עליה בכובד־ראש ובפומבי, והאנשים אשר בידיהם מסורה ההנהגה רואים לפעמים את דברי מבקריהם, שהמה נאמרים בהשכל ודעת וממלאים את הדרישות ומתקנים את המגרעות. אולם גם מתנגדים גמורים לא יחסרו לנו. יש שאינם מודים בהציונות לפי טפוסה האחרון, יש שאינם חפצים גם באִמה של הציונות, היא חבת־ציון המעשית, ויש שאינם מודים גם באם־אמה של הציונות, זאת אומרת בעממותם ולאומיותם של ישראל. אך מהיותם דנים על הכל בגלוי לא ירעו לנו כלל, ואדרבה, עוד הם מביאים לנו רוב טובה בזה, שעל ידיהם מתבררים ומתלבנים הדברים מכל צד, והרעיון הולך ומשתלם ורוכש לו לב רבים מאחינו.

אכן, לאסוננו, נמצאים בקרבנו אנשים מספר, אשר למראית־עין תמימי־דעים הם עמנו ובאמת המה מתנגדינו היותר גדולים, והסבה לזה היא, כי המה היו לציונים לא מפני הכרתם הפנימית, כי אם מפני טעם פשוט וגס ביותר – מפני חפצם לעמוד בראש ההנהגה, בכדי ליהנות מפריה ולשבוע מטובה… ובראותם אחר־כך כי נכזבה תוחלתם, נהפכו לאויבים לנו והמה חותרים חתירה תחת כסא כבודו של הרעיון הציוני, רואים בו נגעים, מפיצים בין ההמון דבות כוזבות ועלילות ברשע, מכניסים כוונות זרות בדברי ראשי הציונים ומראים על זה באצבע ואומרים: מות בסיר, לאהליך ישראל! ולמען לא ידעו הציונים כי האורב יושב להם בחדר, המה שמים מסוה של ציונות על פניהם, מִתַּממים ומתראים לאוהבים בגלוי, ובסתר המה כורים שוחה להציונות. וכל אמצעי כשר בעיניהם ובלבד שלא יחטיא את המטרה. אויבים כאלה מסוכנים לנו ביותר, כי אחרי שהם מתכסים בטלית שכולה ציונות, ישמע העם בדברם אליו, והאמין לדבריהם המלאים ארס נורא של נחשים צפעונים, ועל כגון דא אומר המשל: “שמרני, אל, מאוהבי”.

אחרי ההקדמה הקטנה הזאת אחודה לכם חידה, קוראים נכבדים: רב אחד היה באספת באר־שבע ושמו רא"ע רבינוביץ מפולטבה. ויהי הרב הזה ציוני גדול ידבר ראמות¹ על הציונות ותעודתה, ויביע את חפצו להפיץ את הרעיון הקדוש בין כל קהל עדת החרדים, וידבר בחום וברגש. וכאשר דבר אליו הראש יהודית, ענהו הרב לועזית, וכאשר עמד מר צירלסאהן וקרא: “אני מוחה מחאה גמורה נגד הזכרת שם “רבנים” בהטלגרמה השלוחה להרצל, עמד אף הוא – רבינוביץ – וקרא: “ואנחנו”² מוחים מחאה עזה נגד דברי הרב צירלסאהן”. כן הלך הרב הציוני הזה שלוב־יד עם כל הציונים הנלהבים, ואלה האחרונים נהגו בו כבוד, כראוי לרב אשר לבו מלא אהבה לעמו והוא דואג לאחריתו. ויבוא הרב הזה לבַזל וכחול הרבה אמרים לכבוד הציונות וראשיה, וידבר נגידים על סמולנסקין, ויציע לתרגם דרשות אחדות לעברית וציונותו עלתה עד לנקודת הרתיחה. והנה בנסוע הרב מבזל ועטיניו מלאים ציונות על כל גדותיהם, ויסר לל. וידרוש שמה בגנותה של התנועה הזאת. האין זה פלא? ויהי כאשר שאלהו “יהודי” אחד: מה זאת? מדוע אתה דובר סרה בהציונות, אשר זה לא כבר לקחה את כל לבבך? ויתכחש לו הרב ויאמר, כי אמנם גם עתה ציוני הוא, ורק דוברי עתק הוציאו את דבתו רעה. אולם בעת האחרונה החל הרב לשלוח מכתבים לרבנים תמימים להעירם ולעוררם לצאת לקראת נשק וללחום מלחמת תנופה בהציונות עד רדתה. ובאחד ממכתביו, אשר בו הוא מעיז להגיד שנית כי ציוני גדול הנהו, הוא מחרף ומגדף את ראשי התנועה ומכנה אותם בכל השמות של גנאי ומזהיר את החרדים: לאסוף חותמים על המניות, אך את הכסף לא ישלחו לשום מקום, והיה אם לא יתקנו את האוסטאוו כאשר הוא חפץ, ישיבו בלי נדר את הכסף לבעליו. ולבסוף הוא אומר: "ועתה, רבותי, שלחו את הכסף או לא, אנכי הזהרתי אתכם. כל הרוצה בגליונות הקודמים יואיל לשלוח מחיר הפורטה, כי לא אוכל לבזבז כל כך כסף. אל תשכחו כי כשמונים כתבים עלי לשלוח לכל העומדים בברית עמנו. עוד הפעם אבקש להודיעני על־דבר אספת רבנים: מי מכם, רבותי וחברי יבוא אל המקום אשר בו נבחר כולנו, וכן הודיעו נא כל אחד דעתו והצעתו על־דבר האספה עצמה, מקומה ועניניה. בעזרת השם יתברך בעוד שבועיים נוסע אנכי לערי ארצנו הגדולות אודות זה ויוכל היות כי אסע גם לחוץ־לארץ להתראות “עם גדולי הרבנים שמה”. ועתה, קוראים נכבדים, האין זאת חידה סתומה?

והנה את פתרון החידה הזאת שח לי זקן אחד נכבד מאד והוא מראשי התנועה בארצנו. ויהי בהיותו על הקונגרס בבזל ויגש אליו הרב מפולטבה ויאמר: “איך לא חסתם על “כבודנו” לחללו באופן אכזרי כזה – לבחור ברב מא. למורשה ו”אותנו" מאסתם, ו“אנחנו” רבות עשינו למענכם ותהלה־לאל “הננו” גדולים בתורה מן הרב ההוא". ויענהו הזקן: “אך מי ישים לבו לעניני כבוד מדומה בשעה שהכל טרודים בצרכי הכלל”. “אבל – ענה הרב כמתמרמר – קשה “לנו” מאד למחול על עלבוננו ועלבון תורתנו”. ואמנם את מוצא שפתיו ישמור, כי מעת אשר בוש משברו הוא עוין את הציונות וחפץ בחורבנה. זהו פתרון החידה הסתומה הזאת.

והנה להשיב על דבריו במכתבו הנ"ל אינו כדאי, כי הוא מלא זלזולים ופתגמים גסים ביותר נגד ראשי־הציונות הנכבדים ובמקצתו הוא כעין ריקלמה לספרו “השקפה רבנית”, אשר, לפי דבריו “יצא כלול בהדרו”. אך על דבר אחד הנני חפץ להשיב. הרב דנן מתאמץ בכח הפלפול אשר לו להעיר חשד בלבות ההמון ולהוכיח על־ידי היקשים וסברות משונות, כי תקנת מניות המיסדים היתה תקנה שאינה צריכה לגופה של הציונות ורק המנהיגים לטובת עצמם תקנוה, ועל כן אחשוב לחובה לדבר דברים אחדים על הבנק העברי ועל החוקים שחקקה הקומיסיה הנבחרת מאת הקונגרס. ידוע, כי הרבה מאד שקלו וטרו הציונים על האספות בבזל ובבאר־שבע והרבה יגיעות יגעו למצוא עצה ותחבולה, שלא יחדל הבנק מהיות ציוני לעולם ושיהיה תמיד תחת השפעת הועד־הפועל של הקונגרס, כי מי יודע מה ילד יום, הן ברבות הימים יכולה איזו חברה או איזו מפלגה לקנות את כל המניות ולשלוט בהבנק שלטת בלי מצרים לפי רוחה של החברה או המפלגה ההיא, וציונות מאן דכר שמה? ואולי עוד גם עתה, בעת החתימה, יקנו את המניות אנשים העוינים את הציונות ועל האספה הכללית יבואו בזכות מניותיהם להטביע את חותמם על מהלך עסקיו של הבנק ולהרע להציונות ככל אשר יהיה ביכלתם. ולוּ גם היינו בטוחים כי הקונים את המניות כעת המה ציונים גמורים בכל נפשם ומאודם ולא ימכרו את מניותיהם לאחרים בעד כל הון דעלמא, אך מי יערוב לנו בעד דור נולד ובניהם אשר יקומו אחריהם, אשר להם תפולנה המניות בירושה? מי יגיד לנו בברור, כי גם הם לא יסורו מדרך אבותיהם להיות מסורים לרעיוננו באמת ובתמים? והבנק הזה הלא הוא המפעל האחד אשר בו שמו הציונים כל תקותם, אליו התפללו ואליו נשאו את נפשם זה כבר, והיה כי יקרנו אסון, חלילה, אנה אנחנו באים? והנה גם הקומיסיה העמיקה חשוב בזה, ותבא עצות מרחוק ותשאל את פי עורכי־דין מפורסמים, ולא מצאה תרופה טובה להחששא הזאת מהוצאת מאה מניות מיסדים, ושיהיה להמניות האלה רוב דעות ויפוי־כח בנוגע לחוות־דעת על מהלך עסקיו של הבנק ורק בעניני דיבידנד יחוו דעה כל בעלי המניות הפשוטות. ומניות־המיסדים ההן תשארנה בידי חברי הועד־הפועל של הקונגרס כל זמן שיהיו מכהנים פאר במשמרתם זאת, וכאשר יתפטרו ממשמרתם, או כי הקונגרס לא יבחר בם עוד, עליהם להשיב את מניות המיסדים אשר בידם לאותם האנשים אשר הקונגרס יבחר תחתיהם לחברי הועד־הפועל, ובזה נהיה בטוחים, כי ישאר הבנק בידיהם של הציונים לעולמים. אמנם בהפרוספקט לא נתברר הדבר כל כך, אך בעתון “העולם” נתברר הדבר בדיוק, כאשר בארתי.

וכאן אמנם שואל הבן, ומה אם נכשל חס־ושלום בבני־אדם שאינם מהוגנים ונבחר בם לחברי הועד־הפועל, והמה, בחפצם להתפטר מתת דין־וחשבון לפני הקונגרס, לא יקראו את הציונים להתאסף וכל קונגרס לא יהיה בימיהם והמה ישארו על משמרתם כל ימי חייהם ויעשו כל מה שלבם חפץ? ומלבד זאת אם לא יחפצו החברים הנפטרים ממשמרתם להשיב את מניות המיסדים אשר בידם להחברים אשר נבחרו במקומם, במה נכפה אותם להשיב? ועוד דברים אחדים אמנם יש לשאול ובספר־התקנות אין אנחנו מוצאים תשובה לזה. אך דעו נא, רבותי, כי על מדוכה זו יושבים כעת ראשי הציונים ודנים, וכבר הודיעו במכתב־עתי “העולם” (נומר 21) מטעם הועד־הפועל גלוי לכל הציונים לאמר: “בעת שתקנו את תקנות הבנק, נאלצו – בשביל שלא לאחר את אשוּר הבנק – למלאות אחרי החוקים הנהוגים באנגליה מלה כמלה. אם כי החוקים ההם אינם מתאימים לחפצנו ומטרתנו ובמקומות רבים אינם מובנים כלל להמון העם, ועל כן השאירו את הזכות לבקר את התקנות ולשנותן על האספה הכללית, ולמען ללמוד לדעת היטב את כל הדרישות – מבקשים את הציונים, החפצים לחוות דעתם בנדון זה, לשלוח את הצעותיהם על שם הד”ר א. קוקֶש לווינה והוא יסדרן ויציען על האספה הכללית". – ההכרזה הזאת דיה להרגיע את הלבבות הדואגים באמת לאחרית הציונות וחפצים להעמידה על בסיס נכון, ויראו אויבינו כי חציהם ממנו והלאה ולא יוסיפו לעשות מעשיהם זר מעשיהם, כי יש עין רואה ואוזן שומעת וכל דבריהם ישא רוח!

ועתה, אחים באהבת ציון, אליכם אקרא: הביטו בשבע עינים אחרי כל הבא לדרוש בשם רעיוננו, ואל תמהרו למחוא כף לכל המקשקש בציונותו, למען שלא תכשלו בבני־אדם שאינם מהוגנים. וה' הבוחר בציון ינחנו בדרך אמת ושלום ויביאנו לציון ברנה, או אז ננחם על כל התלאות שעברו עלינו ועל המכשולים אשר שמו על דרכינו אוהבינו מבית ומחוץ.

“המליץ”, תמוז תרנ"ט.

־ ־ ־ ־ ־

בעמדנו כיום על מפתן הקונגרס השלישי, אחשוב לא למותר להעיף עין על כל מה שפעלה הציונות למיום הקונגרס הראשון ועד עתה ולשים בזה השקפה יותר בהירה על תעודת הציונות בהוה ותקותה בעתיד הקרוב.

