הובל שי

לכבוד הב“ח החתן המשכיל כשׁ”ת

כ“ה שמעון ב”ר גדליה אפפענהיים יצ"ו

ולכבוד

כלתו הבתולה המהוללה נעימת מעשים וטובת שכל

מרת יענטכה בת כ“ה גומפל הנאוור יצ”ו

ביום חתונתם ושמחת לבם.

מאת ידידו המחבר

 

תולדות ר' שלום בר“י הכהן ז”ל    🔗

החכם הכולל המליץ הגדול

אשר כתב המליץ

ר" מאיר הלוי לעטערס

ביום בא לו הבשורה לא טובה,כי המליץ הנ“ל נאסף אל עמיו בקרית האמבורג, ביום א' כ”ה שבט ה' תר“ח לב”ע

שׁלום שׁב למרומיו ואיננו! הצבי ישראל אבד, ואין אישׁ שׂם על לב, כי אישׁ חמודות הלזה היה אחד מן השרידים אשׁר ה' קורא להם: “קומו לעזרת בני עמי הנפוצים להשׁיב לנדחי ישראל כבודם כי גלה. אל תרפינה ידיכם לעשות תושׁיה למענם, לשום העקוב לפניהם למישור, ומסלות בלבב כל ישׁרי לב לאהוב אמת ומישׁרים כל הימים”. כן קרא ה' לשׁלום, ויקשׁב וישׁמע הכהן הגדול מאחיו, ויכתוב בספר את חכמת לבו כי רבה היא, אף לקח כנור אדמת קדשׁ, התלויה (שׁכולה וגלמודה) עלי משׁואת נצח, וינער מעפר ארץ את מיתרי הכנור וינגן בידו וישׁיר לנו משׁיר ציון על אדמת נכר, אף יהמה לבנו לקול כנורו כי יהגה נפלאות.

ימיו ידברו, ורוב שׁניו כי מת זקן ושבע ימים – יודיעו חכמתו בקהל רב. ואני אנסה את כחי לספר כיום את תולדות חייו, מן המעט אשׁר בינותי מספריו ומאשׁר שמעה אזני מפי ידידי רֵע כאח לי המנוח ז"ל עת התעלסנו יחד באהבים בימים הטובים מאלה. אולי אעיר בזה את לב אישׁ יקר בעיר האמבורג אשׁר ארח לחברה עם המת ימים רבים, וכתב ספר כולל כל קורות חייו בהשכל ודעת לזכרון שם החכם עד דור אחרון.

שׁלום¹ נולד בשנת תקל"ג בעיר מעזריטשׁ במדינת פולין גדול. ויהי נער את בני עמו שׁמה האמונים בלי סדרים ובבלי דעת. וה' פקח את עיני שׁלום בימי עלומיו, לראות כי עירום הוא מכל חכמה וכשׁרון מעשה. ויתחזק ויאזור חיל וישם את לבו להגות בתורת ה' ובדברי הנביאים ובתורה שׁבעל פה באמת ואמונה. ותחל רוח ה' לפעמו לבקשׁ גם חכמה בארץ מגורי אביו, ויבקשׁ ולא ימצא, כי החכמה מה זה עושָה בארץ ערבה ושוחה? מקום חצבו לה שׁם קבר, ותהי האמת נעדרת!

ויהי שׁלום בן שׁבע עשׂרה שׁנה ויעזוב את ארץ מולדתו וישׂם לדרך פעמיו לגור באשׁר ימצא מנוח לכף רגלו ומצב לרוחו בקרבו לדרושׁ חכמה ודעת באן מונע ובאין מכלים דבר. וילךְ לעיר הממלכה ברלין, עיר מלאה חכמים וסופרים מאז ועד עתה, וצרור עמלו ויגיע כפו לקח בידו: לא צרור הכסף, כי איה לכסף מוצא לנער משׁולח ונעזב, לעת כזאת? אמנם הוא ראשׁית בכורי רוחו, אשׁר פעל ועשׂה בעוד היותו על אדמתו, זה ספר משׁלי אגור²:

ויהי כבוא שׁלום בשׁערי העיר ברלין ויכתוב אגרת נמלצה אל החכם המליץ היקר מוה' איצק אייכעל ז"ל, אשׁר נסוג אחור מֵחֶבְרַת שׁוחרי הטוב והתושׁיה בימים ההם, וישׁבות מכל מלאכתו, כי המאסף נאסף, והוא יושׁב אז באחת מערי השׂדה סמוךְ לברלין, ויבקשׁ ממנו לחרוץ משׁפטו על ספרו, אף הוא השׁיב אמריו לו, אמרי אמת על דברי שׁלום, מלאים חן והדרת קדשׁ, צוף דבשׁ אמרי נועם. הלא הם כתובים על ספר כתב יושׁר לזכר עולם. הן אמת כי מליצותיו בספרו משׁלי אגור עוד לא הטהרו למדי, ולא תלכנה לאט בנועם והוד לרגל המלאכה אשׁר לפניו, כדרךְ הסופר הנפלא הזה בכל מפעלותיו אשׁר הוציא לפעולת אדם בדבר שפתיו כל ימי חייו, אמנם זכור אל תשׁכח, קורא נכבד! כי מחברו היה אז צעיר לימים, ידיו עוד אסורות ועשׁתנותיו כלנחשׁתים הוגשׁו, ולבבו לבב חכמה לא קרא עוד דרור לפועל כפיו, לאמר לאסורי הגיונו: צאו ולכו באור ה' להאיר נתיב ליושׁבי תבל.

בשׁנת תק“ס הוציא לאור את קבוצת שׁיריו הנפלאים והיקרים מאד, אשׁר קרא להם בשׁם: מטעי קדם על אדמת צפון, בעיר ראֶדעלהיים בדפוס החכם המפואר מוהר”ר זאב וואלף היידענהיים ז“ל, ומתחת לשׁירים ההמה עשה המחבר מטעמים בהעתקה אשׁכנזית במליצה פשׁוטה לא באורח שׁיר. השׁירים האלה, אשׁר הוד הגיון קדשׁ יופיע על פניהם, עשו להחכם המחבר ז”ל שׁם עולם על פני חוץ. – אף יצאו שׁנית לאור ע“י אוהבי ורעי החכם המליץ היקר מו”ה אברהם גָאלדבערג נ"י בעיר זאלקווא עם עוד שׁירים שונים אשׁר באו בספרים אחרים מפוזרים הנה והנה מידי המחבר.

בימים ההם הוקם עָל כבוד שׁלום, ויצב לו יד ושׁם בברלין. ויהי מורה לשׁון עברית בבית החנוךְ המפואר והנודע לתהלה בעיר הזאת. ויתהלך שׁלום את כבוד הרב המליץ הגדול מוהר“ר נפתלי הירץ וויזל זצ”ל, ויאהבו אישׁ את אחיו, וישׁבו יום יום להתעלס באהבים כשׁבת אחים יחדיו.

ויהי כבוא העת, הגיע היום ונפתלי שם מגמת פניו לעיר האמבורג לראות חיים את בניו אשׁר נטעו שׁמה אהלם, ויאמר לעזוב את עיר מושׁבו ברלין, ואוהביו ומכבדיו בעיר המהוללה הזאת דאגו לו ויתעצבו אל לבם, כי נלקח ארון ברית ה', אישׁ אשׁר רוח אלהים בקרבו, מקרב מחניהם: אז נפתלי על מרומי שדה בדרךְ, דבר על לב אוהביו, אשׁר הלכו עמו לשׁלחו, וינחם אותם לאמר: "מה מכם יהלוך כי אעזבכם? הלא שׁלום לכם, אל תיראו, הוא יהיה כהן לאל עליון, והוא יציל את שׁארית מחמדנו מימי קדם, תפארת לשׁוננו הקדושׁה, לבל ידח ממנה נדח לאורךְ ימים!… –

בשׁנת תקס“ח בשר צדק בקהל רב וארח לחברה עם פועלי צדקות ואוהבי חכמה כמוהו, חברת אוהבי לשׁון עברית לחדשׁ כנשׁר נעורי מכתבי המאסף. ויוציא לאור את המאסף החדשׁ לשׁנת תקס”ט, המלא חכמה ודעת משׁל ומליצה על כל גדותיו, ולא נופל הוא בערכו הרב מכל מחברות המאסף אשׁר הוציאו חכמי ברלין הראשׁונים, והמאסף לשׁנת תק“ע אשׁר יצא לאור בעיר אלטונה עוד ידו תכון עמו וזרועו תאמצנו, כי מאמרים ושׁירים נכבדים מידי כהן הצדק באו בתוךְ שׁתי תקופות הראשׁונות משׁנה הזאת. אולם המאסף לשׁתי תקופות האחרונות משׁנת תק”ע ושׁתי תקופות הראשׁונות משׁנת תקע"א יצאו לאור בעיר דעסויא על ידי משכילים אחרים. ויחדל המאסף שׁנית לבוא בקהל ה', ועודנו לא ישׁוב עד היום הזה.

בשׁנת תקע“א הודיע את ידו החזקה במלאכת מחשׁבתו מליצת לשׁון עברית, בהוציאו לאור את הספר עמל ותרצה, אשׁר חבר לעמת השׁיר הנכבד לישׁרים תהלה מהמשׁורר הגדול מו”ה משׁה חיים לוצאטו ז“ל. הספר הזה כתב שׁלום במליצה צחה וקלה, וקולו בנחת כקול המית פלג אלהים מלא מי מנוחות ההולכים לאט בין תלמי פרחים, שׁושׁנים ואהלים. לא יגביה עוף ולא יתהלך בגדולות. ובזה מצא השׁיר עמל ותרצה חן בעיני כל רואיו, אף כי נוסד עלי שׁיר אדיר אין על עפר מָשׁלוֹ, והמשכיל יבין דבר לאשׁורו. גם הספר הזה יצא לאור בדפוס הרוו”ה הנ“ל, אשׁר ממכון שׁבתו השגיח עליו, להסיר ממנו כל סיג וכל שׁגיאה, כי כזאת שׁאל ממנו החכם המחבר ז”ל לעיני העדה בהקדמת ספרו, גם הספר הזה יצא שׁנית לאור בעיר לעמבערג בשׁנת התקפ“ב לב”ע.

בימים ההם העתיק שׁלום את ספר ירמיהו ללשׁון אשׁכנז, ויבארהו על פני כלו בלשׁון עבר צח ונקי ובו גלה תעלומות מני חשׁךְ בדרכי הלשׁון, גם נתן לוית חן בראשׁו היא הקדמה מפוארה (קצות דבריה באו אחרי כן בספרו כתב יושׁר). ספר ירמיהו הנעתק ומבואר מידו יצא לאור בעיר פיורדא, כאשׁר נדמה לי בשׁנת התקע“ד. – אז רוח אחרת היתה אתו ויעזוב את ארץ אשׁכנז וירד אניה בלב ים לעבור בה לעיר הגדולה לאלהים לונדון המעטירה. וישׁב שׁמה ימים רבים, גם נסה את כחו, ליסד שׁמה בית הספר לילדי בני ישראל, אמנם לא הצליח בעמלו וישׁב אחרי כן לעיר האמבורג, ויקח אשׁה בת נדיב אשׁת חיל ויראת אלהים ויולד עמה בנים אשׁר עודם חיים, מהם אחד עושה במלאכה בשׁלל צבעים רקמה, ומהם כנעני נכבדי ארץ אשׁר מעמל ידיהם ימצאו חית ידם בכבוד, בלי קול שאון ומהומה. עיני ראו איזה שׁירים יקרים בלשׁון עבר ובלשׁון אנגלי, מזה ומזה הם כתובים בהשכל ודעת, אשׁר יצאו לאור גם יחד בימים אשׁר גר בקרית לונדון. – בשׁנת תקע”ט יצא עליו הקול בעיר לייפציג כי הוא כתב דברים כמדקרות חרב נגד ההיכלים החדשׁים אשׁר נוסדו אז באיזה ערי אשׁכנז, להתפלל בם אל ה' על סדר נכון וישׁר. אמנם לא ידעתי עד עתה אם אמת יהגו מלשׁני בסתר רעיהם, הקורא המבין ישׁפוט מישׁרים, מה שׁמץ דבר אמת נמצא בדברים ההם, בהודיע לו, כי החכם המנוח ז“ל כתב אז את ספרו סדר העבודה בלשׁון אשׁכנז, ויצא לאור בעיר לייפציג בשנת תק”פ, בו יטיף אמרים על סדר התפלה בקהל ישׂראל מיום הוסדה ועד עתה.

בשׁנת ה' תקפ"א נקרֹא נקרא לעיר המלוכה וויען מאת המדפיס המפואר אַנטאָן עדלען פאן שׁמיד, אשׁר הרים קרן לשׁון וספרי עברית בספרים הרבים אשׁר הוציא לאור בבית דפוסו, ובגלל הדבר הזה הורם בתור האדם המעלה (אין דען אדעלשׁטאנד) מאת אדונינו הקיסר פראנץ הראשׁון (ינוח בשׁלום על משׁכבו) להיות מחבר ספרים להעלותם על מכבשׁ בית דפוסו. ויואל שׁלום לשׁבת בעיר המפוארה הזאת, וזה החלו לעשות, לנטוע עץ פרי עושה פרי תבואה בכורי העתים, כי הוא היה המיסד הראשׁון אשׁר העמיד על כנו המכתב העתי הזה, והוא הוציא הבכורה בראשׁיתה. ויהי מקץ שׁנתים ימים וישׁב אל ביתו לעיר האמבורג והדפיס שׁמה את סדר הסליחות עם העתקה אשׁכנזית ובאור בלשׁון עברית אשׁר כוננו ידיו, בעיר וויען החל מלאכתו זאת ובעיר האמבורג כלה מעשהו.

בימים ההם בא בברית עם מדפיס ספרי עברית בעיר אלטונה והוציא לאור כמה ספרים, גם מאשׁר עשו אצבעותיו, אמנם לא שׁזפתם עיני, ולא נודעו לי בשׁם.

בשׁנת תקצ“ד הלך שׁלום למסעיו ויבוא עוד הפעם לקרית וויען (בימים הם הייתי מגיה ספרי עברית בבית האדון די שׁמיד הנ"ל) והוא החל להדפיס שׁמה את ספרו היקר ניר דוד, בעת הזאת כרתנו ברית אהבה ושׁלום לאורךְ ימים, ויחל את פני לשום עיני לא לבד על טעיות מסדרי האותיות כי אם גם על שׁגיאותיו אשׁר שׁגה בחפזו, קטנה או גדולה. ואני לא שׁניתי דבר רק שׁגיאות הנקוד אשר פלטה קלמסו מפעם לפעם כי הוא היה אץ לדרכו ואת שׁירי ניר דוד כתב מימים ימימה בלכתו למסעיו. הספרהזה יצא לאור בארבע חוברות ועם צורת הרב המחבר בראשׁ שׁער הספר לכבוד ולתפארת, בוויען תקצ”ד. בימים ההם יצא גם ספר גזע ישׁי לאור, והחכם המנוח ז“ל, אשׁר קרא את הספר בעודו בכתובים, כתב מכתב תהלה לוית חן בראשׁו לפאר את פועל כפי בתוךְ קהל ועדה. ויהי כקרוא שׁלום גם את מכתב ידידי הרב הגאון הגדול תפאת ישראל והדרו מוהר”ר שׁלמה יהודה כהן ראפפארט, ראב“ד כעת בקהל פראג, אשׁר כתב להלל ולפאר את ספרי גזע ישׁי הנ”ל³ אזי אמר שׁלום בענות לבו לאמר: לוא שׁקל ישׁקלו דברי הרב הזה המעטים עם מכתבים רבים מעשה ידי, כי עתה מחול ימים יכבד המעט הזה המחזיק את המרובה. כי ישׁרת לבו ואמונת רוחו בין שׁורותיו יצהירו. – בספרו מטעי קדם יסד הכהן אבן קדשׁ למוסדות היכל כבודו, ובספרו ניר דוד הציב דלתיו ופתחי עולם לו. מן הוא והלאה הוציא עוד את החלק הראשׁון מספרו קורא הדורות בעיר ווארשׁויא בשׁנת תקצ“ט, וכזר זהב על ראשׁ ספרו יופיע מאמר מחקרי אשׁר יצא מאת עט סופר מהיר הרב הגאון מוהר”ר שׁי“ר הנ”ל, שׁם שׂם לו חוק ומשׁפט על דבר המקומות הנזכרים בספרו ובדברי חז"ל כמו גושׁ חלב וכדומה, וגדולי חקרי לבו הראה בזה לעין כל משׂכיל. ראה שׁם קורא מבין! ותראה נפלאות מתורתו.

כמעט שׁכחתי להזכירך כי הספר תורת לשׁון עברית, ידו עשתה ויכוננה מראשׁ, אף כי החכם היקר המדקדק העצום מוה“ר זאב וולף מאיר נ”י הרבה בו כללי הדקדוק ותהלוכות הלשׁון אשר לא נמצא בספר לפנים עת יצא ראשׁונה מידי ר' שׁלום הכהן. כן לא ימאסו הבונים היכל נחמד למראה הנשא מגבעות את אבן הראשׁה אשׁר היתה לראשׁ פנה, אף כי לא תשׁורנה עין רואי כעת אפס קצה! – מלבד ספר כתב יושׁר (קבוצת אגרות בלשׁון עברית ואשׁכנזית) הנזכר למעלה ויצא לאור בעיר וויען בשׁנת תקפ“ב, עוד כתב שׁירה נשגבה (טראגֶאדיא) בלשׁון אשֹׁכנזית בשׁם דיאָן (לייפציג 1826). עוד ראוי להזכיר פה כי עבר בשׁנת תקצ”ח בארץ גאליצען לאסוף שׁמה חתומים על ספרו קורא הדורות הנ“ל והחכמים הכוללים מוהר”ר שׁי“ר ומוהר”ר נחמן הכהן קראכמאל עמלו בעדו ויעשו עמו חסד ואמת, וימצא כבוד וצרור כסף בכל מדרך כף רגלו.

עד כה הודעתיךָ את אשׁר עשתה ידו בתושׁיה ומזמה כל ימי חייו אשׁר הלךְ פה עמנו בארצות החיים. זולת ספריו אלה אשׁר הזכרתי לא נודע לי מאומה, אמנם פעם אחת נשא שׁלום משׁלו על עצמו: כדבר שׁנאמר על שׁלמה המע"ה וידבר שׁלשׁת אלפים משׁל ויהי שׁירו חמשׁה ואלף (מלכים א' ה' י"ב), ואישׁ מפאר כזה לא יתהלל במתת שׁקר, בלתי אם אמונת רוחו ישכיל פיהו, ואמת יהגה חכו.

עתה אטיף מלתי על משׁפטו וטוהר לבבו, כי זה כל האדם. הוא היה טוב לב דגול מאלף, וכפו פרשׁ לכל אביון שׁואל ומבקשׁ עזר ממנו, אם המחסור לא נער חצנו וצרורו לו לבדו מכל וכל: כי אזי עגמה נפשׁו לאביון מבלתי יכולת להיות לו משׁען ועזרה, אולם מעודו לא ידאב לבו על חסרונו כי יעכור שׁארו, וישמח במתת גורלו כאשׁר ילד יום יום. גם ענותו רבה כגדולת נפשׁו. לא גבה לבו ולא רמו עיניו לאמר: אני אני הוא, מי זה ערב לבבו להורני דעת או יבין לי משׁוגתי בפעלתי? לא כאלה חלק שׁלום, כי הוא קבל האמת ממי שׁומרו. – אמנם לא שׁמע לקול גאה ורם אשׁר נתן דופי בפעלו לא למען האמת כי אם מרוח עועים כי הציקתהו לשום תהלה במלאכת מחשׁבת לא לו, ונגד מתפרצים כאלה אשׁר רבו בימינו ובגאונם לא יהדרו פני זקן ונער לא יחונו, החזיק תמיד במעוזו למרות עיניהם והשׁיב עמלם בראשׁם, ויורה חצו דבר מר אל רוע לבבם.

