1    🔗

אחרי מות אשתו נשארו לפרופסור וולדיסלאוו אייבשיץ רק הספרים והציפורים. מן המחלקה להיסטוריה של האוניברסיטה של ורשה התפטר בגלל הסטודנטים האנטישמיים, שהיו באים לשיעורים עם מקלות עבים ובכובעי־מיסדר רקומים זהב, מוכנים כל יום להצית התגרויות חדשות. וולדיסלאוו אייבשיץ לא הצליח אף־פעם להבין מדוע, אבל משום־מה כמעט לכולם היו פנים אדומות, צווארים של אבעבועות, אפּים סולדים, לסתות מרובעות, כאילו שהשנאה ליהודי הפכה אותם למשפחה אחת. אפילו קולותיהם, כשהיו צועקים שהסטודנטים היהודיים צריכים לשבת על ספסלי גֶטו, היו אותם הקולות.

וולדיסלאוו אייבשיץ יצא לגימלאות עם פנסיה קטנה. זה הספיק לו בקושי לשכר־דירה ולאוכל, אבל מה עוד צריכים בזמן הזיקנה? המשרתת, טֶקלא, היתה חצי־עיוורת. אייבשיץ כבר מזמן הפסיק לשלם לה משכורת. היא היתה מבשלת לעצמה ולוֹ גריסים ומאכלים שאין צורך בשבילם בשיניים. לא אייבשיץ ולא טֶקלא היו צריכים לקנות מלבוש חדש או אפילו זוג נעליים. מן הימים ההם נשארו חליפות, מעילים, פרוות אכולות־למחצה, וכן המלתחה של הגברת אייבשיץ – הכל ארוז בנאפטאלין, נגד העש.

עם השנים צמחה הספריה של אייבשיץ כל־כך עד שבכל הקירות שבדירה היו מדפים מן הרצפה ועד לתקרה. ספרים וכתבי־יד התגוללו להם בארונות־הבגדים, בארגזים, במרתף, על העליה. כל זמן שחיתה הגברת אייבשיץ, היתה נוהגת מזמן לזמן לעשות סדר. היו מוציאים את הספרים לאיוורור, אלה שאיבדו את הכריכה או הגב היתה נותנת לכרוך מחדש. כתבי־יד שיצאו מן השימוש היתה שורפת בתנור.

מאז שמתה תמרה אייבשיץ הוזנחה הנהלת־הבית. נוסף לזה עכשיו עוד היו לאייבשיץ יותר מעשרה כלובים עם ציפורים – תוכים למיניהם, קנריות. מאז ומתמיד היתה לו אהבה לציפורים. הדלתות של הכלובים היו פתוחות. הציפורים היו עפות מסביב בחופשיות. טֶקלא התאוננה שהיא אינה יכולה לנקות את הלכלוך, אך אייבשיץ טען כנגדה – טפשונת, כל מה שבא מבריותיו של הקב"ה הוא טהור…

ואם לא די בזה, עוד היה פרופסור אייבשיץ מאכיל יונים. בבוקר ולפנות־ערב היו השכנים רואים אותו יוצא החוצה עם תרמיל מלא גרעינים – איש קטן עם גב כפוף, זָקָן צמוּק, שהחל שוב להצהיב לאחר שהיה לבן, אף עקום, פה שמוט, וזוג משקפיים בעלות זגוגיות עבות שדרכן היו העיניים החומות נראות מוגדלות ופוזלניות, מתחת לגבות־המברשת הפרועות. תמיד היה הולך באותה אדרת ירוקה־אזובית ובמין נעלי־מגפיים מן הסוג שכבר אין מוצאים בחנויות־הנעליים. על הראש היה מונח כובע עגול, דומה לכיפה, ומתחתיו נתלו להן קווצות של שיער לבן.