מנויה וגמורה בסוד חכמי עמנו וסופריו, כי התועלת שהביא לנו הקונגרס – הוא הקונגרס עצמו. עוד לא נמחה מלבנו הרושם שעשה הקונגרס בלב כל יהודי אשר עוד נשאר לו מיהדותו שריד כמעט; עודנו זוכרים, איך שמח העם בראותו סופרי אירופה ידועים לשם ושליחי עמנו מכל קצוי ארץ ואיים רחוקים נאספו בבזל ויחליטו פה אחד לחרות שם ציון על דגלם ולהשתדל בדרך משפט ומישור בעד נודדי עמנו להשיבם לארץ הורים, למען יוכלו לחיות שמה חיים טבעיים, חיים של כבוד, כאשר חיו שמה אבותינו בימים מקדם; עוד יצלצלו באזנינו דברי הבאים מבזל, אשר כמו אור חדש זרח עליהם שם. קריאת הקונגרס הראשון לא היתה כקול קורא במדבר, כי רבים מאחינו התעוררו לקול הקורא וירימו שקלים ויקנו מניות, והדעה הציונית פלסה לה נתיב בין כל מפלגות העם. הדבר הזה הרנין לב כל אוהב עמו באמת, ורק אחדים מטובי חובבי־ציון, אלה הבנים הנאמנים לעמם וללאומם, לא מצאו כל־כך קורח־רוח ביציר כפיו של הרצל זה, כי דבר נפל מפי הרצל להמעיט את דמותו של הישוב הישן ויקרא לו “אינפילטרציון”, והקונגרס החליט ברוב דעות לחדול מן הישוב עד אשר ישיג הועד־הפועל הווינאי, בא־כוחו של הקונגרס, זכיות מיוחדות גלויות מאת השער העליון בקושטא. וכל זה העציב מאד את לבות החובבים, אשר בעמל רב ובמסות גדולות העלו את הישוב אל המדרגה אשר הוא עומד עתה עליה, והנסיון הורם לדעת במשך עשרים שנות עבודתם, כי כל חלקה טובה או חוף יפה שלא חפצנו או לא יכולנו אנחנו לקנות במועדו – קנו האשכנזים, החפצים ויכולים לעשות שמה ככל העולה על רוחם, ודבריהם נשמעים בקושטא יותר מדברי הועד העברי אשר בווינה, ואם נשב גם עתה בחבוק־ידים נאחר, חלילה, את המועד ומצאנו און לא נוכל כפרו. רבים מן החובבים יראו פן תדחוק הציונות את רגלי הישוב הישן מבית, כי אחינו, אשר הסכינו להביט ביראת־הכבוד אל רבותיהם שבמערב, יסחפו בזרם הציונות המערבית ומן החברות לתמיכת הישוב הישן יסלקו את ידיהם לגמרי ועמל רב של שנים רבות יעלה, חלילה, בתהו. ויש שאמרו כי סכנה כרוכה בעקב הציונות להישוב הישן – מחוץ, כי על־ידי שגלה הקונגרס את הסוד, תחל תוגרמה להביט בעיני חשד על מעשינו בפלשתינה ותצר צעדי הישוב עוד יותר. אחדים מהם אמרו סתם, כי הציונות המערבית צעקנית וקולנית ביותר, היא אומרת הרבה ועושה מעט, וכל עיקרה של הציונות המערבית הוא רק ניבים נאוים ומבטאים יפים, קול דברים אנחנו שומעים ותמונת מעשה אין אנו רואים. “נתנה עלי בקולה – כתב אלי אחד מטובי החובבים – על כן שנאתיה”. עוד אבן נגף וצור מכשול היה על דרך הציונות בשנה העברה והוא – הקולטורה הלאומית. מעבר מזה קראו הרבה ממוקירי קנינינו הרוחניים תגר, כי אחינו המערביים אינם מכבדים כראוי את שפתנו העתיקה ודברי־ימי־עמנו, ואם אמנם אמר הרצל, כי טרם נשוב לארצנו עלינו לשוב לעמנו, לא יצאה הפרַזה הזאת מכלל דבור, כי המשא־ומתן על־דבר הקולטורה הלאומית נקבע בין־השמשות. בשעה שלא היה פנאי להנאספים לעסוק בו כראוי, ועל כן היו החלטות הקונגרס במקצוע זה רפויות; ומעבר מזה צעקו חמס אחינו החרדים: ציונים עליך, ישראל! הראית? המה אומרים לבנות בית נאמן לעמנו על משואות הדת וחרבותיה, ואולי רק מפיצי־השכלה המה ורק לכסות עינים בחרו להם את הציונות. וכן עמדה הציונות בין שני שבילין, אחד של אור ואחד של שלג. והנה בא הקונגרס השני ויהס את השאון. כי אחרי משא־ומתן ארוך ואחרי אשר הרצו החובבים את דרישותיהם לפני הנאספים הוחלט: “א) הקונגרס חושב למועיל ומוביל אל המטרה את הישוב שיהיה ברשיון הממשלה התוגרית, ושיהיה מתנהג על־פי סדר ותכנית של אורגן מיוחד בא־כחו של הקונגרס; ב) הקונגרס מוקיר מאד את קנינינו הרוחניים וחושב לנחוץ להפיץ את דעת שפתנו ודברי־ימי־עמנו, אך הועד־הפועל אל יעסוק בזה, ועל כן נבחר למטרה זאת ועד של חכמים וסופרים והמה יגבו שקל מיוחד – קולטורי – מאת החברים, והפיצו מעינותיהם חוצה; ג) לבלי לדחות לזמן מאוחר את יסוד האוצר העברי, ולמסור את דבר התקנות בידי ועד מיוחד לגמרי בלי אחוּר על־פי התכנית שהוטבה בעיני הקונגרס”.

גם נתברר על הקונגרס, כי לא די שלא החסירה הציונות את הכנסותיהן של חברות התמיכה לישוב הארץ, כי עוד הגדילה אותן במדה ידועה, כי על־ידי שהקיפה התנועה הציונית את כל גבול ישראל, הבינו הרבה מאלה שנעשו זה עתה לציונים את גדל ערכו של הישוב הישן ותמיכתו, וינדבו מכספם לקופות החברות ההן. ורבים מאלה שהתנגדו לחבת־ציון הודו בה עתה, כי די להם להתנגד לציונות, אשר אין להם בה אלא חידושה, כי עמי אהבו כן להתנגד לכל דבר חדש בישראל, וכן שמנו עתקו – ועדי התמיכה – וגם גברו חילים על ידי הציונות.

ההחלטות רבות הערך וגם ברורי הדברים שמו לאַל את כל התלונות, קרעו את המסך המבדיל בין החובבים והציונים ויגרשו מן גֵו את השטן המרקד ביניהם; כי גם החובבים הודו, שאל לנו לבוא כגנב בשערי ארץ־ישראל עם ערב־רב ואנדרלמוסיא של זקנים וחלשים, גם הקולטוריים הודו, כי אין להועד־הפועל להתעסק בעניני השכלה לבלתי עורר עליה חמת החרדים, גם אלה שהאשימו את הציונות על בלתי עשותה מאומה, גם המה חזרו מדבריהם בראותם כי בריאת המפעל הגדול – האוצר היהודי – ממשמשת ובאה על־ידי הציונות. את הכנסות חברות התמיכה עוד הגדילה הציונות, ולא נשארה אם כן איפוא רק החששא פן תביט עלינו תוגרמה בעיני חשד ותרדוף את הישוב עד חרמה, חלילה; אך לעומת החששא הזאת חשבו רבים, כי בשימנו לב להחלטת הקונגרס, לבלתי עשות דבר בפלשתינה טרם שנקבל רשיון על זה מאת הממשלה התוגרית, – קרוב יותר להאמין כי הממשלה תוכל אך לכבד אותנו ולהכיר את ישרתנו ואמון רוחנו, ובכל אופן לא תרע לנו בשביל זה. וכן עשו כל אוהבי עמם שלום ביניהם ויחליטו לעדור במערכה אחת על־פי הפרוגרמה הבזילית.

אחרי הקונגרס השני דרש הרצל דרשה נלהבה באזני המון אדם רב בלונדון וירמז, כי לא ימשכו הימים ויודעו על פני תבל כולה נצחונותיה של הציונות בעולם המדיני. והנה לא עברו ימים רבים ודיפוטציה ציונית עם הרצל בראש נתקבלה מאת קיסר אשכנז בקושטא ובירושלים. ועל אם הדרך על־יד מקוה ישראל פגש הקיסר את הרצל ויכירהו וידבר אתו טובות נגדה־נא לכל העם אשר על פני כל הככר, וירא העם וינוע. את תוכן הדברים שדבר הקיסר להדיפוטציה ולהרצל הודיעו מכתבי־עתים רבים, אך הידיעות הנה מקוטעות מאד והשיחה הנכבדה הזאת לוּטה עד היום בערפל, ולפי דברי הרצל, המסתיר את תוכן הדברים בהסתר גמור, דבר הקיסר טובות על הציונות ויאמר כי רעיון שלם הוא. השמועה על־דבר הדיפוטציה הציונית עשתה לה כנפים ויאורו פני הציונים משמחה ומתקוה טובה, אך רבים מן החובבים לא הרבו לשמוח על זה. כי אמנם נכבד לנו הדבר מאד לראות בפועל, כי הרצל הוא איש חרוץ אשר לא יבוש לדבר את מלכים בשער, בני עליה כאלה מועטים הם, בעוד שהמה נחוצים לנו מאד, אך כל עיקרה של נסיעת הדיפוטציה לפגוש את הקיסר והתקוה להבנות ממנו על אדמת תוגרמה – לא לקחה את לבבם כלל, כי מי זה לא ידע אשר כל מה שיהיה ביד קיסר אשכנז לפעול בתוגרמה, יפעול בעד בני עמו וארצו, החפצים מאד להתפשט בסוריה ובפלשתינה, והתפשטותם של האשכנזים בפלשתינה תזיק לנו בלי כל ספק במדה מרובה, כי יפיצו אח דבותיהם הנמבזות על אודותינו גם באזני הערבים להבזותנו ולהבאישנו בעיני עם הארץ היושב לבטח אתנו.

רבים עוד פחדו פחד פן יביא הדבר הזה לידי יאוש באחרונה, כי כן אחרית כל תוחלת נכזבה, והדבר הזה קשה להציונות הרבה מאד; אך לעומתם חשבו המתונים שבין הציונים, אשר לא הרחיקו ללכת בהתפעלותם, כי אם לא תועיל ראית הפנים עם קיסר אשכנז לגופה דעובדא, תביא לנו רב טובה בזה, שעל ידה תתחזק התנועה, וגם זה לא דבר ריק הוא מאתנו. בעת שלהוצאת מפעל נכבד – כמו הבנק העברי – אל הפועל נחוץ שיהיה רגש גדול בין הציונים, ולזה תועיל הדיפוטציה מאד.

ביאנואר היתה קונפרנץ בווינה ויחליטו למהר את יסוד הבנק עד 28 אפריל וביום 20 מארץ נאשר ספר החוקים והחתימה החלה. פה ראינו עד כמה גדלה התלהבותם של הציונים ואמונתם בהרעיון, כי המה לא נחו יומם וליל ויעבדו באמונה ובידים חרוצות במשך שני ירחים והודות לעמלם לא בושנו משברנו והבנק נוסד. מה רב כחך, הרגל! זכורני, כי באמור לנו הרצל בראשית התנועה כי נחוץ ליסד בנק, נענענו לו בראשנו ובלבנו אמרנו: היקום דברו? התהיינה העצמות היבשות לתת כסף רב ליסוד בנק בעל מיליונים? והאגראר־בנק יוכיח, אשר שוא עמלו בוניו בו. והנה עתה אנחנו רואים כי במשך שנה אחת כבר יש לנו מניות מכורות יותר משלשה מיליונים והחתימה עודנה צועדת צעדי ענק, וכל זאת בעת שאת המניות עוד אין אנחנו רואים, ועל כן נוכל לשער בנפשנו מה יהיה אז, כאשר יראה היהודי בעיניו מניה כתובה עברית ואנגלית ומאושרת מטעם הממשלה ההיא, הן אז בלי ספק יהיו קופצים רבים על המניות והחתימה תרבה על אחת שבע, והסך הדרוש יתקבל במלואו, דבר שלא יכולנו לחזות מראש בכל אופן, – ובכל זאת פעל עלינו ההרגל במדה גדולה כזאת עד שהננו רואים בעינינו מפעל גדול כזה נוסד בזמן קצר בעזר ימין ישראל, ואין אנחנו מרגישים כלל כי הלאומיות צעדה צעד גדול לפנים בזה שקנתה כמעט את לב העם. וכל זאת עשתה הציונות הקולנית, אשר לפי דברי מתנגדיה תרדוף אמרים ריקים ולא יותר, בעוד שבאמת אך בזה היה כחה גדול מחבת־ציון המזרחית, מפני שזו – המערבית – נולדה בקולי־קולות ומבלי משים הסב העם את לבו להבין את ערך התנועה הזאת אשר כמו חדשה היתה בעיניו, וכן אחזה בכל פנות העם ורבים נמשכו אחריה בכל לבם. והנה אחרי שזכינו לקונגרס וגם לבנק, גם חובבי־ציון הָשלמו אתו, וגם שאלת הקולטורה כמעט שנפתרה בשלום, ולכאורה נראין הדברים כי הכל טוב ויפה ואינו צריך תקון כלל. אם ככה תחשבו, קוראים נכבדים, אינכם אלא טועים, כי אדרבה, הרבה מאד יש מה לתקן, וכמעט שלא זכינו עוד לדבר אחד שיהיה משוכלל כל צרכו. הרעיון בעצמו לא הספיק להתבשל היטב במוחם של הציונים החדשים, והמה מקוים לגאולה קרובה פשוטה כמשמעה ואינם שמים לב לדעת, עד כמה הדבר הזה הוא נמנע לעת־עתה מצד השכל והנסיון, ופרי שבושם זה הוא, כי הם מטים אוזן לכל הגה ולכל אֹֹמר היוצא מפורש מפי הרצל או מפי איזה קונסול באמריקה, והמה דורשים על כל קוץ וקוץ תלי־תלים של פלפולי הבל, והמון־העם אשר למד חכמת־המדינה עוד בנעוריו מפי “חכמי ליזנקה”, הוא זוכר נשכחות כעת והוא מוסיף נופך משלו, ובין כך יש אשר יחשבו כי המשא־ומתן בין הרצל והתוגר, ושאר הממלכות קרוב לידי גמר ובקרוב יקח מנהיננו את השופר בידו ויתקע תקיעה גדולה מסוף העולם ועד סופו ויקרא בקול עז: שובו בנים לגבולכם. ויש אשר יאמרו: ומה אם אמת בפי כה“ע, כי התוגר ממאן בנו והמשא־ומתן לא הצליח, הן אז אבדה הציונות לעולמי עולמים! ומתנגדיהם מונים אותם אמנם בסגנון כזה: “הנה כה”ע מודיעים כי השלטון השיב ריקם את השתדלותכם, ובכן אך חלום נעים ראיתם ותו לא מידי”, וגם האופטימיסטים שבהם שואלים לפעמים את עצמם וגם את חבריהם: “ומה יהיה באמת אם המשא־ומתן לא יצליח והשלטון ישיב פנינו ריקם?” והדבר הזה מעורר בם מחשבות יאוש נורא, כאילו באמת כל תקוותיה של הציונות הן תלויות בהמשא־ומתן המדומה שבין הרצל והשלטון, ואם הוא לא יצליח, חלילה, אז נכזבה תוחלתנו לעולמים.

