הפרק הפאריסאי    🔗

תחילה הַרשה לי להביע את התרשמותי מהפרק השני, שאת טיוטתו האחרונה הואלת למסור לי לקריאה. בכישרון רב שיחזרת את חיי הפלוגה במדבר המערבי, את סערות החול והפצצות האויב, את האוכל הקר, היבש, המזוהם, את הצמא הנורא והשפתיים הנקרשות כמלט. וכמה רבה עוצמתו של קטע הנסיגה! כאן הצלחת להמחיש לעיני הקורא – למרות מרחק הזמן – את השדרות החבוטות התועות במסע ביעותים בדרך־לא־דרך, את הפרדות והשוורים הגוררים באפיסת־כוחות את התותחים והעגלות מעל התהומות והערוצים הנפתלים, את החוף הזרוע אשפת־נסוגים, את החיילים הרוטטים כחולדות במלכודת מול הים. הדגשת נכון את תחושת העלבון אשר לא־יסולח, שחשנו כאשר התברר שאחרונים נהיה לעלות על הסירות ולהינצל. זכרונם של אותם ימים על החוף אכן תקע יתד עמוקה בתודעתי. ממי, אגב, שמעת את הסיפור על הסתערותי בידיים ריקות מול קבוצת חיילים בריטיים שביקשו בכידונים שלופים למנוע את עלייתנו על הסירה? לא, אין לי מה להוסיף. אולם תקופת פאריס שלי, שארכה עשרה חודשים, זכתה בפרק הזה, השני, רק לתיאור קצר; ארבע או חמש שורות. כתבת שבנסיעתי התגלתה חולשה ושטרם בשלו בי אז התודעה והכרת הכוח הפנימי. במידה של אירוניה, שהסכנתי אתה, כתבת כי אילו לא גילה בן־דודי מאירסון בהמילטון שבקנדה רשלנות ואדישות, ואילו אכן השיג ושלח את המסמך הנדרש, הייתי חוצה את האוקיינוס ונעלם. בשתי שורות מצוין שבפאריס התגוררתי בחברתם של מהגרים מארץ־ישראל ומפולין: אנשי שוק שחור וחייטים ונושאי דרכון ננסן וחסרי אשרה וחבורה הדוקה ומחושקת של קומוניסטים, שכמה מהם היו לאחר מכן חבריה של רשת־ריגול מפורסמת ואחרים לוחמי מחתרת. אינני חולק על החלטתך לתמצת את מה שאפשר לכנותו בשם “הפרק הפאריסאי” שלי בארבע־חמש שורות. הייתי אז אלמוני והאנשים ששהיתי בחברתם אבדו ברובם (נדמה שאני מפעיל את המכשיר הזה בתנועה אוטומטית כמעט). ברוידא נסע לאמריקה, פוזננסקי טבע בים בשרתו בצי של צרפת החופשית, בחופי גיבראלטר דומני, וייתכן שהיה עטוף ברדתו למצולות במעיל צמר הגמלים שלו; ואנדרה מנו ירד לספרד כבר בקיץ 1936. על משפחת רפופורט לא הצלחתי להשיג ידיעות ברורות כלשהן.

לפעמים תוקפת אותי מעין חולשה, או אולי זה פחד. אתה רודה בחיי לאחר מעשה, חוזר ועובר מסופם לתחילתם ומתחילתם לסופם, עובר באדמה שנחרשה פעמים רבות. אני מסכים כמובן עם הדברים שאמרת לי באחת משיחותינו המקדימות, שחייו של אדם (כך, דומני, ניסחת את הדברים) אינם נמצאים ברשותו הבלבדית, ושאפילו הוא עצמו אינו יודע עליהם הכל, שתודעתו מוגבלת בכוחה להקיף ולו גם את המרחב שהוא מרכזו, ובוודאי שאינה מסוגלת למצותו. אבל תקופה זאת, “הפרק הפאריסאי”, כפי שאפשר לכנותה, עומדת כולה ברשותי. לא תוכל לדעת עליה אלא מה שתדלה מתוך זכרוני. האם תתן בו אימון? הרי הזיכרון איננו קרקע יציבה אלא נפה, והוא מסוגל להתפיח גרעין כמו אותו צמח אפונה באגדה או לצַמֵק יריעה רחבה לכדי עוקצה של סיכה בנייר. תקופה זאת היא לעיתים מרה שחורה של מצפון רע ושל בושה ולעיתים סילואטה פריכה ואוורירית, הנמוגה באור סנוורים המציף את העיניים.

שלוש פעמים – ולא פעם אחת כפי שכתבת, ויש לתקן – ניסיתי להגיע מפולין לקנדה – ובלי הצלחה. כך קרה שבחורף של שנת 1930 הוזמנתי לראיון במשרד הארצישראלי בלבוב. תחילה נשאלתי מתי הצטרפתי לאירגון “החלוץ” בעיירת הולדתי, ואחר כך הצביעו בפני על מפה גדולה של ארץ־ישראל, שהיתה תלויה על הקיר, וביקשו שאצביע על מקומה של דגניה במפה. כשעניתי על שתי השאלות לשביעות רצונם נמסר לי שאקבל רשיון עליה ושעלי להתכונן לצאת לדרך. כיוון שכבר הבאת משפטים מתוך מכתבי הראשונים להורי, לאחי יחיאל בוורשה ולאחותי מניה, שעלתה לארץ שנה אחרי, אין טעם להכחיש שבכך הסתכמו כל האידיאלים שלי באותה תקופה, אלא אם כן אידיאלים פירושם גם עבודה מפרכת על פיגומי הבניין, הסתגלות לחום ולזיעה ולחילופי מזג האוויר המטרפים, ובעיקר לחיי רווקות של צעיר בן עשרים ושתיים. ואז, בתחילת שנת 1934, כמענה למכתבי המתחננים, שלח בן־דודי שבהמילטון את כרטיס האוניה. לקנדה, כידוע לך, לא היתה קונסוליה בארץ־ישראל, ולכן הפלגתי, כשברשותי דרכון ארצישראלי, באוניית־משא למרסיי, ומשם, ברכבת לילה, עשיתי דרכי לפאריס.