ימים רבים מימי חייו חלפו לא ראו טובה, ועוני ומסכנות היו ירכתי ביתו למושׁב למו. ומדי דברי בו עוד זכור אזכורה דבריו היורדים חדרי לבב אשׁר אמר עם הספר ניר דוד (שׁיר עשׂירי 186) בשומו לנגד עינינו חוזק הרעב במצור ובמצוק להכאות לב, וכה נשא משׁלו:

"אוּלָם אוֹיֵב מֵצִיק הָרָעָב הִנֵּהוּ,

אָדָם אֲרִי טֹרֵף כִּי יֶחְסַר לַחְמֵהוּ,

לַשָּׁוְא תִּקְרָא בִינָה שָׁוְא נֹחַם תֶּרֶב,

בַּכָּפָן וָחֹסֶר אָטְמוּ אָזְנָיִם

בֶּטֶן כִּי תֶחְסַר תֶּחְשַׁכְנָה עֵינָיִם

מֵחַלְלֵי רָעָב טוֹבִים חַלְלֵי חֶרֶב…

אלה עשׁירי עם אשׁר לא עלימו נגה אור החכמה בשׁמעם דברי המשׁורר האלה ילעגו עליו וכהתל באנושׁ יהתלו בו לאמר: הלא נודע כי כל משׁורר רעב ללחם (כמשׁל המוני), ומי כמוהו יודיענו על נכון אמונת אומן הרעב, הנודד ללחם איה? – כה יאמרו אנשׁים אשׁר לב אבן בקרבם: אבל אישׁ טהר לב בעל נפשׁ במסתרים תבכה נפשׁו על חוזק מליצתו זאת היוצאת מקירות לב. ובזכרו כי מני שׁנות דור ודור החכם נעזב ומבקשׁ לחם, ואין איש יחישׁ לעזרה לו. כי אנשׁי דעת אשר דרכי תבל ומשחתה לא נודעו להם, סר צלם – צל הכסף – מעליהם. כי מראשׁ ימות עולם מצל החכמה יברח צל הכסף ולא יעמוד ועד נצח לא ילכו שׁני אלה צמדים להיות לאחדים גם יחד.

לב שׁלום היה שׂמח תמיד למצוא ענין וחפץ לשמח נפשׁ אוהבו ברב או במעט כאשׁר לאל ידו. בעת נפרד מעלי בשׁנת ה' תקצ“ו, לשׁוב מקרית וויען אל ביתו ואל עירו האמבורג, נתן לי במתנה תנ”ךְ מפואר כליל בהדרו להיות לי למזכרת ברית שׁלום ואמת כל הימים. על הגליון החָלָק אשׁר לפני שׁער הספר כתב לי דלתות אלה, אשׁר לא יזחו מלוח לבי כל עוד רוחי בי: “לכבוד ידיד נפשׁי התורני החכם הכולל המליץ המפואר מוהר”ר מה“ל נ”י, בהפרדו ממני, והתקוה מעטה לראות עוד פניו בתבל הלזו:

זֶה סֵפֶר תַּנְחוּמוֹת אֵל, בּוֹ רַבַּת הָגִיתִי,

בּוֹ רָוְתָה נַפְשִׁי עֲלֵי יָגוֹן מַבְלִיגִיתִי,

בְּעִתּוֹתֵי מְצוּקָה אָמַרְתֵּי: זֶה יְנַחְמֵנִי!

גַּם אַתַּה בְּמַעְיָן זֶה שַׂמְתָּ מַעְיָנֶיךָ

מִמְקוֹרוֹ שָׁאַבְתָּ לְהַשְׁקוֹת שְׁתִילֵי גַנֶּךָ:

הוּא לָךְ לִתְשׁוּרָה עוֹד זָכוֹר תִּזְכְּרֵנִי!

אלה הם דברי שׁירו האחרונים אשׁר עיני ראו לי. מדי אכתבם על לוח, רוחו על פני יחלוף בשׁלום ובנעימים, לא תסמר שׂערת בשׂרי ממחזה אלהים זה, ולא תבעתני פלצות עת תמונתו לנגד עיני, כי כשׁמו כן הוא: שׁלום שׁמו, ושׁלום עמו, חסד ואמת ינצרוהו בחיים ובמותו: שׁלום וחן הוצקו בשפתותיו, ושלום וחסד משׁךְ בשׁבט סופר ברב חמדה כל ימי התהלכו בארצות החיים ינוח בשׁלום על משכבו. ויהי זכרו ברוךְ, כאשׁר יעמדו מפעלותיו בחכמה ודעת עד דור אחרון לתהלה ולכבוד ולתפארת עולם!

תכונת שׁיריו וזמירותיו בכלל ומשׁפטם הלא המה: חן ונועם, צחות הלשׁון והדרת קדשׁ. – לא נטה כמעט מני דרךְ כתבי קדשׁנו, רוחם מרחפת על פועל כפיו ומלתם על לשׁונו. כזאת היתה שׂומה בפיו ובשׂפתיו תמיד, כי כל מרחב ושׁיר אשׁר לא תואר ולא הדרת ימות קדם לו, לא ירצה להקרא מפעל לשׁון עבר. ומשׁפטי על אישׁ מורם מעם (בהקדמתי לספר מגדל עוז) יכון גם על פועל כפי הכהן השוכן עתה בצל שׁדי, לאמר: “הוא בא עד תכונת מלאכת השׁיר, מקום כל שׂכיות חמדתה ועפרות זהבה יזוקו, הוא אמר לבת שׁירתו רבת החן (גם אם ילדי נכרים הביאו לפניו על כנפי רננים): שׁירו נא לי משׁיר ציון! וכרגע התהפכה כחומר חותם, והיה אתננה מאדמת נכר קדשׁ לה'. כי כל עת אשׁר היתה בת שׁירתו אצלו שׁעשׁועים ומשׂחקת לפניו, משׁוט בהררי קדשׁ באה ומתהלךְ בם.” – גם מליצתו הפשׁוטה בעניני חכמה ומדע קלה ונעימה, וכפי נכבדות הענין המדובר, כן תעוז ותוסיף אומץ, הן בעברית והן באשׁכנזית.

הוא היה מבין מלבד בלשׁון עברית ואשׁכנזית, עוד בלשׁונות זרות האלה, לשׁון רומי, צרפתי ואנגלי. את שׂפת אנגלי אהב מאד, גם כתב בה ענינים שׁונים לא כבירים במליצה צחה ונעימה. – וימת הכהן ביום הראשׁון בחמשׁה ועשׂרים לחדשׁ טבת ה' תר“ה לב”ע זקן ושׂבע ימים ונזר אלהים – כתר כהונה וכתר שׁם טוב – על ראשׁו. ויספדו לו הוי אדון והוי הודו! ואני בטרם אכלה לדבר אשׂים נוכח פניךָ, קורא אהוב! הטורים אשׁר כתבתי למזכרת החכם המשׁורר הגדול מוהר"ר שׁלום הכהן זכרונו לחיי עולם עלי מצבת קבורתו, ואלה הם:

שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בִּמְרוֹם שָׁמָיִם!

פָּשַׁט בִּגְדֵי אֶבְלוֹ נִשָּׂא וַיָּעַל:

אוֹר יָהֵל עַל רֹאשׁוֹ אוֹר שִׁבְעָתָיִם

וּלְשׁוֹנוֹ שָׁם תָּרוֹן עִם שַׂרְפֵי מָעַל.

בֵּין כּוֹכָבִים קִנּוֹ, אֵלָיו יָרֹנּוּ:

"קוּם, שָׁלוֹם! הֵטִיבָה נַגֵּן כָּמוֹנוּ!

פֹּה נִשְקָף צֶדֶק, חֶסֶד אֵל עִמָּנוּ.

אָחִינוּ אַתְּ שָׁלוֹם שֵׁב פֹּה אִתָּנוּ!

"נִירָה לָךְ נִיר עוֹלָם מַטָּעֵי קֶדֶם

מִשִּׁיר צִיּוֹן יָשִׁיר חֹסֶן עִטֶּךָ:

כִּנוֹר נָעִים תִּמְצָא בַּגָּן מִקֶּדֶם

כּי עַל עֵץ הַחַיִּים תָּלוּי כִּנּוֹרֶךָ!

לִימִין חוֹזִים תֵּלֵךְ בִּנְתִּיב אַל־מָוֶת

וַהֲדוֹם בֶּן יִשַׁי לָךְ כִּסֵּא לָשָׁבֶת.

תּוֹם דַּרְכֶּךָ וּכְבוֹד אֵל יַאַסְפֶךָ,

זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי אֵל, זֹאת נַחֲלָתֶךָ!"

הטורים האלה כתבתי להפצרת ידידי המשכיל המוציא לאור החלק האשׁכנזי מספר בכורי העתים אשׁר שׁאל ממני כזאת לכבוד הכהן השׁוכן בסתר עליון.

מאיר הלוי לעטעריס.

 

ב"ה    🔗

בטוב ישׁרים תעלוץ קריה, ובשׂמחתם תתערב נפשׁ כל אוהב תושׁיה, יחדו ירננו ויאמרו: נאוה לאמונים ישׁע, ולישׁרי לב שׂמחה. עלז גם לבי אף רוחי חיתהו ראות גיל וטובה בזרע ברךְ, בחור חמד, יפה מעללים ומישׁיר לכת, דרכיו ראיתי ואשׁרתיו, פעליו והללתיהו, ידידי החתן המשׂכיל כה' שׁמעון ב“ר גדליה אפּפּענהיים יצ”ו, אחד משׂרידי אוהבי לשׁוננו הקדושׁה והמסולאה (אשׁר מעטים הם כעת על פני ארץ), ובהגיע עת דודים, מועד כלולת חפתו, כי זבדו אלהים זבד טוב להפיל בגורלו בתולה מאושׁרה, נעימת מעשׂים וטובת שׂכל, ה“ה מרת יענטכה, בת הנגיד כה' גומפעל הנאווער יצ”ו, אמרתי כבד אכבדהו נגד כל עמנו, ולזכרון ברית ידידות אעשׂה לו מטעמים כאשׁר אהב ממעדני לשׁון עברית הנחמדה, להוביל שׁי לו ביום חתנתו ושׂמחת לבו אךְ לא להשׁמיע שׁירי עגבים כקול הסירים תחת הסיר, כי אם מוסר ולקח טוב יצלצלו קוי כנורי, על כן אפתח במשׁל פי, אביעה חידות מני מישׁרים.

ושׁבתי וראיתי כי העמל והחריצות מיקר תפארת מעלות אדם המה, כל אוחז בהם יעזוב דרךְ רשׁע, לבו ישׂט מכל רע, ויחבק חיק תושׁיה, בהם יסכן גבר אף יועיל לזולתו, ובדרכיהם אחז מנעוריו גם אוהבי ורעי זה דרך עצלות רחקה מנו, ובפועל כפיו עשׂה חיל, על כן אענדנו עטרת לראשׁו, ומשׁירי אהודנו, כי חן ותרצה משׂכורת עמלו, עשׁר וכבוד מתת חבלו, ועל ציר זה תסבינה דלתי שׁירתי.

והנה כל קוראי ספרי מליצת עברית יכירו וידעו יקר ערךְ גדולת הספר לישׁרים תהלה, אשׁר חבר הגאון המופת, המליץ היחיד, כה' משׁה חיים לוצאטי ז“ל בשׁנת ה’תק”ג, על חתונת אחד מאוהביו באמשׂטרדם. מה אערוךְ ואדמה וישׁוה לו? לא קם כמוהו ואין ערוךְ אליו בכל ספרי מליצה מיום נסתם חזון הנביאים. ומה לי להלל המהולל מאליו? כל עין לו לראות וחיךְ לטעום יראה יקרא ויתפלא. והמליץ הגדול הזה בעזוז כח דמיונו ברא עולם ציורי, וישׂם בו המדות הטובות והרעות כתבנית בני אדם, זו לעומת זו תלכנה תדברנה אף תעשׂינה, והן בחברתן זו לזו תועילנה או תזיקנה. והקורא בספר זה נחשׁב כרואה בארובות, וכמציץ מן החרכים וירא ויתבונן במעשׂי בני אדם, מראשׁית עד אחרית, יביט וידע כי קץ צדיקים ישׁע וברכה, אף אם ראשׁיתם מצער, ואחרית רשׁעים נדמתה,אף כי ארכו ימי שׁלותם. ואבן פנה אשׁר ירה ליסד עליו מבנה שׁיריו הוא מוסר השׂכל, לתת להמון עם דעת ולפתאים ערמה, לבלי שׁפוט למראה עין, לפזר תהלותם באנשׁי רהב וכזב, אשׁר בתהפוכותם יגנבו לב אוילים פיהם יהגה צדק ומשׁפט ובקרבם ארבם, וידעו כל עמי הארץ כי אךְ לישׁרים נאוה תהלה, ולתמימי דרךְ כבוד ותפארת. ועל פי משׁל ומליצה עשה המחבר את יושׁר כחתן יכהן פאר, ואת תהלה ככלה תעדה כליה, על כן מישׁרים אהבו זה את זה ונפשׁותם קשׁורה אשׁה אל אחותה. אולם כמעט הפריד רהב בין אוהבים עצומים, כי בעת גרשׁו הזדונים את יושׁר ואמת אביו מן הארץ, בתרמיתו בא רהב והתחפש בבגדי יושׁר לאמר: אני אני הוא, ולי יאתה תהלה, ויפת לב המון אביה להאמין בו, ויהי אךְ הגיע המועד לתת את בתו לחיק רהב והנה אותות השׁמים נראות עצומות ונוראות ביום החפה, ודרשׁו הזקנים וחקרו היטב, עד כי גלו מרמת רהב וכזביו, ויגרשׁוהו על פי משפט המלךְ, ויתנו ליושׁר את תהלה אשׁר יאתה לו.

ואחר רואי כי לא נמצא הספר לישׁרים תהלה ביד כל אחד, ורבים מסיפורי שׁירי (אשׁר הם כחלק שׁני ממנו) הוסדו לעומת המעשה הנזכר בספר הזה, לכן אציג פה פתשׁגן המשׁל ככתבו וכל' המחבר בהקדמתו לספרו:

"לאמת יולד בן ויאמר להמון, אם יש את נפשך תהי נא תהלה בתך יעודה לבני לאשה. וישמע המון לאמת ויכרתו ברית שניהם. בעת ההיא ילדה תאוה שפחת אמת גם היא בן. ותהי היא ובנה אתו בבית. ויבא צבא המבוכה ויבזו את העיר ואת הילדים לקחו וינהגו וילכו וירא אמת כי נשבה בנו ויעל למשפט השערה ויכתוב בספר ויחתום לפני משפט כדברים האלה: בני ועבדי שדדו השודדים ועתה למען לא יתחלף בני בעבדי בהאריך הימים הני מפרש סימניו, ויפרש אותם לפני משפט. וימת אמת ויעברו הימים ובן התאוה לוקח ביתה דמיון ויגדלהו ויקרא את שמו רהב. ויאמר תרמית לרהב אלכה נא ואגידה אל המון לאמר: הנה בן אמת עומד בבית דמיון, הלא כי נפתה הוא ונתן לך תהלה יעודת אדוניך לאשה. וילך תרמית ויאמר להמון יתבשר נא אדוני אשר נמצא בן אמת, הנה הוא עומד בית דמיון. וילך המון ויקח את רהב מבית דמיון ויאמר לו הנה לך תהלה בתי אשר דברתי אל אמת אביך לתתה לך לאשה, קחנה ותהי לך לאשה. בימים ההם ויושר בן אמת יוצא ובא בתוך העם ולא יכירוהו. ויהי הנער הולך וגדל טוב, ותראהו תהלה ותאהבהו בלבה, אך דבר המון היה חזק על בתו לתתה אל רהב כאשר דבר. וימלאו הימים ויאמר רהב להמון הבה את אשתי כי מלאו ימי. ויקם המון ויאסוף את כל אנשי העיר ויעש משתה ויהי הם אוכלים ושותים והנה רעש גדול ורוח גדולה וחזק ויגע בארבע פנות הבית והקירות נטו לנפול, והעמודים חשבו להשבר וינתץ עמוד התוך. ויראו האנשים וייראו מאד ויבהלו איש אל רעהו, ויקם אחד מן הזקנים ויאמר שמעוני אחי! חרדת אלהים עלינו, ועתה כי זוכר אני אשר קצף ה' על העיר הזאת ויבא עליה את הגוי המר והנמהר חיל המבוכה וישללוה, ולאמת אחינו היה בן ובן אמתו בביתו ויגדלו הנערים ויתערבו, ויכתוב אמת את סימני בנו לפני משפט אדוננו להיות לו לעד עד עולם, עתה נדרשה נא ונבקש בספר זכרונות משפט, אולי אין רהב בן אמת ולא לו תנתן תהלה, כי לבן אמת תהיה. ויבקשו את הדבר ולא נמצאו ברהב הסימנים ההמה, וידעו כי לא אמת הוא וישלחוהו. וישמע שכל ריע יושר ויבא וישתחו ארצה לפניהם ויאמר ברוך ה' אלהי אמת, הנני אבוא ואציג את בן אמת לפניכם את יושר ויביאהו ויעמידהו לפני משפט, וימצאו בו את סימני אביו ויכירוהו, ויאמר משפט להמון זה בן אמת אשר יעדת לו בתך, אליו תתננה, ויקח יושר את תהלה, ורוחה חיתה וישמחו כל העם מאד ויברכו את ה'.

ואלה שמות המדברים:

משל, תהלה בת המון, המון אבי תהלה, יושר בן אמת חתן תהלה, רהב בן תאוה נחשב לבן אמת בטעות, תרמית ריע רהב, שכל ריע יושר, סכלות שפחת המון, סבלנות מינקת יושר, מחקר מתבודד, עבד, קרואים, זקן, סופר, משפט מלך, משוררים.

זה פרי מוסר יניב פי חכם ומשׁורר גדול, ואלה לקחי תבונת כפיו. ופניתי אני את לבי לראות בתהלוכות תבל וארחותיה, נשׁקפתי באהל ישׁרים פנימה, והבטתי צר מעון, ובין קירותיו מחסור עוני ומרורים. צדיק באמונתו יחיה, ישׁרו ובטחונו יקימנו, ומבלי לו דאגותיו ישׁברו גרם, וכח עורקיו ירפה. ובבית רהב הון ועשׁר רב, שׁלחנו מלא דשׁן ורוה נחת, עטיניו מלאו חלב ומוח עצמותיו ישׁוקה. ומה יתרון ליושׁר כי יתן לו המון תהלה ושׁבח, יפאר בשׁערים מעשיו, ותקפוץ ידו מהחזיק ידי מךְ, ומלאמץ דלי כח? מה בצע באמרי רוח? ודבר שפתים אך למחסור. וגם רעה חולה ראיתי, כי פרי עמל יאכל רהב. נשׁען על זרועי תרמית ריעו בוז יבוז כל יגיעה וכל מלאכה, על מטתו ישׂתרע בהשׁקט ומנוחה, בקר וערב ירנן, ימיו יחלופו בשׂחוק ותענוג, רק בנשׁךְ ותרבית ירבה הונו, מעבודת חרוצים יעשׁר, והוא עליהם יגאה. ישׁפול לראותם בבוז וקלון, ויהיו בעיניו כחגבים, ואךְ הוא לבדו אדם לו. ודברתי אני אל לבי, גם זה הבל, שׁלות רשׁעים אךְ רגע, לא יחרךְ רמיה צידו, בא יומו ויאבדו כל ימי הצלחתו, ושׁארית צדיק ברכה, וטוב ינחיל לבני בנים, הן לא יקומו רשׁעים במשׁפט, כי המשׁפט חק נתן ולא יעבור, והוא בעריצים יתקלס, וזדים משׂחק לו. הלא הוא המחציב רהב ומכרית שׁקר, במחוקק במשׁענותיו ישׁיב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם, עד יקיא רשׁע את בלעו, ונפשׁ עמל עמלה לו.

על כל אלה הטפתי מלתי, והלכתי אף אני בעקבות הגאון לוצאטי (בדמות מערכות שׁיריו, ולא בתוקף ועוז נעימת לשׁונו ועומק מחשׁבותיו, כי קטונתי ממנו מאד קטונתי!) והצעתי דברי במשׁל ומליצה, להחיות רוח החכמה והסכלות, הרשׁע והצדק, הזדון והמשׁפט, לתתם הלוךְ ודבר אישׁ אל רעהו, ולפעול אלה מול אלה, כי זה הדרךְ ישכון אור, צח ונעים להשׁמיע מוסר ולמד דעת, ולהשׁרישׁ בתלמי לב שׁומע אהבת הטוב והתושׁיה, ומאוס בזדון ועול. ובחרתי רוב גופי המדברים מספר לישׁרים תהלה, ועוד הוספתי עליהם מדברים חדשׁים, כפי הנאות לסיפור המעשׂה אשׁר המצאתי, ולתכלית המחשׁבה אשר הגיתי בו.

ואלה שמות המדברים.

משׁפט, מלך.

יושׁר, בן אמת.

תהלה, בת המון, אשת יושר.