כשרק היה הפרופסור יוצא מן הדלת, עוד קודם שהתחיל לקרוא דוש־‏דוש־דוש (שהוא סימן אצל יונים, כשם שציפ־ציפ־ציפ הוא אצל תרנגולות). היו יונים מתחילות לעוף מכל הצדדים, מחנות מחנות. הן היו מחכות על גגות־הרעפים ובתוך העצים שמסביב לבית־החולים למחלות־עוד. הרחוב הצר שבין “שדרות העולם החדש” (“נָאווִי שוויאַט”) ובין הווִיסלָה התמשך לו בשיפוע. בקיץ היה עשב צומח לו כאן בין אבני המדרכה. רק לעיתים רחוקות היתה נוסעת פה עגלה, חוץ מעגלת־המתים הבאה לקחת מישהו שמת בבית־החולים מעגבת או מִזָּאֶבֶת. מפעם לפעם הביאו הנה בתוך קרון־משטרה עם חלונות משורגים חבורה של זונות שסבלו ממחלות־מין. בחלק מן החצרות עוד היו שואבים מים במשאבות־יד, בדירות גרו על־פי־רוב זקנים וזקנות שהיו יוצאים החוצה לעיתים רחוקות. כאן מצאו להן היונים מפלט משאון העיר.

פרופסור אייבשיץ היה יום־יום טוען כנגד היונים, שאין שום טעם להידחף כולן יחד. את התערובת של גרעיני קנבּוס ודוחן היה משליך כך שלא תיווצר שם התנפלות. אלא שהיונים לא הוכיחו את עצמן בעניין הזה הרבה יותר נבונות מן האנשים שאת תולדותיהם למד אייבשיץ בחמישים וכמה השנים האחרונות – הן היו כולן נדחקות בפקעת אחת.

אייבשיץ נהג לומר לטֶקלא, כי בשבילו האכלת היונים היא מה שלאחרים ההליכה לכנסיה או לבית־הכנסת. אלוהים אינו רעב לתפילות, אבל היונים, מאז זריחת השמש הן מחכות לארוחתן רעבות. איך יכול בן־אדם להודות לבורא על חסדו בדרך טובה יותר מאשר על־ידי עשיית־חסד עם בניו האחרים של אלוהים?

נוסף על ההנאה שהיתה לפרופ' אייבשיץ מהאכלת היצורים הרעבים, הוא גם למד מהם הרבה. פעם קרא אייבשיץ באיזו אנתולוגיה של תלמוד, שהיהודים משולים ליונים, ורק לאחר שנים עמד על המשמעות של המלים. יונים אין להן שום תאווה ושום כלי־נשק למלחמת הקיום. הן מחזיקות את עצמן בעזרת השיירים שאנשים זורקים להן. הן רועדות מכל רעש, בורחות מפני הקטן שבכלבים, אינן רודפות אחרי הדרורים כשהם מסלקים חלק מן האוכל שלהן. היונה כמו היהודי, זקוקה לשלום, שלווה, רצון־טוב. נו, אבל כל כלל יש לו היוצא־מן־הכלל שלו. בין יונים, כמו בין יהודים, אפשר למצוא דוגמאות־של־אופי־מלחמתי, המכחישות כאילו את התורשה שלהן. אייבשיץ כבר הכיר אותן. הן היו מסלקות הצידה יונים אחרות, דוחפות אותן במקור, חוטפות מהר מכולן.

הוא, פרופ' אייבשיץ, הוצרך לעזוב את הקאתדרה לא רק בגלל הסטודנטים האנטישמיים, אלא גם מפני שיהודים קומוניסטים ניצלו את השיסויים נגד יהודים לעשות תעמולה לסטאליניזם.

במשך השנים שבהם למד פרופ' אייבשיץ, לימד אחרים, חיטט בארכיונים, כתב ספרים ומאמרים לכל מיני עיתונים מדעיים, הוא לא חדל לחפש איזה סך־הכל, פילוסופיה של ההיסטוריה, נוסחה: לאן הולך האדם? מה מריץ אותו אל כל מלחמותיו?