בפאריס חיכה לי נפתלי ברוידא, אהובה לשעבר של אחותי, שנסע לצרפת שנה לפני. אחותי מניה, שכבר בגיל ארבע עשרה קראה רומאנים בצרפתית, אותה למדה בכוחות עצמה, רשמה לי בפנקס כיס קטן את כתובתו האחרונה של ברוידא וכמה מלים נחוצות בשפה הצרפתית. בתחנת הרכבת גאר־דה־ליון אמרתי לנהג את שמו של בית המלון שבו התגורר ברוידא. הנהג לא הבין אותי. הושטתי לו את פנקס הכיס שבו נרשם שם המלון באותיות גדולות ומסודרות והוא הפטיר באיבה “אימיגראנט”.

נפתלי ברוידא התגורר במלון זול יחד עם חבר בשם פוזננסקי, מלח והרפתקן, ועם אסופי בשם ברונו שכטמן, משורר בשפה הרומנית וטיפוס מלאנכולי שסופו להתאבד. ברוידא ופוזננסקי ישנו במיטה הזוגית שמילאה כמעט שני שליש מהחדר. כשפינו את המיטה בחמש לפנות בוקר חזר ברונו מעבודת הלילה שלו והזדחל בעצמות כואבות לתוך השקערורית הכפולה וסרחון הגופות. זוגות הגרביים נתלו לייבוש על החלון ואילו הבגדים ניתלו על מסמרים מכופפים שננעצו בקיר. בשביל אורחים כמוני הונח מזרון קש, שברוידא מצא באחת החצרות, על הריצפה. כשהלכו לכיור פסחו על גופו של השוכב מתחתיו. לא הייתי עובר־האורח הראשון שהפך את חדרו של ברוידא לתחנתו הראשונה בעיר הזרה הזאת. הרעש היה בלתי נסבל, התנועה בלתי־פוסקת, הסרחון מחניק. היו יאוש ומועקה והמתנה.

ברוידא התנצל בפני שמכתבה של מניה הגיע אליו כמה ימים לפני שאסף את שכטמן לחדרו. הוא מצא את שכטמן בבית קפה, מזוודתו מונחת על ברכיו, ישן. אמרתי שאין בכוונתי להישאר בפאריס יותר משבוע ימים וברוידא צחק. פאריס, הוא אמר, דומה לנייר דבק לזבובים. למחרת הלכתי לקונסוליה הקנדית, הצגתי את הדרכון הארצישראלי ואת תעודת הרופא שבדק אותי במרסיי. התברר, כפי שאתה יודע, שמאירסון, בנה של אחות אבי, ישב לו בנחת בהמילטון שלו ושכח לשלוח את המסמך הדרוש להוכיח שלא אפול שם למעמסה על משלם המיסים הקנדי. היה עלי להמתין פרק זמן בלתי־ידוע עד שיתבהרו סיכויי. דכדוך נורא תקף אותי וברוידא ופוזננסקי ניסו לשפר את מצב רוחי בטיולים לאתריה המפורסמים של העיר. הם סיפרו בפירוט רב על גלגוליהם בבתי־מחסה למהגרים חסרי־כל ועל הדרכים השונות והמשונות בהן ניתן להשיג רשות שהיה ורשיון עבודה בפאריס. באותן שנים התקשו גם צרפתים מהפרובינציה להשיג רשיון עבודה בפאריס, משום שהשלטונות ביקשו לעצור את הנהירה העירה. בשעות מאוחרות הלכנו צמודים לקירות ולפתחי החצרות. השוטרים נהגו לרכב צמדים־צמדים על אופניהם ונסעו משני צדי הרחוב כדי ללכוד מהגרים בלתי־חוקיים כלכוד ארנבות באור פנסים.

פוזננסקי סיפר איפה השיג את מעיל צמר־הגמלים שלבש, ושהיה ארוך מכפי מידותיו ונשרך על הריצפה, ואני בטוח ששימש גם כתכריכו במצולות הים ליד גיבראלטר. פוזננסקי, שחלם תמיד להיות ספן על סיפונה של אוניה עברית, הצטרף לצוות מלחים שגייס בהון ארצישראלי כדי להשיט אוניית־משא בשם “עמנואל” שרכש באנטוורפן. “עמנואל” הפליגה מהנמל וכבר ביום השני שבקו מנועיה הבלים מזקנה. היא היטלטלה על הגלים הסוערים עד שאוניה הולנדית חשה להצילה וגררה אותה לנמל סאותהמפטון בחוף האנגלי. נפתח דין ודברים מייגע בקשר לדמי הביטוח. פוזננסקי החליט לרדת מאוניית הרפאים ולחזור לפאריס. בעל האוניה טען שלא יוכל לשלם את שכרו לפני שתסתיים ההתדיינות המשפטית. פוזננסקי אחז בו בכוח (הוא אחז בחולצתי כדי להדגים), פשט מעליו את מעיל צמר הגמלים שלו, סטר לו בפניו והסתלק לחוף.

בבית המרזח פתח ברוידא את דפי העיתון וקרא בו על לב דוידוביץ' טרוצקי, שכינה עצמו בשם סודורוב, ונסע מדי יום באוטומוביל שאורותיו כבויים מביתו בברביזון לפאריס כדי לכונן את האינטרנציונאל הרביעי. “עכשיו יגרשו את טרוצקי מצרפת, ואולי ייסע לארץ־ישראל”.

פוזננסקי שתה בקבוק יין אדום וברוידא הניח יד על הבקבוק כדי לעצור אותו. “מה אתה חושב, הוא יצטרף לפועלי ציון שמאל או לפ.ק.פ.?” שאל ברוידא.

"מה פתאום שייסע לארץ־ישראל', התפלא פוזננסקי “הרי האנגלים לא יתנו לו לרדת בחופי הארץ. ארץ־ישראל היא מקום גרוע מאוד להתחיל ממנו את המהפכה העולמית. לכל היותר היא יכולה להיות ערמת קש שאפשר להשליך לתוך המדורה הגדולה”.

“על איזו מהפכה אתה מדבר?” התלהב ברוידא. “מה שטרוצקי מחפש בעצם זה חור בטוח להתחבא מפני סטאלין. מגרשים אותו מכל מקום. הוא כמו היהודי הנודד”.

