ל“ישועות ונחמות” יחלנו בכל עת. ה“ישועות והנחמות” היו לשמות נרדפים עם “נסים ונפלאות”, כי באמת אך תקוה אחת עודדתנו תמיד, שיבוא הנס מכל־מקום. וכה הסכן הסכין העם כולו עם הדעה, כי לא בידו טובו, וכי רק ביד אחרים לעשותו למאושר או לאומלל בארץ החיים.

התוצאות המרות מן הדעה המעציבה הזאת היו, כי כל מעיָנינו היו אך להתיפות ולהתהדר, ותהי האומה הישראלית כאשה בלה וזקנה אשר תעדה עדי ותלבש פאה נכרית בשביל שיקבלוה בחברת אנשים עולי־ימים. הלאומית היהודית החלה מתנונת והולכת בארצות שונות אשר אור ההשכלה חדר אליהן, הצורה היהודית התחילה להיות מטושטשת, וכמעט התבוללו בני הדור הצעיר בין העמים לולא השנאה ליהודים, אשר לבשה צורה חדשה. רק אז פקחו את עיניהם ויראו את עצמם קרח מכאן ומכאן. ואולם גם בלבותיהם של אלה אשר בהם עוד התקימה התקוה הנושנה לשוב לארץ אבות, גם בלבותם רפתה האמונה להושע בכח עצמם כדרך כל האומות השונות לנוייהן, כי אם לנסים ונפלאות היו מחכים. זאת ראו ראשי הציונות, ונתון אל לבם. כי חדל העם להאמין בנפשו, וירשמו על דגלם את הפתגם התלמודי: “אם¹ אין אני לי – מי לי”, לאמר, אין סומכין על מעשי נסים. ואת התורה הזאת למדו וחזרו ולמדו לכל הנוהים אחרי הציונות, עד אשר יכולים היינו לחשוב, כי כבר היא חרותה על לוח לבם, ויודעים הם, כי רק בהם ובהתמכרותם אל הרעיון תלויה הצלחת הרעיון, כי רק לפי ערך האמצעים אשר ימציאו לועד־הפועל, יוכל זה לפעול ולעשות גדולות. כזאת יכולנו לחשוב על־דבר ידיעתו של העם בציונות. אכן דבר נפל במחנה הציונים, ועל ידו נודע הדבר, כי עוד לא העמיקה שיטת הציונות בלב דורשיה כראוי. הדבר היה אחרי הקונגרס השני. מנהיג הציונים נזדמן לבוא לבירת אנגליה, וינאם שם נאום באזני עם רב. ויהי בתוך הדברים ומפתחי פיו התמלטו מלים אחדות, “כי בקרוב יודע דבר רב־הערך בתנועתנו אשר בשבילו תהיה תנועה רבה בשדרות בני עמנו”. כוונתו היתה, כי בקרוב יקבל קיסר גרמניה סגל חבורת ציוניים על אדמת תוגרמה. והימים ימי בכורי הציונות, עוד לא תכן אז מנהיגנו את רוח העם, הוא לא ידע עוד את נטיתו היתרה להשען על נסים ונפלאות, ובחומו דבר מה שדבר; אז נתעו להאמין, כי תהיה “תנועה רבה” בפועל, זאת אומרת, כי יתנועעו המונים מבני ישראל ממקומות פזוריהם לבוא אל הארץ המובטחת.

על הקונגרס השלישי העירו על זה רבים ממבקרי פעולות הועד־הפועל, ואז ענה מנהיג הציונים, כי מן הוא והלאה ידע לעצור ברוחו ולשים מחסום למו פיהו גם בשעה שיהיה לו מה להודיע. ובאמת הרבה דברים גדולים, שנקרו ויאתיו בתנועה הציונית באו אלינו בהיסח־הדעת גמור, ולדוגמא נוכל להראות על הזמנת השלטון לבוא לקושטא שקבל הרצל, ואיש מן הציונים לא ידע זאת, עד אשר השמיעו העתונים על־דבר בוא הרצל לקושטא.