היה זמן שבו נטה אייבשיץ למאטריאליזם. הוא העריץ את לוקרציוס, דידרו, ווגט, פוירבאך. הוא אפילו האמין איזה זמן בקארל מארקס. אבל תקופת נערוּת זו עברה מהר. פרופ' אייבשיץ עבר לקיצוניות שניה. לא צריך להיות מומחה במדעי־הטבע בכדי לראות את כוחות החיים, את המזיגה התכליתית שבבניין האברים, את האמת שבטלאולוגיה, הפסולה כל־כך בשיטה המדעית. כן, ישנה תוכנית ביצירה, גם אם לנו היא נראית לפעמים כתוהו־ובובו. איפשהו צריך היה שיהיו יהודים, נוצרים, מוסלמים, אלכסנדר מוקדון, שארל הגדול, נפוליאון, אפילו היטלר. אבל למה ומדוע? מה כבר יכולה האלוהות להשיג בכך, שהיא מניחה לחתולים שיזללו עכברים, ניצים יתנפלו על שפנים, ושקצים יכּו יהודים?

בזמן האחרון למעשה כמעט עזב וולדיסלאוו אייבשיץ את לימוד ההיסטוריה. עכשיו, כשהוא באמת זקן, לקראת הסוף ממש, הוא הגיע למסקנה שעיסוקו צריך היה להיות ביולוגיה, זואולוגיה. בבית־מסחר הספרים גֶּבֶּטְנֶר את ווֹלף הוא קנה כל מיני ספרי־לימוד אודות חיות וציפורים. למרות שסבל מבַּרקית ובעינו האחת כבר כמעט לא יכול היה לראות, רכש לעצמו מיקרוסקופּ ישן. הוא לא עסק בלימוד כבעל־מקצוע, אלא למד לו לעצמו, כדרך שהבחורים החרדים משננים גמרא בבתי־המדרש ובבתי־הכנסת. היה תולש שערה אחת מן הזקן, מניח אותה בין שתי חתיכות זכוכית, מביט עליה ארוכות, מתנודד וממלמל. איך קוראים ללימוד כזה אצל יהודים? תורה. באמצע השׂערה היתה מין רשת, עשויה נימים כאלה שדרכם היא מפרנסת את עצמה מן הלחי. כל שערה היה לה מבנה מסובך משלה. עלה של עץ, קליפה של בצל, קצת אדמה רטובה מעציץ־הפרחים של טֶקלא, כל אלה היו תחת המיקרוסקופּ מיני יופי והארמוניה משובבי־נפש. היה יושב אל המיקרוסקופ, והקנריות היו שרות, התוכים היו מצייצים, מפטפטים, מתנשקים, או שהיו צועקים זה לזה וקוראים האחד לשני קוף, בְּני־שלי, זללן, נשמה שלי – בדיוק כפי שהיתה טֶקלא אומרת את המלים האלה במבטא הכפרי שלה. בחסדו של אלוהים צריך להאמין, אבל חוכמתו של אלוהים היתה מאירה מכל עלה־עשב, מכל זבוב, קרצית, יתוש.

נכנסה טֶקלא – אשה קטנה, מבועבעת, בעלת שיער נשור־למחצה, בין אפור לקש, בשמלה דהויה ונעלי־בית ממורטות. מעל לעצמות־הלחי הגבוהות ניבטו שתי עיניים מלוכסנות, ירוקות כשל חתול. טֶקלא היתה מושכת רגל. היא סבלה מכאבים בפרקים, היתה משתמשת בשמנים ומשחות שקיבלה ממכשפים, בכנסיה היתה מדליקה נרות בשביל קדושים. היא אומרת:

– הרתחתי חלב.

– הא? אני לא רוצה חלב.

– להכניס טיפה קפה?

– לא, טֶקלא, תודה. אני לא רוצה כלום.

– הגרון נהיה יבש אצל אדון הפרופסור.

– איפה כתוב שגרון צריך להיות רטוב?

טקלא לא ענתה, אבל גם לא יצאה. לפני מיתתה של הגברת אייבשיץ היא נתנה לה שבועה, שהיא תשגיח על הפרופסור. אחרי איזה זמן קם הפרופסור מן הכסא, שעליו היתה מונחת כרית־סגולה נגד טחורים.

– את עוד עומדת, טקלא? את עקשנית ממש כמו אשתי המנוחה, עליה השלום…

– האדון הפרופסור צריך כבר לקחת את הרפואה.