עשרים הדולאר שהבאתי אתי מהארץ הלכו ואזלו במהירות. ברוידא הציע ללכת לועד הקהילה שברובע ולהתפלל לנס. מסתבר שבאותו יום עשה חייט יהודי בשם בערל רפופורט את המעשה המטורף שזמם משך שבועות ארוכים קודם לכן. בבוקר העיר את מאיר־מארטוב ולקח אותו ואת המזוודה, שבה ארז בערב הקודם את חפציו, ונסע אתו במטרו עד סן פול. כל הדרך לא אמר לילד דבר ורק החזיק בחוזקה את כף ידו. ב“פלעצל” נמצאה אלמנה שהיתה מוכנה, תמורת תשלום, לגדל תקופת מה את הילד בביתה תוך שמירה על סודיות. בערל דחף את הילד במעלה גרם המדרגות, הכניס את המזוודה אחריו, נשק לו נשיקה מרפרפת ונמלט משם בחיפזון. הדירה הריקה שיגעה אותו, הקירות לחצו על רקותיו ומכונת התפירה זמזמה באוזניו כדבורה שנלכדה מאחורי זגוגית, מחוללת מחול של מוות בחנק. הוא יבב וגידף מתוך תאוות הרס וחולשת אופי ואהבה מושפלת. לבסוף, אחר הצהריים, עשה דרכו לועד הקהילה. שני בחורים עמדו לפני האשה ותינו את מצוקתם בצרפתית גרועה וביידיש. בערל תפש בחולצתם ומשך אותם החוצה. גופו רעד וקולו צרם כשאמר לאשה שבדירתו התפנה חדר אחד והוא רוצה שבחור יהודי יבוא להתגורר אצלו, חינם. פניה של האשה זרחו. היא קראה לנו פנימה ואמרה בצהלה "לאחד מכם היום הוא יום המזל שלו''. ברוידא דחק את מרפקו בצדי ולחש “אתה רואה, אף פעם לא צריך להתייאש”. בערל רפופורט הביט בבחור היהודי ומראהו מצא חן בעיניו, עורו היה שזוף מעט והיתה בו שלווה של הסתפקות במועט. ביידיש אמר בערל “בוא, נלך”. הרמתי את שתי המזוודות שהיו מונחות ליד הדלת והלכתי אחריו.

בערל רפופורט התגורר בבית־דירות ברחוב קטן שיצא משדרות סבסטופול הרחבות. בזהירות טיפסתי במדרגות העץ החלקלקות כמרוחות בסבון. בערל רפופורט אמר שכבר הודיע לשוערת על ביקורו הצפוי של קרוב משפחה שלו מפולין. “היא צריכה לרשום, בגלל הפרפקטורה”, הסביר. דרך החדרון הזעיר, ששימש גם חדר אורחים וגם מטבח וחדר אוכל, הוביל אותי לחדר השמאלי. תיקרת החדר השתפלה בשיפוע חד לעבר חלון צר. קטע תָחוּם של גגות רעפים כחולים, ארובות לבנים אדומות והמון חלונות צרים ומגדל פעמונים של כנסיה נשקפו ממנו. בחדר היו מיטת ברזל וארון בגדים בעל דלת אחת. רפופורט – זה היה השם הרשום על הדלת – אמר שהמקלחת ובית השימוש נמצאים בקצה המסדרון המשותף.

פתחתי את המזוודות וסידרתי חלק מבגדי בארון. אחר־כך ישבתי, כמין מילוי חובה, לכתוב לאחותי כמה שורות על גבי גלויה מצויירת של מונמרטר, שעתידה לצבוט את לבה כיוון שעשר שנים קודם לכן עמדה לנסוע בעצמה לקנדה דרך פאריס. היא היתה אז בת שש־עשרה ובמזוודתה נארזו בגדיה החמים ותצלומי המשפחה ושני רומאנים של בלזק. בתחנת הרכבת של לְבוב התחרטה אמנו ופרצה בבכי והרכבת נסעה בלעדיה. כתבתי שמצאתי את עיר האורות, הנערצת עליה בעבר, גדולה ומפחידה.

כשיצאתי ישב רפופורט ליד שולחן האוכל ומרח ריבה על כמה רקיקים. הוא הזמין אותי להצטרף אליו. עדיין הייתי מופתע מהנס שהתרחש לי זמן קצר קודם לכן. המתנתי למוצא פיו של מיטיבי העלום. הוא אמר: “יש לי רק שאלה אחת לשאול אותך; אתה לא קומוניסט?”

השאלה התמיהה אותי. “לא”, עניתי בהחלטיות. “אף פעם לא הייתי קומוניסט”. – “אז זה בסדר מצידי”, אמר רפופורט בהבעה משונה, “לא הייתי רוצה קומוניסט אצלי בדירה”.

כך הסתיימה שיחתנו הראשונה. יצאתי לשלוח את הגלויה המצויירת והגעתי בשיטוטי עד הגדה הימנית של הסינה. שם השקפתי על מראה העיר המנצנצת לאורך שתי הגדות מתוך חשכה ספוגת אור כוכבים ירוקים ואד. דוברות וסירות הקישו זו בזו ובאבני המזח וצפו כגושים כהים שמעולם לא משו ממקומם. העיר הזרה והקרה חנקה את גרוני באצבעות של בדידות וחוסר תקווה. גשם קל ירד ועצי הדולב ליד הגשר נטפו מים. ריח רענן עלה מהמים והתפשט באוויר. תעיתי בדרך האין־סופית אל חדרי החדש בקומה החמישית.