אך לוּ חכמו השכילו הציונים מסוג זה והרעיון היה מתבשל במוחם כל צרכו, כי אז אחרת היה אתם, אז היו יודעים הם וגם היו מודיעים לכל העם הנגרר אחריהם, כי הציונות הזאת יסודתה בחפץ העם ואין לה בטול עולמית, כל הרוחות שבעולם לא יזיזוה ממקומה וכל כלי יוצר עליה לא יצלח. אם יצליח המשא־ומתן – אם ישנו באמת איזה משא־ומתן בעולם – או לא יצליח, לנו אחת הוא, כי הציונות ושאיפותיה תתקיים גם אם לא יצליח המשא־ומתן ותחכה לימים טובים ולאנשים טובים, ועם אשר היה יכול לקוות אלפים שנה לגאולה ימתין עוד עשרות או גם מאות בשנים, אם המקרים יתקוממו לנגדו. ועבודת הציונות היא עבודה לא ליום ולא לשנה ולא לעשר שנים, עבודת הציונות היא עבודה קשה וארוכה מאד ולעובדיה נחוצה סבלנות לעשות את כל מעשיהם במתון ובישוב הדעת. עליהם להבין, כי לפנינו שלש מטרות: המטרה הראשונה, אשר בלעדיה לא נוכל להגיע להמטרה השניה, היא הנהגה מסודרה, כי עד עתה וגם כעת כל הנהגת הציונות תלויה על בלימה, כי גם המניע הראשי שלה – הקונגרס, – נושא עליו חותם של מקרה עובר. להקונגרס אין תקנות. אין אנו יודעים, למשל, אם באמת יש לנו – ציונים – הרשות לדבר על־דבר אי קפריסין; אין אנו יודעים, למשל, אם יהיה קונגרס בשנה הבאה או לא. תרומת השקל גם־כן ארעית ביותר. בשנה העברה קבצו את השקלים בתורת נדבה זמנית, ועל כן לא רשמו האגורות בספר מיוחד את שמו ושם משפחתו ואדריסתו של התורם, ומובן מאליו כי האנשים שתרמו את שקליהם בשנה העברה לא כולם זכו לתרום גם בשנה הזאת מפני חסרון גובים. בשנה הזאת יתקבצו, כפי הנראה, לקופת השקלים לא פחות משלשים אלף רו“כ, אך יודע אנכי ברור כי הרבה ערים גדולות לא קבעו עדיין אצלם ספר תורמי השקלים, ועל־כן גם בשנה הבאה יקחו שקלים מכל הבא בידם ומן הקבועים לא יקחו וארעוּת כזאת מקלקלת את כל תרומת השקל. ועל־כן המטרה הראשונה היא הנהגה כחוק, והיא לעשות את הקונגרס לאורגן קבוע עם תקנות, אשר בהן נדע אנה פנינו מועדות, כי רק סוריה ופלשתינה הן משאת־נפש העם ולא מקום אחר. ראשי החברה ושליחי האגודות מתאספים לאספה בקביעות לאחר זמן ידוע ומביאים בחשבון את כל מעשי האגודות ונם את מעשי הועד־הפועל של האורגן הקבוע ההוא. תרומת השקלים, במקומות שיש רשיון מאת הממשלה, צריכה לצאת אל הפועל גם־כן בסדר קבוע, ולדעתי נחוץ קודם־כל להטיל על כל אגודה ציונית בכל מקום שהיא שתעשה רשימה מאחינו בני־ישראל יושבי המקום ההוא, שמותיהם, שם משפחתם, שנותיהם, מספר בניהם ובנותיהם, ומשלח ידיהם ואדריסותיהם הפרטיות והעתקת הרשימה לשלוח להועד אשר בווינה (למען יהיה אחר־כך חומר לסטַטיסטיק), והאוריגינאל ישאר ביד האגודה המקומית. האגודה תשכור גובה או גובים, הכל לפי גודל המקום, ותשלם 10% שכר־הגביה, ועל הגובים אשר בשכר יעמוד ציוני אחד העובד שלא על־מנת לקבל פרס והוא יבקר את פעולותיהם של הגובים בשכר. הועד אשר בווינה מוציא קול־קורא, ומתחתיו יהיה חתום הועד, ולבד זה אדמו”רים רבנים ואנשים גדולים סתם מאלה החונים תחת דגל הציונות, ובבוא הגובה ביתה איש ישראל, יתן לו אכסמפלר אחד ויבקש ממנו שקל של ארבעים פרוטות או יותר, כפי חפצו של התורם. ועל הגובים לפנות לכל האנשים הנקובים בהרשימה, איש לא נעדר, והרשימות תעשינה בעזר שמשי בתי־כנסיות ובתי־מדרשות ושאר כלי־הקודש, אשר יש להם משא־ומתן בבית כל אחד ואחד מישראל. נוסף על כל זה ישתדלו המגידים או המטיפים יראי־שמים להרבות חברים תורמי השקלים, ובאופן כזה יש לאל ידנו לאסוף במשך זמן ידוע הון רב, שיהיה מונח באוצר ויהיה נועד למקנה אדמה בארץ־ישראל על שם החברה – אם תוכל להיות מאושרה באופן כזה – או על שם הבנק שלנו, וזו היא המטרה השניה, אשר לה נקרא: גאולת הארץ. עוד טרם שנשיג רשיון מאת התוגר על כניסה לארץ־ישראל, עלינו לקנות שמה קרקעות, כי אין אונאה לקרקעות ומה שנקנה כעת במנה לא נוכל לקנות לְאָחר זמן גם במאתים, ועלינו לעשות זאת בעוד מועד לבל יקדמונו אחרים. ורק אחרי שנרכוש לנו חבל־אדמה גדול אז נוכל לחשוב על־דבר ישוב העם, שזוהי המטרה השלישית והאחרונה, ולחלום חלומות נעימים שנבנה את הגג טרם שהניחו את היסוד, או כי יניחו את היסוד טרם שהסיעו אבנים לבנינו, זאת נניח לבעלי־דמיון אשר דבר אין להם עם עולם המעשה. וכאשר יתנו הציונים אל לבם את כל מה שבארתי, יחדלו מדרוש נסים ונפלאות מהד"ר הרצל, וגם הוא לא יהיה אנוס להלעיטם הבטחות ויעודים שונים, כי להמנהיג עם הועד־הפועל אשר לו יש עבודה רבה גם זולת המדיניות הנפרזה; עליהם לשים לב לההנהגה, לחקירת הארץ, להפצת הרעיון הציוני מבית ומחוץ ועוד עבודות רבות ונכבדות אשר לא דרשו מאתו כלל עד כה, כי כמעט שחשבו רבים מן הציונים שעל הועד־הפועל מוטל הדבר להראות נסים ונפלאות ותו לא מידי. ועל־כן אני אומר כי על הקונגרס השלישי מוטל הדבר להורות להעם את הדרך בה ילכו לבטח ולא יכשלו, ולאמר להם כי לא עת בנין הגג עתה, רק עת כנוס אבנים היא להניח את היסוד, וכאשר יתרגל העם בעבודה מתונה ומסודרה, אז ירצה ה' את פעלנו ומעשי־ידינו יכונן.

“הצפירה”, אלול תרנ"ט.

בעת שחדשים לבקרים יציצו כעשב הארץ מתנגדים לציונות ממין ידוע, אם מקרב העשירים אילי הכסף, אשר נקעה נפש העם מהם, ואם מקרב הרועים הרעים, אשר זו כחם להפריד בין הדבקים ולקרוא לריב על לא־דבר – בעת הזאת נעים לי מאד לתת בזה לפני הקוראים דברי סופר נכבד, הלא הוא הפיליטוניסט הנודע מר דורושֶביץ, אשר גם הוא אינו מודה בהשגת התכלית של הציונות, ואם כי לבו ירחש כבוד ויקר להתנועה הגדולה הזאת, בכל זאת הוא מסופק בדבר, רוח ספקנית אחזתו והיא בראה לו יסודות, טעמים ונמוקים שונים, אשר באמת מהבל המה יחד ורוח ישאם. ומאחר כי נכבד הסופר הזה, וגם סגנונו מנומס מאד, וטענותיו הנה כלליות ביותר, וכבר נאמרו ונשנו מפי מתנגדים אחרים ובסגנון אחר, אמרתי להעתיק לפני הקוראים את דבריו וגם להראות את האי־יסודיות אשר בדבריו נגד עיקר הציונות. הלא כה דבריו במ"ע “רוסיה”: אחרי שהוא מתאר בשרד נאמן את שני עמודי התוך אשר כל כבוד הציונות נשען עליהם – הרצל ונורדוי – הוא שואל: "היבואו דבריהם של אלה? התתקיימנה נבואותיהם וחזיונותיהם אשר ינבאו ואשר יחזו לעם ישראל? אמנם נעימים לי מאד חזיונות הנוער של העם הזקן הזה, נעימים ומתוקים המה לי עד אין סוף, וגם מודה אני כי מי שיכול לחלום חלומות של ילדות כאלה, לו בלי ספק לב צעיר מלא כח עלומים והוא יכול לקוות לימים טובים מאלה, לעתיד יותר בהיר, כי בודאי ישיגנו מחר או לאחר זמן. אך למרות כל אלה, הנה על השאלה: היבואו דבריהם של הציונים, ואם יקום יעקב להתנער מעפר שפלותו ולחיות בתור ממלכה בארץ אבותיו? על השאלה הזאת הנני נאלץ לענות: לא! אומרים אמנם דברים נמרצים, ממש כדבר מחלט, שהתוגר חפץ למכור את ארץ פלשתים ליהודים. – ייסדו נא שמה ממלכה תחת חסותו – הדבר הזה נקל להאמין, אך מה יועיל בזה רצון השלטון אם לא יהיה לאל ידו להפיק זממו. על הדרך תהיה האמונה לאבן נגף. בפלשתינה שפונים לא לבד קדשי היהודים והנוצרים, כי אם גם קדשי האיסלאם, שמה נמצא בית־מסגד של אומאר, השני במעלה אחרי מיקא, והבית הזה בנוי על המקום היותר קדוש ליהודים – על מקום בית־מקדשם החרב. ועל הר ציון ששמם, אשר עליו יבכיון ויילילו בני ישראל זה דורות רבים, נמצאים בתי־מסגד לרוב של הארמנים. וגם בתי־קברות לנוצרים ומקלט לדרוישים. וקבר רחל – האֵם האהובה של עם ישראל – הקדוש כל־כך ליהודים, יעטרוהו קברות הישמעאלים מסביב, וקדושת הקבר הזה גדלה מאד אצל בעלי דת האיסלאם. ואם כן איזה “בית” יוכלו היהודים לקרוא לארצם, אם אדוני הבית אסור באזיקים ואין לו רשות לגעת בדברים היותר יקרים וקרובים ללבו? הינעם ליהודים מצב אשר כזה? היחושו אז היהודים כי בביתם הם חיים? מקדשי הנוצרים לא אדבר הפעם, אך הלא עוד יש כנסיה רוחנית. הנקל לשער מה מאד יתרחב שדה הפנטיזמוס אז. אפון מאד, אם תרשינה הממשלות לעצמן לגעת כה בחזקת היד ברגשות האמונה של עמיהן; אספוק מאד, אם תחפוץ אירופה שתהיה בפלשתינה שערוריה תמידית ומחלוקת לשם־שמים שסופה להתקיים.

"הנני חושב עוד כי הציונות לא תשיג את מטרתה מטעם אחר – כלכלי. נוכל לשלוח אנשים לעבודה, אך לא לעבודת־פרך. העניות של יושבי פלשתינה היחידה במינה, אשר אין לה דוגמא בעולם, היא אינה רק מסבת העצלות של התושבים; לדעתי, גם רפיון הידים של התושבים הוא מסובב מזה, שגם עבודת־פרך בארץ ההיא נשארת בלי תוצאות. ובמקום כזה על עם ישראל לחדש נעוריו ולשוב אל העבודה: היתכן הדבר? הייתי בפלשתינה וראיתי את מושבות היהודים ואת ירח־הדבש של עם ישראל בארץ מולדתו הישנה. – “הנני בביתי! – אמר אלי אחד היהודים – בני הצעירים נולדו פה ואינם יודעים מאומה בלעדי את אשר המה רואים פה, ורק הבנים הגדולים זוכרים את אמריקה כמתוך הערפל. כאשר תספר האם לצעירים ספורי־מעשיות על־דבר היכלים ומגדלי־קסם, מבארים להם הגדולים: אנחנו יודעים היכלים כמו אלה, המה רמים ונשאים מאד כהרים אשר אתם רואים פה, כולם עשויים ברזל וזכוכית ולוהטים מקרני השמש. הם נמצאים שם, שמה מעבר לסופות הים, הרחק־הרחק מאתנו. – הננו יושבים כעת על־יד הבאר, אשר אליה הוליכו אבותינו את עדרי צאנם ובקרם שגלשו מן ההר, ומדי יום ביומו בהקיצי משנתי אני חושב: “הנני בביתי!” והמבטא הזה כמו זר הוא נחשב בעיני, צלצול המלים האלה דומה לי כמנגינה. האם לא נכון הדבר כי לנו היהודים צריך המבטא הזה להתחשב כמו זר? אמנם בטוי רגיל ופשוט הוא “אני בביתי!” אך אתם הסכנתם עמו מימי ילדותכם, ואני החלותי לבטאו רק בשנת הארבעים וחמש לימי חיי”. תמונות מרהיבות עין ראיתי במושבות היהודים. מיד בבואי הייתי פותח בדברי רצון וחן: “במלוא רחבי תבל הייתי, ובכל מקום הייתי רואה יהודים אורחים, יהודים גרים, וזאת לי הפעם הראשונה לפגוש יהודים בביתם”. הדברים האלה היו קולעים אל המטרה לפתוח לי את הדלתות ואת הלבבות יחד, ולהעיר צחוק־ידידות ולחיצות היד באהבה ואחוה. שמה ראיתי זקנים יושבים על מפתן ביתם ומתענגים על פטפוטי הילדים המדברים עברית. – “הננו מלמדים את ילדינו לדעת את שפתנו החביבה והחמודה” – היו אומרים לי בשמחה ועליצות־נפש. המה הראו לי שדותיהם, גניהם וכרמיהם. – “את כל זאת תעניק לנו ארצנו היקרה”. – באהבה וחריצות יתרה עבדו האנשים האלה את האֵת במקום אשר השקיעוה אבותיהם בימי קדם. ראיתי ונתון אל לבי, כי העבודה – עבודה קשה על אדמת בצה ואגמי־רפש – לא תקשה כלל להעובדים הזריזים האלה, כי שכורים המה מרוב שמחה, בידעם כי את ארצם החמודה המה עובדים. אכן, המושבות האלה תפרחנה כחבצלת בחסדי הבארון רוטשילד. הוא קונה את הענבים לא לפי מקחי השוק כי אם לפי מקחים אשר יספיקו לקיום המושבות, גם רוע או טוב הקציר לא יגע בהם ובמצבם, כי כרוב הענבים אינם מזילים את המקחים הרבה, ובמעוט הענבים מוקירים את המקחים במדה הדרושה, ובכן בוטחים האכרים לא רק על עמל כפיהם, כי אם גם על חסדיו¹ של מיליונר ונדיב!

