מן הרגע שנעשה מוסד, היה ברור כי לא יהיה קל לתפוס את בשביס. ידידתי ממשרד המו"ל הניו־יורקי הנכבד שלו, Farrar. Straus. Giroux, מבטיחה לי שעומס הנסיעות והראיונות שבו הוא נתון בימים אלה היה מספיק כדי לגמור עם איש צעיר. בשביס הוא צעיר בן 77, ולאחר שהוא מגלה לי את רגע שובו מוושינגטון, אני מתקשר, מארגן תירוץ, ואם אבוא “ביום שני בשלוש וחצי, אבל בדיוק”, ישמח לראותני “לכמה דקות”.

בכניסה לבית שברחוב 86 בוֶוסט־סייד של מנהטן, בין תיבות המכתבים אני רואה “לעצטע נייעס” אחד – אבל דווקא לא בשביל בשביס; ובפנים, למרות שבאתי “בדיוק”, יושב גוי אחד מטומטם ומראיין אותו לעיתון אחד מטומטם, ובשביס עונה בפעם המאה אותן חוכמות. ממתי אתה צמחוני? “איזה שש־עשרה שנים, אבל גם קודם הרגשתי תמיד רע, אשם, כשאכלתי בשר. גם ירקות, בעצם, יש להם נשמה. למשל שום ובצל, מאד passionate”. אתה מתכוון – כך הגוי – נותנים תאווה לאוכליהם? – “לא, לא, הם בעצמם passionate”. הגוי מסתכל עלי בבקשת תמיכה, אבל אני קשוח, מקווה שיסתלק, ובשביס מסתכל עליו באבהות “בעיניו הבוערות”, כמו שאומרים, עיניים נעריות, חמות, עיני בַּאזֶדוֹף של נואף, ופשוט מתפלא עליו: “אתה לא רואה?”

אתה רוצה לחזור לוורשה לביקור? עזבת אותה ב־1935. “לא, בכלל לא רוצה, היום זאת לא וארשה ההיא, שעליה אני כותב. ההיא איננה. מה לי ולווארשה של היום?” ולאחר רגע של שתיקה ארוכה, הֶסבֵּר לגוי: “תראה, זה כמו דאבּלין בשביל ג’וֹיס, הא, זה לא אותה דאבּלין. שמע, שלא תחשוב שאני מעלה על דעתי השוואה עם ג’ויס, רק נתתי לך דוגמה, כזאת שיהיה לך קל להבין”.

עוד כמה דברים ידועים, על הנרי מילר שהוא הכי טוב, וש“חוג הסרטן” זה הכי טוב שלו, שהוא כתב המון ולא ערך את עצמו, אבל בעצם יכול היה להרשות לעצמו שלא לערוך את עצמו, ובאמת ידע מה זה סקס, “אם כי אצלי הרי יש הרבה סקס, אבל אתה יודע שאני לא משתמש במלות זימה (four letter words)”: והגוי מסתלק.

ה“כמה דקות” שלי בעצם נגמרו כבר. לפני עשר שנים ישבתי עם בשביס על אותה ספה ועברנו על תרגום – הוא מתקשה קצת ב“עברית הספרדית הזאת”, אנחנו משוחחים באנגלית – ובדיוק כמו אז גם היום, פתאום הוא ממהר, ומאותה סיבה: צריך לפגוש “a lady in a restaurant”. מה התירוץ לבואי? מדברים על הצורך לתרגם את מה שאני חושב אולי לַטוב שבספריו, ‘מַיין טאטנס בית־דין־שטוּבּ’, מיידיש, כי הנוסח האנגלי מקוצר, וגם כרגיל, מתורגם רע. בשביס מאוד מרוצה, ואומר: “אם אבא שלך יסכים לתרגם, אִיט וִויל בִּי אֵ גְרֵייט סַקְסֶס. אתה בחור פיקח, איך ידעת שגם הם הזכירו לטובה את הספר הזה?” – מי הם? אני מיתַמם: אתי הוא לא יתחכם כך. “נוּ, אלה, הועדה”. – איזה ועדה? “הועדה הזאת”. – הועדה השוודית? “כן, אלה שנתנו לי עכשיו, אתה יודע” – בסוף אני נשבר ראשון: אלה שנתנו לך את פרס נובּל? “כן, כן, אני שוכח. בכלל, הרי כל העניין בא לי כהפתעה גמורה…”

הפתעה גמורה: שתי דקות לפני כן הסביר לגוי כמה אדמונד וילסון היה איש גדול, "הוא הראשון שהמליץ עלי לפרס נובּל וכו' ", ובמנהטן הבירה כבר חודשים מדברים עליו כעל מועמד רציני. לֵך תשווה בין הפתיחה של ‘השׂטן בגוֹריי’ ובין הפתיחה של ‘אורח נטה ללון’ – שני סיפורי חורבן. ההבדל הגדול בסגנון, ברמת התיחכום, מתגלה גם בדרך שהסופר מנסה להתערמם עליך. את עגנון היה קשה לתפוס.

בשביס כבר כמעט מוכן לצאת. אשתו, עדיין יפה, עדיין חוזרת אחה"צ מבּלוּמינגדייל, מתעקשת לתת לי כוסית לפני שהיא שמה עליו את המעיל לקראת פגישתו עם הליידי ברסטוֹראנט. הוא מציג אותי לפניה ברחמים גלויים: “הצעיר הזה מתעסק בפילוסופיה”. הם רוצים ממני שֵמות של פילוסופים ממש גדולים, שפּינוֹזאים, היום. אני אומר, שפּינוזה אין, אבל מזכיר שם או שניים מהארווארד. אבל בשביס רוצה יהודים. חומסקי? “כן, אני יודע, אותו לא אוהבים, כי הוא שמאלני. קְריפּקֶה? באמת? כזה עילוי? ממשפחת רבנים? מעניין. לא האמנתי שהיום איש גאון יכול עדיין להתעסק בפילוסופיה טהורה”.

בדרך למסעדה אני מנסה לעניין אותו, כך שאולי לא ירגיש וניכנס יחד למסעדה – להציץ אל עולם תאוותיו. יש לי המון שאלות, אבל זה לא קל. אני מספר לו על ידידה שלי ממונטריאול שמנסה להתמחות ביצירות של סופר יידיש ידוע. “ההוא? מה כבר יש אצלו שצריך בשביל זה להיות מומחה?”… אני מנסה מצד אחר: מדוע אין הוא מתעניין יותר ברצינות באיכות התרגומים? אני רוצה להראות לו כיצד קלקלו לו את “יונים”, למשל, בתרגום ב־Esquire. “קלקלו? דווקא שילמו יפה”… ובברודווי פינת שמונים ושניים הוא עוצר בבת־אחת. “נוּ, שלום, אתה תאחר לשדה־התעופה ואני כבר מאחר לפגישה”. הוא נעלם במסעדה, אפילו לא הספקתי לשאול: אתה עוד מאכיל יונים?