תרצה, בתם.

רהב,

הבל, בנו.

שׂכל, ריע יושר.

תרמית, ריע רהב.

עמל, ממשפחת יושר, אוהב את תרצה.

סבלנות, אשה זקנה בבית יושר.

דבה, שפחת רהב.

מחקר, מתבודד.

שׁופטים, שׁוטרים, עדים.

ואני למבקרי ספרים אשים דברתי, ולמשׁופטי אתחנן. אל תתנו עיניכם בתפארת עדי מלים, תנו עיניכם במהלךְ הרעיון וההגיון. כי לא כדרכי רוב משׁוררים חדשׁים דרכי, המה יבחרו בשׁירים מלים זרים וקשׁים, המצלצלים לאזן כצלצלי תרועה, וילקטום מכל פנות תנ“ךְ גם אהבו להפךְ סדר המשׁךְ האמרים מטבע הלשׁון, וכל זה למען לא ירוץ הקורא בם. לא כן עמדי, כי מאז תפסתי קסת סופר אהבתי לבחור לשׁון המקרא צח וקל, וברותי מלים ברורי הבנה, גם לא החסרתי מלות החבור והקשׁור ליתר באור ההמשׁךְ, הגם כי ימעטו קצת יפוי מאמרי השׁיר, כי בחרתי בנקיון ונכון הלשׁון על פי משׁפטה מכל עדי וקשׁוט. לזאת חליתי פני ידיד נפשׁי ולבי, החכם הרבני השׁלם מהו' בנימין המכונה וואלף היידענהיים שׁי' (אשׁר כל רז לא נעלם לו בשפה הקדושׁה הזאת ובדקדוקיה) לפקוח עינו על השׁירים האלה לנקותם מכל טעות הנופלת בהם הן ע”י שׁגיאתי והן ע"י הדפוס ויעשׂ כרצוני. והנני אתן להחכם הזה אלף תודות לעין כל, ושׂפתי ישׁבחונהו נגד כל קוראי ספרי, כי לו יאתה כבוד ותפארת, ועליו נאמר: נפשׁ ברכה תדשׁן ומרוה גם הוא יורא.

פ“פ דמיין יום ב' ג' טבת ה’תקע”ג.

שלום הכהן.

 

חלק ראשׁון    🔗

מחזה א.    🔗

עמל

(משליך זרע על תלמי שדה וילך הלוך ונגן)

הֵא לָךְ זֶרַע, בְּחֵקֵךְ אֶרֶץ תִּצְפְּנִיהוּ

מִמִּגְדֵּךְ מִשַּׁדֵּךְ רַוֵּה תְרַוִּיהוּ

לַפְרוֹת בָּר לַכְבִּיר אֹכֶל הֵא לָךְ זָרַע!

מִמֵּעַיִךְ תֵּצֵא מִחְיַת הַבָּיִת

מִגָּדִישׁ עַד קָמָה עַד כֶּרֶם זָיִת

אֲדָמָה, אֵם כָּל חָי! הֵא זֶרַע, הֵא זָרַע!

(הלוך ילך וזורע, ואחר ישב להרגיע על הארץ)

תַּם הַמְּלָאכָה עֵת צָהֳרַיִם הִגִּיעַ

עַל קָדְקֳדִי תִּזְרַח אַף תַּךְ הַשָּׁמֶשׁ

עַתָּה בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא אֶרְבַּץ אָנוּחַ

תִּנְעַם מְנוּחָה וּמְתוּקָה שֵׁנָה לְנֶפֶשׁ

הָעֲמֵלָה, וּלְחֵךְ עוֹבֵד יִטְעַם אֹכֶל. –

עָיֵף אָנֹכִי, – הָהּ! לְמִי עָמֵל אָנִי?

פִּרְיִי מִי יֹאכַל יָחוּשׁ חוּץ מֵרַהַב?

מִזֵעַת אַפִּי יַרְבֶּה הוֹנוֹ בְנֶשֶׁךְ.

הֵן רַהַב וְתַרְמִית קָשְׁרוּ עָלַי קָשֶׁר

לָמוּץ חֶלְבִּי וְשִׁקּוּי עַצְמוֹתַי, יַחַד

נוֹסְדוּ עָלַי שְׁנֵיהֶם בְּמַרְבִּית לְבַלְּעֵנִי

זֶה יוֹעֵץ רָע, וְזֶה כְּנוֹשֶׁה בָא לָקַחַת

פְּרִי עֲמָלִי, עוֹדֶנּוּ בְכַפִּי יְבַלְּעוּהוּ,

אֶקְצוֹר וְהֵם יֶאֱסָפוּ אִיגַע וְיִשְׂבָּעוּ.

רַהַב בִּגְאוֹנוֹ יִלְבַּשׁ בִּגְדֵי חֹפֶשׁ

בְּמֶרְכָּבָה יִתְהַלֵּךְ, בְּתַעֲנוּגֵי מֶלֶךְ

יְדַשֵּׁן בְּשָׂרוֹ, בְּסֵפֶל אַדִּירִים יַיִן

יִשְׁתֶּה, וְחֵיל מְשָׁרְתִים וַחֲנֵפִים יְסוֹבְבוּהוּ.

וַאֲנִי עָנִי פַּת חֲרֵבָה לַחְמִי, מַיִם

אֶשְׁתֶּה גַּם מוֹעֵד וָחַג בִּכְלִי חָרֶס,

וְשַׂק עֲלֵי עוֹרִי שֶׁשְׁזָפַתּוּ הַשָּׁמֶשׁ,

כָּל הַיּוֹם יָגֵעַ וְאֵין כְּסוּת בָּעָרֶב.

אַךְ צַדִּיק אֱלֹהִים בִּדְרָכָיו אֵין עָוֶל

תָּמִים פָּעֳלוֹ עַל כֵּן לֹא אֶמְרֶה פִיהוּ

לֹא אֶתְחַר בַּמְּרֵעִים וּבְפוֹעֲלֵי אָוֶן

לֹא אֲקַנֵּא, עַל בָּשְׁתָּם יַגְדִּילוּ עָקֶב,

אַחֲרִיתָם נִדְמָה אַף אִם עַד שָׁמַיִם

יַעֲלֶה שִׂיאָם. וַאֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵכָה

אֶשְׂמַח בְּנִקְּיוֹן כַּפָּי, וּבִמְעַט אֹכֶל

אֶרְצֶה אֲשֶׁר הִשְׁאִיר לִי חֲמַס יָדֵימוֹ.

גַּם לְלִבִּי נִתַּן חֶדְוָה, וּמַרְגוֹעַ

קָנְתָה נַפְשִׁי תָמִיד יוֹתֵר מֵהֵמָה.

אָגִיל לַחֲזוֹת בְּנֹעַם זֹהַר רָקִיעַ

וְכוֹכָבִים בְּמִשְׁבְּצוֹת זָהָב בּוֹ יָאִירוּ

תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ סָבִיב לִי יִשְׂחָקוּ

כֻּלָהּ יָפָה אַף נָעִים חֶמְדַּת עָיִן

נָאוָה כְתִרְצָה. – הוֹי תִּרְצָה אַתְּ תִּפְאֶרֶת

חֶלְדִי, חַיַּיִךְ חַיַּי, מַה נָּעֵמָה

מַה מָּתְקָה הַתִּקְוָה הֱיוֹתֵךְ לִי לְחֶבֶל.

אַךְ יָמַי יִזָעֲכוּ יִתְקַדְּרוּ חֹשֶׁךְ

בִּלְעָדַיִךְ תִּרְצָה. (ידום וישן)

מחזה ב'    🔗

הבל (אחרי כן) רהב ותרמית

(שלשתם רוכבים על סוסים)

הבל. (שומע אמרי עמל האחרונים)

הוֹי! מַה שָׁמַעְתִּי?

שֵׁם עֲדִינָה זוֹ עַל שִׂפְתֵי שָׁפָל! נֶזֶם

זָהָב בְּאַף חֲזִיר כֵּן בְּפִי נִבְזֶה תִּפְאֶרֶת

כָּל עֲלָמוֹת. תִּרְצָה! בְּכַדְכֹּד שִׁמְשׁוֹתַיִךְ

גַּם בִּלְבַב נִקְלֶה זֶה לִהַבְתְּ שַׁלְהָבֶת?

אֶשְׂחַק לְשִׁפְלֵי עָם אִם כִּנְגִידֵי אֶרֶץ

יִתְאַוּוּ תַאֲוָה. אַךְ לִי לְנַחֲלָה שָׁפָרָה

אֲהוּבָה זֹאת אַךְ מְנַת חֶלְקִי הָיוֹ תֶהִי.

אָבִי פִנַּקְנִי מִנֹּעַר וַאֲרֶשֶׁת

שְׂפָתַי לֹא מָנַע, עוֹד בַּל יִמְנַע סֶלָה.

נִכְבָּד אֲנִי בְּבֵיתוֹ, אֶשְׂתָּרֵר כַּמֶּלֶךְ,

אֶשְׁאַל וְיִתֵּן, אֶתְאַוֶּה וְאֵין מוֹנֵעַ.

חָפְשִׁי אָנֹכִי כָּל הַיּוֹם, בְּבֵית סֵפֶר

לֹא כִלְאַנִי, לִלְמוֹד דְּבָרִים אֵין חֵפֶץ

(חָכְמָה וָדַעַת אֱוִילִים יִקְרָאוּמוֹ)

עִדַּנִי בַּעֲדִי זָהָב וָחֳלִי כֶתֶם,

כָּמוֹנִי כָּמוֹהוּ לִי סוּס וָרֶכֶב.

עַתָּה חוֹלֶה אַהֲבָה אָנִי, בְּבַת ישֶׁר

חָשְׁקָה נַפְשִׁי, כָּל מַעֲיָנַי בָּהּ שַׂמְתִּי,

עַד לִי תִּהְיֶה לֹא אֶשְׁקוֹט וְלֹא אָנוּחַ.

(רכב ותרמית יקרבו)

רהב (אל הבל)

עָבַרְתָּ אוֹתָנוּ, בְּנִי מַחְמַד נֶפֶשׁ!

בְּחִיר פָּרָשִׁים אַתָּה מַה מְאֹד שָׂמַחְתִּי!

(יביט אל מקום אשר עמל שוכב שמה)

רְאֵה זֶה עָמֵל יִשְׁכַּב עַל עָפָר בְּנָחַת,

כְּעַל מִטַּת שֵׁן וְזָהָב עַל רִצְפַּת בַּהַט.

תרמית.

הַנַּח לוֹ, יִישָׁן לְמַעַן יַחֲלִיף כֹּחַ

גַבֵּר חֲיָילִים לְמַלְאוֹת אֲסָמֶיךָ שׂבַע.

רהב.

לְאַט נָא, תַּרְמִית, חֲדַל מֵהָרִים קוֹלֶךָ

פֶּן יֹאמַר בָּזוּי הַזֶּה אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי

אֶת רַהַב.

תרמית.

הַלֹא יִצְדַק בְּדָבְרוֹ. הֵן אֶפֶס

מְעַט לְפָנָיו הָיָה לְךָ וְלָרוֹב פָּרַצְתָּ.

זְכָר נָא יוֹם גֹּרֵשׁ גֹרַשְׁתָּ מֵאֶרֶץ

מִשְׁפָּט עֵת אֶת טַעֲמְךָ שִׁנִּיתָ

לֵאמֹר: בֶּן אֱמֶת אֲנִי, כִּי חָפֵץ לִבֶּךָ

בִּתְהִלָּה בַת הָמוֹן אוֹתָהּ לָקַחַת

לְאִשָּׁה וְעַל מִצְחֶךָ נִכָּר הַשָּׁקֶר.

אָז רָפְתָה יָדְךָ, דַךְ וְנִכְלָם שׁוֹטַטְתָּ

בָּאָרֶץ, וְהִנֵּה מִשַּׁשְׁתָּ כֵלֶיךָ

וְלֹא מָצָאתָ כִּי אִם אַךְ מְעַט בַּכָּסֶף.

הַשֵּׁה הִשִּׁיתָ בְּעָמֵל – כֵּן יָעַצְתִּי –

לְהָשִׁיב לְךָ מִקְּצִיר הַשָּׁנָה כִּפְלַיִם

כְּמַשַּׁאֲךָ. שִׁדָּפוֹן הָיָה בָאָרֶץ

וַתֵּרֶא כִּי אֵין יַד עָמֵל מַשֶּׂגֶת

דֵי הָשֵׁב נִשְׁיְךָ מִתְּבוּאַת שָׂדֵהוּ,

וְהוֹכַחְתוֹ בְּשֵׁבֶט פִּיךָ יִסַּרְתָּהוּ

בְּשׁוֹט מִשְׁפָּט, עַד מִנַּחֲלָתוֹ הַחֵצִי

לָקַחְתָּ בָּעֵרָבוֹן. וְזֶרַע אַיִן

לְעָמֵל אֶת שְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לִזְרוֹעַ,

וְעָמְדָה לְךָ עָרְמָתִי, קָנִיתָ זֶרַע

לְהַלְוֹתוֹ כְפַעַם בְּפַעַם בַּנֶּשֶׁךְ

עַד בְּכָל אֲחזּוֹתָיו הַעֲבֵט הַעֲבַטְתָּהוּ.

מִיּוֹם הַהוּא עָמֵל נִמְכַּר לְךָ לְעֶבֶד

עוֹלָם, יַעֲבוֹד אַדְמָתוֹ וּבְלִי כֶסֶף

תֹּאכַל כֹּחָהּ, יַד חָרוּץ תַּעֲשִׁירֶךָ,

וְאוֹתוֹ הִצַּגְתָּ כְיוֹם לֵידָה בָּחֹסֶר

וּבְעֵירוֹם. עַתָּה לֹא עֹצֶם יָדֶיךָ

אַךְ עָמֵל וַעֲצָתִי עָשׂוּ לְךָ חַיִל

זֶה, לוּלֵא שְׁנֵינוּ בְּאֵין תִּקְוָה דַּלּוֹתָ.

רהב.

כַּחַשׁ לֹא אוּכַל כִּי כַבִּיר פָּעַלְתָּ

לִי לְהוֹעִיל מֵאָז כָּרַתְנוּ בְרִית יָחַד,

אִם אָמַרְתִּי אוֹדֶךָּ הֲלֹא תִלְאֶינָה

שִׂפְתוֹתַי. אַךְ כַּאֲשֶׁר נַפְשְׁךָ יַקֶרֶת

בְּעֵינַי כֵּן שָׂנֵא אָנֹכִי אֶת נֶפֶשׁ

עָמֵל, וּבְכָל הַטּוֹבָה לִי תַגִּיעַ

מֵעֲבוֹדָתוֹ גָּעוֹל אֶגְעָלוֹ נֶצַח.

תרמית.

הִשָּׁמֶר לְךָ רַהַב מִתֵּת בּוֹ דֹּפִי

פֶּן יְחַסֶּדְךָ גַם הוּא וְיַגִּישְׁךָ לְשַׁעַר

מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ וּתְהִי כִמְתַעְתֵּעַ.

רהב.

תַּרְמִית אָחִי, יָדְךָ כִּי תִסְעָדֵנִי

מָה אִירָא? מִפָּנֶיךָ יִבְרַח צֶדֶק,

לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ מֵאֵין כָּמוֹךָ

סַלֵּף כָּל מִשְׁפָּט אַךְ אַתָּה יוֹדֵעַ.

תרמית.

אַל נָא תַרְבֶּה תִּבְטַח בִּי. הִנֵּה שֶׂכֶל

אִישׁ רִיבִי אוֹהֵב לְמִשְׁפַּחַת ישֶׁר

וְכַאֲשֶׁר יָרִים יָדוֹ נַחְנוּ אָבָדְנוּ.

רהב.

חֲדָל לְךָ מֵהִתְנַבֵּא חֶזְיוֹנוֹת שָׁקֶר,

הַדְּאָגָה בְּלֵב זָקֵן וּכְסִיל יָנוּחַ

(מביט בהבל וירא פניו זועפים)

מֶה עָשִׂיתָ תַּרְמִית זֵד וּבְלִיַעַל!

בְּלֵב בְּנִי הֶעָנוּג הֵבֵאתָ מֹרֶךְ,

פָּנָיו רְאֵה כִּי זוֹעֲפִים, מִצְחוֹ קֻמָּטָה. –

(אל הבל)

אַל נָא הֶבֶל חֶדְוַת נַפְשִׁי, אַל תֵּפֶן

אֶל תַּהְפּוּכַת נָבָל הַזֶּה, אַל תָּשֶׁת

לִבְּךָ לִכְזָבָיו, אַךְ מְצַחֵק הוּא לָנוּ.

הבל.

לֹא כֵן אֶל שִׂיחֲכֶם לֹא הִטִּיתִי אֹזֶן,

מַה דִּבֶּר אִישׁ לְרֵעִהוּ לֹא שָׁמָעְתִּי.

אַךְ רוּחִי חֻבָּלָה, סֶר וְזָעַף אָנִי,

לֹא דִבְרֵי תַרְמִית כִּי רוּחַ אַחֶרֶת

בִּעֲתַתְנִי וּפָג לִבִּי, אָבִי רַהַב!

(יפול על צוארי אביו)

רהב.

מַה לְּךָ בְּנִי בְּנִי הֶבֶל? אָנָּא הַגִּידָה

מַה לְּךָ? וּבְכָל כֹּחִי אֱהִי בְּעֶזְרָתֶךָ.

הבל (נאנח)

אֲהָהּ אָבִי! חוֹלֶה אָנִי.

רהב (בבהלה)

מַהֵר חוּשָׁהּ

תַּרְמִית אָחִי, מַהֵר שַׁנֵּס מָתְנֶיךָ

קַח כָּל צְרִי גִלְעָד, בְּחִיר רוֹפְאֵי הַמֶּלֶךְ

הַגִּישׁ, פַּזֵּר כָּל הוֹן, לִמְאוּם הַכֶּסֶף

יְחָשֶׁב לִי, בַּל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד.

תרמית

שָׁוְא לְךָ אִישׁ נִבְהָל! שָׁוְא לְךָ כָּל הָרַעַשׁ

הַזֶּה. הֵרָגַע! אֱזָר כַּגֶּבֶר חָיִל,

בִּנְךָ לֹא יָמוּת, אֶת חָלְיוֹ יָדַעְתִּי.

רהב.

נִחַמְתַּנִי רֵיעַ נֶאֱמָן! הַגִּידָה

לִי מַה מַּכְאוֹבוֹ לְמַעַן אָחִישׁ עֵזֶר.

תרמית.

אַךְ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ קַח. תֶּן תּוֹדָה, הֶבֶל!

חוֹלֵה אַהֲבָה אַתָּה, עֲנֵה נָא לִי הֲשֶׁקֶר

בְּפִי אִם לֹא.

הבל.

תַּרְמִית, לוּ כַאֲשֶׁר יָדַעְתָּ

אֶת מַכְאוֹבִי תֵּדַע גַּם הַתַּחְבֹּשֶׁת.

רהב.

לַחֲבוֹשׁ אֵדַע אָנִי. בַּת מִי חָשַׁקְתָּ?

אֵיפוֹא מִי הָעַלְמָה חִנְּךָ מָצָאָה?

הַגֵּד וְעַד חֲצִי עָשְׁרִי יִנָּתֵן מֹהַר

וּמַתָּן וּמִגְדָּנוֹת כְּיַד הַמֶּלֶךְ.

הבל.

אָבִי! בְּתִרְצָה בַת ישֶׁר שַׂמְתִּי עָיִן,

אֵלֶיהָ תְשׁוּקָתִי, בְּכָל לֵב אֲהַבְתִּיהָ.

רהב (נסוג אחור ועומד מרעיד)

הוֹי בְּנִי, אַתָּה הָיִיתָ בְּעוֹכְרָי. הֶבֶל

בַּר לְבָבִי! הֲבָנוֹת אֵין לְאוֹהֲבֵי אָבִיךָ,

אִם אִשָּׁה עֲצוּרָה לְךָ בִּנְגִידֵי אָרֶץ,

וְלָמָּה תִּתְחַתֵּן בְּמִשְׁפַּחַת בֵּית ישֶׁר

אוֹיְבִים מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם לְנַפְשׁוֹת בֵּיתֵנוּ?

הבל.

אַךְ אוֹתָהּ קַח לִי לְאִשָּׁה, וְאִם אַיִן

מֵת אָנִי.

רהב

הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי קְשֵׁי עֹרֶף

הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, וְאִם מָאֵן יְמָאֵנוּ

הִתְחַתֵּן בִּי חֶרְפָּתִי אָן אוֹלִיכָה?