"זה עתה היה קונגרס ציוני בלונדון. כל זמן שנאם הנואם על־דבר הטבת² המצב הגופני של עם ישראל, על אדות זה שצריך לעשותו חזק ובריא אולם, שיהיה לאל ידו לחיות בכבוד חיי אנוש על הארץ, אשר למטרה זאת נחוץ ליסד חברות של חלוץ־עצמות – היתה תרועה גדולה של הסכמה ורצון ומחיאת־כפים, כולם מסכימים באחדות גמורה. אך הנה עוברים אל שאלה יותר נכבדה: איזה חנוך לתת לילדים בחדריהם, חנוך כללי או דתי? ביד איזה מורים להפקיד את חנוך הדור החדש, הדור הבא אחרינו. ומיד התלקחה אש להבת־שלהבת. לא וכוח כי אם מחלוקת ופרוד גמור. לא נדבר כעת על הפרוד שהולידה הציונות בין העשירים מעבר מזה והמשכילים עם המון־העם מעבר מזה. יכול להיות שזהו הדבר היותר טוב שעשתה הציונות, ובעד זה ראויה היא לתודה ולברכה, זה יציל במדה מרובה את היהדות מכרוע ברך לפני מיליונים, ובזה מזכיר לנו הרצל את אדון הנביאים, אשר ברדתו מן ההר ובראותו את רקודי העם לפני עגל הזהב – מיד שרף אותו באש. כנראה, זאת היא הפעם הראשונה אשר התנגשו המחנות במשעול צר, העשירים – ולעומתם כל העם. זאת הפעם הראשונה אשר כל יושבי תבל ראו מה רב ההבדל ביניהם בהשקפותיהם, מבטיהם, שאיפותיהם ותקוותיהם; כי באמת אין כל קשר ביניהם, כמו שאין כל קשר לעשירים של עמים אחרים עם המון־העם. והנה עד כה רגילים היו לערבב את העשירים העברים עם העם כלו, וגם המה בעצמם חשבו בטעות כי אין כל דבר מפסיק בינם לבין המון־העם, ורק עתה ראו מה עמוקה התהום המפרדת ביניהם. אומרים אמור, כי אין לך עם שירבו עשיריו לתמוך בידי העניים כעם ישראל, והדבר הזה לא בדמיון יסודתו, אך אין לך עם שיהיו עשיריו כל־כך חייבים להעם. הן מתקנאים בפלוני הבארון, שונאים את אלמוני המיליונר, ולמי אוי, למי אבוי אם לא ליצחק ולמשה העני וכואב, העובד בזעת אפיו ובאמונה. והוא עון עשיריו ישא, הוא מדוכא מעונותיהם, מחולל מפשעיהם. כמה שלא יתנו העשירים – עוד ישארו חייבים להעם. אך לוּ יהי כן כאשר דברתי, והציונות, זאת ההתעוררות של המשכילים והעם, לא תצלח להגיע למחוז חפצה, אך תנועה היסטורית כזאת לא תעבור ריקם. היא חוללה אמונה חזקה בעבודה, ותורד את גאון עוזם של העשירים בעיני בני ישראל.

“הנודד הנצחי העיף ויגע הניח מעט את ראשו על אחת מאבני המקום, חבלי שֵנה אחזו שמורות עיניו ויחלום חלום נחמד אף נעים. בחלומו והנה רגליו עומדות בארץ מולדתו, אשר שם חזו חוזיו ולחמו גבוריו בימים מקדם, והארץ דשנה ורעננה, עטויה הוד והדר וירקרק חרוץ. יהי נא החלום הזה למעוז ולמשגב לנודד. הוא יתן לו אומץ ויפיח בו רוח עוז וגבורה לעשות דרכו הלאה ולצעוד קדימה! אמנם נניח כי אך חלום נעים היא הציונות, אך לולא החלומות הנעימים שהיו לנו, מה מאד כבדה עלינו המציאות. מה מאד היה קשה לסבול את עול העבדות, אם גם בחלום לא היתה היכולת להתראות כבני־חורין”. עד כאן דברי הסופר הנכבד. העולה לנו מכל דבריו: א) כי באמת יש יסוד להאמין, שהתוגר יחפוץ שייסדו היהודים ממלכה תחת חסותו. ב) כי הציונות היא תנועת גדולה ופרוגרסיבית ורב טוב צפון בה לעם ישראל גם אם לא ישיגו את מטרתם. ג) כי היהודים בארץ־ישראל הפכו מדבר שממה לגן עדנים, כי נסך בהם רוח שכרון מרוב חדוה וגיל, בידעם שאת אדמת ארץ מולדתם הם עובדים, וכי בביתם הם חיים. ד) כי קשים העשירים לישראל כספחת, והציונות נכבדה היא מפני כי היא עממית, וממילא אין לדאוג על זה שהעשירים לא יחפצו בציונות. אך בכל זאת הוא מסופק בדבר, ועל השאלה: התשיג הציונות את מטרתה, הוא עונה: לא! ועל שום מה? שמעו שמוע והתמהו תמהו: בירושלים נמצאים לא לבד קדשי יהודים ונוצרים, כי אם גם קדשי האיסלם. והיהודים לא יוכלו לגעת בכל המקומות היקרים להם, והיתה שם שערוריה תמידית בלי הפסק. ולבד זאת הוא אומר, שהארץ איננה זבת חלב ודבש ולפי דעתו נהפוך הוא, כי היא ארץ של אבנים, בצה ורפש. והנה לטפל בשאלה הזאת – הטובה הארץ אם רעה – אחשוב למותר, כי לנו נכבדה מאד עדותה של תורתנו הקדושה, כי הארץ היעודה לנו היא הרת כל טוב, ועדות מומחים רבים, אשר תרו את הארץ לארכה ולרחבה ולא דנו על-פי השערה או בראיה אחת בעלמא, תגיד לנו גם־כן את ההפך הגמור מכל מה שמשער מר דורושביץ על יסוד מה שראה בעמדו על הר זה או על הר אחר מהרי המקום, ועל כן מופרכת טענתו זאת מעיקרה, ומה גם כי לפי דברי הטוען בעצמו אהבת היהודים לארצם מתגברת על כל המעצורים וכל שטן ומפגע משחק המה להם. אך נסורה נא לבחון את טענתו העיקרית, היא הטענה הנושנה של האמונה. והנה כבר ראינו, כי בימי תחית איטליה שגו אחדים מראשי התנועה לחשוב כי רק אם יכבשו את רומא אז תהיה תחית עם איטליה שלמה. מובן מאליו, כי היו אז מעצורים גדולים לזה, צרפת האדירה מהאי גיסא, אוסטריה מאידך גיסא, הוואַטיקאן והאפיפיור וכל קדושיו עמו וקתולים למיליונים עומדים לימינו, ורק נלהבים קיצונים היו יכולים להעלים עין מאבני נגף האלה ויבקיעו בחזקה אל רומא וישפכו עליה את ממשלתם לפי שעה. אך פתאום והנה שואה ומשואה! הקיץ הקץ על כל תקוותיו של עם איטליה! כי באו צבאות צרפת וגדודי כהנים לפניהם ויכבשו את רומא, ויגרשו מן גֵו את כל המתגודדים, ולכל נצחונות העם כמעט לא נשארה תקומה. אז נפקחו עיני העם השואף לתחיה ולבו ראה חכמה, כי תחית עם איטליה תוכל לבוא גם בלי רומא. אז השאירו את רומא ביד מי שהיה, והמה כוננו את ממשלתם בניאפול, ודבר התחיה יצא אל הפועל בלי רומא, ורק כעבור זמן־מה וכל העמים נוכחו לדעת כי באמת חִדש עם איטליה את נעוריו, וכי לצדק ימלך בה מלך ושרים למשפט ישורו, נאותו כולם להסתפחות רומא לאיטליה. וכל המעקשים היו למישור, ורק את הוואטיקאן השאירו בידי האפיפיור עד היום הזה. ועתה אשאלה נא את הסופר הנכבד: במה נפלינו אנחנו כי עוד בראשית התאחדותנו על אדמת פלשתינה נבקש לנו את ירושלים? אם היתה יכולה להיות זמן ידוע איטליה בלי רומא, מדוע זה יקשה עלינו לקבל פלשתינה בלי ירושלים? וכי העם הישראלי מפונק יותר מן העם האיטלקי אשר לא יוכל להבליג על רגשותיו? ובהמשך הזמן מי יודע מה יהי? מי זה יכול לחדור במצפוני העתיד ולהגיד כי גם אחרי שיבנה לו העם הישראלי מקלט בטוח בארץ אבותיו לא יפסקו העמים מלנטור לו שנאה? אולי, אדרבה, אז יביטו בעינים אחרות לגמרי על גוי קו קו זה, אשר למרות נדודיו וצרותיו הרבות והרעות עוד לא נס לֵחוֹ ועוד מצא די אונים לבצר לו עֶמדה בארץ אבותיו. אולי יהפך אז לב העמים לכבד את הזקן הקולטורי הזה ולפקוד בידו את קדשי העמים, ולא בידיו של עם אחר, ואולי עוד הפעם מציון תצא תורה ואורה לכל יושבי תבל – מי יודע? סוף דבר, לטענותיו נגד השגת התכלית של הציונות אין כל יסוד, אך נעים לנו מאד לקרוא דברי סופר שאיננו יהודי בסגנון כזה, ובצדק נאמר: כל מן דין סמוכו לנו.

“הצפירה”, אלול תר"ס.

בימים האחרונים פרץ פולמוס של סופרים בספרותנו העתית לרגלי הבקורת שכתב ה' אשר גינצברג על הספר “אלטניילאנד” של ראש הציונים הד“ר הרצל, ועל־דבר הבקורת לבקורת שכתב מקס נורדוי בכה”ע “העולם”. בקרתו של “אחד־העם” לא נכתבה בסגנון אוביקטיבי וביחס ישר אל הספר המבוקר, כי אם בהתרגשות ידועה ובעקיצות וחדודים כלפי הציונות ומנהיגיה בכלל, כדרכו. וכתולדה טבעית מן האב הזה גם בקרתו של נורדוי מלאה בטויים חריפים, שפגעו בכבודו של ה' א. גינצברג. ויבואו “חסידיו” של זה האחרון וימטירו מבול של גפרית על נורדוי, ויבואו קנאי הציונות וישיבו את חורפיהם דבר, ומרוב המאמרים והמחאות משני המחנות נסתבך הענין כל כך עד אשר הקורא התמים יעמוד משתאה ומשתומם לאמר: מה כל החרדה הזאת ומה הדבר הרע והמסוכן כל־כך אשר בקשו ומצאו בספרו של הרצל, אשר בשבילו נעו אמות הספים וחרדת אלהים היתה במחנה הסופרים והציונים? וה' א. גינצברג הזעיק את כל חילו ויתנו מלחמה בהציונות ומנהיגיה, ועוד הוסיף לעשות בצאתו מד' אמותיו של “השלח” וישלח את “כתב ידו” גם לה“וואסחאד”, להראות גם את העמים את אפסותה ובטולה של ה“ציונות”, ולתקוע ולהריע גם שם בפני אוהבינו ואויבינו יחד על שפל ערכו של הספר המבוקר על ידו, בעוד אשר לעת־עתה לא נעתק הספר לא לעברית ולא לרוסית, ולאלה הקוראים רק עברית ורוסית הן לא נשקפה כל סכנה מספרו של הרצל, וכמו מהר “לקדם” את פני הרעה הצפויה לקוראים האלה באחרית הימים – לכשיעתיקו המעתיקים. ולמען “האמת העלובה”, אשר אחדים מן הסופרים באו אלינו בתור באי־כחה, ולמען הציונות שפגעו בה קנאים, אמרתי גם אני להגיד “קצת אמת” מאשר ידעתי בענין המסובך הזה. הציר אשר עליו מוסבים רוב דברי א. גינצברג בבקרתו, הוא ה“יהדות” שלפי דעתו יצאה עלובה מתחת עטו של הרצל. שומעים אנחנו את תלונתו, כי היהדות נפגמה מאד בספרו של הרצל. והוא מראה באצבע על המקדש שנבנה חוץ למקומו ועל השפה הבלולה שהיא שלטת בפיות ההמון, ועל הסבלנות הנפרזה, שלפי דעתו של א. גינצברג היא מעברת את האדם על הכרת ערך עצמותו וערך קניניו הרוחניים. והנה אם באמת רק אלה הם האותות אשר על פיהם דן על מצב היהדות ב“אלטניילאנד” כי אז כמדומה לי שאין בהם כדי ראיה הגונה וחזקה. א. גינצברג מתרגש מאד בראותו, כי גם בשעה שנבנתה עיר על תלה, עוד בית־המסגד של אומאר עומד על מכונו – על הר הבית, ובית מקדשנו נבנה חוץ למקומו, ומזה ראיה, לפי דבריו, כי הרצל או שאיננו חפץ במסורת העבר של היהדות, או שאיננו יודע את המקום שעליו עתיד בית מקדשנו להבנות, ולא עוד אלא שלא מצא לנחוץ גם להטריח את עצמו ולדעת את כל זאת!

אבל האם באמת מצב הענין כך הוא? הן ידע הרצל, כי היו במציאות עמודי יכין ובועז, ובלי ספק לא נעלם ממנו גם זאת, שהמקדש יבנה בהר הבית; אבל נתבונן נא מעט רגע, מה היה לוּ הרס הרצל את מסגדו של אוֹמאר ויבנה במקומו את בית מקדשנו, האם היה בא גם אחר־כך ה“שייך אל איסלאם” לבקר את אספת הציונים ולהביע את רצונו והסכמתו לתנועה הציונית משם עצמו ומשמו של השלטון? וזה האחרון, הפדישך בעצמו, האם לא היה רואה בזה עלבון דתו ופגיעה בכבודו, והאם לא היה צפוי מזה אסון לא רק לה“אלטניילאנד” העתידה לבוא כי אם גם להמושבות הקימות כבר בארץ־ישראל? והאמנם נעלם מא. גינצברג הדבר אשר בו מונים אותנו מתנגדינו: ומה יהיה עם מסגד אומאַר? ומה עם מקדשי הנוצרים? ולולא הראה הרצל תמונה מלאה סבלנות לכל האומות שבעולם, לולא תאר הרצל בצבעים מבהיקים, כי לא לקנוסה אנחנו מתגעגעים בשאיפות־הציונות, וכי, אדרבה עוד אומרים אנחנו להשכין מיפיפותו של יפת גם באהלי קדר, לולא היה מבסס הרצל את שיטתו באופן זה, כי אז הלא היתה באמת עומדת לפנינו השאלה: איככה אפשר לממלכות אירופה להיות עוזרות לישוב היהודים בתוגרמה, ולעורר בזה עוד יותר את קנאת הדתות השונות על אדות המקומות הקדושים? קשה להגיד, כי לא ידע “אחד־העם” את הדבר ההגיוני הזה, ומה ראה להעלים עין – תם אני ולא אדע.

אך הדבר היותר מעציב, לפי דעתו של המבקר הקפדן, הוא עלבון שפתנו, אשר, כנראה מן הספר, לא תהיה עוד שגורה בפיות היהודים. אבל גם האשמה הזאת נופלת מאליה בשימנו לב לתקופת הזמן שבה יחזה הרצל את חזיונו, תקופת בת עשרים שנה, שבשום אופן אי־אפשר להפוך בה שפה מתה לחיה, שפת הספר – לשפת השוק. ולמה נכחד? הן גם מר א. גינצברג בעצמו, התובע עלבונה של השפה העברית והחפץ, כי בעוד עשרים שנה תהיה לשפה חיה בפי כל העם מקטן ועד גדול, – א. גינצברג זה הסופר לא ידבר עברית גם באספה עברית, שרוב מנינה מבין בעברית הרבה יותר מבאיזו שפה אחרת, ואיככה זה אפשר שדוד ליטוואק, מי שהתגורר כעני בחוצות ווינה ויפטפט כל ימיו אשכנזית, יפתח פתאם פה ממלל רברבן וידבר מישרים בשפת־עבר, ולא עוד אלא שגם רשיד־ביי, בבואו לעשות נחת־רוח למכרו היהודי, ידבר דוקא עברית, כי כן צוה א. גינצברג! וכאן הבן שואל: לו נניח שנבוא למדרגה גבוהה כל־כך בהשתלמותנו העברית, עד שבבואנו לארץ נוכל לדבר עברית כבשפה חיה, – מדרגה, אשר לא זכו לה כעת הסופרים המובהקים שבנו – הלא גם אז עוד תהיה הקושיא במקומה עומדת: התינה בני עמנו מסגלים להם את השפה העברית לשפה מדוברת בזמן קצר כי על כן עברים אנחנו, אבל התוגרמי הלז במה זכה הוא שידבר עברית ולא ינקש בלשונו? ועל כן עוד הפעם אינני יודע לטענה מה זו עושה?