– איזו רפואה? טפשונת, הלב אינו יכול לפעום לעולם…

 

2    🔗

פרופסור אייבשיץ הניח את הזכוכית־מגדלת על הספר ‘ציפורי פולין’ וחזר לחטוף מבט על הציפורים שלו עצמו.

כמובן שהאכלת יונים היא הנאה. אלא שהחזקת אחד־עשר כלובים עם ציפורים בבית, ועוד עם דלתות פתוחות כדי שהציפורים תעופנה בחופשיות מסביב – כל זה כרוך בטרחה רבה ובאחריות. טקלא היתה מתאוננת כל יום, שבגלל הציפורים היא אינה יכולה לשמור את הבית נקי. הן מלכלכות, מאבדות נוצות, משליכות קליפות וגרעינים וגורמות כך להתאספות של תולעים ומקקים ובכלל הן עושות שמחה ומהומה. לא עבר יום בלי אסון. תוכי נתעופף לו אל מתחת לארגז־ספרים וצריך לחלצו. הזכרים התקוטטו. הנקבות איבדו ביצים. פרופ' אייבשיץ העמיד את הכלובים בחדרים נפרדים ואירגן שיטה שלפיה לא ייפגשו יחדיו מינים שונים, אבל טקלא שכחה לסגור את הדלתות. וחוץ מזה, עכשיו, בקיץ, אי־אפשר היה לפתוח חלון, או אפילו אשנבון. האוויר נהיה עבש ומתקתק.

בדרך כלל ישנים בעלי־כנף בלילה, אולם לפעמים קרה שציפור התחילה באמצע הלילה לעוף לה מסביב בסחרור – התעוררה כנראה מחלום־בלהות ציפורי – וצריך היה לעשות בשבילה אור, כדי שלא תהרוג את עצמה.

נו, אבל איזה נחת גרמו לו היצורים, לאייבשיץ, בעבור כמה הגרעינים שאכלו! הקנריות היו שרות מזריחת־השמש ועד שקיעתה. התוכים היו מדברים. אחד מהם למד עשרות מלים ואפילו משפטים שלמים. הוא התיישב לו אצל אייבשיץ על חתיכת־קרחת, מנקר בתנוך האוזן, מטפס באמנות על המשקפיים שלו, אפילו מתעמד לו על אצבעו של הפרופסור – מעשה אקרובט – כשזה כותב.

בשנים שבהן התעסק פרופ' אייבשיץ בציפורים, הוא למד לראות עד כמה מסובכות הן הבריות האלה, כמה עשירות באופי, בייחוד. אפשר היה לִצְפּוֹת בציפור שנים על גבי שנים ולאחר הכל להיות מופתע מן התעלולים שלה.

בעיקר מצא חן בעיני אייבשיץ זה שליצורי אלוהים אלה אין חוש להיסטוריה. מה שהיה היה. כל המאורעות נשכחו מיד. כל יום הוא התחלה חדשה. נו, אלא שאפילו זה אינו חוק. אייבשיץ יכול היה להבחין כיצד “הוא” הולך ונגמר מגעגועים לאחר ש“היא” מתה. הוא ראה אצל ציפורים התנהגות של אהבה, קנאה, כל מיני הפרעות נפשיות, אפילו רצח ואיבוד־לדעת. הוא יכול היה לשבת שעות ולהתבונן בהן. נראה בהן בעליל שישנה תוכנית אלוהית. איזה כוח היה פועל למזג לפי תכלית את מיקומם ותפקידם של החושים והאינסטינקטים, היה משפיע על בניין הכנפיים, על דגירת הביצים, על החלפת הנוצות ושינוי הצבעים, על כל סלסול־קול, על כל ציוץ. אבל כיצד כל זה עובד? מה הם בעצם, תאי־התורשה, הכרומוזומים, או כמו שלאחרונה החלו לקרוא להם: הגֶנים?