הבל.

הֲלֹא תַּרְמִית יְדִידְךָ נֶאֱמָן כָּל בֵּיתֶךָ

אִישׁ תַּחְבּוּלוֹת הוּא, פִּיו לְפַתּוֹת יוֹדֵעַ

שָׁלְחֵהוּ לְדַבֵּר עַל לֵב כָּל בֵּית ישֶׁר.

תרמית (בינו לבין עצמו)

יֵשׁ מָקוֹם לִמְצוֹא שָׂכָר גַּם הַפָּעַם.

רהב.

תַּרְמִית שִׁבְתִּי וְקוּמִי אַתָּה יָדַעְתָּ

גַּם הֲלוֹם עַל חָכְמָתְךָ בָּטַח לִבֵּנוּ

עֲשֵׂה כִתְבוּנָתְךָ, בַּקֵּשׁ מְחִיר וְאֶתֵּנָה

תרמית (בינו לבין עצמו)

כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי אֹמַר הִנֵּנִי.

רהב.

מַה לְּךָ תַּרְמִית, לָמָה תִצְחַק בְּקִרְבֶּךָ?

תרמית.

לֹא צָחָקְתִּי, אַךְ יַעֲרִים לִבִּי דַּעַת

מַה לַּעֲשׂוֹת לְהָסִיר מַשְׂטֵמָה מִנֶּפֶשׁ

כָּל בֵּית ישֶׁר לִקְשׁוֹר עִמָּכֶם קָשֶׁר.

הבל (מחבק את תרמית)

מַשְׂכִּיל! מִי כָמוֹךָ יוֹדֵעַ פֶּשֶׁר?

תרמית.

עַתָּה לֵךְ לְדַרְכְּךָ הֶבֶל, הַנִּיחֵנִי

עִם אָבִיךְ וְנַחֲנוּ נַמְתִּיק סוֹד יָחַד

(הבל רוכב לדרכו)

מחזה ג.    🔗

הקודמים (בלי הבל)

רהב.

מַר לִי מְאֹד, הִתְפַּלַּלְתִּי אֶל הַנַּעַר

הַזֶּה, עַתָּה לְבָשְׁתִּי וּלְמֹרֶת רוּחַ

יַדִּיחֵנִי לְבַקֵּשׁ מִן אוֹיְבַי חֶסֶד.

תרמית.

אַל תֵּעָצֵב אָחִי, אַל תִּרְגַז לְשָׁקֶר.

דַּע אַךְ לַחֶסֶד בֵּית ישֶׁר יַחֲשׁוֹבוּ

לָבוֹא בִּבְרִיתֶךָ.

רהב.

בָּאֵר דְּבָרֶיךָ

כִּי לֹא הֲבִינוֹתִים.

תרמית.

עֲנִיִּים מְרוּדִים הֵמָּה

דַּלָה גַם נָעָה מִשְׁפַּחַת בֵּית ישֶׁר

רוֹאָם בַּחוּץ לֹא יֵדַע כִּי אֵין לֶחֶם

בְּבֵיתָם, עַל כֵּן מִלִּבָּם לִקְרָאתֶךָ

יִשְׂמְחוּ, כִּי תָבוֹא עִמָּם בִּבְרִית יָחַד.

רהב.

אַךְ הָתֵל תְּהַתֵּל בִּי תַרְמִית, מִי פֶתִי

יַאֲמִין לִשְׁמוּעָה זֹאת, הֲלֹא אֵשֶׁת יֹשֶׁר

הִיא בַת הָמוֹן, וְלוֹ אוֹצְרוֹת רָב אֵין חֵקֶר.

תרמית.

אָמְנָם כֵּן הוּא. הִנֵּה זֶה דָרְכּוֹ כֶּסֶל

לְהָמוֹן, רָאָה יֹשֶׁר וִיהַלְּלוֹ בְּשַׁעַר,

אֶת תְּהִלָּה בִּתּוֹ מִהֵר תַּת לְאֵשֶׁת

חֵיקוֹ, אַךְ רֵיקָם מִבְּלִי הוֹן וָעֹשֶׁר

שִׁלְּחָה מִבֵּיתוֹ, בָּנָיו עֲזוּבִים הֵמָּה,

יִרְעֲבוּ וְלֹא יֵדַע, דַּלּוּ וְלֹא יַשְׁגִּיחַ.

רהב.

אִם כִּדְבָרֶיךָ, אַךְ חֶרְפָּה וּבֹשֶׁת

יְהִי לִי הִתְחַתֵּן בַּמְּרוּדִים הָאֵלֶּה

תרמית.

לֹא כֵן אָחִי, שְׁמַע וַאֲלַמֶּדְךָ דָּעַת.

אַף אִם שְׂנוּאָה בְּעֵינֶיךָ נֶפֶשׁ יֹשֶׁר

כָּאוֹהֵב לוֹ הִתְרָאֶה, וְעַל פָּנֶיךָ

מַסְוֵהוּ תָמִיד תְּהִי, לוּלֵא מַרְאֵהוּ

מִפָּנֶיךָ כָּל בְּנֵי תֵבֵל נוֹס יָנוּסוּ

חָכְמָתִי תִּתְבַּלָּע וְכוֹרֵת בְּרִית אָיִן.

לְשׁוֹן חֲלָקוֹת וְלֵב אוֹרֵב חָק מִרְמָה סֶלָה

זֹאת בָּחַנְתִּי וְאֵדַע אַף לְךָ אוֹדִיעַ.

רהב.

אַךְ מְתָעֵב אֲנִי קִרְבַת עָנִי וְגֹוֵעַ

לָכֵן הִתְעָרֵב בּוֹ נַפְשִׁי מֵאֵנָה

תרמית.

אַהֲבַת הֶבֶל לְתִרְצָה עַזָּה כַמָּוֶת

אַכְזָר! הַתִבְחַר מוֹת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהָבְתָּ?

רהב (בבהלה גדולה)

הַמָּוְתָה לִבְנִי אֵיךְ אוּכַל וְרָאִיתִי!

הָהּ! תַּרְמִית רֵיעַ נֶאֱמָן! כָּעָב עוּפָה,

רוּץ לְבֵית ישֶׁר אַל תִּתְמַהְמַהּ כַּרֶגַע

כָּל טוּבִי קַח בְּיָדְךָ, הַרְבֵּה מְאֹד מֹהַר,

דַּבֵּר עַל לֵב הָעַלְמָה גַּם לְאָבִיהָ

הַכְבֵּר מַתָּנוֹת, מַהֵר וּקְשָׁר קָשֶׁר.

(שניהם הולכים)

מחזה ד    🔗

(בית ישר)

ישׁר. תהלה.

תהלה.

חָלַף הַיּוֹם יִנָּטוּ צִלְלֵי עֶרֶב

יוֹם הוֹלֵךְ יוֹם בָּא וְנַחְנוּ לֹא נוֹשָׁעְנוּ.

גַּם תַּנִּין חָלְצָה שַׁד, עַל אֶפְרוֹחֶיהָ

תְּרַחֵם יְעֵנָה, וְאָבִי הִשְׁלִיכַנִי כְנֵצֶר

נִתְעָב, כָּעַרְעָר בָּעֲרָבָה עֲזָבָנִי.

הוּא בְעָשְׁרוֹ יִגְאֶה, יִצְבּוֹר כְּעָפָר כֶּסֶף.

וַאֲנַחְנוּ דַּלּוֹנוּ, שׁוֹאֲלִים לַלֶּחֶם

וְאַיּוֹ, כָּל הַיּוֹם אַךְ כְּלוּאִים בַּבָּיִת

כָּל עֲמָלֵינוּ לְפִינוּ, רֹגֶז וְאֵין נָחַת.

אֶזְכּוֹר יוֹם כְּלוּלָתֵנוּ, מִשְׁתֵּה מֶלֶךְ

עָשָׂה אָבִינוּ, הִטִּיף כְּמַיִם יַיִן

בִּכְלִי יָקָר לְרוֹב, עָלָה עַד שָׁמַיִם

רִנְנָתוֹ אַף רִנְנַת כָּל קְרוּאִים יַחַד.

כָּל שׁוֹמְעָיו הִגִּידוּ: מִי יִתֵּן וְתַחַז

עֵינֵינוּ בְזַרְעֵנוּ זֶבֶד מַצְלִיחַ

כָּזֶה. אֲהָהּ! אַךְ לְמַעַן הַרְאוֹת תִּפְאֶרֶת

כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וּלְמַעַן הַכְעֵס לֶב־‏רַהַב

אֲשֶׁר רִמָּהוּ עָשָׂה אָבִינוּ רַעַשׁ

הַנּוֹרָא הַזֶּה, אַךְ לְמַרְאֵה עֵינַיִם

אוֹתָנוּ אָהַב. אֵיךְ יֹאמַר מִנֶּפֶשׁ

אֲהַבְתִּיכֶם, הֲלֹא זְנָחָנוּ, עוֹצֵם עַיִן

מֵהַבִּיט בְּצָר, לֹא יִרְאֶה מְצוּקָתֵנוּ.

ישׁר.

הַס, תְּהִלָּה חֶמְדָתִי! דַּלְתֵי שְׂפָתַיִךְ

מֵחֲטוֹא נִצְרִי. אֶל אֱלוֹהַּ אֲבִי כָּל חָלֶד

נַשְׁלִיךְ יְהָבֵנוּ, אֲשֶׁר יִסְּרָנוּ בְּשֵׁבֶט

תּוֹכַחְתּוֹ לְהֵטִיב לָנוּ בְּאַחֲרִיתֵנוּ.

אִם נֻגְּעוּ יְמֵי עֲלוּמֵינוּ הֲלֹא נִשְׁאֶרֶת

לָנוּ תִּקְוָה רְאוֹת בְּטוֹבָה בִּימֵי כָלַח.

נִזְכְּרָה נָּא וּתְהִי זֹאת תַּנְחוּמָתֵנוּ

כִּי בַר מֵעָוֶל כַּפֵּינוּ, מִפֶּשַׁע

חַף נַפְשֵׁנוּ, אַךְ בְּכִשְׁרוֹן נֹאכַל לֶחֶם,

אֵין מִי יִזְעַק חָמָס, אֵין קוֹרֵא שֶׁבֶר

וָשׁוֹד עָלֵינוּ. יִרְגְּזוּ עוֹשֵׂי רֶשַׁע

עֲמוּסָה נַפְשָׁם הַוֹּת עָמָל וָגָזֶל,

לִפְנֵי כִסֵּא מִשְׁפָּט כִּי יִתְיַצָּבוּ.

חַיִל בָּלְעוּ יְקִיאוּהוּ, כִּמְעַט רֶגַע

אָכְלוּ בְטוֹבָה וְיִהְיוּ לְדֵרָאוֹן נֶצַח. –

שִׁמְעִי סְגוּלָתִי, וּתְהִי לָךְ מָנוֹחַ.

לְתָפְתֶּה שְׁתֵּי בָנוֹת יָפוֹת וְסָרוֹת טַעַם.

תַּאֲוָה וּרְמִיָּה בִשְׁמוֹתָן תִּקְרֶאנָה.

אַחַת מֵהֵנָה לוּ אָרֵס אֵרַסְתִּי

כִּי עַתָּה אֲסָמַי מָלְאוּ הוֹן וָעֹשֶׁר,

אַךְ מְנוּחָה וְשָׁלוֹם חָסַרְתִּי, וְהַנֶּפֶשׁ

לֹא תִמָּלֵא. הַתַּאֲוָה הִדִּיחַתְנִי

לִצְבּוֹר אוֹצָרוֹת אֵין קֵץ, וָאֶהִי כְּפֶרֶא

נוֹשֵׂא סֵבֶל אֲגוּרוֹת זָהָב וָכֶסֶף

וְכַכֶּלֶב שׁוֹמֵר עַל מִפְתַּן הַבָּיִת,

וִיגִיעָתִי בְּלִי לְשָׂבְעָה, עַד הִגִּיעוּ

יָמִים אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵין בָּהֶם חֵפֶץ

וּרְמִיָּה אֶל כָּל עֹשֶׁק אֶל כָּל עָוֶל

הִשִּׁיאַתְנִי, וְלִבִּי כַיָּם מִסַּעַר

נִגְרָשׁ, גַּם עַל מִשְׁכָּבִי אֵין מַרְגּוֹעַ

מִקּוֹל שְׁדוּדִים יַחַד עָלֵי צָעָקוּ

וּשְׁמִי לְזַעֲוָה וּלְאָלָה בְּקֶרֶב אָרֶץ.

עַל כֵּן בָּהוֹמִיּוֹת וְסוֹרָרוֹת אֵלֶּה

גָּעֲלָה נַפְשִׁי, וּבָךְ תְּהִלָּה בָּחַרְתִּי

מִכָּל סְגוּלַת מְלָכִים, כִּי אַהֲבַת נֶפֶשׁ

אֲהַבְתִּיךְ, וַאֲנִי בְחֶבְרָתֵךְ אִישׁ מַצְלִיחַ

תהלה.

צֶדֶק מוּסָרְךָ, יֹשֶׁר יְקָרִי, בַּעַל

נְּעוּרָי! אֲמָרֶיךָ נָעֵמוּ לִשְׁמוֹעַ

בָּמוֹ שִׁעֲשָׁעְתִּי מִיּוֹם חֻפָּתֵנוּ

אַבְלִיגָה בָּהֶם עֲלֵי יָגוֹן כִּי יָרֶב,

אַךְ מַה בֶּצַע אִם לֹא יַרְבּוּ כְבוֹד בָּיִת?

אֲהָהּ! נִלְאֵיתִי כַלְכֵּל מַחְסוֹר וְעֹנִי

מָטָה מִסֵּבֶל שִׁכְמִי עַד מֵאַנְתִּי

הִנָּחֵם. מַה נַּעֲשֶׂה לְתִרְצָה בִּתֵּנוּ

בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ? חֵן פָּנֶיהָ

וִיפֵה תָאֳרָהּ אַף מַעֲשֶׂיהָ כַּשֶּׁמֶשׁ

צַחוּ, מַה יִּתְרוֹן לָעַלְמָה אִם בְּחֵדֶר

בְּתוּלָתָהּ בָּדָד תִּשְׁכּוֹן לִבְכּוֹת בְּסֵתֶר

עַל שִׁבְרוֹן הוֹרֶיהָ, וְתִרְעַב אִתָּנוּ

יוֹם יוֹם. יוֹשֶׁר! אַל עוֹד בְּחֵיקְךָ יָדֶיךָ

תִּטְמוֹן, קוּם הִתְהַלֵּךְ לְאוֹרֶךְ וּלְרוֹחַב

וּרְאֵה וַעֲשֵׂה לִמְצוֹא תְרוּפָה וָיֶשַׁע

לְבַל נֹאבַד בַּל יִתּוֹם בְּאֶפֶס כֹּחֵנוּ.

ישׁר (בינו לבין עצמו)

הֲזֹאת תְּהִלָּה? הָהּ, נוֹאֲשָׁה מִתּוֹחֶלֶת!

אוֹרַח נָשִׁים לָהּ, תִקְוָה לֹא יָדָעוּ.

צַר וּמָצוֹק מְצָאוּנִי, אֲנִי גֹוֵעַ.

אַיֵּה שֵׂכֶל רֵעִי? הֲגַם הוּא עֲזָבָנִי?

(קול דופק על הדלת נשמע)

מִי זֶה דוֹפֵק? בְּעַד הַחַלּוֹן הַשְׁקִיפִי

תְּהִלָּה.

תהלה (נשקפה בעד החלון)

הִנֵּה הוּא תַרְמִית רֵיעַ רַהַב.

ישׁר.

מַה בִּקֵּשׁ זֶה הָעַוָּל בְּתוֹךְ בֵּיתֵנוּ?

חָלִילָה לָנוּ מִפְּתוֹחַ לוֹ דֶלֶת

לֹא תִדְרוֹךְ כַּף רֶגֶל תַּרְמִית בְּאָהֳלֵנוּ.

(קול דופק יוסיף להשמע)

תהלה.

הֲלֹא פָתוֹחַ נִפְתַּח לוֹ, נִשְׁמַע לָדַעַת

מַה בַּקָּשָׁתוֹ?

ישׁר.

בְּחוּץ אֵלָיו אֵלֵכָה

לִשְׁמוֹעַ דְּבָרָיו, אַךְ עַל קַרְקַע בַּיִת

נָקִי זֶה לֹא יִמְצָא מִדְרַךְ כַּף רָגֶל.

(ויפתח הדלת ויצא)

מחזה ה    🔗

תהלה. תרצה. סבלנות.

תרצה וסבלנות (באות מחדר הסמוך)

מַה זֶה קוֹל דּוֹפֵק אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אָזְנֵינוּ?

תהלה.

הִנֵּה הָאֶחָד בָּא, וַיְמָאֵן יֹשֶׁר

תַּת לוֹ מִדְרַךְ רֶגֶל, וַיְמַהֵר חוּצָה

לְדַבֵּר עִמּוֹ שָׁם.

תרצה.

מִי זֶה הָאוֹרֵחַ?

תהלה.

תַּרְמִית אִישׁ חָכָם.

סבלנות.

לְהָרַע. אֵשֶׁת יֹשֶׁר

הֲנָאֲוָה לָךְ חַלֵּל שֵׁם חָכָם, אַךְ קֹדֶשׁ

הוּא לְהוֹלְכֵי תֹם, לֹא לְאִישׁ מִרְמָה וָאָוֶן

כְּתַרְמִית בְּלִיַּעַל זֶה. בִּתִּי! הֲשָׁכַחַתְּ

זֵכֶר נָבָל זֶה? הֲלֹא הוּא הָיָה בְּקֶשֶׁר

עִם רַהַב אֲשֶׁר בָּא בִּצְדִיָּה לָקַחַת

אֶת נַפְשֵׁךְ לֵאמֹר: יֹשֶׁר בֶּן אֱמֶת אָנִי,

וְאֵל בְּנִפְלְאוֹתָיו הִצִּילֵךְ מִכַּף רֶשַׁע.

תהלה (נאנחת)

צָדַקְתְּ אֵם יְשָׁרָה! חָטָאתִי הַפָּעַם.

סבלנות.

אֶנְחָתֵךְ בִּתִּי וְהַכָּרַת פָּנַיִךְ

עָנוּ בָךְ שִׁבְרוֹן רוּחֵךְ, הַאִם תֶּשִׁי

תּוֹכַחְתִּי לַבְּקָרִים אַף דִּבְרֵי נֹחַם

בָּם אִמַּצְתִּי בִרְכַּיִךְ עֵת כָּשָׁלוּ.

תהלה.

הָהּ אִשָּׁה יִרְאַת אֵל? גָּדוֹל הָעֹנִי

וְהַכְּאֵב בִּמְאֹד, עֲצוֹר בְּרוּחִי לֹא יָכֹלְתִּי.

(ותשא את קולה ותבך)

סבלנות.

אַל תִּבְכִּי בִתִּי, דְּעִי נַעֲרָהּ הָיִיתִי

גַּם זָקַנְתִּי וְצַדִּיק נֶעֱזָב לָנֶצַח

עוֹד לֹא רָאִיתִי הִנֵּה אַף אִם שֶׁבַע

יִפּוֹל וְקָם, אַשְׁרֵי בְאַחֲרִיתוֹ יַצְלִיחַ.

תרצה (תחבק את אמה)

אַל תִּבְכִּי אִמִּי הוֹד נַפְשִׁי! הֵן בְּצֶדֶק

דִּבְּרָה זְקֵנָה: אַשְׁרֵי בְאַחֲרִית יַצְלִיחַ –

הִנֵּה אָבִי בָא! חַדִּי נָא פָּנַיִךְ.

מחזה ו    🔗

ישׁר. והקודמים

ישׁר.

(בא נבהל ונבוך, הולך ושב בחדר,

ידום כרגע ואחר יאמר בחפזון)

אָנָה הָלַךְ דּוֹדִי? הַגִּידוּ, שֶׂכֶל

רֵעִי נֶאֱמָן אָנָה הָלַךְ? עָרַגְתִּי

לַעֲצָתוֹ כְּאַיָּל אֶל אֲפִיקֵי מָיִם

אַלְלַי! מַדּוּעַ עֲזָבַנִי בְּרֶגַע

הַמְּבוּכָה כָּזֹאת? מַהֲרוּ חַפְּשׂוּהוּ!

תהלה.

מַה לְּךָ אִישִׁי הַיָּקָר? הֵן כֻּלָּנוּ

חֲרֵדִים עָלֶיךָ, פָּנֶיךָ יֶחֱמָרוּ.