ואולם פה אנחנו מגיעים לנקודת הרתיחה – זאת אומרת, אל הטענה הראשית של מר א. גינצברג על אדות הסדר של חג הפסח. הרצל חפץ להראות לכל באי־עולם, כי היהודי בבואו לארץ לא יטור שנאה לנוגשיו, כי אם ימחול ויסלח לכל מי שהרע והציק לו בגלותו, כמו שצותה אותנו תורתנו, תורת המוסר האמתי, ואף גם זאת, כי יקרא היהודי לכל אלה שהיו נוגשיו לפנים – להסב עמדו בשעת עריכתו את הסדר (כמובן, היתה כוונת הרצל להודיע לכל באי־עולם גם עתה, כי אין בעריכת הסדר של פסח כל דבר סוד שעליו ראוי להאפיל ושאין בן דת אחרת יכול לראותו). ופה נופל מר גינצברג בשמחה על המציאה וקורא בלעג: “אשרי עין ראתה כל אלה! וחבל שלא הודיע לנו המחבר אם קרא הכהן איגנטיוס, למשל, את דוד וחבריו עם הרב מטבריא אל בית הנזירים הפרנציסקני, בליל פסח שלהם!” בדברים האלה מצא נורדוי, ש“אחד־העם” מכניס בכוונה עלילה שפלה בלב הקוראים על הרצל, כי הוא חפץ להסיר את גבולות הדת בין תושבי “אלטניילאנד”, ובאמת קשה להבין, מה ענין לכאן בית־הנזירים הפרנציסקני, וכי דוד ליטוואק קרא את אורחיו אל בית־הכנסת?

אבל א. גינצברג פירש את הכתוב באופן אחר: על דעתו, חפץ להראות, כי גם ב“אלטניילאנד” מציירים לנו אחינו שבמערב מעין עבדות בתוך חירות, כזו שאנחנו רואים פה בגלות, ש“היהודי מחזר אחר הנוצרי ומעמיס עליו את חבתו היתירה והנוצרי סובל חבה זו ואינו מסרב”. אולם גם הטענה הזאת ערפל התולתה ולאור האמת אין אנחנו יכולים בשום ענין ואופן למצוא בזה איזה שווי ודמיון להעבדות שבגלות. עובדה כזאת בגלות מראָה בלי ספק על רגש של עבדות בלב היהודי, מה שאין כן בשבתנו על אדמתנו בתור בני־חורין, אז אין בזה כל סימן של עבדות, ואדרבה כשהאדון קורא לעבדו, או כשבעל־הבית קורא לאורחו להסב עמדו יחד, אין זאת עבדות והכנעה, כי אם הסברת פנים לכל הנברא בצלם ומדת הכנסת־אורחים, שבאה לנו בירושה מאברהם זקננו.

הנה כי כן רואים אנו בהחלט, כי על־פי האותות האלה אין אנחנו יכולים עדיין להוציא את גזר־דינו של הספר “אלטניילאנד” לשבט. אך העיקר הוא, כי א. גינצברג היה חפץ שיכתוב הרצל על־פי שיטתו הוא ושידבר על־דבר המרכז הרוחני אשר עלינו לברוא לעת־עתה במחשבה, כאילו באמת כבר סמכו כל חכמי מזרח ומערב את ידיהם על השיטה הזאת וכולנו מחויבים לקבלה באהבה.

א. גינצברג מרים על נס את “מוסר היהדות” ובו הוא מוצא את התכלית של שיבת ציון. ואמנם לא רק א. גינצברג חפץ בזה, כי כל מי שיש לו איזו מושג מן היהדות הכתובה והמסורה הוא שואף בודאי לנצחון מוסרנו הנעלה. ואולם עוד ישנם אנשים המרחיקים ללכת בשיטה זו והם מוסיפים קורטוב של “יהדות” למוסרנו זה, באמרם כי הוא בא לנו לא רק בירושה מאבותינו, כי אם מפני ששמרנו את עצמנו במשך כמה דורות מאכילת דם, מבשר החיה הטורפת, מאבר מן החי, וכו', ועל כן גם מנקודת ההשקפה של הפיזיולוגיה שלנו נוכל ליחס לנו מין אטיקה נאצלת, שאין דוגמתה אצל שאר האומות שאינן נזהרות בזה. יכול להיות שלדעה הזאת היו מוצאים תומכים וגואלים לא רק בין בעלי המפלגה הדתית שלנו כי אם גם בין החכמים החוקרים לכל תכלית, וככל זאת גם אז לא היו יכולים בעלי השיטה ההיא לבוא בטרוניא על הרצל, מפני מה לא כתב את ספרו ברוח הדעה הזאת. כי רשות היתה להרצל לבלתי הסכים לזה כלל. ומה מאד יפלא, כי א. גינצברג סובר, שכל הנביאים כולם מחויבים להתנבאות בסגנונו הוא, והאיש שאיננו חושב אותו כלל לנביאה של התנועה הציונית – יחרם! ואין חולקין כבוד בזה לשום אדם בעולם לוּ יהא גם מנהיג של מפלגה גדולה וחשובה, כי לא ינקה כל הנוגע בו ובשיטתו.

אבל נשים נא עין ונראה, אם באמת יש לו למר א. גינצברג איזו שיטה שיש בה ממש. לפינסקר ולילינבלום היתה שיטה – על זה מעידים המושבות בארץ־ישראל והועד באודיסה, וגם להרצל ישנה שיטה, אשר על פיה הוא עובד עבודה כבירה לא רק להלכה, בכתיבת מאמרים, כי אם גם למעשה, בדברים אשר כל אחד יוכל להראות עליהם ולאמר: אלה הן תוצאות עבודתו של הרצל: הוא ברא את הקונגרס, את האורגניזציה בכל פאתי תבל, הקולניאל־בנק בלונדון, הקופה הלאומית בשווייץ, השקפת הממשלות על הציונות, הוצאתו של הרעיון הציוני מן הקרן החשכה ומחדר אפל שהיה שרוי שם אל העולם הגדול, אל חצרות מלכים ושרים, אל אספת האַאַג, וכל זה נמשך שש שנים, ועל כגון דא נוכל לאמר בגאון: זהו חכם מדעי וזוהי שיטה שיש בה ממש.

אבל במה התגלמה שיטתו של ה' א. גינצברג? התנועה של חבת־ציון עשתהו לסופר בישראל, ויסע לארץ־ישראל, ומיד בעט במנהיגי התנועה בשעתם ויכתוב את ה“אמת מארץ־ישראל” – ופחתת גדולה היתה בהכנסות הועד. התנועה הציונית הביאתו בזיליאה, ויבוא אל הקונגרס ביחד עם שאר אחיו החובבים. וישב שם כ“אבל בין החתנים” ובשובו התחיל להמטיר על הקונגרס חצים ואבני־בלסטראות. הרבנים המוחים הכו באלפיהם והוא – ברבבותיו, כי הכל אמרו – ובצדק – כי חד מן חבריא הוא וכל מה שהוא אומר בודאי יודע הוא ידיעה ברורה, וגם לא השנאה מדברת מתוך גרונו, כי הלא אח הוא לכל החובבים והציונים, ובכן סמכו הרבה על דבריו ויתחילו לפקפק בטוב המוסד הלאומי – הקונגרס, אשר כמוהו לא היה לנו למיום אבדנו את עמידתנו העצמית. הוא נסע עם חבריו החובבים והציונים גם לפריז בין הדיליגציה הידועה, והנה לא הספיק לשוב מדרכו וכבר ראינוהו פורש ובוכה! על שום מה? על שום שלא הגידו לאותו הנדיב הידוע, אשר בחסדו קמו המושבות בארץ־ישראל על תלן, כי אין לנו חפץ בממונו אם לא יסלק את אפיטרופסותו מן הישוב לגמרי!

ואחרי שנכזבה תוחלתו גם מן המושבות וגם מן האכרים, אשר “מוסריותם” נתדלדלה שמה (לפי עדותו הוא), וגם מן הציונות המדינית, שאינה מסכמת כלל לקולטורה בציונות, הביע את מסקנתו מפורש, כי בית־ספר אחד בארץ־ישראל שקול כנגד הטשרטר והישוב והבנק וכו‘. ומה עשה? הלך ובקר את בית־הספר ביפו, ויוציא את פסק־דינו, כי בית־ספר נמוך הוא ואין לנו לטפל בו הרבה – והבית נסגר! ובין כך קראו הציונים עצרה במינסק, אספת־עם אשר כמוה לא היתה לישראל יושב רוסיה מעולם, ויזמינו הציונים אל הכנסיה גם את ה’ א. גינצברג ויתנו לו לקרוא את שעורו על־דבר הקולטורה. ומה עשה? האם הסתפק ברשותו זו שנתנה לו לדבר על ה“רוחנית” משאת־נפשו ככל אשר ידבנו לבו? הוא השתמש במקרה הבא לידו להבזות את הציונות בעיני הציונים עצמם, שהראו בזה “עבדות בתוך חירות” נפלאה במינה, בשמעם נאמרו בקירוב את הדברים האלה: “הדיפלומטיה הציונית” (אם ישנה לדיפלומטיה ציונית במציאות), ובזה חפץ לרמז, כמובן, כי עוד ספק גדול הוא אם אמת בפי הרצל, שהוא נושא־ונותן עם השולטן ועם הממלכות, או שרק מלבו בדה את כל הדברים האלה להתגדל ולהתנשא בזה בעיני הציונים.

והפעם חטאו ראשי הציונים חטאה גדולה, שהם היו באותו מעמד ולא גערו בו ולא הכלימוהו על פשע שפתיו, ובין הראשים ההם הלא היו גם אלה שהם בעצמם פסחו על שתי הסעפים בראשיתה של התנועה הציונית, עד שראו בעיניהם את כל המכתבים והתעודות שאין לפקפק באמתתן, ומני אז התחילו הם משבחים ומרוממים את הצעדים הדיפלומטיים אשר עלה ביד מנהיגנו לעשות, ובמכתביהם החוזרים הרימו על נס את המצב המדיני שבציונות כי בטוב הוא מאד, – ועליהם היתה איפה החובה להפסיקו באמצע דבורו ולהגיד לו קבל־עם: חדל לך מדבר תועה ושקר על מנהיגה הראשי של תנועתנו, כולנו מודים בהמדיניות שבתנועתנו וכולנו מסכימים לפרוגרמה הבזילאית, ואין כאן מקום כלל לאניטציה אנטי־ציונית! כן היו הם צריכים להגיד על־פי מדת הדין, שאינה חולקת כבוד לשום אדם בעולם; אבל הם שתקו, ועתידים הם ליתן את הדין.

והעלבון שהעטה “אחד־העם” על הציונות המדינית בעיני מעריציה, גרם ליסוּדה של פדרציה מדינית, שנבראה זה מקרוב, ועוד הפעם אנחנו רואים התפוצצות הכחות במות־במות בפני עצמן.

עוד זאת. בחרב ובאש לחמו הקולטוריים עד אשר עלתה בידם ליסד ועד לקולטורה עם א. גינצברג¹ בראש. והנה עברו כשמונה ירחים, והועד הקולטורי עם א. גינצברג בראש לא נקף אפילו באצבעו, ורק בימים האחרונים הודיע ברור, כי איננו מרכז לידיעות ואשר על־כן אם תפנה אליו אחת האגודות בשאלה – אין הוא מחויב להשיב, ורק האגודות מחויבות להשיב להועד על כל השאלות, אשר הוא שואל אותן. ובכן הא לכם פרי נצחונכם, ציונים קולטוריים! ובכתבו את הבקורת לא נהג מנהג סופרים, כי אם תפס מנהג של אניטטור, כי שלח את דברו לכל מכה"ע, גם לרוסים וגם לאשכנזים. וראה זה פלא, כי בדרך נס נתגלגל מבית־מערכת אחד מאמרו של “אחד־העם” בשפת אשכנז ויפול ביד מקס נורדוי! וזה האחרון, שקבל חנוך אירופי שלם ובריא, איננו יכול להבין, איך נוכל אנחנו הציונים, שקבלנו את הפרוגרמה הבזילאית, להעריץ את האיש האומר לנו בגלוי: שקר הדבר, אין כל מדיניות בתנועתכם, וכי כל היסודות אשר פרוגרמה בזל נשענת עליהם הם שוא ותפל! יצא בגלוי ויגד מה שהגיד, בכל אופן לא יותר מכפי הראוי לאיש צר ואויב לתנועה שהיא משאת־נפשו ונפש העם אשר יאהב. כי אם נביא לאחת אחת את כל הכרכורים שכרכר ה' א. גינצברג למן הקונגרס הראשון ועד עתה בשביל לרפות את ידי הנוהים אחרי הציונות המדינית – אין אנו מספיקין. ומה לעשות עוד בשביל להקרא צר ואויב?

הגיעה השעה איפוא להגיד “קצת אמת” גם להאפיטרופוס של האמת בכבודו ובעצמו, הגיעה השעה להסיר אח המסכה הנסוכה על תנועתנו, לזרות ולהבר – מי לנו ומי לצרינו. “מרכז רוחני” – אומרים לנו – זוהי תורתו, כביכול, של ה' א. גינצברג. אבל כל זה הוא אולי תורה למי שלא היה “חסיד” מימיו ולמי שלא הציץ בספרות העברית במקורה, אבל מי שבקי בטיב הענינים כמו אלה יודע, כי מכיון שבאנו לידי כך להיות ניזונים ב“רוחניות”, אז אל לנו לחפש במאמרי ה' א. גינצברג, בעוד שאנחנו יכולים לקחת מן המוכן, שהרי ידוע שישנה גם ירושלים דלעילא המכוונת כלפי ירושלים דלתתא, וכי אותה דלעילא איננה תלויה לא במקום ולא בזמן וגם בלתי נתונה תחת שלטונו של התוגר, באופן שהנקל להשיגה גם בשבתנו בגלות החל והמר על־פי תיקונים ידועים ליודעי חן.

אבל די והותר לנו מיני רוחניות בעולמנו המלא יגון ואנחה, והרבה מגדלים פורחים באויר בנינו לנו מיום הלכנו בגולה, – מקום לנוח מבלבול המוחות ויסורי הגוף אנחנו מבקשים, וזאת אנחנו מקוים ורוצים להשיג לא בידי בטלנים וחולמי חלומות, כי אם בידי כבירי־רוח ואנשי־מעשה.