וציונינו אמנם כבר חדלו לסמוך על הרצל לבדו ולחשוב את אישיותו הגאונית לאל’ף ותי"ו של הציונות. הם פסקו מלהאמין כי יש ביד מי שיהיה לברוא יש מאין; הם באו לידי הכרה ברורה, כי התנועה הציונית היא תנועת העם כולו, והיה אם ישתתף בה העם באונו והונו, אם יתן לציונות את האמצעים הדרושים, או בוא תבוא תקות העם והציונות תביא תשועה גדולה לעמנו, ולא – אז אין תקוה גם מהגדולים שלנו, כי אין סומכין על מעשי נסים: במצב כזה היינו שרויים כל זמן שלא נשמע קול פרץ וצוחה ברחובותינו.

קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים! ותיקץ נפש העם, ותפעם גם רוח הציונים, ויחלו לחשוב מחשבות במה להועיל ולהיטיב. ואחרי כי אין תרופה וכבר אין כל דבר חדש אשר נאמר להשתמש בו לטובת עמנו, אשר עוד לא נבחן ואשר לא ידענו כבר את אפסותו ובטולו, הרי מובן מאליו כי רק מעשי נסים נשארו עומדים ומחכים לנו. ולכן² בואו ונשים בהם מבטחנו! ומפריחי שמועות הביאו את הידיעה כי הרצל נושא ונותן על־דבר “אל־עריש”, ובכן הרי לפנינו ארץ חדשה ושמים חדשים, ואתם הציונים אֵתיו הנה לקשור כתרים למנהיגנו אשר עשה את התשועה הגדולה הזאת בישראל, ואיש לא עזר על ידו ולא נקף אפילו באצבע קטנה למענו. ואמנם נסה הועד־הפועל לעשות צעדים אחדים על־דבר אל־עריש ומנהיג הציונים נסע למצרים לראות, ללמוד לדעת, וגם כפי הנשמע היתה איזו חבורה של תרים באל־עריש לחקור את הארץ; אך ההיה לנו יסוד לאמר כבר בבטחה, כי על הקונגרס הבא יוציא לנו הרצל מתנה טובה זו מבית־גנזיו ויאמר: קבלוה משעשעי דת יומים? הן עוד הרבה ספקות בדבר: א) עוד ספק הוא אם תתן אנגליה טשרטר ערוך לפי פרוגרמת בזל; ב) ואם הן, בכמה יעלה הדבר, ואם יש לנו אמצעים הדרושים לזה? ג) בכמה תעלה הטבת האדמה, אשר כפי הנראה עוד לא חלו בה ידי עובדים חרוצים, כי לולא זאת, איך לא יסדו שם האנגלים מושבות עד עתה. ועל כולם, אם גם יתירו לנו את כל הספקות האלה, הלא עוד תנסר במוחנו שאלה אחרת: אם רשאים אנחנו לרַכֵּז את כל כחותינו במקום זה, בעוד אשר אם יבוא לידינו מקרה טוב לתקוע יתד בפלשתינה לא נוכל לעשות מאומה, כי לא יהיה לנו די אמצעים לעבוד בשני מקומות. ולא זו בלבד, אלא שבכל יום ויום באות הצעות מארץ־ישראל, והרבה שדות עומדות למכירה, ולוּ היה לנו די כסף לקניה, כי אז היינו יכולים לקנות את האדמה המפרדת בין המושבות בארץ־ישראל, וגם חובה קדושה מוטלת עלינו לרכוש את הקרקעות האלה, וכלום מקרא חסר? הן כסף חסר לנו ולבסוף אנחנו מבקשים אדמה, ובשמענו שמועה קלוטה מן האויר הננו כבר תוקעים ומריעים בעוד אשר עדנה אין אתנו יודע עד מה.