מַה דִּבֵּר מֶה עָשָׂה תַרְמִית? הַגִּידָה

נָא לָנוּ.

ישׁר.

לְחִכִּי נָתַן דְּבַשׁ וְנֹפֶת

תהלה.

עַל כֵּן נִבְהָלְתָּ?

ישׁר.

לַעֲנָה וְרוֹשׁ יָרֵאתִי

פֶּן יִתְעָרְבוּ בוֹ.

תהלה.

אֵיךְ אָבִין דְּבָרֶיךָ?

ישׁר (נופל על המטה)

הַנִּיחִי לִי! מַהֲרוּ בַקְּשׁוּ אֶת שֶׂכֶל!

סבלנות (אל תהלה)

הַנִּיחִיהוּ בִּתִּי חֲכִי כִמְעַט רֶגַע

עַד תַּעֲבוֹר הַבֶּהָלָה, אָז תִּשְׁאֲלִיהוּ.

אל ישר גֶּבֶר מַשְׂכִּיל, לָמָּה כְאִישׁ נִדְהָם חֲלוּשׁ דַּעַת

הִגָּלוֹת נִגְלִיתָ! חֲזַק אֱמָץ לִבֶּךָ.

תרצה (תחבק את אביה)

אָבִי תִפְאַרְתִּי, חֲזַק נָא וֶאֱזָר חָיִל.

סבלנות.

לְכוּ נַשְׁאִירֵהוּ לְבַד, בֹאוּ לֶחָדֶר

(הולכות אל החדר)

תם חלק ראשׁון

 

חלק שׁני    🔗

מחזה א    🔗

תרצה (הולכת ביער לבדה)

תַּחַת צֶאֱלִים אֵלֶּה, בֵּין סִבְכֵי יָעַר,

מָעוֹן לַכְּפִירִים, עָדָה עָלָיו שָׁחַל,

אַרְיֵה שׁוֹאֵג לְטֶרֶף, וְחַיָּה בְּמוֹ אֶרֶב

תָּבוֹאָה, גַּם פַּרְסוֹת נְמֵרִים תִּרְמְסֶנּוּ.

פֹּה אֲבַקֵּשׁ מַחְסֶה פֹּה אֶשְׁכּוֹן לָבֶטַח

כִּי בִנְוַת אָדָם אֵין מְנוּחָה אֵין סָתֶר.

צַיָּדִים תּוֹפְשֵׂי כְלֵי מַשְׁחִית! מַדּוּעַ

עַל דַּם נְקִיִּים תֶּאֱרוֹבוּ? לָמָּה בְקֶשֶׁת

וְרֹמַח עַל שַׁאֲנַנִּים אֵלֶּה תִּפּוֹלוּ?

הֲלֹא מֵאָרְחוֹתֵיכֶם יִטְהַר אָרְחֵמוֹ.

הֵן דּוֹב יְשַׁכֵּל גְּדִי, וּזְאֵב יִטְרוֹף כֶּבֶשׂ,

וְאָדָם אָחִיו יַהֲרוֹג, מִינוֹ יְרַצֵּחַ.

הֵן הֵמָּה אַךְ דָּם אַךְ בָּשָׂר יַחְמוֹסוּ

וּבְרֶשֶׁת אָדָם יִפּוֹל לֵב גַּם נָפֶשׁ. –

הוֹי שׁוֹדְדִים! בַּחֲמַס כַּפֵּיכֶם גַּם בְּחֵדֶר

לְבָבִי חֲתַרְתֶּם, מֶנְהוּ לַחֲטוֹף תַּחְפּוֹצוּ

כָּל יְקַר חֶמְדָּתוֹ לָשׂוּם תַּחְתָּיו אֶבֶן,

אוֹ לִסְגּוֹר בָּשָׂר חַי בִּמְקוֹם הַפֶּצַע

וַחֲבוּרָה. – חוֹמְסִים! אַךְ לַשָּׁוְא תַּעֲמוֹלוּ.

עוֹלָם לֹא יָצוּד בֵּן לֹא אֵמוּן הֶבֶל

צֵיד נַפְשִׁי, לֹא תִפּוֹלָה תִרְצָה בְרֶשֶׁת

תַּאֲוָתוֹ. פֹּה תַּחַת חֲרוּלִים אַסַפֵּחַ,

בֵּין שָׁרְשֵׁי אַלּוֹנִים קִנִּי אָשִׂימָה

אֶבְחַר מְתַלְעוֹת כְּפִירִים, שֵׁן לָבִיא וְלָיִשׁ,

אֱהִי טֶרֶף לָמוֹ וְאַל לַכְּסִילִים חֶבֶל. –

עָמֵל! אוֹצַר נַפְשִׁי, אִם אֶשְׁכָּחֶךָ

אִם בִּבְרִית אַהֲבָתֵנוּ אֶמְעוֹל מַעַל

יִשָּׁכַח שְׁמִי לְעוֹלָם, וְזִכְרִי לָנֶצַח.

(ותשא עיניה ותרא איש בא מרחוק)

מַה זֶּה? תְּמוּנַת אִישׁ לִקְרָאתִי! מִזֶּרַע

מְרֵעִים אֵלֶּה גַּם בֵּין שַׁלְוֵי הַיַּעַר

אֵין מָנוֹס וָסֵתֶר. – אֲמַהֵר אָחוּשָׁה

בַּסְּבָךְ זֶה אֵחָבֵא.

(בנוסה תביט אחריה ותכיר את שכל)

הִנֵּה הוּא שֶׂכֶל!

אַךְ זֶה שֶׁקִּוִּיתִי, הֶאָח! מְצָאתִיהוּ,

בְּבוֹאוֹ בָּא יֶשַׁע, – אָנָּא שֵׂכֶל, שֵׂכֶל!

מחזה ב    🔗

שכל. תרצה.

שכל.

מַה לָּךְ פֹּה, מִי לָךְ פֹּה, עַלְמָה נֶחְמֶדֶת?

כִּי בָדָד פְּגַשְׁתִּיךְ בְּסִבְכֵי זֶה הַיַּעַר?

תרצה.

מִפְּנֵי צַיָּדֵי נַפְשִׁי אֲנִי בוֹרַחַת.

שׂכל.

מִי אֵיפוֹא הַצָּד צֵיד נַפְשֵׁךְ, הֲלֹא בְאֹהֶל

נָשִׁים פְּנִימָה הַסְכֵּן הִסְכַּנְתְּ לָשָׁבֶת,

וְאַיֵּה אֲבוֹתַיִךְ?

תרצה.

בַּקּוֹשְׁרִים גַּם הֵמָּה

שכל.

תִּרְצָה! אַל נָא בְחִידוֹת אֵלַי תְּדַבֵּרִי

מַה קָּרֵךְ הַגִּידִי.

תרצה.

דַּע אֵיפוֹא שֶׂכֶל,

בְּסוּרְךָ לְדַרְכְּךָ וְאֶת בֵּית אָבִי עָזַבְתָּ

עָלָה בוֹ תַרְמִית כִּזְאֵב בְּתוֹךְ הָעֵדֶר

וּבְחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעוֹג שִׁחֵת קֶרֶב

וָלֵב, הֲלֹא זֶה חָבֵר לְאִישׁ מַשְׁחִית רַהַב,

צִיר נֶאֱמָן לְשׁוֹלְחוֹ, פִּזֵּר אוֹצְרוֹת רֶשַׁע

בְּתוֹךְ אָהֳלֵנוּ, יִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שֶׁקֶר

כִּי הוּא וָרַהַב שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ

וְקִרְבָתֵנוּ יַחְפּוֹצוּ. וַיִּפְתְּ בְּסֵתֶר

לִבּוֹת הוֹרַי לְתִתִּי אֵשֶׁת חֵיק לְהֶבֶל

בֶּן רַהַב.

שׂכל.

אָבִיךְ וְאִמֵּךְ הֲזֹאת יֵאוֹתוּ?

תרצה.

אָבִי לֹא יוֹאִיל וְלֹא יְמָאֵן, נָבוֹכוּ

עֶשְׁתְּנוֹתָיו “אַיֵּה שֶׂכֶל רֵעִי?” הֵמָּה

דְּבָרָיו. וְאִמִּי – הָהּ יְדִיד מַשְׂכִּיל! אֶת נֶפֶשׁ

נַעֲנָה יָדַעְתָּ – נוֹאֲשָׁה מִתּוֹחֶלֶת,

נִלְאֲתָה לִנְשׂוֹא עוֹד הַמַּחְסוֹר וְהָעֹנִי,

כֶּסֶף יְעַוֵּר, וּבְפַח תַּרְמִית נִלְכָּדָה.

שׂכל.

וְלָמָּה לֹא תֶאֱהָבִי גַם אַתְּ אֶת הֶבֶל?

עֶלֶם יָפֶה וּבְבֵיתוֹ הוֹן וָעֹשֶׁר.

תרצה.

הֲגַם אַתָּה שֵׂכֶל לְמַטָּרָה תְשִׂימֵנִי

לִשְׂחוֹק עַל מִשְׁבַּתִּי, בְּאֵידִי לִשְׂמוֹחַ?

לֹא כֵן עִמָּדִי, אַף אִם לֹא נָתַתִּי

כְבָר אֶת לִבִּי לְעָמֵל אִישׁ בַּר כַּפַּיִם

וּטְהָר נֶפֶשׁ, תִּגְעַל נַפְשִׁי בְּהֶבֶל

הַבַּעַר, יָפְיוֹ אַךְ אֶפֶס וָתֹהוּ

יִפְעָתוֹ וַהֲדָרוֹ מֵאָפַע הֵמָּה,

מִשְׁחוֹר תֹּאַר מַעֲשָׂיו מָשְׁחָת מַרְאֵהוּ.

שכל.

וּמַה תַּעֲשִׂי בִתִּי? מֵאַיִן עֵזֶר

תְּצַפִּי?

תרצה.

אֵלֶיךָ אֶשָּׂא נַפְשִׁי, שֶׂכֶל,

שֶׁתָּשׁוּב אֶל אֹהֶל אֲבוֹתַי לִפְקוֹחַ

עֵינֵימוֹ.

(בבכי)

וְאִם גַּם אַתָּה תִּטְּשֵׁנִי

תִּבְחַר מַחְנַק נַפְשִׁי, רוּחִי אַפְקִידָהָ

לָאֵל וּבְשָׂרִי מַאֲכָל לְחַיְתוֹ יָעַר.

שכל.

עֲטֶרֶת עֲלָמוֹת! מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי.

רוּחִי כָל עוֹד מִתְהַלֶּכֶת בָּאָרֶץ

אָבִיךְ עוֹדוֹ מַקְשִׁיב לְקוֹלִי וְשׁוֹמֵעַ

לַעֲצָתִי, אַל תְּהִי נַפְשֵׁךְ גּוֹרָל לְהֶבֶל.

הוֹדֵךְ לְעָמֵל יֻתַּן, לוֹ לְבַדּוֹ תֶהִי.

תרצה.

שִׂמַּחְתַּנִי, נֶפֶשׁ יְקָרָה! הִפְחַתָּ

בְאַפִּי רוּחַ חַיִּים תֵּבֵל אַךְ עֵדֶן

לִי תִהְיֶה בְּצֵל עָמֵל, לֶחֶם צַר, מַיִם

לַחַץ אֶבְחַר מִכָּל מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ,

יָדִי תַעֲמוֹל עִמּוֹ בֹּקֶר וָעֶרֶב,

וְתָמִיד כַּצִּלּוֹ בַעֲקֵבוֹ אֲסֻבֶּנּוּ.

שכל.

לֶחֶם צַר אַל תִּלְחֲמִי, וּמַיִם לַחַץ

לֹא תִשְׁתִּי, בְּבֵיתְכֶם אַךְ שׂבַע וָעֹשֶׁר

יִהְיֶה, אַף שֻׁלְחַנְכֶם יִמָּלֵא דֶּשֶׁן.

כִּי יָשׁוּבוּ לְעָמֵל כָּל אוֹצְרוֹת רַהַב.

תרצה (משתוממת)

בְּצִפִּיָּתִי אֵיכָה אֲצַפֶּה כָל אֵלֶּה?

שׂכל.

דָּבָר תִּשְׁמָעִי וְתִצַּלְנָה אָזְנַיִךְ. –

עַתָּה אַל נָא עוֹד תַּרְבִּי תִשְׁאָלִינִי,

מַשְׂכִּיל יִדּוֹם וְיִרְאֶה אַחֲרִית כָּל חֵפֶץ.

אַחַת אִיעָצֵךְ בִּתִּי, אַל תַּפִּילִי

דָבָר מִכָּל אֲשֶׁר אֵלַיִךְ דִּבַּרְתִּי,

לְכִי וְנָשׁוּב לְבֵית אָבִיךְ פֶּן יִדְאַג לָנוּ.

תרצה.

בִּרְכוֹת שָׁמַיִם עָלֶיךָ, אִישׁ אֱלוֹהַּ!

הֲלֹא זֶה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי בִרְאוֹת פָּנֶיךָ

לֵאמֹר: בְּבוֹאֶךָ בָּא גִילָה וָיֶשַׁע.

(שניהם הולכים)

מחזה ג    🔗

עמל. דבה. (בשדה)

עמל (שב לעיר וכלי חרישה על שכמו)

דִּבָּה! אָנָה תֵּלְכִי עַתָּה לְעֵת עֶרֶב?

דבה.

הִנֵּה לְהַגִּיד לְךָ חֲדָשׁוֹת עַתָּה בָאתִי

מַה נַעֲשָׂה בָּעִיר.

עמל.

דַבְּרִי וְאֶשְׁמְעָה

דבה.

אַךְ עֲצוֹר בְּרוּחֶךָ, אַל יֶחֱרַד לִבֶּךָ.

עמל.

מַהֲרִי הַגִּידִי!

דבה.

הִנֵּה יוֹם טוֹב וְזֶבַח

מִשְׁפָּחָה בְּבֵית יֹשֶׁר, וְהָעִיר שָׂמֵחָה.

עמל.

נָאֲוֲה לְבֵית יֹשֶׁר שִׂמְחָה וְכָל טוּב סֶלָה,

הֲלָזֹאת אֶחֱרַד? כֵּן תּוֹסִיפִי לְהוֹדִיעֵנִי

אַךְ מַה יֻלַּד זֶה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם?

דבה.

הֵן אֹרָשָׂה תִרְצָה…

עמל (בחפזון)

תִּרְצָה בַּת יֹשֶׁר

אֹרָשָׂה? לְמִי? דִּבָּה מַהֲרִי סַפֵּרִי

מִי זֶה אִישׁ מַצְלִיחַ לוֹ נִתְּנָה כֶתֶר

כָּל בְּתוּלוֹת?

דבה.

לְמִי עֹשֶׁר וְחֶמְדָה, לְבֶן רַהַב.

עמל (בחרדה גדולה)

לְהֶבֶל בֶּן רַהַב?!

דבה.

זֶה הוּא אִישׁ מַצְלִיחַ.

עמל.

הוֹי דִּבָּה! עִמְדִי עָלַי וּתְפוֹצְצִינִי

בְּמַחֲרֶשֶׁת זוֹ, אַךְ אַל תְּשַׁנִּי דְּבָרַיִךָ.

זֶה דַּרְכֵּךְ כְּאַחַת הַנְּבֵלוֹת תְּדַבֵּרִי

גַּם עַתָּה פִיךְ דִּבֶּר שָׁוְא אֵין כָּמוֹהוּ

לִשְׁפּוֹךְ בּוּז עַל נְקִיִּים, קָלוֹן וָנֶגַע

עַל מִשְׁפַּחַת יְשָׁרִים.

דבה.

הֲלֹא אֶל בֵּית יֹשֶׁר

שׁוֹב תָּשׁוּב לְךָ עָמֵל. בְּמִצְחִי הַטְבִּיעַ

הַבַּרְזֶל הַזֶּה, וְלֶעָפָר תִּרְמְסֵנִי

אִם לֹא כִדְבָרַי כֵּן הוּא

עמל.

אִם אֲבוֹתֶיהָ

הֻכּוּ בְּסַנְוֵרִים לִמְכּוֹר בִּתָּם לְעֵקֶר

מִשְׁפַּחַת זְדוֹנִים בְּעַד בֶּצַע כֶּסֶף

תִּרְצָה מָה הִגִּידָה? הֲשָׁאֲלוּ אֶת פִּיהָ?

דבה.

שְׁאָלוּהָ וַתֵּאוֹת.

עמל.

אֲרוּרָה! מִשֶּׁקֶר

מִנְעִי לְשׁוֹנֵךְ פֶּן אֲמִיתֵךְ.

דבה.

הֲלֹא הַדֶּרֶךְ

לְפָנֶיךָ, מַהֵר אֵלֶיהָ הָאֹהֶל

וְתִמְצָאָהּ שׂמַחַת בִּזְרוֹעוֹת הֶבֶל

וְאַתָּה כַּמֵּת מִלֵּב נִשְׁכַּח זִכְרֶךָ.

עמל (במרירות וקצף)

לְכִי מֵעָלַי, מִשְׁלַחַת שְׁאוֹל צִיר מָוֶת.

(דבה הולכת)

מחזה ד    🔗

עמל (לבדו)

שׁוּבִי תֵבֵל, שׁוּבִי לְתֹהוּ וָבֹהוּ,

הִתְקַדְּרִי שֶׁמֶשׁ, אִסְפִּי נָגְהֵךְ סַהַר,

כּוֹכְבֵי נֶשֶׁף תַּעֲטוּ אֹפֶל וְצַלְמָוֶת,

יִגְוַע כָּל הַיְּקוּם בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמוּ,

מֵרָעַת יוֹשְׁבַי בָהּ תִּמַּח כָּל אֶרֶץ,

כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר דַּרְכּוֹ, נֶאֱלָחוּ,

אֵין עוֹשֵׂה טוֹב, כֻּלָּמוֹ בּוֹגְדֵי בָגֶד,

אֵין תּוֹם אֵין אֱמוּנָה בִּבְנֵי אָדָם סֶלָה. –

לֹא אָשׁוּב עוֹד לְאָהֳלֵי מְתֵי שָׁוְא הָאֵלֶּה

בַּל אֶרְאֶה אָדָם, בַּל אֶחְזֶה פְּנֵי גָבֶר,

פֹּה עִם אַבְנֵי שָׂדֶה בְּרִיתִי, הַיַּעַר

אָשִׂים לְמָלוֹן לִי, וּבֵין תְּלָמִים אָשׂוּחַ.

(עומד נבוך ועודנו לא ישוב)

אֲהָהּ! אֵיכָה תֶּאֱבַל נַפְשִׁי, וּמַרְגוֹעַ

לֹא יָדַעְתִּי, רוּחִי תְסָעֵר וְאֵין שֶׁקֶט. –

עַל כָּל יָגוֹן עַל כָּל מַכְאוֹב וָשֶׁבֶר

עַד הֵנָּה יַחַד עַל רֹאֹשִׁי עָבָרוּ

אָמַרְתִּי הִיא תְנַחְמֵנִי אַךְ בַּת יֹשֶׁר

מִדֵּי זָכְרִי רוּחַ חֶדְוָה חִיַּתְנִי

זֵעַת אַפִּי כְּנֹפֶת צוּף לִי מָתָקָה

עַתָּה בַּמָּה אֶנָּחֵם? חָדֵל אָנִי

כָּל יֶשַׁע, תִּרְצָה אֵין לִי, כֹּל חָסַרְתִּי. –

אֵלְכָה שָׁמָּה לָתוּר בֵּין חַגְוֵי סָלַע,

שָׁם מֶחְקָר בּוֹדֵד זָקֵן ונְבוֹן דָּעַת,

מִפִּיו אֶקַּח חָכְמָה לִקְחוֹ יְנַחְמֵנִי.

(הולך אל מחקר)

מחזה ה    🔗

עמל. מחקר.

עמל.

נְזִיר אֱלֹהִים! אַל נָא עָוֹן עָלַי תָּשֶׁת

כִּי הֶלְאֵיתִיךָ פֹּה בְשֶׁקֶט שִׁכְנֶךָ.

לִשְׁמוֹעַ חָכְמָה מִפִּיךָ הֲלוֹם בָּאתִי,

בַּמֶּה יְשׁוֹטְטוּ עַתָּה רַעְיוֹנֶיךָ?

מחקר.