הבו גודל להציונות המעשית, להציונות שבראה את הקונגרס, הקולוניאל־בנק, הנציונלפונד; להציונות שתביא את עמנו לארץ חמדתו.

“הצפירה”, אייר תרס"ג.

ל“ישועות ונחמות” יחלנו בכל עת. ה“ישועות והנחמות” היו לשמות נרדפים עם “נסים ונפלאות”, כי באמת אך תקוה אחת עודדתנו תמיד, שיבוא הנס מכל־מקום. וכה הסכן הסכין העם כולו עם הדעה, כי לא בידו טובו, וכי רק ביד אחרים לעשותו למאושר או לאומלל בארץ החיים.

התוצאות המרות מן הדעה המעציבה הזאת היו, כי כל מעיָנינו היו אך להתיפות ולהתהדר, ותהי האומה הישראלית כאשה בלה וזקנה אשר תעדה עדי ותלבש פאה נכרית בשביל שיקבלוה בחברת אנשים עולי־ימים. הלאומית היהודית החלה מתנונת והולכת בארצות שונות אשר אור ההשכלה חדר אליהן, הצורה היהודית התחילה להיות מטושטשת, וכמעט התבוללו בני הדור הצעיר בין העמים לולא השנאה ליהודים, אשר לבשה צורה חדשה. רק אז פקחו את עיניהם ויראו את עצמם קרח מכאן ומכאן. ואולם גם בלבותיהם של אלה אשר בהם עוד התקימה התקוה הנושנה לשוב לארץ אבות, גם בלבותם רפתה האמונה להושע בכח עצמם כדרך כל האומות השונות לנוייהן, כי אם לנסים ונפלאות היו מחכים. זאת ראו ראשי הציונות, ונתון אל לבם. כי חדל העם להאמין בנפשו, וירשמו על דגלם את הפתגם התלמודי: “אם¹ אין אני לי – מי לי”, לאמר, אין סומכין על מעשי נסים. ואת התורה הזאת למדו וחזרו ולמדו לכל הנוהים אחרי הציונות, עד אשר יכולים היינו לחשוב, כי כבר היא חרותה על לוח לבם, ויודעים הם, כי רק בהם ובהתמכרותם אל הרעיון תלויה הצלחת הרעיון, כי רק לפי ערך האמצעים אשר ימציאו לועד־הפועל, יוכל זה לפעול ולעשות גדולות. כזאת יכולנו לחשוב על־דבר ידיעתו של העם בציונות. אכן דבר נפל במחנה הציונים, ועל ידו נודע הדבר, כי עוד לא העמיקה שיטת הציונות בלב דורשיה כראוי. הדבר היה אחרי הקונגרס השני. מנהיג הציונים נזדמן לבוא לבירת אנגליה, וינאם שם נאום באזני עם רב. ויהי בתוך הדברים ומפתחי פיו התמלטו מלים אחדות, “כי בקרוב יודע דבר רב־הערך בתנועתנו אשר בשבילו תהיה תנועה רבה בשדרות בני עמנו”. כוונתו היתה, כי בקרוב יקבל קיסר גרמניה סגל חבורת ציוניים על אדמת תוגרמה. והימים ימי בכורי הציונות, עוד לא תכן אז מנהיגנו את רוח העם, הוא לא ידע עוד את נטיתו היתרה להשען על נסים ונפלאות, ובחומו דבר מה שדבר; אז נתעו להאמין, כי תהיה “תנועה רבה” בפועל, זאת אומרת, כי יתנועעו המונים מבני ישראל ממקומות פזוריהם לבוא אל הארץ המובטחת.

על הקונגרס השלישי העירו על זה רבים ממבקרי פעולות הועד־הפועל, ואז ענה מנהיג הציונים, כי מן הוא והלאה ידע לעצור ברוחו ולשים מחסום למו פיהו גם בשעה שיהיה לו מה להודיע. ובאמת הרבה דברים גדולים, שנקרו ויאתיו בתנועה הציונית באו אלינו בהיסח־הדעת גמור, ולדוגמא נוכל להראות על הזמנת השלטון לבוא לקושטא שקבל הרצל, ואיש מן הציונים לא ידע זאת, עד אשר השמיעו העתונים על־דבר בוא הרצל לקושטא.

וציונינו אמנם כבר חדלו לסמוך על הרצל לבדו ולחשוב את אישיותו הגאונית לאל’ף ותי"ו של הציונות. הם פסקו מלהאמין כי יש ביד מי שיהיה לברוא יש מאין; הם באו לידי הכרה ברורה, כי התנועה הציונית היא תנועת העם כולו, והיה אם ישתתף בה העם באונו והונו, אם יתן לציונות את האמצעים הדרושים, או בוא תבוא תקות העם והציונות תביא תשועה גדולה לעמנו, ולא – אז אין תקוה גם מהגדולים שלנו, כי אין סומכין על מעשי נסים: במצב כזה היינו שרויים כל זמן שלא נשמע קול פרץ וצוחה ברחובותינו.

קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים! ותיקץ נפש העם, ותפעם גם רוח הציונים, ויחלו לחשוב מחשבות במה להועיל ולהיטיב. ואחרי כי אין תרופה וכבר אין כל דבר חדש אשר נאמר להשתמש בו לטובת עמנו, אשר עוד לא נבחן ואשר לא ידענו כבר את אפסותו ובטולו, הרי מובן מאליו כי רק מעשי נסים נשארו עומדים ומחכים לנו. ולכן² בואו ונשים בהם מבטחנו! ומפריחי שמועות הביאו את הידיעה כי הרצל נושא ונותן על־דבר “אל־עריש”, ובכן הרי לפנינו ארץ חדשה ושמים חדשים, ואתם הציונים אֵתיו הנה לקשור כתרים למנהיגנו אשר עשה את התשועה הגדולה הזאת בישראל, ואיש לא עזר על ידו ולא נקף אפילו באצבע קטנה למענו. ואמנם נסה הועד־הפועל לעשות צעדים אחדים על־דבר אל־עריש ומנהיג הציונים נסע למצרים לראות, ללמוד לדעת, וגם כפי הנשמע היתה איזו חבורה של תרים באל־עריש לחקור את הארץ; אך ההיה לנו יסוד לאמר כבר בבטחה, כי על הקונגרס הבא יוציא לנו הרצל מתנה טובה זו מבית־גנזיו ויאמר: קבלוה משעשעי דת יומים? הן עוד הרבה ספקות בדבר: א) עוד ספק הוא אם תתן אנגליה טשרטר ערוך לפי פרוגרמת בזל; ב) ואם הן, בכמה יעלה הדבר, ואם יש לנו אמצעים הדרושים לזה? ג) בכמה תעלה הטבת האדמה, אשר כפי הנראה עוד לא חלו בה ידי עובדים חרוצים, כי לולא זאת, איך לא יסדו שם האנגלים מושבות עד עתה. ועל כולם, אם גם יתירו לנו את כל הספקות האלה, הלא עוד תנסר במוחנו שאלה אחרת: אם רשאים אנחנו לרַכֵּז את כל כחותינו במקום זה, בעוד אשר אם יבוא לידינו מקרה טוב לתקוע יתד בפלשתינה לא נוכל לעשות מאומה, כי לא יהיה לנו די אמצעים לעבוד בשני מקומות. ולא זו בלבד, אלא שבכל יום ויום באות הצעות מארץ־ישראל, והרבה שדות עומדות למכירה, ולוּ היה לנו די כסף לקניה, כי אז היינו יכולים לקנות את האדמה המפרדת בין המושבות בארץ־ישראל, וגם חובה קדושה מוטלת עלינו לרכוש את הקרקעות האלה, וכלום מקרא חסר? הן כסף חסר לנו ולבסוף אנחנו מבקשים אדמה, ובשמענו שמועה קלוטה מן האויר הננו כבר תוקעים ומריעים בעוד אשר עדנה אין אתנו יודע עד מה.

על־דבר אל־עריש ידונו בלי ספק בסוד הועד־הפועל הגדול, אבל אם יבוא הדבר גם לידי משא־ומתן על הקונגרס – זהו ספק גדול. ובכלל אין כל ספק כי עוד רחוק הדבר מן המציאות, אך בשמענו כי מנהיגנו לא ייעף ולא ייגע, כי הועד־הפועל עובד את עבודתו בחריצות ובחשאי, הדבר הזה נותן תקוה בלבנו ומעוררנו לעבוד עבודה חדשה ופוריה, אבל להחליט דבר מפי השמועה ולבנות עליו בנינים – אין לנו הציונים כל יסוד. אכן בשעה שהרוחות סואנים שוכחים את כל דרכי ההגיון השלם ומתחילים למצוא חנחומין באיזו עובדה של עורבא פרח; אבל אחרי הרעש, אחרי שהתחילו הלבבות להתקרר ובני עמנו התחילו מביטים על המקרה הנורא בדעה צלולה, – עתה הנה הגיעה עת לפזר את השמועות של קלי־הדעת, להסב את לב העם מן התקוות הנפרזות ולהשיבו לעבודתו הלאומית בלי תנאי קודם למעשה, לאמר: הריני עובד על־מנת שיביא לי פלוני המנהיג ארץ זו או אחרת על טס כסף במתנה, כי אם עבודה תמה לשם הרעיון, אשר יכול להתגלם במציאות רק אחרי שישתתפו בו טובי הכחות של כל מפלגות בני עמנו.

ואמנם רואים אנחנו, כי במה שיגענו להשריש בלבות העם דעה קבועה וברורה על־דבר שיטת הציונות הבזילאית, כמה שחפצנו למנוע בזה כל ערבוב דעות ובלבול מושגים, לא קלענו אל המטרה, כי כאז כן עתה עוד העם מגשש באפלה, ולא עוד אלא שגם אלה אשר תעודתם היא להורות את העם את הדרך ילך בו, גם אלה עוד אין להם מושג על־דבר הציונות. קוראים אנחנו במכתב־עתי עברי במאמר ראשי מאת המערכת הדורשת פעולות ומעשים בציונות. וממי אתם דורשים את כל זה? – מן הועד־הפועל! אך, מורי ורבותי, האמנם עוד לא תדעו גם אתם מה הציונות דורשת מאתנו? האמנם יסוד ושורש של עבודת הציונות הוא, כי הועד, או, במלים יותר ברורות, ד“ר הרצל יחולל נסים ונפלאות והעם יעמוד מרחוק ויקבל עונג? “עשו את הנסיון הראשון ואז אחריכם נרוצה”, “כי אם במשך כל שנה יתאחזו איזו מאות משפחות מדי שנה בשנה” וכו'. והנה נראין הדברים כי מכתב־העתי הזה עוד לא רכש לו ידיעה נאמנה מפרוגרמת בזל, או כי איננו מסכים לשיטת הציונות הבזילאית, אחרי כי הוא דורש רק את הישוב הלאטי, וכמובן גם בתמונה של צדקה כאשר עד כה, ורק בשנוי קטן, כי מאת הועד של חובבי־ציון לא היתה כל יכולת לדרוש להושיב על הקרקע מאות משפחות מדי שנה בשנה (כל משפחה תעלה לנו לא פחות משלשת אלפים רו"כ), ומאת הועד דורשים גם נפלאות ממין זה. ואולם קרוב לשער, כי יודעים הם הדורשים פעולות ומעשים, כי אין לדרישות כאלה עם פרוגרמת בזל ולא כלום אבל הרעם והרעש אשר החריש אזניהם, הסער הנורא אשר התחולל בתוך מחנה ישראל, הוא הסב בזה שכל העומד בראש איזה מוסד צבורי ודואג לטובת עמו, שישתדל למצוא ולהציע איזו דרך של הצלה במדה ידועה, ואחרי כי כל ההצעות ממין זה מופרכות הן מאליהן, נאלצו גם הפעם להסתבך במעשי נסים. ובין כך לקחה אזנם שמץ על־דבר אל־עריש, וכבר התחילו לרמז רמזים על־ידי מאמרים בתמונות שונות על־דבר נחל מצרים, כאילו באמת הכל מוכן ומזומן לסעודה, ורק התעוררות לפעולה חסרה לנו. ומכתב־העתי “השחר” בשפת רוסיה שמע ובא, ויבוא גם להורות פנים שלא כהלכה בדברי העומדים בראש הציונות ולהדיח את העם מן הדרך הישרה אל דרך מלאה מוקשים וחתחתים לאין מספר. וזה הדבר: במכתב־העתי “העולם” גליון 24 יצאה המערכת במאמר ראשי להזהיר את העם מיציאה מבוהלת, כי בשביקין נוסד ועד להעביר חמשים משפחות לפלשתינה, וגם ממקומות שונים התעוררו רבים להעתיק את מושבם לארץ־ישראל באמצעותו של הועד “גאולה”, וכמובן, פנו גם אל הועד בווינה בנידון זה, ועל כן שם הועד את דברו בפי המערכת לעצור בעד יציאה מבוהלת ולדחות את הדברים עד אשר תבואנה הצעות מדויקות על הקונגרס, וזה האחרון יקבע מסמרים בדבר, הוא יתוה את הדרך ועל פיהו יפעלו הציונים. זהו בקירוב תוכן מאמרו של מכתב־העתי.”העולם" גליון 24. כמדומה, שקשה למצוא בדברים כמו אלה איזו זרות או רמיזה קלה על זה, שישנו סוד רב־הערך בגנזי הועד־הפועל ורק על הקונגרס יבלעו את הלוט מעליו. אך “השחר” חפץ להאשים את הרצל בהבטחות נפרזות ויהי מה! ולמטרה זו הוא כותב: “ובכן, אחרי שעוד “אשתקד” אמר הרצל באספה גדולה בלונדון, כי מן הוא והלאה לא יתן כל הבטחות להציונים על־דבר נצחונות דיפלומטיים, הנה העצות וההפצרות מצד הועד־הפועל לבלתי התחיל באמיגרציה דחופה ופתאומית והבטחתו לבוא לפני הקונגרס בהצעות – כל זה מעורר בלב ציוני ווינה (!!) תקוות גדולות”.

ובין כך נפוצה השמועה גם במכתבי־עתים רוסיים, כי איזה “סורפריז” מחכה לנו בקונגרס הבא; ובאופן זה מדיחים את העם מעיקרי הציונות, אשר אין בהם לא סודות ורמזים, לא יעודים והבטחות, כי אם פעולות ומעשים מצד העם כולו, אך הפעולות האלה צריכות להיות מסודרות וערוכות מראש ואין אנחנו רשאין לשנות את צביונן לרגלי מקרה זה או אחר, לו גם יהיה בודד במועדיו.

הנה לפנינו פרוגרמתו של הקונגרס: נורדוי ינאם על־דבר אמיגרציה. בלי ספק יציעו הצירים הצעות ויקבלו החלטות. ואולם לא נטעה בלי ספק אם נגיד מראש, כי אמריקה חדשה לא תתגלה לפנינו, והישנה כבר מלאה כילק אדם, וכבר חפצה הממשלה לשים גבולות להכניסה הנפרזה. אמנם בשעה שרעשו אמות הספים לקול הרעם הגדול, בשעה שהקיפה הסערה את כל גבול ישראל, אז לא היינו יכולים לדון בכובד־ראש, אך אחרי הרעש שאני. כעת עלינו להרים כשופר קולנו, עלינו לקרוא קול גדול וקריאה גדולה אל העם לאמר: לא בנסים ונפלאות מצד מנהיגנו עלינו לבסס את תקותנו, ורק בעבודה וחריצות מצדנו אנו, רק בזה נושע תשועת עולמים, ועם ישראל ימצא מנוח אחרי אלפי שנות נדודיו.