על־דבר אל־עריש ידונו בלי ספק בסוד הועד־הפועל הגדול, אבל אם יבוא הדבר גם לידי משא־ומתן על הקונגרס – זהו ספק גדול. ובכלל אין כל ספק כי עוד רחוק הדבר מן המציאות, אך בשמענו כי מנהיגנו לא ייעף ולא ייגע, כי הועד־הפועל עובד את עבודתו בחריצות ובחשאי, הדבר הזה נותן תקוה בלבנו ומעוררנו לעבוד עבודה חדשה ופוריה, אבל להחליט דבר מפי השמועה ולבנות עליו בנינים – אין לנו הציונים כל יסוד. אכן בשעה שהרוחות סואנים שוכחים את כל דרכי ההגיון השלם ומתחילים למצוא חנחומין באיזו עובדה של עורבא פרח; אבל אחרי הרעש, אחרי שהתחילו הלבבות להתקרר ובני עמנו התחילו מביטים על המקרה הנורא בדעה צלולה, – עתה הנה הגיעה עת לפזר את השמועות של קלי־הדעת, להסב את לב העם מן התקוות הנפרזות ולהשיבו לעבודתו הלאומית בלי תנאי קודם למעשה, לאמר: הריני עובד על־מנת שיביא לי פלוני המנהיג ארץ זו או אחרת על טס כסף במתנה, כי אם עבודה תמה לשם הרעיון, אשר יכול להתגלם במציאות רק אחרי שישתתפו בו טובי הכחות של כל מפלגות בני עמנו.

ואמנם רואים אנחנו, כי במה שיגענו להשריש בלבות העם דעה קבועה וברורה על־דבר שיטת הציונות הבזילאית, כמה שחפצנו למנוע בזה כל ערבוב דעות ובלבול מושגים, לא קלענו אל המטרה, כי כאז כן עתה עוד העם מגשש באפלה, ולא עוד אלא שגם אלה אשר תעודתם היא להורות את העם את הדרך ילך בו, גם אלה עוד אין להם מושג על־דבר הציונות. קוראים אנחנו במכתב־עתי עברי במאמר ראשי מאת המערכת הדורשת פעולות ומעשים בציונות. וממי אתם דורשים את כל זה? – מן הועד־הפועל! אך, מורי ורבותי, האמנם עוד לא תדעו גם אתם מה הציונות דורשת מאתנו? האמנם יסוד ושורש של עבודת הציונות הוא, כי הועד, או, במלים יותר ברורות, ד“ר הרצל יחולל נסים ונפלאות והעם יעמוד מרחוק ויקבל עונג? “עשו את הנסיון הראשון ואז אחריכם נרוצה”, “כי אם במשך כל שנה יתאחזו איזו מאות משפחות מדי שנה בשנה” וכו'. והנה נראין הדברים כי מכתב־העתי הזה עוד לא רכש לו ידיעה נאמנה מפרוגרמת בזל, או כי איננו מסכים לשיטת הציונות הבזילאית, אחרי כי הוא דורש רק את הישוב הלאטי, וכמובן גם בתמונה של צדקה כאשר עד כה, ורק בשנוי קטן, כי מאת הועד של חובבי־ציון לא היתה כל יכולת לדרוש להושיב על הקרקע מאות משפחות מדי שנה בשנה (כל משפחה תעלה לנו לא פחות משלשת אלפים רו"כ), ומאת הועד דורשים גם נפלאות ממין זה. ואולם קרוב לשער, כי יודעים הם הדורשים פעולות ומעשים, כי אין לדרישות כאלה עם פרוגרמת בזל ולא כלום אבל הרעם והרעש אשר החריש אזניהם, הסער הנורא אשר התחולל בתוך מחנה ישראל, הוא הסב בזה שכל העומד בראש איזה מוסד צבורי ודואג לטובת עמו, שישתדל למצוא ולהציע איזו דרך של הצלה במדה ידועה, ואחרי כי כל ההצעות ממין זה מופרכות הן מאליהן, נאלצו גם הפעם להסתבך במעשי נסים. ובין כך לקחה אזנם שמץ על־דבר אל־עריש, וכבר התחילו לרמז רמזים על־ידי מאמרים בתמונות שונות על־דבר נחל מצרים, כאילו באמת הכל מוכן ומזומן לסעודה, ורק התעוררות לפעולה חסרה לנו. ומכתב־העתי “השחר” בשפת רוסיה שמע ובא, ויבוא גם להורות פנים שלא כהלכה בדברי העומדים בראש הציונות ולהדיח את העם מן הדרך הישרה אל דרך מלאה מוקשים וחתחתים לאין מספר. וזה הדבר: במכתב־העתי “העולם” גליון 24 יצאה המערכת במאמר ראשי להזהיר את העם מיציאה מבוהלת, כי בשביקין נוסד ועד להעביר חמשים משפחות לפלשתינה, וגם ממקומות שונים התעוררו רבים להעתיק את מושבם לארץ־ישראל באמצעותו של הועד “גאולה”, וכמובן, פנו גם אל הועד בווינה בנידון זה, ועל כן שם הועד את דברו בפי המערכת לעצור בעד יציאה מבוהלת ולדחות את הדברים עד אשר תבואנה הצעות מדויקות על הקונגרס, וזה האחרון יקבע מסמרים בדבר, הוא יתוה את הדרך ועל פיהו יפעלו הציונים. זהו בקירוב תוכן מאמרו של מכתב־העתי.”העולם" גליון 24. כמדומה, שקשה למצוא בדברים כמו אלה איזו זרות או רמיזה קלה על זה, שישנו סוד רב־הערך בגנזי הועד־הפועל ורק על הקונגרס יבלעו את הלוט מעליו. אך “השחר” חפץ להאשים את הרצל בהבטחות נפרזות ויהי מה! ולמטרה זו הוא כותב: “ובכן, אחרי שעוד “אשתקד” אמר הרצל באספה גדולה בלונדון, כי מן הוא והלאה לא יתן כל הבטחות להציונים על־דבר נצחונות דיפלומטיים, הנה העצות וההפצרות מצד הועד־הפועל לבלתי התחיל באמיגרציה דחופה ופתאומית והבטחתו לבוא לפני הקונגרס בהצעות – כל זה מעורר בלב ציוני ווינה (!!) תקוות גדולות”.