מיטת הברזל הקצרה אילצה אותי לקפל את רגלי כדי להסתדר. מתחתיה חרקו רצפות עץ אחרות ולפרקים נשמעה צפירה רחוקה. אולי משום שהתקשיתי להירדם חשבתי שהמקום הזר הזה הוא קרון רכבת. בקצהו השני של הקרון ישב אדם גרום ובעל זקנקן תיש מחודד ועיין במסמכים באור הדלוח. עיניו דמעו, מעילו העבה נרכס עד צוארו בכפתורים עגולים ככפתורי סגין. מיד הכרתיו. זכרתי את אבי – שהיה חובש בצבא האוסטרו־הונגרי וכתב מהחזית האיטלקית על המוני הפגרים ועל הבוץ הטובעני ועל הרעב והאנדרלמוסיה ועל הפסנתרים שלקחו מבתי התושבים במודנה כדי להבעיר בהם אש – אומר, כשפלש הצבא האדום לפולין: “טרוצקי הזה הוא השטן בכבודו ובעצמו. עכשיו הוא שולח את החיילים שלו לכבוש את פולניה כדי להגיע דרכה לגרמניה. שום דבר לא יעצור אותו לפני שיעלה בלהבות את העולם כולו. מה נשאר לבעור, אפילו את הפסנתרים ואת ספרי התווים זרקנו לאש במלחמה שרק עכשיו נגמרה. מה יבער עכשיו?” התקרבתי אליו ביראת כבוד ובפחד, מתנדנד בהילוכי, ושאלתי לאן פניו מועדות עכשיו. לנורבגיה" ענה טרוצקי. “ואם לא יתנו לך להיכנס לשם?” – “אסע למקום שבו יקבלו אותי”. – “אבל בכל מקום מגרשים אותך. אתה לא מפחד?” – “לא. הם אלה שמפחדים”. - “הם מפחדים וגם שונאים”. הוא ישב זקוף, מורגל בנסיעות ארוכות ברכבת. “איך זה שאתה אף פעם לא מתייאש?” שאלתי. “אני לא יכול לקבל אשרת כניסה לקנדה ואני מיואש לגמרי. אני לא רוצה לחזור לפולניה או לארץ־ישראל ואני גם לא רוצה להישאר כאן”. טרוצקי רכן מעט וליטף רכות את כף ידי. גם זקנקנו התחכך בי מעט. קפצתי בבהלה. “אסור לי אפילו לדבר אתך. אסור לי אפילו לדבר אתך, אחרת יגרשו אותי מהחדר הזה. אין לי לאן ללכת”. טרוצקי עצם את עיניו בהבנה, כמבטיח לשמור סוד. הרכבת נשאה את כולנו לתוך חשכה עבה. ולפתע השתנה הכל: בתוך החלון צפו כוכבים עטורי הילה צהבהבה. המיטה חרקה, כיסא חרק. החדר עמד במקומו. הדלת היתה פתוחה מעט ובתוך הדממה והאפלולית, מול החלון וצללי הבתים שמנגד, בקצה השני של החדר, ישב בערל רפופורט מארחי, כתפיות מכנסיו שמוטות, כפות ידיו על אדן החלון, גופו גוחן החוצה, וייבב בבכי שקט שנזל והציף לאט לאט את החדר. ואז סיפר לי את הדברים שחלקם סיפרתי לך עכשיו.

יש דברים שצריך לספר אותם ויש שצריך לומר אותם, אמר מיכאל. תבין, פאריס היתה צריכה להיות בשבילי מעין הפלגה על סיפונה של אוניית־משא: וכל מעשי לרבוץ על הסיפון, ראשי מונח על המזוודה, שוקע קצת לתוכה, מביט בשמיים ובצורות העננים, מרגיש בטלטולים ובגניחות הדוחפות את האוניה המובילה אותי קדימה, אל סופה של הדרך, הפלגה של מהגר.

האיש בחדר השני בכה, ואני שאלתי את עצמי למה הוא בוכה? זאת היתה ראשיתה של החדירה והתסבוכת. לאחר זמן חשבתי שרפופורט הביא אותי לדירתו בגלל התפרצות של ערמומיות מתוך יאוש, ושפגישתו המקרית אתי במשרד ועד הקהילה היתה מתוכננת או לפחות צפויה מראש. באותו לילה, מכל מקום, האמנתי שפחד טָרוּף מהבדידות ומהאלמוניות של צערו הניע אותו למעשה החסד. הוא היה אדם חיוור וצר לחיַיִם, מעט גבוה ממני ובעל שיער מאפיר, ולמרות שהיה אז בן שלושים־ומשהו נראה כבן ארבעים. מקצועו – גזרן – עורר מיד דימוי מגובש ומידה מסויימת של דחיה וביטול. אבל בערל רפופורט היה באותו יום של אפריל שנת 34' איש חסדי ומיטיבי, האדם שהציל אותי מחרפה של השפלה ושל ביזוי עצמי. גם אני רציתי לבכות אותו יום, ורק בקושי התאפקתי. ולמה בכה הוא? הייתי רק יכול לנחש ולצרף זה לזה את המיטה הקצרה ממידותי ואת תצלומו של הילד בחולצת מלחים לבנה הנשען על גזע עץ בְּמה שהכרתי כעבור זמן כיער ונסן. בערל אמר לי במרירות “היא קראה לו מארטוב. ניסיתי לשדל אותה שתתן לו לפחות שם אחר, הרי היו גם קומוניסטים יהודים! אבל למה דווקא מארטוב?” אז, כשראה שאני מביט בו, ואולי חושש שהוא צריך לנוכחותי כדי לקפוץ למַטה, מהקומה החמישית, אמר "אני מצטער שהערתי אותך''.

אמרתי שממילא לא יכולתי להירדם.

בערל רפופורט הציע לי לשתות יחד תה חם עם רקיקים מרוחים בריבה. ישבנו זה מול זה, הוא לפת את הכוס בשתי כפותיו והתנצל “אני לא בוכה לעיתים קרובות. לא יכולתי לסבול את זה יותר. בבוקר לקחתי את מאיר לאשה אחת והוא יישאר שם”.

מאיר־מארטוב, כפי שאתה כבר מבין, היה בנו בן השש של מיטיבי המשונה, הילד שלרגעים חשבתי שזכיתי לרשת את חדרו ואת מיטתו אחרי שמת באיזו מחלה בגלל האקלים הזר או הדחקות. כאילו להסיט ממסלולן את מחשבותי ואת מחשבותיו התחיל רפופורט לשאול אותי למטרת בואי לפאריס, וכמה זמן אני מתכוון להישאר בעיר הזאת. אמרתי לו, והוא השיב “ככה כולם אומרים ונשארים ונשארים, עד שסוף סוף מגרשים אותם ברכבת”. הוא אמר שאצטרך לחפש לעצמי מקום עבודה אם בכוונתי להישאר זמן ממושך, אך שיהיה קשה להשיג עבודה ללא רשיון. הצרפתים שונאים זרים ועוד יותר שונאים זרים חסרי פרוטה שמחפשים עבודה. "ברוידא ופוזננסקי יעזרו לי למצוא עבודה'', אמרתי לו.