“הצפירה”, אב תרס"ג.

באה לידי העתקה ממכתבו של רב גאון וגדול בישראל, אשר בו הוא מחוה את דעתו נגד התנועה הציונית. ואחרי כי הדברים האמורים בהעתקה המה גסים ביותר ואינם ראוים למי שאמרם, הסיתני לבי בשפק אם נכונה העתקה או אולי היא אחת מעלילות המזייפים אשר בקאוונא, בכדי לנאץ את התנועה הציונות ולהתלות באילן גדול, ואפן אל הרב בשאלה על הדברים האמורים בהעתקת מכתבו שנשלחה בכל תפוצות ישראל, ומדוע איננו מגלה את דעתו ברבים על־דבר התנועה הציונית אשר כבר הקיפה את כל גבול ישראל. על־זה באתני תשובה מהדר"ג, והנני מוסר בזה את תורף דברי מכתבו אלי, וגם את תשובתי עליהם מצאתי לנכון לקבוע בדפוס למען יבחנו הדברים. וזה לשונו של הרב

“אחדשה”ט באהבה וברכה, יקרתו מט' דנא קבלתי ובחשבי את כבודו לדורש אמת אמצא לנכון להשיבו על שאלתו. והנה אם נכונה העתקת מכתבי לקאוונא או לא אינו נוגע לגוף הדבר (?). כי אמנם מתנגד גמור הנני להציונות המדינית, באשר כי אחשבה לצוררת ומהרסת לרעיון ישוב אה“ק, אשר זאת משאת נפשי מימי נעורי ועד היום הזה. הפומבי והפרסום שעשו ראשי הציונים בהכרח להרוס את אשר בנו מחוללי הרעיון הקדוש הזה, אשר גם אנכי אחד מהם, בעמל רב ויגיעת נפש. דא חדא. ועוד שנית, אשר כשאני לעצמי הנני חושב גם־כן לדבר ודאי, אשר בעלי ספרות החדשה שנסחפו אל זרם הציונות, כונתם ניכרת ובולטת מכל מאמריהם להלהיב את רוח הלאומי ולדכא את רוח התורה הקדושה. ואת אשר אני כובש את נבואתי ואינני מגלה את דעתי הוא כי מצאתי יפה השתיקה מפני שכמה כתות נתהוו בישראל אך מפני הנגוד” וכו'.

וזאת תשובתי להדר"ג:

"שלום עליך רבי ומורי!

אורו עיני לראות את מכתבך מן יום א' י“ד שבט ובקראי את האמור בו שמח לבי להבין ממנו כי אמנם קלעתי אל השערה באמרי שלא מפי עטך הטהור יצאו כל הדברים בהעתקת מכתבך, ורק זייפני קאוונא ראו את המציאה ונפלו עליה ויעשו ממכתב כת”ר מטעמים כאשר אהבו. אך ביותר שבעתי עונג ונחת לשמוע מפי הדר"ג כי רעיון חבת ציון הוא משאת נפשך הטהורה מימי נעוריך ועד היום הזה, ומאהבתך שאהבת את הרעיון הנך מתנגד להציונות המדינית באמרך כי הפומבי והפרסום של הציונות המדינית יזיקו לרעיון חבת ציון אשר כבודו הסתר דבר והצנע לכת. אולם עוד טעם אחד לפגם מצאת בהציונית המדינית והוא: “כי בעלי ספרות החדשה שנסחפו אל זרם הציונות מרימים את הלאומיות ומדכאים את רוח תורתנו הקדושה”.

והנה לא אבוא לדין ולהתוכח עם כת“ר על־דבר “הפומבי והפרסום” עד היכן הם מזיקים להרעיון מחוץ או מועילים בפנים למטרת הציונות, אחרי כי דעת כת”ר היא כדעת חובבי ציון לפני הקונגרס הראשון, אשר כבר ראו עתה גם המה ונוכחו לדעת כי להתפשטות הרעיון הועיל מאד הפרסום, גם נתן לנו את “האוצר היהודי” בלונדון, אשר אליו נשאנו את נפשנו זה כבר, ומיום שיצא לציונות מוניטין בעולם לא נגרע¹ כחה של חבת־ציון באמונה. כל הכנסות החברות לישוב ארץ־הקדושה נתרבו במשך שתי השנים האחרונות, ובחיי המושבות בארץ־הקדושה גם־כן לא נראתה כל פעולה לרעה חלילה, כי הלא הדעת ניתנת אמנם שאחרי שהציונות אוסרת ליסד מושבות עד אשר תשיג רשיון על־זה מאת השער העליון בקושטא, הלא תוכל תוגרמה אך לכבד אותנו כאנשים ישרים ולהביט אלינו בעין יפה. אך בזה יגעים הדברים מאד והדעות שונות. ועוד זאת כי מנקודת השקפתך זאת הלא ציוני אתה בלב ונפש ואינך מוצא לזה מעצור מצד התורה והדת, ורק לדעתך היינו צריכים לעשות את מעשינו בחשאי, ועל־כן כבר מלתי אמורה שאין להאריך בזה ובמופלא ממנו אל נדרוש.

אכן הרשני נא מורי ורבי להשיב על דבריך במה שנוגע ללאומיות שהיא לפי דעת כת“ר צוררת להדת, וכאילו אחדים מבעלי הספרות החדשה חפצים לבנות את הלאומיות מחרבנה של תורתנו הקדושה, חלילה. אמנם עבד אני לגודל תורתך ואני יושב ודן לפניך בקרקע כתלמיד היושב לפני רבו, אך אהבתי לציונות אשר לא תדע כל גבול וקצב היא תרהיב עוז בנפשי לחלוק על כת”ר בזה ולהגיד לך כי לחנם חשדת את הציונות במה שאין בה, ואדוני חכם כמלאך אלקים והאמת נר לרגליו ואור לנתיבתו ולכן ישים לבו לדברי ויקבל את האמת ממי שאמרה. והנה גלוי וידוע לכל יודע פרק בציונות, וביותר לי, עבדך, העומד לפנים מן הקלעים מיום הקונגרס הראשון ועד עתה, כי הד"ר הרצל בנה את מגדל הציונות על בסיס חזק אחד והוא: על התאחדות כל מפלגות בית־ישראל, ועל־כן כאשר עלה על הבמה הרב מבזל ושאל על־דבר יחס הציונות אל הדת, ענהו הרצל, כי שאיפתנו האחת היא תקומת בית־ישראל, ולהתערב בענינים המסורים אל הלב אין אנחנו רשאים; אין לנו עסק בשאלות ממין זה, כי כמו שיכול להיות ודבר ברור הוא אשר אם נועזנו לפגוע באיזה ענף של הדת, היו עוזבים אותנו המון בית ישראל החרד אל דבר ד‘, כמו־כן קרוב לודאי הוא אשר אם באנו לכוף הר כגיגית ולאמר קבלו עליכם, יהודים², שמירת הדת לכל פרטיה, סעיפיה ודקדוקיה ואם אין צאו מן המחנה, היתה התנועה הציונות לגזרה שאין רוב הצבור יכול לעמוד בה והיו נשמטים והולכים מאתנו מבחרי כחות האומה וטובי בניה אשר זה עתה שבו אלינו. וגם בקרב החרדים הגמורים היתה פורצת מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים, כי החסידים היו אומרים לצרף גם את החסידות לעיקרי הדת ומתנגדיהם היו אומרים ההפך, ואדרבה עוד היו מוצאים לנחוץ לטהר את דת מורשה מכל צל ושמץ של חסידות. והיה אלה משימים תהלה בצדיקיהם ומלעיבים בקדושיהם, ואלה היו מדברים ברבניהם וגדוליהם, וגם בקרב עדת החסידים פנימה היתה בוערת אש המחלוקת בעצם תקפה, כי יאמרו אלה חסידותו של רבי זה קרויה חסידות ושל רבי אחר – אולת, ואלה יאמרו ההפך. מלבד זה הלא גם בלעדי הדת נמצאות הרבה מפלגות בין אחינו יושבי אירופה, מהם ביוראקראטים, אריסטוקרטים, דימוקרטים וכו’, ואם באנו ליסד את הציונות לפי רוחה של איזו מפלגה הלא בהכרח תסורנה מעליה המפלגות הנותרות. על־כן גזר אומר מנהיגם של הציונים ומחולל הקונגרס לבלתי התערב כלל בענינים של כל מפלגה ומפלגה, כי על דגל הציונות יהיה כתוב: “כל בית ישראל למפלגותיו” בלי הארת פנים למפלגה זו וכפיה ואונס למפלגה אחרת. תראה כל מפלגה את הגות רוחה בציונות, תתאמץ כל מפלגה לטבוע את חותמה על התנועה הציונית, אך הקונגרס לא יתערב בעניני המפלגות, הוא ילך לבטח דרכו, הדרך העולה ציונה.

והנה תיכף אחרי נעילת הקונגרס הראשון התחילו חלק הסופרים במדינתנו להתאונן, כי ראש הקונגרס פנה מקום צר מאד להעסק בחכמת ישראל, דברי ימיו ספרותו, אשר לזה קראו קולטורא לאומית (לא קולטורא כללית אירופית – כ"א קולטורא של לאומנו אנו). ועל הקונגרס השני באו מזוינים בטענות ותביעות, ביחוד אלה אשר דעתם כדעת אחד־העם, והעמידו קול זועות ויתאמצו להציב יד ושם לקולטורא הלאומית ולתת לה מקום בראש כל עניני הקונגרס. אך הרצל באחת, כי אם אמנם שפת ישראל, דברי הימים וספרותו המה קנין כל המפלגות יחדיו, אך גם את זאת אין לנו לקבל אל תוך תנועתנו פנימה, ורק מחוצה לה הרביצו תורת השפה וספרותה ודברי ימינו ככל אשר תאוה נפשכם. ומה עשו? עמדו ויסדו להם ועד מיוחד בשם “אגודת שפת עבר” ויסדו להם גם שקל מיוחד, כי מן השקלים הציונים אינם נותנים להם אף גרה אחת ופעולות הועד הזה לעת־עתה זעומות מאד. ועל הקונגרס השלישי התגעשו הרבה מהחושבים כאחד־העם כאשר אמר הרצל מעל הבמה, כי הד“ר נסתר שאלהו מה יהיה על-דבר הקולטורא הלאומית? ועל־זה ענהו הרצל: “אינני יודע מה היא קולטורא”, כלומר, לו, בתור מנהיג הקונגרס, אין עם הקולטורא ולא כלום. ולאחד הסופרים אמר, כי לוא היה הקונגרס מספח אל הועד הפועל הויני את הועד לתחית השפה, היה הוא חושב את הועד לאסון גדול, כי לשר הממונה על עניני חוץ אין להתערב בענינים הנוגעים להשכלת העם, וכן נשאר הדבר עד היום הזה. ביום ג' כ”ב שבט התראיתי פנים עם הד"ר הרצל בוינא וישאל אותי על־דבר מהלך הציונות במדינתנו, אם השקלים מתקבצים ואם כבר שלמו את הפרס השני של מניות הבנק? גם ספר לי על־דבר התחזקות התנועה בארצות שונות, ועל־דבר קולטורא, תחית השפה וכו' לא שאלני מאומה וגם אנכי לא הגדתי לו דבר, כי ידעתי את האיש המורם מעם הזה ואת רצונו החזק מצור חלמיש, וכי הוא לא ינטה מן התכנית אשר התוה לו אף כמלא השערה. ושיטתו של הרצל, זאת אומרת שיטת התאחדות המפלגות באיזה דבר משותף לכלם, תהיה חיה וקימת כל ימי הציונות על הארץ.

ועל יסוד זה דחה הקונגרס את תביעות המשכילים האמורים. ועל אותו היסוד בעצמו נדחתה גם הצעת צירלסאהן על־דבר ועד רבני. כי כשם שאין אנחנו רשאים לכוף את החרדים ללמוד דברי ימי ישראל, כן אין לנו לאנוס את הנאורים לקבל אה חוקי הועד הרבני, אם כי באמת גם ידיעת דברי הימים גם חוק הועד הרבני אולי נחוצים המה. אך משני אלה, אם יהיו נחתכים על־פי הקונגרס, נשקפת סכנה להאחדות, אשר עליה כל כבוד הציונות נשען.

הנה לפי זה נמצינו למדין, כי הציונות בעצמה אינה נוגעת בשאלות הדת לטב או למוטב, ורק לפי דברי כת"ר “כונת בעלי ספרות החדשה שנסחפו אל זרם הציונות להרים את הלאומיות ולדכא את רוח התורה”. אך נניח כי באמת נסחפו אל זרם הציונות אנשים כמו אלה, האם מפיהם אנו חיים? וכי בזה נגרע³ כחה של הציונות? ואם יתפרצו אנשים כמו אלה להרכיב את שיטתם בלמודי הדת, האם בשביל זה תגרע מנת הדת במאומה? צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין. ולאידך גיסא, האם בזה שמלהיבים את הרוח הלאומי –מדכאים את רוח התורה? והאם רק מיום שבאה ציונות לעולם באה גם לאומיות לעולם? הן לאומיות קדמה גם לחבת ציון, כי ראה סמולנסקין את מעשי בן מנחם אשר גזר אומר, כי לא עם אנחנו רק כתה דתית, וירם את הלאומיות על נס, וטעמו ונמוקו עמו. בן מנחם אמר שרק קבוץ אנשים שיש להם ארץ, שפה ודת מיוחדות, רק קבוץ כזה בשם לאום נקרא. והנה עם בני ישראל אבדו את ארצם והמה מפוזרים ומפורדים בארצות שונות, גם שפה מיוחדת אין להם, כי שפת הנביאים היא שפת התורה והדת והשפה המדוברת היא שפת־העמים אשר בתוכם הם יושבים. ואם כן נשארה להם רק הדת המשותפה לכולם, ובעד הדת הלא אין להתחלק כלאום מיוחד, ורק ככתה דתית. נמצא זכינו לכתה דתית, אשר חבריה הם גרמנים, צרפתים, פולנים בני דת משה. ואם אמנם כשנתהה על קנקנם נזכה לדעת כי כופרים הם בדת מורשה, אך בכל־זה קוראים הם את עצמם כתה דתית, לאמר: אין לנו חלק ביעקב ולא נחלה בעם ישראל, כי עממותנו היא גרמנית, צרפתית ופולנית ורק דתנו היא ישראלית. והתוצאות מן השיטה הזאת ידועות: בשעה שבני עמנו בארץ אחת נתונים בצרה אומרים האנדרוגינוסים בעלי לאום פולנית, גרמנית או צרפתית, מה לנו ולהם? המה רומינים ואנחנו גרמנים ועלינו להושיע להם רק במדה שיושיעו בעלי־לאום שונים איש את רעהו, כי הכתה הדתית רק אמתלא בעלמא היא, אחרי שבאמת אין להם ולהדת דבר ורוב המחזיקים בשיטה הזאת אמנם כבר הלכו אל מקום אשר משם לא ישובו עוד. את זאת ראה סמולנסקין וירם את דגל הלאומיות. ומני אז ועד עתה דוגלים הרבה מטובי העם בשם הלאומיות, כי הלאומיות כוללת בקרבה גם את השפה, גם את הדת, גם את החבה היתרה לארץ אבות. והנה השפה שפת קודש שבה לתחיה בפי רבבות עמנו, וגם זכרון הארץ הקדושה היה בלבות רבבות בני ישראל, וגם הנאורים שבנו התקרבו יותר אל היהדות אך ורק מפני הלאומיות, והלאומיות הזאת התיצבה כמו חיה לעינינו בדמותה של הציונות בטפוסה האחרון, אשר כרתה ברית אחים בין אחינו בני ישראל היושבים בכל אפסי תבל וים רחוקים. והנה הלאומיות הזאת היתה לצנינים בעיני בעלי הכתות אשר העמידו חיץ להפריא בין אחים ולאמר לאחינו בני ארץ אחרת: לא עמי אתם, וגם דכאו את רוח הדת, עד שקמו הריפורמים וחפצו לחייבה כליה, חס־ושלום. והרבנים הגאונים לא שעו אל שטי כזב אלה, המה אמרו, כי כל ישראל חברים וערבים זה־בזה. וטבע הדברים גם־כן מחייב כן, כי בכל מדינה ומדינה שהלאומיים מתגברים שמה גם הדת מתחזקת ובמקום שהלאומיים מתרפים שמה גם הדת נחלשת, כי הא בהא תליא. ואם אמנם אמת הדבר, כי יכול אדם מישראל להיות לאומי אף שאיננו זהיר במצוות ביותר. אך אמת היא גם זאת, שמי שהוא לאומי ושומר דת ישראל הוא לאומי יותר מן הראשון, כי להראשון חסר דבר אחד מסמני הלאום – הדת – ולהשני לא חסר דבר. כן הדבר גם עם השפה. מי שאיננו יודע שפת עבר גם הוא יכול להיות לאומי, ואך היודע את השפה הוא לאומי יותר.