ובין כך נפוצה השמועה גם במכתבי־עתים רוסיים, כי איזה “סורפריז” מחכה לנו בקונגרס הבא; ובאופן זה מדיחים את העם מעיקרי הציונות, אשר אין בהם לא סודות ורמזים, לא יעודים והבטחות, כי אם פעולות ומעשים מצד העם כולו, אך הפעולות האלה צריכות להיות מסודרות וערוכות מראש ואין אנחנו רשאין לשנות את צביונן לרגלי מקרה זה או אחר, לו גם יהיה בודד במועדיו.

הנה לפנינו פרוגרמתו של הקונגרס: נורדוי ינאם על־דבר אמיגרציה. בלי ספק יציעו הצירים הצעות ויקבלו החלטות. ואולם לא נטעה בלי ספק אם נגיד מראש, כי אמריקה חדשה לא תתגלה לפנינו, והישנה כבר מלאה כילק אדם, וכבר חפצה הממשלה לשים גבולות להכניסה הנפרזה. אמנם בשעה שרעשו אמות הספים לקול הרעם הגדול, בשעה שהקיפה הסערה את כל גבול ישראל, אז לא היינו יכולים לדון בכובד־ראש, אך אחרי הרעש שאני. כעת עלינו להרים כשופר קולנו, עלינו לקרוא קול גדול וקריאה גדולה אל העם לאמר: לא בנסים ונפלאות מצד מנהיגנו עלינו לבסס את תקותנו, ורק בעבודה וחריצות מצדנו אנו, רק בזה נושע תשועת עולמים, ועם ישראל ימצא מנוח אחרי אלפי שנות נדודיו.

“הצפירה”, אב תרס"ג.