״ארצישראלים?״

“כן. ברוידא בא ללמוד הנדסה בסורבון. הוא שולח את משכורתו להוריו, והוריו מחזירים לו חלק מהכסף בהמחאת־דואר, וכך הוא מוכיח כל חודש לשלטונות שהוא נתמך מהבית. אם פוזננסקי יסע לליון, בגלל היחס של הֶרִיו, הוא יסדר שאקבל את מקום העבודה שלו”.

“הכי טוב היה למצוא יהודיה צרפתיה”, אמר בערל רפופורט וסומק עלה על לחייו החיוורות. סקרנותי גברה ורציתי לשאול איך הוא שוהה בפאריס. כאילו להרגיע אותי מתמיהה אחרת אמר לי, שהחליט שהילד ישאר זמן רב במקום שבו הסתיר אותו, ולכן אינני צריך לחשוש שישנה פתאום את דעתו ויחזיר את הילד הביתה, ואז אצטרך אני לעזוב. הוא אמר גם שלא יגלה לי לאן לקח את הילד וחזר וביקש שאם אשָׁאֵל, אענה, שאני קרוב משפחה שלו, שהגיע מוילנה דרך פלשתינה, ושאשהה בפאריס רק כמה חודשים בציפיה לויזה לקנדה. בבוקר, כשקמתי, כבר הלך למתפרה שבה עבד. יריעת בד ירוק כיסתה את מכונת התפירה שלו מפני האבק. הלכתי עד הכיכר שבה עמד פעם השוק, ושבמרכזה באר עתיקה ומדרגות. גבר עירום עד מותניו, שעגילים הדומים לאשכול ענבים מתנדנדים בתנוכי אוזניו, ייצב מוט גבוה על כף ידו, וילד ערום טיפס בזריזות של קוף עד קצה המוט והחליק ארצה כדי לאסוף את המטבעות. שני ערבים במעגל הצופים דיברו בשפה שהבנתי מעט על אשה בשם מריון ועל גבר בר־מזל ששמו איסמעיל. כשראיתי שוטר מתהלך בסביבה נדחפתי בדחף אוטומאטי לחפש מחסה ולחמוק מפגישה עם עיניו. כרזות גדולות הודבקו על קירות ובכותרתן הפטיש והמגל המוקפים מעגל אדום. סוף סוף מצאתי גם גליון של ה’היינט' המקומי אבל לא נכתב בו דבר על מסע הנדודים של טרוצקי העושה דרכו אל המחסה הקר של נורבגיה. הסתובבתי בציפיה לאחר־הצהריים, שאז יבוא נפתלי ברוידא לקחת אותי מחדרי החדש בקומה החמישית, סקרן לדעת מיהו בעל־הדירה בעל־הנס. למסעדה חששתי להיכנס לבדי, והלכתי הלוך ושוב כשהפרנקים האחרונים בכיסי. כשהגעתי למבוא המדרגות יצאה מתוכו אשה צעירה לבושה סודר שחור, וגבר, חובש קסקט ולובש מעיל עור מרופט, נשען על הקיר והמתין לה. כשהגיעה לקירבתו אחז בזרועה והיא נצמדה אליו במעין צייתנות. נדמה היה לי שהאשה נרגשת ואילו הגבר לעומתה אדיש וקצר־רוח ולא מתחשב. כשהיססה רגע וניסתה להרים את ראשה למעלה משך אותה הגבר במעיל העור בקלילות אך בשתלטנות, והיא שינתה את דעתה והלכה אתו. הדלת בקומה החמישית היתה פתוחה ושתי כוסות הזכוכית עמדו כשהיו על השולחן. לא היה סימן לאשה ולא היה ריח של אשה אבל משום מה הייתי בטוח שהאשה שפגשתי למטה היתה מי שהשאיר את דלת הדירה פתוחה. הלכתי להביט בתצלומו של הילד שנשען על גזע עץ ביער ונסן. זאת היתה שעת־צהריים משום שהשמש הטילה צל ארוך שלו על הדשא והצל נשבר על אחד העצים הקרובים. ידיו נאספו מאחורי גבו, גלוי ראש, בתספורת קצרה. אתה יודע שפעם רציתי ליטול בגנבה את התצלום הזה? אל תחשוב שהייתי סנטימנטאלי ושיְמֵי פאריס הקהו בי את רוך הסנטימנטאליות. אתה יכול לכתוב שבפנימיותי נשארה תמיד מידה מסויימת של רגשנות שלא ניתן לה ביטוי חיצוני, אבל זאת תהיה הכללה של אופי, שבכתיבתך אתה חייב בה, אבל שאין בכוחה לתת נעימה כלשהי של חיים במהלכי רגשות ותגובות. רצית לומר משהו?

יתכן שאינך רוצה שאספר לך את הסיפור בפרוטרוט שכזה ואתה מסתפק בעיקרי הדברים מהם תוכל לדלות כמה שורות נוספות של צבע. שים לב כיצד אנחנו מבקשים לינוק מתוך כל רגע את החיים שבתוכו, להמשיך לחיות אותו, להנציח אותו חי בזכרון, לצלמו, לכתוב אותו. עכשיו, כשבאת אלי, ודווקא עכשיו, יהא עליך לגלות כלפי מידה של סבלנות. ובכן, אומר את הדברים אך עליך להניח לי לדרכי. בצהריים באה לדירה אשה אחרת, ואומר מיד: היא היתה אחותה של האשה הצעירה שנתקלתי בה בחדר המדרגות. סוניה היה שמה, ובעלה עסק בסחר־מכר של תכשיטים וחפצי־חן. הוא קנה את התכשיטים וחפצי־החן ממהגרים יהודים שהבריחו חפצי משפחה מפולין או רומניה בתקוה שמחרוזות הזהב וצמידי הכסף והעגילים יעזרו להם לחצות את האוקינוס. כשבאה סוניה שכבתי על המיטה הקצרה ומתוך פנקס הכיס הקטן שיננתי את הספָרות בשפה הצרפתית, כפי שכתבה בשבילי אחותי בצרפתית ובתעתיק עברי. אגב, מעולם לא למדתי את השפה על בוריה. עשרה חודשים היו זמן קצר מדי ואחר־כך הסתפקתי באנגלית. ולמרות זאת, כשהייתי נפגש עם צרפתי או עם דובר צרפתית, נהגתי לקשקש משהו ולומר שלצערי לא הספקתי ללמוד היטב את השפה. כמה גאה הייתי לאחר שנים רבות לספר איך למדתי צרפתית מפנקס כיס, משלטי רחוב, מכותרות העיתונים, ממיפגשי יום־יום.