כן הוא ענין הלאומיות, אשר רבים מבלי דעתם אותה שמוה למפלצת, בעוד אשר באמת רק היא יש בכחה לאחד את כל בית ישראל למפלגותיו. כי החרדים הלא בודאי לאומיים הם והנאורים, אם יהיו לאומיים למצער, הלא כבר יש לשניהם דבר משותף אחד. ולפלא היא בעיני, שכת“ר יאמר שרק אלה שנסחפו בזרם⁴ הציונות הרימו את הלאומיות על נס. הלא באמת דברו בלאומיות עוד לפני ובראשית תנועת חבת ציון, אשר כת”ר היה אחד ממחולליה. ומי ילד לנו את אלה הבנים שהרחיקו לכת מאתנו? מי השיב אותם לאומתם, אל חיק הורתם אם לא הלאומיות, אשר זו כחה לאלוה! חייך, רבי ומורי, כי בהיותך יושב על התורה ועל העבודה אינך יודע עד כמה נחוצה לנו ה“לאומיות”. ולוּ ידעת את טיבה אל נכון כי אז היית יושב וקושר לה כתרים. הדבר היה בימי בכורי התנועה הציונית ובבית אחד התאספו תלמידי האוניורסיטה עברים במספר גדול מאד לדין על התנועה הציונית. והנה הפרוגרמה של הציונות אומרת: “הציונות תשאף להמציא מקלט בטוח לעם ישראל בארץ אבותיו”. והנה התעוררה השאלה: האומנם יש לנו הצדקה להקרא בשם עם או לאום? ואיה הם סמני לאומנו? הלא ארץ אין לנו, כי גלינו מארצנו, והשפה העברית איננה שגורה בפינו, ואם כן נשארה רק הדת, אשר כבר איננו שומרים אותה, ואם כן, אם אין לנו לאום מיוחד, מה לנו לדאוג בשביל האישים הישראלים יותר מבשביל אנשים אחרים הנתונים בצרה? ככה ישבו ודנו בכובד־ראש אנשים ישרים מצעירי עמנו, משכילים על דבר אמת. ורק בבואנו להראות להם, כי לאומיותנו לא מתה לשחת, כי היא חיה וקימה, כי צרותינו ותקוותינו המשותפות לכולנו מאחדות אותנו, כי אם אמנם גלינו מארצנו, בכל זה נערוג ונכסף אליה זה כמה בכל חום לבנו, כי רבים מבני עמנו כבר חיו את השפה מערמות אפרה, כי רבים מאחינו בני־ישראל הפכו מדבר שממה לגן־עדן בארץ אבותינו, – בהראותנו להם את כל זאת שבו אלינו בני ציון היקרים אלה, והתחילו ללמוד שפת עבר ודברי ימי עמנו, ובלי ספק עוד ילכו בכחם זה הלוך והתקרב אל היהדות. אך לו היינו חפצים לקרב אותם אלינו רק בעבותות הדת, האם היו שבים אלינו?

ידעתי מה שיאמר לי פלוני הרב, כי מוטב שיהיה ברור גמור: יפלו מאתנו האברים המדולדלים האלה ואנחנו החרדים נלך ונתחזק בשם אלהינו. אמנם כן, האמות הזרות אשר לא הרו ולא חלו ולא ילדו, תאמרנה: גזרו את הילד! הנה לא תדענה רחם ונפשן עליהן לא תאבל אם יגזרו את הילד לגזרים; אך האֵם שהרתה וחלתה וצירי לדה אחזוה עדי ילדה לה את בנה, היא לא תאמר: גזרו את הילד; היא תתחנן לאמר: תנו לה את בני והמת אל תמיתוהו. הרבנים רועי ישראל מלפנים נשאו עליהם את משא העם, כאשר ישא האומן את היונק; להם יקרה גם כבשה אחת צולעת ונדחה מצאן קדשים; המה דאגו לבל ידח ממנו נדח, ולכן אמרו חז“ל: “כל הכופר בעבודה־זרה כאילו מודה בכל התורה כולה”. ועל כן כתב גם הרמב”ם ז"ל באגרת השמד, שגם אלה שקבלו עליהם דת האיסלאם מתגרת יד המציק, גם המה יהודים המה, ולא אמר: “יפלו נא אלה בנופלים ויהיה ברור גמור”!

ומה אנחנו רואים עתה בקרב רבנינו? מעבר מזה מטיפים הרבנים הריפורמים לטמיעה והתבוללות גמורה, ויבראו להם בדמיונם “משלחת” ו“תעודה” להיות לאור גויים, ללמד תועים בינה ודעת ה‘, ואחר־כך להתערב ולהתבולל ולא יזכר שם ישראל עוד. והמה מבטיחים לנו שכר־למוד הגון מתן שכרנו בצדנו פירותינו בעולם הזה, הלא המה זכיות אזרח ושווי גמור בחוקי המדינה, ומעבר מזה קוראים הרבנים הקנאים מהמין הפחות: חדלו ממנו, צעירים ועולי ימים, הלאה לאומיים וציונים, צאו מן המחנה לבל תטמאוהו בהשכלתכם האירופית, שעו ממנו, אברים מדולדלים, ולכו בדרך הכבושה לפניכם והתבוללו בעמי אירופה אשר אהבתם סלה! רק כל זקן וחלש, כל נחשל ורפה אונים החי בשמים ומת בארץ, רק אלה בנים נאמנים הם המה לד’ ולתורתו, ואתם, בני ממר, לא מעוקצכם ולא מדובשכם, עזבו אותנו לנפשנו, לא נחפוץ בכם! ובין כך, מסטרא דא כח הדוחה ומסטרא אחרא כח המושך ושני הכחות האלה גורמים לנו שילכו מאתנו בנים מלאי כח עלומים לרעות בשדה אחר, והיה כאשר יפקחו את עיניהם וראו אור כי יהל, כי כגן־עדן היתה הארץ לפניהם, והלכו והיו לעם אחר! הלב ישבר לרסיסים והעין תדמע דמוע! ובמי הקולר תלוי? במי האשם והעון הגדול הזה אם לא ברבנינו רועי ישראל?! אמנם כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא.

ידעתי אמנם מה שיאמר לי הפרילוקי והפאַלטאַבי, כי עד שלא באה לאומיות לעולם היה אדם מישראל יודע שעליו להיות נוצר תורה ושומר דת, ולא – אז איננו יהודי. ועכשיו כאשר בראתם לנו בריאה חדשה, תורה חדשה מאתכם תצא, כי אם לא יהיה אדם מישראל נזהר בדקדוקי סופרים ואם גם לתורת משה יפנה עורף, ובלבד שיאמר לאומי אני, אוהב אנכי שערי ציון מכל משכנות יעקב ואהלי שם, כבר יצא ידי חובת יהודי. אך מורי ורבי! מלפניך משפטי יצא, הגידה נא, הצדקו אלה הרבנים ואם לא שוא פחדו פחד? הן למי יזיק הדבר? אם לחרדים שומרי תורה ומאמינים בשכר ועונש, הלא המה לא יסתפקו בזה שהמה קרויים יהודים. אחדים מהם יחפצו עוד חתיכת השור הבר ודג לויתן, ואחדים יעשו דבר קטן וגדול בשביל עולם הבא וגן־עדן רוחני ולאומיותם לא תעבירם על דת חלילה; ואלה אשר לא חונכו בדרך התורה והמצוה או שמטבעם הם קלים בדעת ותועים בדרכי החיים, מה בצע כי נוציאם מכלל ישראל? ואם עוד יתעקשו ויאמרו לי כי גם לבן ישראל חרד עם אל ועם קדושים נאמן תהיה הלאומיות לפוקה ולמכשול, יראו נא לנו אות ומופת על דבריהם. הן זה יותר מעשרים שנה נתפשטה הלאומיות בישראל, האם הרבה חרדים עזבו את הדת ודבקו בלאומיות, ולהפך כמה מן הנאורים נגועי ההשכלה הברלינית היו עומדים על עברי פי יפחת והיו נכונים לצלע ורק הלאומיות השיבה אותם לנו. הן רבים מאד היו אתנו אשר ישבו להם בדד מחוץ למחנה, לא היו לוקחים כל חלק בחיי הצבור הישראלי, בשר כשר לא בא אל פיהם, ויפטרו ממס הצבור, אל בתי התפלה לא באו, בניהם חונכו ללא דעת שהנם יהודים. ומה אנחנו רואים כעת, אחרי שאלה הנאורים היו ללאומיים? מה הפסידה בזה היהדות ובמה נגרע כחה של הדת, אם הנאורים חוגגים כעת חמשה־עשר בשבט לילדיהם במקום שחגגו עד כה את ה“אילן”? מה הפסידה תורתנו הקדושה אם רבים מנאורינו, אשר עד כה היו נעורים מכל דבר תורה, אם עתה, באותם ללמוד את השפה, המה הוגים במקרא ובדברי הימים ומבלי משים המה מתחילים להביט בעינים אחרות לגמרי אל היהדות, אל אותה היהדות שחשבוה עד כה למפלצת איומה עוד יותר מאשר החרדים חושבים את הלאומיות.

הזכרתי לפניך, מורי ורבי, את דברי ימי הלאומיות למען תזכור כי לוּ חיו אבותינו בדרכי התורה והמצוה כאשר היו מלפנים כי אז לא היה לנו כל צורך לדגול בשם הלאומיות, אך מכיון שבאה לעולם שיטת הכתה הדתית, כלומר: לא דת ולא לאומיות, החלו המשכילים בעם הדואגים לחיי האומה לדגול בשם הלאומיות, לחזק ברית אחים ולהשיב לבצרון אסירי התקוה.

הגדתי היום את כל אשר היה עם לבבי. ואתה, רב נכבד, הא למדת:

א) כי הלאומיות נולדה על ברכי האהבה העזה והחבה היתרה לעמנו ולכל קניניו הרוחניים.

ב) כי בעצם וראשונה לא נולדה הלאומיות כי אם לטפח על פניהם של אחינו מנדינו המתבוללים הדוגלים בשם “כתה דתית”. ואחרי כי מטרת האחרונים היא לעקור את הדת משורש, חלילה, כאשר כבר נוכחנו לדעת ממעשי אחינו הריפורמים, הנה ברור הדבר, כי בהתנגדותנו להם הננו מחזיקים את הדת. ולפי זה לא די שהלאומיות איננה צוררת את הדת, כי, אדרבה, עוד היא מחזקת אותה בלבות רבבות אלפי ישראל.

ג) כי לא על ברכי הציונות נולדה הלאומיות, כי זה עשרים שנה עברו מעת אשר הורם דגל הציונות בישראל, ומני אז ועד עתה השיבה הלאומיות הרבה בנים בונים אל היהדות.

ד) כי לאוהבינו האמתיים אין לחפש עלילות עלינו כאשר יעשו האנטישמים, ולמצוא תואנות, כי פלוני כתב כך ופלוני כתב אחרת, ועל כן מותר להלשין חלק גדול של עמנו ולגזור כליה חס־ושלום על תנועה קדושה וכבירה, אשר יש בכחה להושיע את עמנו תשועה עולמית. ואם באמת לא אלמן ישראל מרבנים אוהבי עמם באמת, הלא עליהם לקחת חלק בהתנועה הזאת, אשר לפי דבריהם בעצמם לא רחקה כל כך מלבותיהם, ואם אץ דעתם נוחה מבעלי הספרות החדשה שכתבו כך וכך, יבואו נא הם בכח רבנותם ויכתבו אחרת. ואם באמת רבתה אמונת העם ברבניו הלא היה העם שומע להם יותר. ועל אחת כמה⁵ וכמה שעליהם לגעור בהמשטינים והמקטרגים אשר כבר הלשינו ואכלו קורצא על חלק גדול של עמנו, ולא לתת להם יד בדרך ישרה או גם בדרך עקלתון על־ידי מכתב לאיזה גביר שנלכד בשחיתותם. ואם רבנינו עותו הישרה, מה יעשה המון העם? ואחרי שגם אתה, רב נכבד, נאחזת בסבך התחבולות של “הלשכה השחורה”, ועל ידי זה הנם קוראים בשמך את הציונים בשם “כת ש”צ שר“י”, עליך ראשונה לגעור בהם בנזיפה בריש גלי, וכזקן הרבנים וגדוליהם בזמן הזה עליך לגול בזה את האשמה מעל ראש הרבנים והחרדים, למען לא תצא מזה תקלה גדולה חלילה.

והיה אם כה תעשה והיית נקי אתה וכל החרדים חבריך הסרים למשמעתך בתוכם גם עבדך הנאמן, הדבק בה' ובתורתו ואשר כלמה תכסה פניו לראות בקלקלת אחיו החרדים, אשר בכבודם יתימר.

מענטאן אשר בצרפת, שבט.