לִשְׁמוֹעַ מִזֶּבַח טוֹב. נַפְשִׁי בְּחֵקֶר

תַּעֲלוּמוֹת חָכְמַת אֱלוֹהַּ עוֹז דּוֹרֶכֶת

אָתוּר נִפְלָאוֹת נִשְׂגָבוֹת נִשְׁקָפוּ

עַל פְּנֵי כָּל נִבְרָאִים כֻּלָּם, מֵאֶרֶז

עַד אֵזוֹב, מִרְאֵם עַד צְעִיר הַתּוֹלָעַת.

בְּכֻלָּם עֱזוּז גְבוּרוֹתָיו לֹא יֵחָקֵרוּ,

הֵן תֶּחֱזֶה עֵין בּוֹחֵן יֹאחֲזֵהוּ שָׂעַר.

יַחְדָּו כָּחַי כַּצּוֹמֵחַ מֵאַיִן

רִאשׁוֹן יִוָּלֵד, זַרְעוֹ בֹּוֹ עַל אָרֶץ

לַפְרוֹת לַרְבּוֹת לְמִינוֹ עַד בְּלִי יָרֵחַ.

תִּדּוֹם כָּל תְּבוּנָה אַף נִדְהָם כָּל שֶׂכֶל

כִּי יִמָּצֵא בְגַרְגַּר הַזֶּרַע עֶצֶם

כָּל צֶאֱצָאָיו וְצֶאֱצָאֵי צֶאצָאֵהוּ

עַד אֵין קֵץ. לוּ נֶאֱחַזַ בְּעֶצֶם מַזְרִיעַ

אַךְ חֵלֶק דַּק מִכָּל יוֹצְאֵי בִטְנֵהוּ

עַד אַחֲרִית יָמִים, קָטְנוֹ מִי יְכִילֶנּוּ?

תִּקְצַר רוּחַ אֱנוֹשׁ כָּל מַחְשָׁבָה תֵּלֶּא

בַּהֲלָךְ בּוֹ נָפֵשׁ. הִנֵּה זֶה הַפֶּלֶא

אוֹת הִיא לְכָל חוֹקֵר כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים סֶלָה. –

מַלְפֵנוּ מֵעִשְׂבֵּי שָׂדֶה בִּין תֹּקֶף

גְּבוּרוֹתָיו. כְּמוֹ חַי לְמִינוֹ כֵּן יֵשׁ בְּצֶמַח

אֲדָמָה לֵדָה מִחְיָה הַפְרוֹת וָמָוֶת.

הִנְנִי עַל הֵרוֹן הַצְמָחִים אָשִׂימָה

מְגַמַּת פָּנַי, אָבִין בָּם וְאְתֶפַּלָּאָה

יֵשׁ בִּפְרָחִים זָכָר וּנְקֵבָה יַחַד

יִצָּמֵדוּ לְעֵת זֶרַע, וְהִיא הָרֶה לְלֶדֶת

כִּי תְחַבֵּל הָאָבָק מוּשְׁלָךְ עָלֶיהָ

מִנִּי פֶּרַח זָכָר. אֵלֶּה עַל גֶּזַע

אֶחָד עוֹמְדִים נִפְרָדִים, אָז הָרוּחַ

יִשָּׂא אֶת פִּיחַ הַזֶּרַע עַל פֶּרַח

נְקֵבָה, אוֹ הַזְּבוּבִים וּרְמָשִׂים אֵלֶיהָ

יַגִּישׁוּהוּ, וְאֵלֶּה סְמוּכִים יַעֲמוֹדוּ,

וְהִיא כִי תִגְבַּהּ תִּכָּף לוֹ לְעֵת הַצָּמֶד,

וְהוּא כִי יִגְבַּהּ יֵט אֵלֶיהָ הַדֶּרֶךְ.

וְיֵשׁ תָּאֳמֵי זָכָר וּנְקֵבָה בַּפֶּרַח

אֶחָד נֶאֱחָזוּ, כַּאֲשֶׁר בַּחֲבַצֶּלֶת

הַזֹּאת מֵישָׁרִים תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ.

שׁוּר נָא אֶל תּוֹכָה, הַבֵּט אֶת הַגֹּמֶא

בַּתָּוֶךְ, כְּמוֹ תַּבְנִית חוֹתָם מַרְאֵהוּ.

בּוֹ תַבְדִּיל שְׁלשָׁה, אֶת חֹטֶר הַפֶּרִי,

אֶת הַקָּנֶה וְאֶת הֶחָרִיץ, הֲלֹא הֵמָּה

חֶלְקֵי הַנְּקֵבָה. וּבִמְלֹא הַחֹטֶר

גַּרְגְּרֵי הַזֶּרַע – וּכְבֵצֵי הָרֶחֶם

נִדְמוּ – וְעָלָיו קָנֶה נָבוּב פָּתוּחַ

מִלְמָעְלָה. חָרִיץ זֶה עֻתַּד לִבְלוֹעַ.

הָאָבָק בּוֹ יַעַל. וְסָבִיב יַעֲמוֹדוּ

חֶלְקֵי הַזָּכָר, חוּטִים שִׁשָּׁה הֵמָּה,

וּכְמוֹ כִיס בְּרֹאשׁ כָּל הַחוּט מוֹשָׁבֵהוּ,

כֻּסּוּ פְּנֵיהֶם מוֹץ יְרַקְרַק, הוּא הַזֶּרַע,

תָּאֳרוֹ אֲבַעְבּוּעוֹת דַּקּוֹת מְלֵאוֹת רוּחַ

צַח. וּבְהַגִּיעַ תּוֹר לְהַפְרוֹת נִגָּשׁוּ

הַכִּיסִים אֶל הֶחָרִיץ, בּוֹ יַפִּילוּ

הָאָבָק, וְאַחַר לִמְקוֹמָם יָשׁוּבוּ.

אָז יְבֻקְּעוּ הָאֲבַעְבּוּעוֹת, וְיַשִּׁיבוּ רוּחַ

הַצַּח וּמְחַיֶּה אֲשֶׁר בְּקִרְבָּמוֹ, דֶּרֶךְ

נְבוּב הַקָּנֶה יֵרֵד רוּחַ אֶל חֹטֶר

הַפְּרִי לְחַיּוֹת אֶת גַּרְגְּרֵי הַזֶּרַע.

אָז נָבוֹל יִבּוֹלוּ כָּל עָלֵי הַפֶּרַח

אַף חוּטֵי הָאָבָק מְעַט מְעַט יִפּוֹלוּ

וְהַחֹטֶר עַב יִגְדַּל וְהָיָה לְבֵית זָרַע. –

אֵלֶּה קְצוֹת דַּרְכֵי עֱזוּז נִפְלָאוֹת אֱלוֹהַּ,

לָקַח לִבִּי שֶׁמֶץ מֶנְהוּ בַּחֲבַצֶּלֶת

זֹאת. וּמִי יְמַלֵל גְּבוּרוֹתָיו יִרְבָּיוּ

מִסַּפֵּר, עַל פְּנֵי כָל יְצוּרִים נִמְצָאוּ

אַשְׁרֵי אָדָם יֶחֱקָרֵם וְאֶל עוֹשֵׂהוּ

יָרִים לִבּוֹ, נְעִימוֹת בְּנַפְשׁוֹ לָנֶצַח.

עמל.

תְּשׁוּאוֹת חֵן לְךָ, מֶחְקָר! גַּם בָּרוּךְ תֶּהִי.

כִּי לִבִּי וְרוּחִי אִמַּצְתָּ כִּפְלָיִם.

הוֹרֵתַנִי גְּבוּרוֹת אֵל עוֹשֵׂה פֶלֶא,

אַף תִּקְוָה וְנֶחָמָה לִקְחֵי חִקִרֶךָ

לִי יָפִיקוּ. מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ

הַיּוֹצֵר עַל כָּל חַי וְצֶמַח לְמִינֵהוּ

לְהַפְרוֹתָם לְהַרְבּוֹתָם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ,

אִם עָלַי יַשְׁקִיף לְהַמְצִיא כְנֶגְדִּי עֵזֶר

כִּלְבָבִי, עוֹד תּוֹחַלְתִּי תֶאֱתָיֵנִי.

מחזה ו    🔗

(בית ישר)

שכל. ישׁר.

שכל.

זֹאת הָעֵצָה יִעוּצָה מִמֶּנִּי, יֹשֶׁר

אָחִי! שְׁמָעֵנִי וְתִיטַב לְךָ, אַל בְּעֶצֶב

וְזַעַף פָּנִים לִפְנֵי תְהִלָּה אִשְׁתֶּךָ

תִּתְרָאֶה, לִבְלִי תְגָרֶה רִיב בַּבָּיִת.

הַנַּח לָהּ, תִּשְׂמַח וְתָכִין כָּל מְלֶאכֶת

כְּלוּלַת בִּתָּהּ, וְיִשְׂמַח עִמָּהּ בֵּית רַהַב

וַאֲנִי עַד כֹּה וָכֹה לְשָׂדֶה אֵלֵכָה

לְבַקֵּשׁ אֶת עָמֵל, וְאֶל שַׁעֵר הַמֶּלֶךְ

אוֹלִיכֶנּוּ, שָׁם מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּרָה,

וּמִיִּשְׁרַת מִשְׁפָּט אֲבַקֵּשׁ דִּין צֶדֶק

לְהוֹצִיא מִפִּי עָוֶל בִּלְעוֹ, וְהַגֶּזֶל

אֲשֶׁר גָּזַל רַהַבַ אֶת עָמֵל בְּנֶשֶׁךְ

זֶה רַבּוֹת בַּשָּׁנִים הָשֵׁב יְשִׁיבֶנּוּ

לוֹ, וְלֹא יְהִי עוֹד תְּקוּמָה לִרְשָׁעִים אֵלֶּה

כִּי יִפְקוֹד עֲלֵיהֶם הַמֶּלֶךְ בַּשֵּׁבֶט

פִּשְׁעָם, וְיִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן אָרֶץ.

ישׁר.

אַל נָא אָחִי, מֵאֲשֶׁר נַפְשִׁי נִכְסָפָה

לְהַרְחִיק מֵעָלַי כָּל קִרְבַת בֵּית רַהַב

לֹא חָפַצְתִּי כִּלָּיוֹן חָרוּץ וְשֶׁבֶר

בֵּיתוֹ עַד הִשָּׁמְדוֹ. יָדִי אַל תֶּהִי

בּוֹ לְהַכְשִׁילֵהוּ, לְהוֹרִידוֹ בְּאֵר שָׁחַת.

שׂכל.

עַד מָתַי מוּסַר הֲבָלִים יִפְצֶה פִיךָ?

גַּם לִי לֵב כָּמוֹךָ, נְשׂוֹא עָוֹן וָפֶשַׁע,

גַּם עִם מָטִים עֲקַלְקְלוֹתָם לְנַהֵג בְּחֶסֶד

זֶה חֹק מוּסָר זֹאת תּוֹרַת חָכְמָה סֶלָה.

אַךְ לְהַבִּיט כְּבַלַּע רָשָׁע אֶת תּוֹם דָּרֶךְ,

רְאוֹת בְּבוֹגְדִים חוֹמְסֵי פְרִי זֵיעַת אַפַּיִם

מֵאִישׁ צַדִּיק וְנָקִי וּלְהַחֲרִישׁ לָמוֹ

זֶה עָוֹן פְּלִילִי וַהֲרוֹס יְסוֹדֵי אָרֶץ.

הֵן מִשְׁפָּט יִמְלוֹךְ עָלֵינוּ, אַךְ צֶדֶק

וְיָשָׁר יֶחֱזוּ פָנָיו, לֹא יְמַלֵּט אָוֶן

וְחָמָס בְּאַרְצוֹ, לְפָנָיו לֹא יִכּוֹן רֶשַׁע

וְנַחֲנוּ מַחֲשִׁים, וְתִסּוֹג אָחוֹר יָדֵינוּ

מֵהָבִיא לְפָנָיו רִיב אֶבְיוֹן? הַעַיִן

תַּעֲלִים מִיָּתוֹם, עַצְמְךָ וּבְשָׂרֶךָ?

ישׁר.

צָדַקְתָּ מִמֶּנִּי, שֵׂכֶל, עָצַמְתָּ

מִמֶּנִּי מְאֹד בַּחָכְמָה וּבַדָּעַת,

עַל כֵּן אַחַת דִּבַּרְתִּי וְלֹא אֲשַׁנֵּהוּ.

עֲשֵׂה כִלְבָבְךָ, וְאֵל שַׁדַּי יִרְצֶה פֹּעַל

יָדֶיךָ, וּתְהִי אַחֲרִיתִי מְבֹרָכֶת.

שׂכל.

דּוֹם נָא! הִנֵּה זֶה קוֹל מִצְעֲדֵי אִשְׁתֶּךָ.

מחזה ז    🔗

תהלה. והקודמים

תהלה (אל שכל)

שָׁלוֹם לְךָ גֵּר וְתוֹשָׁב! אֵיפוֹא הָיִיתָ

זֶה כַּבִּיר יָמִים? דָּרוֹשֹׁ דָּרַשׁ יֹשֶׁר

אִישִׁי אַחֲרֶיךָ יוֹם יוֹם, כַּעֲרוֹג יֶלֶד

אֶל אוֹמַנְתּוֹ כֵּן עָרַגְנוּ אֵלֶיךָ

גַּם שְׁנֵינוּ.

שׂכל.

בְּבֵיתְכֶם כִּי חָסַרְתִּי אָנִי

שָׂשׂוֹן וְחֶדְוָה תְּמוּרָתִי הִנֵּה בָאָה,

הֲלֹא אָרֵשׂ אֹרָשָׂה בְתוּלָה נֶחֱמֶדֶת

תִּרְצָה מְשׂוֹשׂ כָּל רוֹאֶיהָ.

תהלה (נכלמה מעט)

כֵּן דִּבַּרְתָּ

שֵׂכֶל יְדִיד בֵּיתֵינוּ, שִׂמְחָה הִיא לְנֶפֶשׁ

אָבוֹת לִרְאוֹת בְּטוּב זַרְעָם. אַךְ לִבֶּךָ

הֲיִשְׂמַח אִתָּנוּ מִי יִתֵּן וְאֵדָעָה.

שׂכל.

אַל שֵׂכֶל יִקָּרֵא שְׁמִי. גּוֹרָל פֶּתִי

יְהִי גוֹרָלִי, אִם לֹא מִלֵּב אָגִילָה.

אֶשְׂמְחָה בְּיוֹם חֲתוּנַת בִּתָּךְ. –

תהלה

הֲזֹאת שְׂפַת גֶּבֶר

אוֹיֵב מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם לְמִשְׁפַּחַת רַהַב?

שׂכל.

אָמְנָם זֹאת שְׂפַת גֶּבֶר אוֹהֵב לְבֵית יֹשֶׁר,

תהלה.

יָשְׁרְךָ לוּלֵא יָדַעְתִּי, כִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר

וְשִׂפְתֵי מִרְמָה שָׂנֵא לִבְּךָ, אָמַרְתִּי

צַחֵק תְּצַחֵק בִּי – אַךְ הַבֵּט נָא שֵׂכֶל

בִּפְנֵי יֹשֶׁר, מֵטִיב גֵּהָה הִנֵּהוּ

מֵאָז בְּצֵל קוֹרָתֵנוּ הִסְתַּפָּחְתָּ

תַּחַת הָעִצָּבוֹן כִּמְעַט כִּלָּהוּ

עֵת נִסְתַּרְתָּ מִפָּנֵינוּ. אוֹת נֶצַח

הִיא לִי כִּי נֶאֱמָן אִתָּנוּ בְּרִיתֶךָ.

ישׁר (אל תהלה)

קִרְאִי לְשֶׁמֶשׁ חֹשֶׁךְ, אֹפֶל לְיָרֵחַ,

שִׂימוּ מָתוֹק לְמַר, וּמְרוֹרוֹת לַמֶּתֶק,

וְאַל רֶגַע יָפוּג לִבֵּךְ בְּאַהֲבַת שֶׂכֶל

לְכָל נַפְשׁוֹת בֵּיתֵנוּ.

שׂכל.

זֶה לָךְ אוֹת, אֵשֶׁת

חָיִל, כִּי טוּב כָּל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתֵּךְ יַחַד

אֲנִי דוֹרֵשׁ. הֵן טֶרֶם תְּמַלֵּא שָׁבוּעַ

זֶה גַּם לְעָמֵל שְׁאֵר בְּשַׂר אִישֵׁךְ עֵזֶר

מִכָּל צָרוֹתָיו הָיוֹ יִהְיֶה, לְמַעַן

יִשְׂמַח לִבּוֹ גַם הוּא.

תהלה (מלאה חדוה ורצון)

הָהּ שֵׂכֶל! אֶלֶף

תּוֹדוֹת תַּבַּעְנָה לְךָ שְׂפָתַי, מַשְׂכֹּרֶת

אֱלֹהִים תִּגְמְלֶךָ אָם לְהַגְבִּיהַּ קֶרֶן

עֶלֶם הַזֶּה יָשָׁר וּנְקִי כַפַּיִם

תִּפְעַלְנָה יָדֶיךָ גָּדוֹל הַלַּחַץ

וְהָעֹנִי אֲשֶׁר הֱצִיקוּהוּ, מֵהוֹשִׁיעַ

קָצְרָה יָדִי, עַל כֵּן יִבְכֶּה בַסֵּתֶר

לִבִּי, אָבְלָה עָלָיו נַפְשִׁי, אַף נֶשֶׁף

חִשְׁקֵנוּ יְהִי לִי לַחֲרָדָה וָפַחַד

אִם תְּשׁוּעָה אֵין לוֹ בְּיוֹם שִׂמְחַת בִּתֵּנוּ.

חוּשָׁהּ שֵׂכֶל! מַהֵר שַׁנֵּס מָתְנֶיךָ

פַּלְּטֵהוּ מִצַּר, מֵעֹנִי חַלְּצֵהוּ.

שׂכל (בלחש אל ישר)

נֶפֶשׁ עֲדִינָה זֹאת מְקוֹר לִבָּהּ הֶעֱרָתָה.

(אל תהלה)

חִזְקִי אִמְצִי לִבֵּךְ, דַּאֲגָתֵךְ הָסִירִי

בְּיוֹם כְּלוּלַת תִּרְצָה תֶּחֱזֶינָה עֵינַיִךְ

מִמַּעַל לְתִקְוָתֵךְ אַחֲרִית וָיֶשַׁע.

ישׁר (אל שכל)

עַתָּה אַל תְּאַחֵר אֲשֶׁר לַעֲשׂוֹת יָזַמְתָּ

תִּצְלַח וְתַשְׂכִּיל עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוֵי צֶדֶק.

(כלם הולכים)

תם חלק שׁני

 

חלק שׁלישׁי    🔗

מחזה א    🔗

שכל. עמל (בשדה)

שׂכל.

הָאִישׁ אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם כִּי יֶחֱטָאוּ

וְעַל כָּל אָדָם תִּקְצוֹף? שׁוּבָה לְאָהֳלֶךָ.

הָיֹה אֶהְיֶה לְךָ לְפֶה וּלְמֵלִיץ בְּשַׁעַר

הַמֶּלֶךְ מִשְׁפָּט, יוּשַׁב לְךָ הַגֶּזֶל

אֲשֶׁר גְּזָלוּךָ מְתֵי שָׁוְא תַּרְמִית וָרַהַב,

אַף בְּבֵית יֹשֶׁר תִּמְצָא אֲשֶׁר לֹא חָסַרְתָּ

אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשֶׁךָ, כִּי אַךְ שֶׁקֶר

עָנְתָה דִבָּה, מִיּוֹם דָּרְכָה שָׁם רֶגֶל

תַּרְמִית לֹא פָגָה עֵין תִּרְצָה מִדֶּמַע,

תָּעָה בְיַעַר כְּשֶׂה אוֹבֵד, שָׁם מְצָאתִיהָ

מוּכֶנֶת לְהַשְׁלִיךְ אֶת נַפְשָׁהּ מִנֶּגֶד,

לוּלֵא נִחַמְתִּיהָ בְעָנְיָהּ אָבָדָה.

עמל.

לָמָּה לִי כָל זְהַב אוֹפִיר וְאוֹצְרוֹת כָּסֶף?

יֵשׁ לִי רַב אִם עוֹד תִּרְצָה תֶאֱהָבֵנִי,

לָכֵן אַל תָּבוֹא בַמִּשְׁפָּט עִם רַהַב.

שׂכל.

לָמָה יִבְלְעוּ זָרִים כָּל פְּרִי יְגִיעֶךָ?