קמתי לקראתה והיא שאלה בהפתעה, “מי אתה?”

הצגתי את עצמי ואמרתי, שהגעתי מארץ־ישראל.

“ארץ ישראל”, חזרה אחרי בטינה “באת לנַתי?”

מלמלתי את השקר: “אני קרוב משפחה של מר רפופורט”, אמרתי, “באתי לפני שבוע מפלשתינה ואני נוסע מכאן לקנדה”.

“תפסיק את השטויות”, אמרה האשה חדות. “זה הסיפור שבערל בטח אמר לך לספר למשטרה או לשוערת, לא לי. אני גיסתו”.

מלמלתי משהו במבוכה. היא חקרה אותי למעשי בדירה, בחדרו של הילד. נאלצתי להסביר מה שידעתי; שבערל רפופורט לקח את הילד למקום כלשהו והציע לי בדרך מקרה, כשנפגשנו במשרד של ועד הקהילה, להתגורר בחדר שהתפנה.

“בערל משוגע, משוגע באמת”, אמרה סוניה “ולאן הוא לקח אותו?”

לא ידעתי לאן.

“אמרתי לו להביא את הילד אלי!” התפרצה לעומתי והדפה אותי לתוך מבוכה לא נעימה. “הרי זה לא יעזור לו”. היא הביטה בי כעל מישהו זר הנדחק ותופש מקומו של מישהו אחר; כאילו סייעתי לבערל רפופורט לעשות מעשה נפשע בכך שמיהרתי למלא את החלל הריק שנוצר בעקבות עזיבתו הכפויה של הילד. זה היה מצב בלתי־נסבל עבורי, כפי שאתה יכול להבין. סיפרתי לה את האמת על בואי לפאריס ועל פגישתי עם בערל רפופורט ועל תקוותי הקלושות לקבל אי־פעם אשרת־כניסה לקנדה או למקום אחר. כשסיימתי אמרה בהקלה מסויימת, “כשראיתי אותך חשבתי שאתה עוד אחד מאלה שבאו אל נַתי. אחד מאלה שבאו אליה מארץ־ישראל. אתה לא מכיר אותם?”

לא ידעתי למי כוונתה. עוד לא ידעתי אז שנַתי, אחותה, ואשתו של בערל רפופורט, אמו של הילד מאיר־מארטוב שנלקח על ידי אביו לאשה ב’פלעצל", נהגה, ממש כמו נפתלי ברוידא, לתת קורת־גג לארצישראלים שנאלצו לצאת מארץ־ישראל ועשו דרכם תחילה לפאריס. לְך ברור עכשיו שנַתי עצמה היתה קומוניסטית אדוקה ופעילה, ושאחותה סוניה סברה תחילה שגם אני שייך לאותה חבורה של מגורשים וגולים. אבל לא, אתה יודע את דעתי, הם לא היו גולים. שוב נסחפתי לספר לך את הסיפור לפי מהלכו ועל כן אומר לך מיד מי היתה נתי ולמה באה לפאריס בקיץ של שנת 31', שלוש שנים לפני בואי אני לשם.

 

הפרק האחרון    🔗

רק עתה נתתי דעתי לזימון המקרים ולעובדה שקראתי את טיוטת “הפרק האיטלקי” סמוך לנסיעתי אל סימה ולפגישתי הראשונה עם שורָה. משונה מעט להמשיך לחיות כאשר הביוגראפיה שלך כבר נכתבה. הקריאה בה מעניקה מודעות צלולה ומזככת, ואף מסוגלת לנקב ללא הרף את בועות־הזמן ולהציף את הזכרון. חיי לא הסתיימו. קראתי אז את התיאור הקצר על בואה של יחידתנו למחנה טראביזיו בצפונה של איטליה. בדרך חלפה שיירת כלי הרכב הארוכה במודינה, העיר שלידה נפצע סבי במלחמת־העולם הראשונה ושבה כתב את מכתביו לאורם של פסנתרים עתיקים שעלו באש המדורות. אני נמניתי, כזכור, על אותה קבוצה קטנה של חיילים ארצישראליים שגנבו את הגבול לאוסטריה והגיעו לסביבות קלאגֶנפורט. המסע ההרפתקני ההוא, הרשום בספרי ההיסטוריה, הביא אותנו לפתחו של גיא־הצלמוות וראשונים היינו להציץ פנימה ולהיחרד. לילה אחד העברנו במשאיות של יחידת התובלה שסופחה לדיביזיה הבריטית ה־78 קבוצה של מאה ושנים עולים למחנה המעבר בפונטבה. מאשה היתה בתוכם; צעירה מבוהלת בת שמונה־עשרה, שהתייחסנו אליה כאל צעצוע שביר שניצל לבדו בנס מבית הרוס ושרוף. אחר־ כך היה עלינו להמשיך בשיירה דרך עריה של גרמניה עד טורנִי, בדרומה של בלגיה. בשנתיים שעברו לאחר־מכן הייתי נזכר בה לפרקים ובמכתבים ביקשתי שיבררו למעני מה עלה בגורלה. היא היתה בין אלה שהצליחו לרדת בחופי הארץ. עשרה חודשים אחרי נישואינו נולדה הבת סימה וחמש שנים אחריה נולד בננו שמואל. את אורי, בנה של עטרה, אשתי הראשונה, אותו מסרתי לטיפולה של אחותי מניה, הבאתי ממש לפני לידתה של סימה. שלוש שנים לא ראיתי אותו והוא היה דומה מאד לאמו המנוחה. היה זה, אם כן, זימון מקרים שנסעתי לבקר את סימה סמוך מאד לקריאת “הפרק האיטלקי”, הפרק הקשור גם בלידתה.