לאחר מות אשתו קנה לו הפרופסור הרגל לדבר אל עצמו או אל כאלה שכבר מזמן אינם בעולם. כך הוא מדבר לו אל דארווין:

– לא, צ’ארלס, התיאוריות שלך אינן פותרות את התעלומה… לא שלך ולא של לאמארק…

באותו אחר־צוהריים, אחרי שטקלא נתנה לו את הרפואה, מילא פרופ' אייבשיץ תרמיל בקנבוס, דוחן, אפונים, ויצא אל היונים. בחודש מאי מזג־האוויר כבר חם, אלא שהיום ירד גשם ורוח קרה נשבה מן הוויסלה. עכשיו כבר פסק הגשם, ושמש חדה היתה חותכת דרך העננים כמו גרזן שמימי. אייבשיץ רק יצא מן הדלת, ומיד התחילו היונים עפות מכל הכיוונים, כביכול ארבו וחיכו כל הזמן בדיוק לרגע הזה. כמה מהן היכו במעופן את כובעו של הפרופסור, וכמעט הפילו אותו לארץ. פרופסור אייבשיץ ראה מיד שהפעם לא לקח אתו די מזון. את החופנים של הגרעינים היה זורה לכל הצדדים, כדי שהיונים לא תצטרכנה להידחף יחד, אבל בין־כך ובין־כך נוצר דוחק. היו מהן שעלו על גבי האחרות, מחפשות פתח. הרחוב היה צר מדי בשביל מחנה כזה. מסכנות רעֵבות! – אמר פרופ' אייבשיץ לעצמו. הוא ידע יפה שמתן האוכל לעופות לא יפתור את בעייתן. היצורים האלה אינם מכירים את הפיקוח על הילודה. כשמזינים אותם הם פרים ורבים. אייבשיץ קרא באיזה מקום, שבעיר אוסטראלית אחת היונים התרבו בקצב כזה, עד ששברו גגות במשקלן. אף אחד אינו יכול להתחכם לחוקי הטבע. נו, אבל לעזוב את היצורים האלה רעבים הרי אייבשיץ אינו יכול גם כן…

פרופ' אייבשיץ נכנס למסדרון, שבו החזיק שק עם גרעינים, ומילא שוב את התרמיל, בכף גדולה. שרק לא תברחנה היונים – ביקש מן הכוחות העליונים. הוא יצא, והיונים מחכות לו. נו, תודה לאל, מילמל, מבויש מפני הדתיות של עצמו. הוא התחיל להשליך את הגרעינים, אבל היד פתאום רעדה לו, והוא פיזר אותם קרוב אליו. יונים היו עכשיו עפות לו על הכתפיים, על הידיים, מנפנפות בכנפיים, מנקרות אותו במקורים. אחת אפילו ניסתה לנחות על הפתח של התרמיל.

פתאום נפלה אבן. לרגע לא תפש פרופ' אייבשיץ מה קרה. אבן כבדה הכתה בו במצח. תיכף אחרי־זה נפלו עוד שתי אבנים. אחת פגעה בו במרפק, השנייה בצוואר. היונים התרוממו כולן בבת־אחת. פרופ' אייבשיץ גרר עצמו הביתה ברגלים כושלות, לעיתים קרובות קרא בעיתונים על יהודים שהיו מותקפים על־ידי חוליגאנים פולניים בגן הסאקסוני, בכל מיני פארקים וברחובות שבפרברי־העיר, אבל עד עכשיו זה עוד אף־פעם לא קרה לו. ברגע הראשון הוא בעצמו לא ידע מה חזק יותר, הכאב בגולגולת או הבזיון. נו, לאן שכבר הגענו! – מילמל. – זהו הסוף!…

נראה שטקלא ראתה מהחלון את מה שנתרחש. היא באה למולו רועדת כולה, ירוקה מכעס, בזרועות פשוטות. היא קיללה, נשפה, רצה להביא מגבת עם מים קרים. פרופ' אייבשיץ הסיר את הכובע, מישש את החבּוּרה, טקלא הובילה אותו לחדר־השינה, הסירה מעליו את המעיל, השכיבה אותו על המיטה. היא רק הניחה לו את הרטייה ומיד הרביצה את הקללות:

– תעניש אותם אלוהים!… תעניש אותם, אבא שבשמיים! שתיקח אותם אש! שישרפו להם המעיים!… דֶבֶר שחור!… נקמה נוראה!…

– די, טקלא, די!