בַּת יֹשֶׁר אַךְ רָזוֹן רָאוּ עֵינֶיהָ

בְּבֵית אָבִיהָ, תִּמְצָא עַתָּה מָנוֹחַ

בְּצֵל גֶּבֶר לִרְאוֹת כִּי יִרְבֶּה כְבוֹד בָּיִת.

עמל.

שֵׂכֶל בְּדַעַת יְדַבֵּר, אוּלָם בְּתִגְבֹּרֶת

יִלְחַם תַּרְמִית אִישׁ רִיבְךָ, הָהּ! יָרֵאתִי

פֶּן תְּנַצַּח עָרְמָה, פֶּן תֹּאמַר עָלֶיךָ

יְכָלְתִּיו.

שׂכל.

כְּמַלְאָךְ אֱלֹהִים חָכָם אֲדוֹנֵנוּ

מִשְׁפָּט, בֵּין אֱמֶת לְשֶׁקֶר הַבְחֵן יוֹדֵעַ. –

אַחַת אֶשְׁאָלְךָ עָמֵל, הוֹדִיעֵנִי

הֲיֵשׁ עֵדִים נֶאֱמָנִים, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ

בָּרֵר יְמַלְלוּ בִּדְבַר רִבְךָ עִם רַהַב?

עמל.

יֵשׁ וָיֵשׁ.

שׂכל.

אִם כֵּן אַל יִדְאַג לִבֶּךָ,

רָאֹה תִרְאֶה כָעֵת מָחָר צֵאת לְצֶדֶק

דִּינֶךָ וּמִשְׁפָּטֶיךָ כְּצָהֳרָיִם. –

עַתָּה שׁוּב עִמִּי, כִּי חָשַׁךְ הַלָּיִל.

(שניהם הולכים)

מחזה ב (חצר המלך)    🔗

משׁפט. שׁופטים. ושׁוטרים.

משׁפט.

(ישב על כסא ועטרה בראשו, וסביב לו כל יודעי דת ודין)

אֶרֶץ נִתְּנָה בְיָדִי, אַבִּיר עוֹשֶׂיהָ

הֱקִימַנִי עָל לִמְשׁוֹל עָלֶיהָ בְּשֵׁבֶט

מִישׁוֹר. בִּמְחוֹקֵק בְּמִשְׁעֲנוֹתַי מַדּוֹתִי

מַעַלְלֵי אִישׁ אִם יִצְדַּק אִם יַרְשִׁיעַ.

אֶשְׁקוֹל בְּכַף מֹאזְנַיִם, בְּיָדִי הַפֶּלֶס

וָאֵט קַו צֶדֶק בְּלִי עֹדֶף וָחֹסֶר.

מִרְמָה בֶּצַע שֹׁחַד וָחֹנֶף שָׂנֵאתִי.

תּוֹעֵבָה לִי הַטּוֹת דִּין צַדִּיק וְסֶלֶף

מִשְׁפַּט רָשָׁע. פָּנִים לֹא אֶשָּׂא, גֶּבֶר

לֹא אִירָא, רָשׁ וְעָשִׁיר לִי יַחַד הֵמָּה,

אֵין חֶסֶד אֵין רַחֲמִים כִּי אֶגְזוֹר אֹמֶר.

אֵלֶּה הֵם חֻקַּי בַּל יַעַבְרוּ נֶצַח.

אַשְׁרֵי אֶרֶץ בְּצֵל שִׁבְטִי מִסְתּוֹפֶפֶת,

אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וּתְאֵנָתוֹ בֶטַח

יִשְׁכֹּן, מִפְּנֵי עָרִיץ לֹא תִירָא נֶפֶשׁ

חַלָּשׁ, בְּעַד חָמָס וְגֶזֶל אֶגְדּוֹר גָּדֶר.

אֲנִי עַמִּי אֵהָב, וַעֲבָדַי אַצְלִיחַ,

לֹא אַכְבִּיר מִסִּים, תְּשׁוּרָה לֹא חָפַצְתִּי,

בְּנֵיהֶם לֹא לִפְנֵי מַרְכְּבוֹתַי יָרוּצוּ,

בְּנוֹתָם לֹא לְרַקָּחוֹת וְאוֹפוֹת לָקַחְתִּי,

אַף לֹא אֶקַּח לְצָבָא גִּבּוֹרֵי חָיִל,

כִּי גְבוּלִי שָׁלוֹם, אֵין לוֹחֵם בַּשָּׁעַר.

אֲנִי לְעַמִּי וְלֹא עַמִּי בַּעֲדִי נִבְרָאוּ,

זֹאת יָדַעְתִּי עַל כֵּן רוּחִי שָׁפָלָה.

שׁוֹפְטִים! מִסִּפְרִי בִּין דַּעַת תִּקָּחוּ

לַחֲרוֹץ דִּין לִגְדּוֹר גֶּדֶר וְלַעֲמוֹד בְּפָרֶץ,

כְּבַדֵּי אָרוֹן מִטַּבְּעוֹתָיו לֹא יִזָּחוּ

מֵעֵדוֹתַי אַל תִּטּוּ כָּל יְמֵי אָרֶץ.

שׁופטים (יקדו)

יְחִי לְעוֹלָמִים אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ!

יָמִין וּשְׂמֹאל לֹא נִטֶּה מִדַּרְכֶּךָ.

משׁפט (אל השוטרים)

קִרְאוּ לִי הָעוֹמְדִים בַּחוּץ, יִגָּשׁוּ

כָּל מְבַקְשֵׁי מִשְׁפָּט קָטוֹן וְגָדוֹל יָחַד.

(אחד משוטרים ילך לחוץ)

מחזה ג    🔗

שכל. עמל. והקודמים.

שׂכל.

בְּעַנְוַת רוּחַ אֶגַּשׁ פְּנֵי כִסְאֲךָ מֶלֶךְ

צַדִּיק, לִפְתּוֹחַ פִּי לְאִלֵּם יְשַׁר דֶּרֶךְ

וּנְקִי כַפַּיִם זֶה, עָמֵל שְׁמוֹ, צֶדֶק

וּמִשְׁפָּט אֲבַקֵּשׁ לוֹ, מִיַּד עוֹשְׁקֵהוּ

לְהַצִּיל עָשׁוּק וְרָצוּץ, כִּי זֶה דַּרְכֶּךָ.

משׁפט (אל עמל)

מִי זֶה הוּא וְאֵיזֶה לָקַח פְּרִי עֲמָלֶךָ

בְחָזְקָה? הַגֵּד אֱמֶת הִשָּׁמֵר מִשָּׁקֶר.

עמל.

שֵׁם חוֹמְסִי רַהַב.

משׁפט.

וּלְמִי יֵשׁ עוֹד חֵלֶק

בְּדָבָר?

עמל.

תַּרְמִית רֵיעוֹ

משׁפט (בינו ולבין עצמו)

תַּרְמִית וָרַהַב

הַנְּבָלִים אֵלֶּה עוֹד הַיּוֹם בָּאָרֶץ? –

אַךְ לֹא עַל דַּעְתִּי אֶשְׁפּוֹט, אַחַר שֹׁרֶשׁ

דָּבָר אֶחְקוֹרָה עַל פִּיו אֶגְזוֹר אֹמֶר. –

(אל עמל)

הֲיֵשׁ עֵדִים נֶאֱמָנִים לְפָנַי יָעִידוּ

נְכוֹן דָּבָר?

עמל.

יֵשׁ וָיֵשׁ.

משׁפט (אל אחד השוטרים)

מַהֵר הָבִיאָה

לְפָנַי שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים תַּרְמִית וָרַהַב.

(השוטר ילך)

(אל עמל)

וְאַתָּה קְרָא הָעֵדִים אֵלַי יָבוֹאוּ.

(עמל הולך)

(אל שכל)

מַה לְּךָ שֶׂכֶל בְּחִירִי? אָנָה תְעוּפֶנָה

מַחְשְׁבוֹתֶיךָ?

שׂכל.

אֶתְפַּלָּא עַל דַּרְכֶּךָ

לְהַיְשִׁיר אוֹרַח דִּין, אַף לִנְטוֹת קַו צֶדֶק.

הִנֵּה רִשְׁעַת אֲנָשִׁים אֵלֶּה מִקֶּדֶם

לְךָ נוֹדָעָה, הֲלֹא הֵמָּה בְּנֵי בְלִיַּעַל

בָּאוּ בְּמִרְמָה אֵשֶׁת אַחֵר לָקַחַת

אַךְ זְמָמָם אַל תָּפֵק, כִּי גֵרַשְׁתָּמוֹ

מִן אַרְצֶךָ, וְעַתָּה חֵטְא עַל פֶּשַׁע

הוֹסִיפוּ, שָׁבוּ וְשָׁלְחוּ יַד בְּעַוְלָתָה

לַחֲמוֹס פְּרִי עָמָל – לֹא נֶעְלָם מִמֶּךָּ

נִקְיוֹן כַּפָּיו וִישַׁר דַּרְכּוֹ – כָּל אֵלֶּה

יֵדַע לִבְּךָ, וְאַתָּה לֹא לְמַרְאֵה עַיִן

תִּשְׁפּוֹט, כִּי אִם אַחֲרֵי עֵדִים שָׁלַחְתָּ

לַחֲקוֹר שׁוֹרֶשׁ דָּבָר בָּרֵר כַּשֶּׁמֶשׁ.

משׁפט.

הֵטַבְתָּ לִרְאוֹת, שֶׂכֶל נֶאֶמַן רוּחַ! –

שׁוֹפְטִים! קְחוּ מוּסָר וְיָבִין לִבְּכֶם דַּעַת

לִדְרוֹשׁ הֵיטֵב דִּבְרֵי רִיבוֹת בַּשָּׁעַר.

גַּם רָשָׁע וְצַדִּיק כִּי יִגְּשׁוּ לְרִיב יַחַד

(נוֹדַע שְׁמוֹתָם וּמִפְעֲלוֹתָם בָּאָרֶץ)

אַל תְּבַהֲלוּ לְהַצְדִּיק צַדִּיק וּלְהַרְשִׁיעַ

רָשָׁע, אֵת אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם בִּין תָּבִינוּ

וְטֶרֶם תִּגְזְרוּ אֹמֵר מְאֹד תַּרְבּוּ חֵקֶר.

שופטים.

כְּכָל מִשְׁפָּטֶיךָ שָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ.

שׁוטר (בא מבחוץ)

הִנֵּה רַהַב וְתַרְמִית בַּחוּץ.

משׁפט.

יִגָּשׁוּ.

מחזה ד    🔗

רהב. תרמית. (ואחריהם) עמל. ועדים

תרמית (ישתחוה אפים ארצה)

עֲבָדֶיךָ אֲנַחְנוּ, אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ!

כִּסְּאֲךָ נָכוֹן יִהְיֶה עַד בְּלִי יָרֵחַ!

הִנֵּה שָׁלַחְתָּ לִקְרוֹא לַעֲבָדֶיךָ

לִי וּלְרַהַב וּכְמַהֵר חֵץ יַחְדָּו חַשְׁנוּ

לָבוֹא לִפְקוּדָתְךָ, קֹדֶשׁ הִיא לָנוּ

שָׁאַפְנוּ לָהּ כְּעֶבֶד יִשְׁאַף צֵל עָרֶב.

משׁפט (בינו לבין עצמו)

רְאֵה זֶה שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת תִּטּוֹפְנָה נֹפֶת –

(בקול)

הוֹחִילוּ עַד בּוֹא עוֹד אֶחָד וְאַשְׁמִיעַ

לָכֶם דְּבָרִי.

רהב (בלחש אל תרמית)

רְאֵה נָא אָחִי, גַּם שֵׂכֶל

שׂוֹנְאֵנוּ עוֹמֵד שָׁם. הוֹי! מִי יוֹדֵעַ

מָה יַחְפּוֹץ הַמֶּלֶךְ? אֲחָזַנִי רָעַד.

תרמית (בלחש אל רהב)

חֲזַק לִבְּךָ! פֶּן תַּכְשִׁילְךָ חֶרְדָתֶךָ

שׁוטר (בא מבחוץ)

הִנֵּה עָמֵל וְעֵדִים בַּחוּץ

משׁפט.

יִגָּשׁוּ.

רהב (בלחש אל תרמית)

אוֹי נָא לִי! לִשְׁפּוֹט אִתָּנוּ יָבוֹאוּ

אָחִי! אֱסוֹף כָּל דִּבְרֵי תַהְפּוּכָתֶךָ

שַׁנֵּן חֵץ לְשׁוֹנֶךָ, פֶּן נֹאבַד יָחַד.

תרמית (בלחש ובבקשה)

אָנָּא הַרְגִּיעַ, פֶּן תַּשְׁחִית דְּבָרֵינוּ,

חֲזַק, לְבַל תַּרְשִׁיעֲךָ הַכָּרַת פָּנֶיךָ.

משׁפט (אל עמל)

עַתָּה הַגֵּד דְּבַר רִיבְךָ בִּפְנֵי בַעַל

דִּין.

עמל.

זֶה כְשִׁשָּׁה שָׁנִים הִלְוַנִי רַהַב

כֶּסֶף שְׁלשִׁים שְׁקָלִים לְשַׁלֵּם כִּפְלַיִם

קְצִיר הַשָּׁנָה. אָז הָיָה בָאָרֶץ

שִׁדָפוֹן גָּדוֹל, וַיְהִי כִּי לֹא יָכֹלְתִּי

הַשֵּׁב לוֹ מִתְּבוּאָתִי שִׁשִּׁים כֶּסֶף

וְלֹא הוֹבִילָה אַדְמָתִי דֵי זֶרַע

שָׁנָה הַשֵּׁנִית, וַיְדַבֵּר אֵלַי רַהַב

מִרְמָה לֵאמֹר: אִם תָּשִׁיב מִשְׁנֵה כֶסֶף

קָצִיר הַבָּא אֶעְזוֹב נִשְׁיִי בְּיָדֶיךָ:

נַעֲשָׂה שָׁנָה בְשָׁנָה, הִכְפִּיל כֵּפֶל

נִכְפָּל עַד כִּי עַתָּה כָּל עֲמָלִי לְרַהַב

וַאֲנִי עַבְדֶךָ אֵין לֶחֶם לִשְׂבּוֹעַ.

תרמית.

אָכֵן….

משׁפט.

דּוֹם! בַּעֲלֵי דִין רִאשׁוֹן יְדַבֵּרוּ

מְלִיצִים לְמַלְאוֹת דִּבְרֵיהֶם יָבוֹאוּ.

רהב.

אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ! אַךְ כָּזָב וָשֶׁקֶר

עָנָה בִי עָמֵל. חֲלִילָה לְעַבְדֶּךָ

מֵעֲשׂוֹת כָּזֹאת. בְּכֶסֶף מָלֵא קָנִיתִי

מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה תְּבוּאַת שָׂדֵהוּ.

שׂכל.

יִרְאֶה כָל מַשְׂכִּיל כִּי אַךְ כָּזָב פִּיךָ

יְדַבֵּר. הֲלֹא דַלָּה יָדְךָ עֵת מֵאֶרֶץ

מִשְׁפָּט גֹּרַשְׁתָּ, וְעַתָּה בְּמַרְכְּבוֹת מֶלֶךְ

תִּתְהַלֵּךְ, וְעָמֵל פִּרְיוֹ וּמִקְנֵהוּ

פָּרְצוּ בָאָרֶץ, עַתָּה יֵלֵךְ יָחֵף

וְאֵין לֶחֶם לְשֹׂובַע נַפְשׁוֹ, הֲגַם יוֹדֵעַ

כָּל בָּאֵי שַׁעֵר כִּי לֹא פִזֵר כַּסְפֵּהוּ

לְמוֹתָרוֹת מֵעוֹדוֹ עַד זוֹ הָרָגַע.

תרמית.

נִפְלָאוּ דַּרְכֵי אֵל, מִי יָבִין בָּמוֹ?

בֵּרֵךְ הָאֱלֹהִים אֶת חֵיל הָאִישׁ רַהַב

וּבְבֵית עָמֵל שָׁלַח אָלָה וּמִגְרָעַת.

לוּ לָקַח רַהַב תְּבוּאַת עָמֵל בְּנֶשֶׁךְ

(כִּדְבָרוֹ) זֶה שִׁשָּׁה שָׁנִים, מַדּוּעַ

לֹא הִקְדִּים בּוֹא לִצְעוֹק לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ?

שׂכל.

עָמֵל אִישׁ שָׂדֶה בְּלִי חֶשְׁבּוֹן וָדַעַת,

רָאָה רִישׁוֹ בָּא כְּמִתְהַלֵּךְ, וְשֹׁרֶשׁ

סוֹדוֹ לֹא יָדַע, עַד עֵינָיו נִפְקָחוּ

כִּי כִרְקַב עֲצָמוֹת יִשַּׁךְ הַנֶּשֶׁךְ

אָז רָאָה וְיָדַע מֶה עָשָׂה לוֹ רַהַב.

גַּם עַתָּה לֹא גִּלָּה עָמֵל הָעֹשֶׁק

אֲשֶׁר עֲשַׁקְתּוּהוּ – כִּי תְכַסֵּהוּ בֹּשֶׁת –

אֶלָּא גַּם חֶשְׁקַת לִבּוֹ, מִכָּל עֹשֶׁר

והוֹן יָקְרָה לוֹ, לָקַחַת תַּחְפּוֹצוּ.

משׁפט (אל שכל)

חֶשְׁקַת לִבּוֹ מַה הִיא? בָּאֵר דְּבָרֶיךָ

שׂכל.

נֶפֶשׁ עָמֵל יָמִים רַבִּים נִקְשֶׁרֶת

בְּנֶפֶשׁ תִּרְצָה בַּת יֹשֶׁר. וְעַתָּה קַחַת

אוֹתָהּ לְהֶבֶל בְּנוֹ לְאִשָּׁה זָמַם רַהַב.

תרמית.

הֲשָׁמַע אֲדוֹנִי מִשְׁפָּט? פִּיו הִכְשִׁילֵהו.

הֲלֹא יֹשֶׁר מוֹדָע לֶעָמֵל, וְיוֹדֵעַ

שִׁבְתּוֹ וְקוּמוֹ. וְעַתָּה הֵן לוּ נָכוֹנוּ

דִּבְרֵי מַסְטִין זֶה, אֵיכָה יֹאבֶה יֹשֶׁר

לָתֵת בִּתּוֹ לְבֶן אִישׁ עַוְלָה וָגֶזֶל

אֲשֶׁר הִכְשִׁיל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ?

שׂכל.

הֲזֹאת יֵאוֹת יֹשֶׁר?

אַף אָמְנָה מֵאֵן הִתְחַתֵּן בָּרַהַב.

רהב.

הָהּ מוֹצִיא דִבָּה! שִׂים יָדְךָ לְמוֹ פִיךָ!

הַנְקַלָּה בְּעֵינֶיךָ הִתְחַתֵּן בְּגֶבֶר

כָּמוֹנִי? הֲלֹא נֶפֶשׁ תְּהִלָּה שׂמַחַת

בְּקֶשֶׁר זֶה, וְאַתָּה לָמָּה תְבוּזֵנִי?

משׁפט.

דֹּמּוּ כֻּלְּכֶם דֹּמּוּ! מֶה חֵפֶץ בְּלַהַג

הַרְבֵּה, לֹא בְאֵלֶּה יֵחָרֵץ דִּין צֶדֶק.

עַל פִּי עֵדִים יָקוּם דָּבָר, יָבוֹאוּ

לְפָנַי וְיָעִידוּ.

– (העדים יגשו לפני המלך)

אַתֶּם עֵדִים טֶרֶם

תַּגִּידוּ דָּבָר הַטּוּ לְמוּסָר אֹזֶן,

הַזְהִירוּ לְבַבְכֶם, דַּע לִפְנֵי מִי תַעֲמוֹדוּ.

זֶה כָּתוּב בְּסִפְרִי: לֹא תַעֲנֶה בְּרֵעֵךָ

עֵד שָׁקֶר. וְעַתָּה רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ

אִמְרוּ הָאֱמֶת מַה תֵּדְעוּ מִדְּבַר רַהַב

עִם עָמֵל. אַךְ לֹא כֻלְכֶם תְּדַבְּרוּ יַחַד,

אִישׁ אִישׁ יְדַבֵּר דְּבָרוֹ.

עד ראשׁון.

בָּרֵר יָדַעְתִּי

לָקַח רַהַב כָּל פְּרִי עָמֵל בַּנָּשֶׁךְ.

משׁפט.

מֵאַיִן תֵּדַע זֹאת?

עד.

שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּיהוּ

מִפִּי אַנְשֵׁי אֱמֶת יָשִׂיחוּ בוֹ בְּשָׁעַר.