רק כשהזמן, כמו רוח, מפנה וחושף את החול, מתגלים השורשים המתקשרים זה בזה בסמוי, מתחת לפני החול, מיכאל אמר, משום שאותם דברים ממשיכים לצמוח לְעבר העתיד גם לאחר מותם וכליונם. שנה בדיוק חלפה מאז ביקרתי במקום הזה. מקום ארור. הפרדס שהקיף את המוסד מכל צדדיו וכלא אותו בתוך רשת ירוקה וסבוכה, נעקר ברובו הגדול; נותרו רק שורות אחדות של עצי הדר מוזנחים, שעשבי בר הסתערו על גזעיהם. אני זוכר היטב איך הלכתי לאט וכל פסיעה שפסעתי ייסרה אותי. עדיין דימיתי להרגיש אותה צריבה של ברזל מלובן בצלקת הארוכה שנתפרה בשולי ביטני. לפעמים, בגבור הכאב, נדמה היה לי שהתפר נפרם וביטני נשפכת החוצה. סימה הלכה לצידי בתנועותיה הדוביות, ידיה היטלטלו לצדדים ומדי פעם הימהמה קולות שנשמעו כפליטת אוויר סתמית יותר מאשר נסיון לבטא מלים. כמו בובת גומי שלוחצים על בטנה. צמיגי טרקטורים ומכוניות כבשו שביל אל חוף הים. מעל הצמחיה הנמוכה, שרישרשה כאשר רמסנו אותה, התעופפו פרפרים ודבּורים זהובי גחון. האוויר היה חמים אותו יום ואנחנו הלכנו ללא מטרה.

לסימה מלאו שלושים ואחת באותו שבוע. מדי שנה נהגתי לבקרה. שעון של חובה פנימית הורה לי את מועד הביקור. כמעט מעולם לא החמצתי אותו ומעולם לא התכחשתי או ניסיתי לחמוק ממנו. הנוף סביב השתנה במרוצת השנים. פעמיים או שלש צבעו את הקירות ובאותה פעם היה צבעם ירוק כהה. הגדר המכוערת הוחלפה ברשת גבוהה שאינה מחלידה. העצים צמחו ועלוותם כיסתה את הגג. לפעמים התגלגלו בלוטי אלון קשים מהגג ונקשו על השביל ככדורי ברד. באחד מביקורי שמתי לב לקן של ציפור במעבה האלון וקן זה נשאר שם מספר שנים. סימה תפחה, פניה צבו כדלעת, קולה הפך כבד ועמום משנה לשנה, לעיתים הזכיר לי געיה של פרה. תנועותיה הסתרבלו בגלל משקל גופה. אבל אלה היו שינויים חיצוניים בלבד, למעשה עמדה או דישדשה במקום אחד, ורק השתכללה יותר. אשתי קיוותה תמיד שאחת ממחלות הילדות הקשות תמית אותה, אך גופה של סימה היה חסון ודומה לצמח מדברי גס או לענף יבש, נצחי, על עץ שכל שאר ענפיו מחליפים את צורתם עם עונות השנה. “היא תקבור את כולנו בסוף”, אמרה פעם מאשה בייאוש. ובאמת, מאשה מתה כשסימה היתה בת עשרים וחמש.

לאחות המטפלת הבטחתי שנצא רק לחצי שעה. בהזדמנות אחת כיניתי את ביקורי החד־שנתיים במקום הזה בשם “הפרק האפל” שלי. אולם אף פעם לא התביישתי בקיומה ולא הסתרתי אותו. כמה מידידי גם ציינו לשבח בעבר את מסירותי, ואילו אני לא ראיתי בביקורי אלה מסירות כלשהי או התחשבות מיוחדת. זו היתה חובה. כך החל לנבוט דבר מה חדש מתוך הפרק האפל שלי.

כשחצינו את השדה הבחנתי לראשונה בשכונת המגורים החדשה והנאה שנבנתה במקום הפרדס שנעקר. התקרבתי אל גדרות־האבן ושיחי־הנוי כדי להעיף מבט בבתים הדו־משפחתיים המרווחים והמוקפים חצרות מטופחות. שני ילדים יחפים עמדו ליד הגדר וכיוונו בצעקותיהם אשה, שחיפשה כדור שהתגלגל בין השיחים היבשים. ראיתי את הכדור מוטל ליד גבשושית עפר שהסתירה אותו ממנה. רכנתי להרים את הכדור וכאב חד צרב בבטני. “תודה” אמרה, אחזה את הכדור והשליכה אותו לחצר. הכדור נחת על הדשא ואחד הילדים מיהר לתפוש אותו ולהמשיך במשחק. האשה הביטה בהם בהנאה גלויה וניערה עלה יבש שנצמד בעקשנות לשמלתה. אשה נמוכת קומה, דקת גזרה, ששערה החל להלבין. עמדתי להמשיך ללכת אך הכאב החד והצורב עצר אותי כאילו עיכב אותי רומח. "אולי תיכנס רגע לשבת, תשתה משהו קר'', הציעה האשה באדיבות. כנראה שמה לב לחולשתי. שום עוויה של דחיה או הסתייגות לא חלפה בסמוי על פניה למראה סימה. הייתי מלא אסירות תודה באותו רגע ונכנסתי אחריה דרך הפירצה שבגדר. חצי שעה קודם לכן חשבתי שהישיבה על הספסל מתחת לעץ בחצר המוסד תהיה כרוכה בסבל רב יותר מאשר הטיול האיטי, ועכשיו צנחתי על הכסא בלאות. היא נכנסה לבית וחזרה כעבור רגע עם קנקן זכוכית ושתי כוסות. היא היתה אדיבה מאד ואני מעולם לא שכחתי ולא נשארתי בעל חוב. הצגתי את עצמי ואמרתי שזאת בתי סימה.