– אם זאת היא פולין שלנו, שתישרף!

– ישנם בפולין הרבה אנשים הגונים…

– נבלות, זונות, כלבים מצורעים!…

טקלא יצאה החוצה, כנראה להזמין משטרה. אייבשיץ שמע איך שהיא צועקת שם בחוץ, מדברת אל השכנים. אחרי איזה זמן נהיה שקט. נראה שלא מצאה משטרה, מפני שאייבשיץ שמע אותה באה בחזרה. היא הסתובבה לה במטבח, רטנה, קיללה. בגלל הכעס העצור בה שברה צלחת. פרופ' אייבשיץ סגר את העפעפיים. במוקדם או במאוחר אתה מרגיש את הכל על עורך שלך, הוא לחש או הגה. – במה אני טוב משאר הקורבנות?… הנה זוהי היסטוריה… בזה הייתי חוקר במשך כל השנים…

פתאום נזכר פרופ' אייבשיץ במלה עברית ששכחה מזמן: רשעים. הרשעים הם אותם שעושים את ההיסטוריה…

פרופ' אייבשיץ נשאר לשכב משותק מהתרגשות. ברגע האחד הזה הוא מצא את הנוסחה שחיפש כל השנים. כאותו התפוח שניוטון ראה נופל מן העץ. כך האבן שהשקץ השליך היום עליו, על אייבשיץ, גילתה לו חוק שהוא תקף בכל הזמנים, בכל הדורות. הכל ברור לחלוטין, בדיוק כמו שכתוב בתנ"ך. בכל דור ישנם רשעים, אנשים רעים. אנשי דמים ומרמה. “והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל”. אם הם עושים מלחמה או מהפכה, אם הם נלחמים תחת דגל זה או אחר – מטרתם תמיד אחת: להפיץ את הרשעות, לגרום כאב, לשפוך דם. מניע אחד מְקַשר את אלכסנדר מוקדון והאמילקר, ג’ינג’יס חאן ושארל הגדול, חמילניצקי וגונטה, רובספייר ולנין. פשוט מדי? חוק המשיכה פשוט גם הוא. דווקא משום כך כל־כך הרבה זמן לא גילו אותו…

הערב עמד לרדת. וולדיסלאוו אייבשיץ התחיל לנמנם. הוא דיבר אל עצמו: כל־כך פשוט, אין זה יכול להיות, בכל־זאת…

 

3    🔗

בערב השׂיגה טקלא קרח, והכינה לאייבשיץ רטייה טריה. היא רצתה לקרוא לרופא, אך פרופ' אייבשיץ הזהיר אותה שלא לעשות זאת. הוא התבייש מפני הרופא, מפני השכנים. לארוחת־הערב בישלה טקלא שיבולת־שועל. כרגיל היה פרופ' אייבשיץ בודק בעצמו את הכלובים לפני השינה, מכין לציפורים לקראת בוקר אוכל, מים טריים, חול חדש, ירקות. הפעם מוכרח היה לסמוך על טקלא. היא כיבתה את המנורה ונהיה חושך. חלק מן התוכים נשארו בכלובים. אחרים בילו את הלילה על המוט של הווילון. פרופ' אייבשיץ היה עייף, אבל הוא לא נרדם מיד. על הגבה של העין הבריאה היתה תלויה לה מורסה. הוא כמעט שלא יכול היה להניע את העפעף. שרק לא אהיה עיוור גמור – ביקש מן הכוחות המושלים על העולם. – ואם כן, המוות כבר טוב יותר.