משׁפט.

מַה שֵּׁם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה? הָבִיאָה

לִי אוֹתָם.

עד.

זֶה יָמִים רַבִּים חָלָפוּ.

עַל כֵּן נִשְׁכַּח זִכְרָם.

משׁפט.

מִפִּי הַשֵּׁמַע

לֹא אָדוּן. צֵא מֵעָלֵי, עֵדוֹתֶךָ

לֹא נֶאֱמָנָה.

(העד יוצא)

(אל העד השני)

הַגֵּד לִי מַה יָּדַעְתָּ

אַתָּה?

העד השׁני.

אָכַל רַהַב פְּרִי עָמֵל בְּנֶשֶׁךְ

כְּשִׁשָּׁה שָׁנִים.

משׁפט.

מֵאַיִן תְּדָעֵהוּ?

עד.

זֹאת הִגִּידָה לִי דִּבָּה שִׁפְחַת רַהַב.

משׁפט.

מִפִּי דִבָּה מִי יָדוּן? צֵא!

(העד יוצא)

רהב (בלחש אל תרמית)

יְכוֹלְנוּהוּ.

הֶאָח הֶאָח! נַחְנוּ נִזְכֶּה בְּשָׁפְטֵנוּ.

תרמית (בלחש)

רְאֵה אַחֲרִית דָּבָר, וְאָז יִשְׂמַח לִבֶּךָ.

משפט (אל עד שלישי)

הַגֵּד מַה יָּדַעְתָּ אַתָּה?

העד השׁלישי.

יָדַעְתִּי

כִּי לָחַץ רַהַב אֶת עָמֵל בַּנֶּשֶׁךְ

מַרְבִּית וְאָכַל כָּל תְּבוּאוֹת שָׂדֵהוּ

זֶה שִׁשָּׁה שָׁנִים.

משׁפט.

מִמִּי תְדָעֵהוּ.

עד.

הָלוֹךְ הָלַכְנוּ אֲנִי וְזֶה רֵעִי יַחַד

לָשֹוּחַ בְּשָׂדֶה, שָׁם נִשְׁעַנּוּ תַּחַת

הָעֵץ, וְהִנֵּה רַהַב וְתַרְמִית לְפָנֵינוּ

רָכְבוּ, רָאִינוּם וְלֹא רָאוּנוּ הֵמָּה,

וְנַחְנוּ שְׁמַעְנוּם מְסַפְּרִים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ

נְבָלָה זֹאת, וּבְרָעָתָם הִתְהַלָּלוּ

משׁפט (אל עד רביעי)

הָאֱמֶת אֲשֶׁר דִּבֵּר רֵעֶךָ?

העד הרביעי.

חֵי נֶפֶשׁ

אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ! כִּי כַיּוֹם צֶדֶק

וֶאֱמֶת דִּבְרֵי רֵעִי.

רהב (בינו ולעצמו בחרדה)

אוֹי לִי! אָבָדְתִּי!

תרמית (כמו רהב)

אַלְלַי! גַּם בְּשָׂדֶה אֵין סוֹד לְרָעָה, אוֹזֶן

לַאֲבָנִים וְעֵצִים יֵשׁ, וְעוֹף הַשָּׁמַיִם

יוֹלִיךְ הַקּוֹל.

משׁפט (אל העדים)

אוּלַי שְׁגִיתֶם בִּשְׁמוֹעַ?

תרמית (יאמץ לבו)

כֵּן דִּבַּרְתָּ אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ! אֵלֶּה

הָאֲנָשִׁים שָׁגוּ בִּרְאוֹת וּבִשְׁמוֹעַ.

העדים.

הֵיטֵב שָׁמַעְנוּ בְאָזְנֵינוּ, אֵיךְ רַהַב

וְתַרְמִית הִתְפָּאֲרוּ (וּשְׂחוֹק מָלֵא פִימוֹ)

כִּי לָקְחוּ בְּמִרְמָה מֵאִישׁ עָמֵל תַּחַת

שְׁלשִׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף כִּפְלֵי כִפְלָיִם

כֵּן עָשׂוּ שָׁנָה בְשָׁנָה עַד אָכָלוּ

בְּנֶשֶׁךְ וּמַרְבִּית כָּל תְּבוּאוֹת שָׂדֵהוּ.

משׁפט (אל רהב)

תֵּן תּוֹדָה רַהַב כִּי רָעָה עָשִׂיתָ.

רהב (יפול לרגלי המלך)

רַחֵם עָלַי, אֲדוֹנִי מֶלֶךְ! חָטָאתִי

אַךְ בְּחַסְדֶּךָ הַגָּדוֹל עֲבוֹר עַל פֶּשַׁע.

משׁפט.

לִפְנֵי כִסֵּא דִין אֵין רַחֲמִים וָחֶסֶד

עָבַרְתָּ עַל מִצְוַת פִּי, כָּתוּב בְּסֵפֶר

חֻקִּי. “כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בַּנֶּשֶׁךְ”.

וְהוֹסַפְתָּ בְעַזּוּת פָּנִים חֵטְא עַל פֶּשַׁע

לְהִכְבִּיר כְּזָבִים נֶגֶּד הַשּׁוֹפְטִים וְנֶגֶד

כָּל הַיְּשָׁרִים הָעוֹמְדִים פֹּה הָאֵלֶּה,

לָכֵן עָנוֹשׁ תֵּעָנֵשׁ אַתָּה רַהַב,

הָשֵׁב תָּשִׁיב לְעָמֵל כָּל אֲשֶׁר לָקַחְתָּ

מִמֶּנּוּ זֶה שִׁשָּׁה שָׁנִים בַּגָּזֶל,

וְגַם חֲמִישִׁית תּוֹסִיף עָלָיו מִכַּסְפֶּךָ.

וְעוֹד יָדִי נְטוּיָה לְיַסְרֶךָ עַל רוֹעַ

הַמַּעֲשִׂים, וְעַל כָּל מִרְמָה וְכָל הָעָוֶל

אֲשֶׁר בְּזָדוֹן עָשִׂיתָ בַעֲצַת מַדִּיחַ

הָאִישׁ הָרַע הַזֶּה, תַּרְמִית רֵעֶךָ

(יָדַעְתִּי זְדוֹן לִבּוֹ מֵאָז מִקֶּדֶם.)

גֹּרָשׁ תְּגֹרָשׁוּ שְׁנֵיכֶם מִן הָאָרֶץ

וְלֹא תוֹסִיפוּ עוֹד לָשׁוּב, פֶּן תָּמוּתוּ.

רהב ותרמית.

אָנָּא הַמֶּלֶךְ! סְלַח נָא אַךְ הַפָּעַם!

משׁפט (אל השוטרים)

קְחוּ אוֹתָם וְקַיְּמוּ הַדִּין אֲשֶׁר חָרָצְתִּי.

(השוטרים יאחזו את רהב ותרמית ויוליכום לחוץ).

מחזה ה    🔗

הקודמים (בלי רהב ותרמית)

עמל.

נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ!

אָמַרְתִּי אוֹדֶךָּ וּבְפִי אֵין אֹמֶר.

משׁפט.

לָמָּה לִי תוֹדָה? לֹא בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי

גַּם בְּאֹמֶר וּדְבָרִים לֹא אֶקַּח שֹׁחַד.

לְפִי חֻקֵּי הַדִּין אַצְדִּיק אַף אַרְשִׁיעַ

אֵין גְּמוּל וְאֵין תּוֹדָה לִפְנֵי כִסֵּא צֶדֶק. –

הוּשַׁב לְךָ עָמֵל פְּרִי זֵעַת אַפֶּיךָ.

עַתָּה שְׁמַע מוּסָר, יִקַּח לִבְּךָ דָעַת:

אַל תִּתְעָרֵב בְּאַנְשֵׁי מִרְמָה וָאָוֶן

אֲשֶׁר יְמִינָם יְמִין שָׁקֶר, בְּדַרְכֵיהֶם כּשֶׁל.

גַּם בְּמוּךְ יָדְךָ, שִׁדָּפוֹן וּבַצֹּרֶת

כִּי יִהְיוּ בָאָרֶץ, עֵינֶיךָ אַל תָּשֶׁת

לִלְוֹת בְּנֶשֶׁךְ כֶּסֶף וּבְמַרְבִּית אֹכֶל

חֵטְא מֶרִי הוּא, מַשְׁחִית הוֹנוֹ יַעֲשֶׂנָּה,

אַךְ רֶגַע יִוָּשַׁע, וְכִלְיוֹנוֹ נֶצַח.

לֵךְ אֶל יְשָׁרִים (כִּי תִמְצָאֵם) שְׁאַל עֵזֶר,

אוֹ זְרַע זְרָעֶיךָ אַף אִם מִצְעָר הֵמָּה

עֲלֵיהֶם תָּחוּל בִּרְכַּת אֱלוֹהַּ מִמָּעַל,

יַד חֲרוּצִים לֹא תֵעָנֶה – עַתָּה שׁוּבָה

נִירָה לְךָ נִיר, זְרַע שָׂדְךָ לְהַמְצִיא אֹכֶל. –

אַשְׁרֵי מִיגִיעַ כַּפָּיו יִשְׂבַּע לָחֶם

אִישׁ אִישׁ לְדַרְכּוֹ יִפְנֶה לִמְצוֹא מְזוֹנֵהוּ

עַמִּי יַחַד אָהַבְתִּי כִפְרִי רָחֶם

אַף כִּי אִישׁ אֲדָמָה הֲלֹא יְכַלְכֵּל מַעֲשֵׂהוּ.

שׂכל (אל משפט)

שָׂא נָא פְאֵר הַמְּלָכִים, לְדַבֵּר תִּתְּנֵנִי

משׁפט.

דַּבֵּר נָא.

שׂכל.

עַד כֹּה בַּמִּשְׁפָּט כִּלְכַּלְתָּ

דְּבָרֶיךָ, צָדְקוּ יַחְדָּו אַף נָעֵמוּ.

עַתָּה כַמֶּלֶךְ בַּחֲנִינָה וָחֶסֶד

הוֹשַׁע אֶת עָמֵל, תּוֹסִיף לְהַצְלִיחֵהוּ

הַבֵּט נָא בְּפָנָיו זוֹעֲפִים עוֹדָם הֵמָּה

הִנֵּה בּוֹז יָבוֹזוּ לוֹ כָּל אוֹצְרוֹת רַהַב.

אַחַת הִיא מַטְרַת חֶפְצוֹ, בָּהּ נִכְסָפָה

וְכָלְתָה נַפְשׁוֹ, כָּל תְּשׁוּקָתוֹ אֵלֶיהָ.

משׁפט.

מַה זֹּאת?

שׂכל.

אַהֲבַת עָמֵל לְתִרְצָה בַת יֹשֶׁר

לִי נוֹדָעָה, אַף הִיא תִּתְאָו לִהְיוֹת חֶבֶל

נַחֲלָתוֹ מִמְּקוֹר כָּל לִבָּתָה. אֶפֶס

כִּמְעַט קָט נָפְלָה בְּרֶשֶׁת תַּאֲוַת הֶבֶל

בֶּן רַהַב בַּעֲצַת תַּרְמִית אִישׁ בְּלִיַּעַל

עַתָּה כִנְפוֹל רְשָׁעִים – לֹא נָאֲוָה לָמוֹ

תִרְצָה – יִתֵּן נָא אֲדוֹנִי מֶלֶךְ לְנֶפֶשׁ

הַיְּשָׁרִים תַּאֲוָתָהּ.

משׁפט.

וְאַיֵּה אֲבוֹתֶיהָ?

לִפְקוֹד בִּדְבַר בִּתָּם יָאֲתָה אַךְ לָמוֹ.

שׂכל.

הִנָּם בְּחוּץ לִפְנֵי פֶתַח הֵיכָלֶךָ

עוֹמְדִים וּמְצַפִּים חַסְדֶּךָ.

משׁפט.

יִגָּשׁוּ

(שכל פותח הדלת לקרוא משפחת ישר.)

מחזה ו    🔗

ישׁר. תהלה. תרצה. והקודמים.

ישׁר (אל משפט)

לִפְנֵי הוֹד כִּסְאֲךָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ

אָבוֹא בְּתַחֲנוּנִים לְבַקֵּשׁ מִמְּךָ חָסֶד. –

אֶת בִּתִּי הַזֹּאת זֶה יָמִים אֵרַשְׂתִּי

לְהֶבֶל בֶּן רַהַב, וְאַתָּה דִּין חָרַצְתָּ

גַּרֵשׁ הַמִּשְׁפָּחָה הַזֹּאת מִן אָרֶץ

עַתָּה לְבִתִּי מָה אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם? אֵיכָה

תִּשְׁאַר עֲגוּנָה וַעֲזוּבָה כָל יָמֶיהָ

לָמָה הָיוֹ תְהִי כְּשׁוֹשַׁנָּה נוֹבֶלֶת

עָלֶיהָ וּכְגֶזַע רַךְ יְשָׁרֵשׁ סַעַר?

הָהּ אֲדוֹנִי! הֲלֹא הִיא יְחִידָתִי, תִּפְאֶרֶת

אוֹנִי וְתִקְוַת חֶלְדִי, וּבִלְעָדֶיהָ

אֵין לִי טוֹבָה וְשִׂמְחָה, חֶדְוָה וָנָחַת.

לָכֵן יֵצֵא נָא דְבַר חֹק מִלְפָנֶיךָ

אֲדוֹנִי לֵאמֹר: הוּפַר הַבְּרִית וְהַקֶּשֶׁר

אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְהִתְחַתֵּן עִם בֵּית רַהַב,

אֶפֶס וָאַיִן יִהְיוּ הַדְּבָרִים, לְמַעַן

אֶתֵּן לְבִתִּי אִישׁ כִּלְבָבָהּ וּכְנֶפֶשׁ

עַבְדְּךָ.

משׁפט (בשום עין על תרצה)

הֲזֹאת הִיא בִתְּךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ?

ישׁר.

הִיא תִּרְצָה בִתִּי.

משׁפט (אל תרצה)

בְּרוּכָה אַתְּ בַּת יֹשֶׁר

הֲכִי קָרָא שְׁמֵךְ תִּרְצָה, רְצוּיָה וְנֶחֱמֶדֶת

אַתְּ לְכָל עֵין רוֹאַיִךְ.

(אל ישר)

אָמְנָם הִסְכַּלְתָּ

עֲשׂוֹ לָתֵת מַחְמָד זֶה גוֹרָל לְאִישׁ בַּעַר

זֶרַע מְרֵעִים, מְאֹד נִפְלֵאתִי עָלֶיךָ,

מָה רָאִיתָ יֹשֶׁר כִּי כֵן שָׁגִיתָ?

תהלה.

נָקִי הוּא וּפְנֵי אֲמָתְךָ תְּכַסֶּה בֹשֶׁת.

אַךְ בִּי הֶעָוֹן, וּלְאִישִׁי אֵין חֵלֶק

בַּשְּׁגָגָה הַזֹּאת, סְלַח אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ

כִּי נוֹאַלְתִּי, הִנְנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ,

עָנְיִי וּמְרוּדִי – מִיּוֹם לְיוֹם רָבוּ –

נְשׂוֹא נִלְאֵיתִי, לָכֵן נָפַלְתִּי בְרֶשֶׁת

תַּרְמִית, אֲשֶׁר עִוֵּר עֵינַי בְּמַתַּת שָׁקֶר.

הָהּ! אֵיךְ אֶשָּׂא רֹאשׁ! כְּלִמָּה כִסָּתְנִי.

משׁפט.

סר עֲוֹנֵךְ וְחַטָּאתֵךְ תְּכֻפָּר, הַרְגִּיעִי!

אָמְנָם עַל הָמוֹן אָבִיךָ לֹא עָלַיִךְ

תְּלוּנָתִי, אִם מְסֻלָּאָה בְּעֵינָיו נֶפֶשׁ

יֹשֶׁר אִישֵׁךְ, כִּי עַל כֵּן נְתָנֵךְ לְחֶבֶל

זוֹ, לָמָה הָסֵר יָסִיר מִכֶּם עַיִן

וּבְלִי תֵּת לָכֶם מִחְיָה וּכְבוֹד בָּיִת?

כָּל אַהֲבָה כָּל תְּהִלָּה בִּדְבַר שְׂפָתַיִם

אֵין מַחֲזִיק יָד אַךְ הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.

לֵב יָקָר יִרְאֶה טוֹב יְשַׁבַּח אַף יַעַשׂ –

אַךְ אַל תְּיָאֲשִׁי לִבֵּךְ מִטּוֹב, לֹא לְנֶצַח

תֵּעָזֵבִי, תְּשׁוּעָתֵךְ בְּהֶרֶף עָיִן. –

(אל ישר)

הַגֵּד לִי בֶּן מִי אָתָּה?

ישׁר.

בֶּן אֱמֶת אָנִי

משׁפט.

הֲזֶה הָאִישׁ אֱמֶת. גֵּרְשׁוּהוּ אַנְשֵׁי רֶשַׁע

עֵת עֲזָבוּנִי גַּם אוֹתִי לִפְנוֹת עֹרֶף

לְסֵפֶר חֻקִּי, וַתְּהִי מְהוּמָה וָרַעַשׁ

וְאֵין סְדָרִים בָּאָרֶץ, עַד אֵלַי שָׁבוּ

הַמּוֹרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים לַחֲסוֹת בְּצֵל שֵׁבֶט

מֶמְשַׁלְתִּי, וְגַם אַחֲרֵי הָאֱמֶת שָׁלוֹחַ

שָׁלְחוּ לַהֲשִׁיבוֹ, וַתִּשְׁקוֹט הָאָרֶץ?

ישׁר.

הוּא אָבִי.

משׁפט (מחבק ומנשק את ישר)

מַה יָּגֵל לִבִּי לִרְאוֹת חוֹטֶר

מִבֵּית אָבִי! בְּנֵי אָב אֶחָד כֻּלָּנוּ

מִמִּשְׁפַּחַת אֱמֶת נוֹלַדְתִּי גַּם אָנִי.

מַה נִּכְבָּד הַיּוֹם בּוֹ פָּגַשְׁתִּי נֶצֶר

מִמְּכוּרָתִי וּמוֹלַדְתִּי!

שׂכל. (מגיש את עמל לפני המלך)

הֵא מֶלֶךְ

צַדִּיק! עוֹד סְעִיף אֶחָד מִבֵּית אָבִיךָ.

משׁפט.

צָדַקְתָּ, שֵׂכֶל, מִמִּשְׁפַּחַת יֹשֶׁר

הִנֵּהוּ, וְעָנָף מִמּוֹלֶדֶת בָּיִת.

(מחבק את עמל)

(אל ישר)

תִּתְּנֵנִי נָא, שְׁאֵרִי, לַעֲמוֹד תַּחְתֶּיךָ

וְדַבֵּר דָּבָר בְּשִׁמְךָ לִצְעִירִים אֵלֶּה.

ישׁר.

יַעֲשֵׂה נָא אֲדוֹנִי כָּל אֲשֶׁר יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ.

משׁפט (יקח את עמל בימינו ותרצה בשמאלו)

חֵן חֵן לָךְ בִּתִּי, אַף הִלַּלְתִּיךְ שֶׁבַע

כִּי מָאַסְתְּ בְּאַהֲבַת הֶבֶל הַבַּעַר

הָיוֹ תְהִי גוֹרָל נַחֲלַת תָּמִים, אֵשֶׁת

חֵק נְתַתִּיךְ לְעָמֵל, אִישׁ נְקִי כַפַּיִם

וּבַר לֵב. בַעֲמָלוֹ וְיָשְׁרוֹ יַצְלִיחַ

נַפְשֵׁךְ בְּנֹעַם וְשׂבַע רָצוֹן לָנֶצַח.

פְּרוּ וּרְבוּ, צִלְחוּ וּתְאֻשְּׁרוּ בָאָרֶץ!

(יניח יד עמל ליד תרצה)

עמל ותרצה (יכרעו לרגלי המלך)

הֶחֱיִיתָנוּ, מְאֹד הִצְלַחְתָּנוּ, מֶלֶךְ

חֶסֶד! לְשִׁמְךָ נוֹדֶה כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ.

משׁפט.

נָאוֶה לַמֶּלֶךְ עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וָחֶסֶד

נָאוָה לְעָמֵל תִּרְצָה, וְשִׂמְחָה לְבֵית יֹשֶׁר.

תם.

ווראשויא. בדפוס אלכסנדר גינז. אשר הוקם על ע"י זעליג לאנדסבערג