שמה שורה, אמרה האשה.

שם מעניין, העיר מיכאל ומזג מים קרים מקנקן הזכוכית לכוסו.

הנדנדה התלויה בין שני עמודי הבטון התקועים בדשא נהדפה קַלות ברוח. היא ראתה את עיני העופרת של סימה בוהות בנדנדה המתערסלת. “נדמה לי שהיא רוצה לשבת ולהתנדנד קצת” אמרה. התקשיתי לקום. “בואי” אמרה האשה בקול רך והושיטה יד לסימה. סימה נתלתה ביד המושטת והתנהלה אחריה. הנדנדה חרקה תחת מעמס משקלה. האשה עמדה מאחורי גבה והדפה את הנדנדה. סימה טילטלה את רגליה ושמלתה המופשלת חשפה את קרסוליה המגושמים. “היא בת שלשים ואחת עכשיו”, אמרתי משום מה. “עשרים וחמש שנים היא שוכנת במוסד הזה”.

“יפה מצדך שאתה בא לבקר אותה”, אמרה שורה.

“אני בא רק פעם בשנה. קשה לי לדעת אם היא באמת מכירה אותי. ייתכן שהקשר שלה אתי דומה לקשר של כלב לבעליו, לפי הריח או איזשהו חוש פנימי”.

“אף פעם אי אפשר לדעת מה מתרחש אצלם בפנים”, אמרה.

גיליתי בה, אמר מיכאל, אשה סבלנית ורבת שכל, עדינה מאד ומתחשבת. נקשרה בינינו שיחה. סיפרתי לה על הניתוח שעברתי שבועיים קודם לכן, ניתוח המקשה עלי את ההליכה ומחייב אותי לדיאטה קפדנית כדי למנוע סיבוכים. מעולם לא שכבתי בבית חולים, להוציא אותו שבוע שביליתי במיטת שדה מאובקת באוהל לוהט במדבר המערבי לאחר שנחבלתי בראשי על סיפון האוניה בעת ההפלגה הסוחטת מחופי יון המוכים. סיפרתי גם על עיסוקי האחרונים. משונה מעט להמשיך ולחיות כאשר הביוגראפיה שלך עצמה הולכת ונכתבת בשיתוף־פעולה אתך", אמרתי. “הביוגראפיה נותנת מעין סופיות לזכרונות”.

היא שאלה מדוע אינני כותב בעצמי. אמרתי שלא אני יזמתי את הכתיבה אלא האדם שבא לתַחקר אותי ולשמוע את הערותי על פרשיות מסויימות, שגם אני הייתי מעורב בהן בצורה זו או אחרת. תוך כדי שיחה ארוכה הפסיק אותי בהתפעלות “יש לך כל כך הרבה מה לספר!” וכעבור כמה ימים חזר והודיע שהחליט לכתוב את הביוגראפיה שלי. “ביוגראפיה של אדם כמוני”, אמר מיכאל “היא בעצם הפקר. כל מי שרוצה יכול לעשות בה כרצונו ולהפקיע את תודעתי ורגשותי וזכרונותי לעצמו. אדם לבדו אינו יכול לתאר את חייו, ובוודאי שאינו יכול להכירם”.

בינתיים המשיכה סימה לשבת על הנדנדה ולטלטל את רגליה מתוך הנאת חושים גדולה. הילדים ששיחקו בכדור על הדשא ניסו להתעלם ממנה, ואף על פי כן לא יכלו לעיתים להתאפק מלהגניב אליה מבטים סקרניים. שורה סיפרה שאחד מהם בן שש והשני בן שמונה והם נכדיה, בניו של בנה הבכור. “ילדים נחמדים”, הרגשתי עצמי חייב לומר. “עכשיו עלי ללכת”. קמתי כשאני אוחז את מותני בידי. סימה סירבה לצאת מתוך הנדנדה. כפות ידיה התאגרפו סביב חבלי הנדנדה. הילדים כלאו את צחוקם כשניסיתי למשוך אותה החוצה. צילה הוטל על הדשא כחיפושית שחורה וענקית החופרת להיטמן באדמה התחוחה. “הגיע הזמן לחזור סימה, מחכים לנו, הבטחנו לחזור”, אמרתי לה.

“יש לה רצון משלה”, אמרה שורה. היא הושיטה ידה לסימה. הפלא קרה! סימה נענתה לה והתרוממה מתוך הנדנדה. הנדנדה השתחררה ממשקל גופה והחלה שוב מתערסלת חופשית ברוח שבאה מהים הקרוב. לפעמים הייתי חושב, אמר מיכאל, כיצד היתה מגיבה עטרה על לידתה של סימה. מחשבות אלה חוזרות וחודרות לתוכי כשהיא מרשרשת בחדר השני ומגרדת את עצבַי בנייר זכוכית. אולי לא הייתי צריך לדבר בגנותה של מאשה, שהיתה אשה צעירה שעברה חוויות קשות שרק את אפס קִיצן ראיתי. אבל יכולתי לדמות את התנהגותה של עטרה אשתי מתוך התנהגותה של שורה. כמה חסרו לי באותן שנים השלווה הפנימית והשקט הרגוע והמרגיע. צמרמורת חולפת בי כשאני נזכר בתאונה, בַחֶטף האכזרי. האם ייתכן שטעיתי. למי התכוונו השורות ההן שקראתי לראשונה בספר שהביא לי מוניָה פורת כמה שבועות אחרי מותה של אשתי הראשונה. מוניה היה שתקן ומופנם ואנחנו היינו תמיד אנשים שידענו לעצור את רגשותיהם ולכלוא אותם בכוח בבית הכלא הפנימי, להניח להם להטיח ראשם בקיר בלי לזעוק או לבכות. המשורר, אני זוכר, שאת שירו קראתי לראשונה בתרגומו לצרפתית, כתב את השורות בפאריס בסוף שנת 1908, ונדמה לי שכתבן למעני. “אל תחזרי. אם תוכלי שאת. היי/מתה עם המתים. מתים טרודים כה./אבל עיזריני, בלי שתתפזרי,/כעזר לי לעיתים הכי־רחוק: בי בתוכי”. למי התכוונו?

שני פרקים מתוך רומאן