אייבשיץ נרדם ובחלומו עברו לפניו ארצות זרות, נופים שלא ראה מעולם, הרים, עמקים, גנים של עצים ענקיים, ערוגות פרחים אקזוטיים. איפה אני פתאֹם? – שאל את עצמו. באיטליה? בפרס? באפגאניסטאן? האדמה זזה מתחתיו כאילו הוא טס במטוס. אולם הוא לא נמצא בשום מטוס. הוא כאילו היה תלוי לו בחלל. האם אני מחוץ למשיכת האדמה? אבל כיצד? כן, אני איפשהו באמצע המרחב, מעבר לסטראטוספירה. אבל כאן הרי אין אוויר. שרק לא איחנק… הוא נתעורר, ולרגע אחד לא זכר מה קרה לו. הוא מישש את הרטייה. מי חבש לו את הראש? – הוא תמה. – ומדוע? – פתאום נזכר בכל. כן, ההיסטוריה נעשית בידי רשעים, בכל הזמנים, בכל הדורות… מצאתי את הנוסחה הניוטונית של ההיסטוריה… אני אהיה מוכרח לכתוב היסטוריה עולמית בנויה על הנוסחה הזאת… שרק לא יהיה מאוחר מדי…

לפתע הרגיש אייבשיץ כאב בצד שמאל. זה הלב. כן, הלב! התקפה? עווית רגילה? הוא שכב והקשיב לכאב של עצמו. היו לו גלולות מיוחדות כנגד אנגינה פקטוריס, אבל הקופסה היתה מונחת במגירה בחדר־העבודה. סְטֶפָנִי, אשתו עליה השלום, סידרה בשבילו פעמון קטן לצלצל למשרתת במקרה שירגיש רע בלילה. אבל פרופ' אייבשיץ נמנע מלהשתמש בו. הוא אפילו לא רצה להדליק את מנורת־העמידה. הציפורים נבהלות מרעש ומאור. טקלא עייפה לאחר יום עבודה ארוך והמאורעות של אתמול. ההתנפלות עליו החלתה אותה יותר מאשר אותו, את אייבשיץ. מה כבר יש לה נוסף לכמה שעות שינה? לא בעל, לא ילדים, לא קרובים, לא חברים. הוא, אייבשיץ, כתב לה את רכושו בצוואה. אבל כמה שווים המטלטלים שלו? נו, וכתבי־היד… והנוסחה…

לרגע נדמה היה לאייבשיץ שהדקירות בחזה נחלשות. פתאום באה דקירה נוראה שעברה בלב, בכתף, בזרוע, בצלעות. הוא פשט את היד אל הפעמון, אבל היא נשמטה בחזרה. אף־פעם לא העלה על דעתו שכאב כזה יתכן. כאילו מישהו ממעך לו את הלב באגרוף. הוא התחיל להרגיש מחנק וחירחר. רעיון אחרון חלף את מוחו במעוף: מה יהיה על היונים?…

למחרת מוקדם בבוקר, כאשר נכנסה טקלא לראות את הפרופסור, היא גילתה דמות משונה. זה לא היה הפרופסור, רק איזה מין גולם, צהוב כמו טיט, נוקשה כמו עצם, עם פֶּה ריק קרוע־לרווחה, אף מעוקם, הזקָן פרוע כלפי מעלה, עין אחת סגורה־מעוכה, השנייה פתוחה־למחצה וכמו בחיוך שלא־מן־העולם. יד עם אצבעות שעווה היתה תלויה בחוסר־אונים על הכרית.

טקלא התחילה לצרוח בקול מחריד. השכנים באו בריצה. מישהו טילפן לעזרה הראשונה. תיכף נשמע הצופר של האמבולאנס, אלא שהרופא, או האח, נתן מבט אל המיטה ועשה תנועה של יאוש בידו:

– כבר אי־אפשר לעזור.

– הם הרגו אותו, הרגו! – יללה טקלא. – אבנים זרקו עליו… שיתפגרו הרוצחים! אסון שחור! חולירע ממארת! שאראה אותם רועדים נכפים!… רשעים!… רשעים!…

– מיהם אותם ההם?

– פרחחים פולנים שלנו, חוליגאנים, שדים, רוצחים…

– יהודי, הא?

– כן, יהודי…

– נו…

כשם שהיה פרופסור אייבשיץ שָׁכוח בחייו, כך נתגלתה תהילתו לאחר המוות. התחילו לבוא משלחות מן האוניברסיטה, מן ה“אוניברסיטה החופשית”, מן החברה ההיסטורית, מכל מיני ארגונים פטריוטיים, קבוצות, חוגים. מן המחלקות להיסטוריה בקראקוב, לבוב, ווילנה טלפנו לחכות עם הקבורה, מפני שהם שולחים נציגים. חדר־השינה היה מלא זרי־פרחים. נרות דלקו. פרופסורים, סופרים וסטודנטים שמרו על המת. מכיוון שהפרופסור נשאר יהודי, שלחה החברה “חסד־של־אמת” שני שומרי־המת שיאמרו תהילים. הציפורים המבוהלות התעופפו מקיר אל קיר, מארון־ספרים לארון־ספרים, ניסו להיתלות במנורות, במדפים, בתקרה. טקלא רצתה להסות אותן אל תוך הכלובים, אבל הן ברחו ממנה. כמה מהן כבר יצאו דרך הדלתות והחלונות הפתוחים. תוכי אחד היה כל הזמן צווח וחוזר על אותה מלה עצמה בקול צירצורי, מלא איום ואזהרה. הטלפון לא חדל מלצלצל. פקידי הקהילה דרשו כסף בשביל הקרקע, וקצין אחד, תלמיד־לשעבר של אייבשיץ, איים עליהם בפוגרום…

למחרת בבוקר נסעה בפעם הראשונה ברחוב הגויי עגלת־לוויה יהודית, הסוסים מכוסים במטפחות שחורות עם פתחים רק בשביל העיניים. כאשר הנושאים עמסו את המיטה והלוויה החלה לנוע במורד הגבעה, בדרך לשדרות טאמקי ול“מקום”, התעופפו בבת־אחת המון יונים, כל־כך רבות במספר, עד שכיסו את השמיים, האפילו את האור כמו בליקוי־חמה. הן עפו בעקבות הלוויה, נשארו כאילו תלויות באוויר, עשו הקפות.

המשלחות עם הסרטים ועם הזֵרים הגביהו את המבטים בפליאה. השכנים והשכנות, האינוואלידים שיצאו החוצה לחלוק לפרופסור את הכבוד האחרון, הצטלבו. נס נתרחש לעיני כולם, כמו בימי המקרא. טקלא נשאה את ידיה מתוך הצעיף השחור, ונתנה צעקה קורעת: ישו!…

להקות היונים המשיכו לעוף עד שהעגלה יצאה לרחוב בראוורנה. לאור השמש היו הכנפיים שלהן משתנות, פעם היו אדומות כדם, פעם שחורות כעופרת. אפשר היה לראות בעליל כיצד היונים מתמרנות כדי לא לעוף קדימה ולא להישאר מאחור. הן עשו רוח כזאת, שסרטי־הייצוג של המשלחות נתנועעו. היונים היו לרגע נעלמות, באות בחזרה, נוחתות להן קצת, ממריאות, הכל בקצב, מותאם למטרה אחת: להמשיך יחד עם התהלוכה שלמטה. ברגע שהגיעה העגלה אל הצטלבות הרחובות פורמאנסקה–מאריֶנשטאט, ערכו כולן ביחד סיבוב אחד אחרון ובמהירות נתנו טיסה בחזרה – מחנה מכונף שליווה את מיטיבו למנוחת עולמים.

ביום שלאחר־מכן עלה הבוקר סתווי־עכור. השמיים רבצו נמוכים וחלודים. העשן מן הארובות חזר והנמיך עצמו אל הרעפים. ירד גשם דק, דוקר כמו מחטים. בלילה מרח מישהו צלב־קרס על דלת הפרופסור. טקלא יצאה עם תרמיל מזון, אבל רק יונים אחדות באו לאכול, נָקרו את הגרעינים בהיסוס, זורקות בחשאי מבט לאחור, כאילו הן מפירות איזה חֶרֶם יוֹני… ברחוב הקטן עלה ריח של שרפה, ריקבון ומרירות של עיר־עתיקה ערב חורבן…